מלנכולי על הגג: ארקדי דוכין אפוקליפטי

ארקדי דוכין מדוכדך ומלנכולי, אבל זה לא חדש. מה שכן - היום, אחרי הקורונה ורגע לפני גיל 60, הוא כבר משוכנע שישראל דוהרת בוודאות אל סופה. לא, לא בגלל הקורונה.

"היום דוחקים את כל כוכבי שנות ה־70 וה־80 לנישה. הפכו גוורדיה של בערך 50 אמנים מאוד־מאוד טובים, שעדיין יכולים לתרום לתרבות הישראלית, לנישה. זה נישה, ההוא נישה. אפשר להגיד על בוב דילן, שבגיל 80 מוציא תקליט מופת, שהוא 'זמר מפעם'? אולי יש לו בעיות בברכיים ובערמונית, אבל הבן אדם יוצר וקיים.

"האחרון של לאונרד כהן, לפני שהוא נפל ומת, זה האלבום הכי טוב שהוא יצר. ניל יאנג הוא נישה? יש זקנים בארה"ב שתמיד רלוונטיים, והם מוכיחים ליקום שאין קשר בין הגיל של אמן לבין המהות שלו.

"אני, בשיא החוצפה שלי, אומר בוודאות שאני יוצר מוזיקה יותר צעירה מצעירים שמייצרים מוזיקה זקנה. אז למה המוזיקה החדשה שלי לא קיימת במיינסטרים? למה לא משדרים את השירים החדשים שלי? כי זה מוזר לאנשים שבן 60 עושה ראפ. ראית פעם בישראל ראפר בן 60? 'מה, הוא משוגע? הוא ילד?'. ככה אנשים רואים אותי. אבל אם אני עושה את זה בן זונה, אז למה לא?

"כל עוד אני לא סנילי וגריאטרי, אני ממשיך להתעדכן ולאהוב אופנה ולקנות את כל המכונות הכי חדישות לאולפן בבית. אבל בישראל אני יכול לדחוף את הכל לתחת, רק בגלל הגיל שלי. בו בזמן, אני שיא המצליח ושיא המושמע ומתפרנס מצוין בזכות דברים שיצרתי לפני גיל 50.

"באתי לתל אביב עם 200 שקלים, והיום אני גר בבית שנקנה מהצלחה של מוזיקה. יש לי 1,000 שירים באקו"ם, ועוד יותר מ־1,000 שירים במגירה. אני יוצר כפייתי בכמויות כפייתיות. יש לי אלבומי טכנו, היפ הופ, קלאסיקה, אלבומים רוחניים, אלבומים לילדים, יש לי את החברים של נטאשה, יש לי מה שאתה רוצה.

"והמוזיקה החדשה שלי לא פחות טובה מהמוזיקה הישנה. היא אקטואלית. אין היפ הופ ישראלי יותר טוב מהשירים שלי, יש רק דעה קדומה על בן אדם.

"בארץ פועלים אנשים מעל גיל 50 שהם סופר מוכשרים, אבל אולי שלושה שהצליחו לחדור את התופת הזה. אני זוכר שנעמי שמר היתה מיינסטרים גם בגיל מתקדם. אנחנו לא שורפים רק את האמנים שאותם אנחנו מעלימים מהציבור. מדינה ששורפת את העבר שלה, לא יהיה לה עתיד. תכבדו, תשמיעו שיר חדש אחד של כל אמן שעשה פה מהפכות, רק מתוך כבוד על זה שהוא שרף 300 אלף שקלים על האלבום.

"אחי, משנת 2004 הוצאתי איזה 400-300 שירים, ורובם המוחלט נחסם. זה עלה המון כסף, אני אפילו לא רוצה להגיד כמה. מצד שני - 100 השמעות ביום של מוזיקה שעשיתי לפני 2004.

"אני לא כועס על גוף משדר כזה או אחר, כמו שהייתי יכול לכעוס פעם, בצורה פרימיטיבית ודפוקה. היום אני מסתכל על זה אחרת. מבין שכל הגופים מעוּותים ובולע את המציאות, כי אין מה לעשות".

• • •

דוכין נולד וגדל בבריה"מ, במציאות אלימה של רציחות, עבריינות ואלכוהול. הוא עלה ארצה בגיל 16 עם הוריו ניצולי השואה, שירת כלוחם בשריון וקיבל את טראומת מלחמת לבנון לפרצוף. בשנות ה־80 הקים את "החברים של נטאשה" עם חברו מיכה שטרית ונכנס לפנתיאון של המוזיקה הישראלית.

דוכין הוא מכונה ליצירת להיטים. לאורך הקריירה כתב והלחין שירים אייקוניים לעשרות זמרים, מאריק איינשטיין ועד אייל גולן. את להיטיו הגדולים מכל הזמנים כרך למופע פסנתר אינטימי, שיושק בשבוע הבא (ביום רביעי הקרוב בזאפה תל אביב החדש, ולמחרת בזאפה כרם ברקן).

למרות שרק לאחרונה סגר סיבוב הופעות מוצלח עם הנטאשות לציון 20 שנה ל"רדיו בלה בלה", הוא מרגיש כעת בעיקר מבולבל וממורמר.

"התחום שלי נשאר תחרותי, וכשמישהו מצליח, האחרים מאחלים לו 'מוות'. אין הרבה אחדות במוזיקה. כשיושבים ארבעה או חמישה שופטים ב'כוכב נולד', הם נאלצים להיות חברים על המסך. בחוץ הם שוב ינשכו אחד את השני".

אין דואטים שנוצרים מתוך הערכה הדדית?

"כל שיתופי הפעולה נובעים מאינטרס מסחרי. אם אני אפנה לאנשים מסוימים ואציע להם לעשות יחד מוזיקה, הם יגידו, 'וואלה, אבל מה ייצא לי מזה?', 'כמה כסף ייצא לי אם נקים להקה?'

"יכול להיות שגם אם הם מאוד אוהבים את ארקדי, הם יגידו, 'זה בן אדם שפחות יועיל להצלחה שלנו'. או שיגידו, '50 אלף שקלים, ואני אבוא לשיר איתך בהופעה'. הכל בנוי על אינטרסים. לא על אהבה טהורה, כמו שהיתה כשאני ומיכה נפגשנו בצעירותנו והתחלנו לעבוד יחד.

"פעם הבנו שאם מחברים אחד ועוד אחד ועוד אחד, זה שווה כוח, וכתוצאה מכך יש יותר הצלחה וכסף. אם נכשלים ארבעה אנשים זה קל יותר, כי יש כתף לבכות עליה. מי רוצה היום להקים להקה בכלל? יש מחשב, אפשר לעשות הכל לבד ולא להתחלק בהצלחה או בכסף".

בגלל זה כבר אין היום להקות?

"כן. הן מתו. תמיד היו בארץ לפחות שבע או שמונה להקות, והיום כלום. גם בעולם זה ככה. אפילו קולדפליי הכריזו שיתפרקו ב־2025. ולמה הן מתו? כי האגו חנק להן את התחת, וכל אחד רוצה לבד. אתה מבין איזה שינוי נוראי אנחנו חווים?

"אני יושב פה בבית, בוכה, ושואל למה לא באים לפה אנשים, כדי שננגן קצת יחד? מצד שני, גם אני כזה. אני לא קם בבוקר והולך לנגן עם אנשים בחינם".

ניסית ליצור מוזיקה חדשה עם החברים של נטאשה?

"ניסינו בהרבה שלבים. אנחנו אומרים, 'כן, נעשה', אבל בפועל קשה מאוד לגרום לזה לקרות. אנחנו מאוד נהנים על הבמה, אבל אין את התשוקה של לקום בבוקר ולומר, 'יאללה, בואו ניפגש יחד וניצור'. אני לא יכול לשנות את העולם לבד, אני צריך שעוד אנשים ירצו.

"בתחילת הדרך היינו תלויים זה בזה. למשל, כשאני ומיכה היינו ילדים, לא היה לי אוכל. אז בסוף היום שלו בצבא הוא היה עולה על מדים ונוסע בטרמפים כדי להביא לי אוכל מהמשפחה שלו. והייתי מחכה לו. הוא אשכרה היה מאכיל אותי ודואג לי.

"ולהפך - יותר מאוחר אני לקחתי הלוואה מאבא שלי כדי לעזור לו. היתה בינינו ערבות הדדית לא כתובה, כי היה ברור לנו שאנחנו לא יכולים לשרוד לבד.

"היום, ברגע שלכל אחד יש משפחה לדאוג לה, זה נהיה יותר קשה. אני כבר לא קם בבוקר וחושב, איך אני יכול לעזור לז'אן פול זימבריס (המתופף; נ"ו) כדי שיהיה לו קצת יותר אוכל. זה אולי ההבדל הגדול".

אתה יכול למצוא קצת אופטימיות באפילה הזאת?

"אני מתחיל לזהות ניצוצות של משהו חיובי ועמוק במוזיקה כאן. יש אמנים מוכשרים - דודו טסה, טונה, חנן בן ארי. עדן חסון מדהים בעיניי. אביתר בנאי עושה כל פעם טוב על הלב.

"לאנשים בגילי קשה להיכנס ולהיות חלק מהגוורדיה הזאת, ואני מקבל את זה. בסדר. אני איבדתי את החשק לעשות מוזיקה חדשה בארץ. לכן, בלי להעליב או לכעוס, אני פונה לאפיקים אחרים".

אילו?

"לפני עשור היה לי שיר במקום הראשון ברוסיה, ונאלצתי אפילו לנסוע ולהביא משם פרס. כתבתי שיר לסרט של אנג'לינה ג'ולי ומורגן פרימן. היה לי שיר נושא בסרט מצויר שיצא שם, וגם שיר עם להקה רוסית שנקראת 'טחנות הרוח', שהיה כמה חודשים במקום הראשון במצעד הרוסי. זאת אומרת, יש לי איזו קרקע ברוסיה שזנחתי קצת, ועכשיו אני חוזר.

"קלטתי שבשנים האחרונות אני מייצר המון חומר שבעיקר הולך לספוטיפיי, ובא לי להרחיב את האופקים. למזלי יש את התופעה שנקראת יוטיוב, שם כל ילד יכול לגלות אותך. אז אני חי ביוטיוב, חי בפייסבוק. גם שם לא קל לי, אני משחרר לשם שירים מדי פעם רק כדי לא להיחנק. כי אני אדם אובססיבי שעושה כל יום שלושה־ארבעה שירים חדשים. וכשלא מוציאים כלום החוצה, זה קשה".

אתה נשמע כועס.

"לא, באמת שאין בי כעס. אני מבין שכל העסק הזה משתנה. בכל העולם יוצאים קרוב ל־80 אלף שירים חדשים מדי יום. תחשוב מה זה, אין לך זמן לשמוע הכל. למזלי, לשירים שלי כמו 'מלנכולי', 'טמבל', 'היא לא דומה' ואחרים אין ניחוחות של זִקנה. הם אקטואליים עד היום. זה גם כישרון, לייצר שירים שהם כמעט נצחיים, כמו פול מקרטני.

"כשגרתי במושב דור, הייתי נכנס לפוריידיס והיו שרים לי 'על קו הזינוק' ו'פרדי על הבוקר'. בהתחלה הייתי בשוק שערבים ישראלים גם מכירים את השירים שלי.

"לכן אין לי על מה להתלונן בעניין העבר. אני רק מצטער על ההיפ הופ שאני יוצר כבר שבע שנים ולא תפס, והייתי רוצה שכולם ישמעו".

למה זה לא תופס?

"האוזן הישראלית רומנטית, אוהבת את הגלגול המלודי. קשה לה עם מוזיקה כזאת. זאת מוזיקה שמתאימה למחאה, מותר לך להביע דעה. זאת הסיבה שבחרתי בה. ברוסיה אין היום משהו אחר, רק ראפ. לכן אני ממשיך ליצור לקהל הרוסי".

היית עובר לגור שם?

"בחיים לא אעזוב את ישראל. זה הבית שלי. המקום הכי נפלא לגור בו".

• • •

כשדוכין משרטט את קווי היסוד לחורבן העולם ונואם על הצורך בשינוי, הוא מפנה את מרבית האחריות לתקשורת הממוסדת.

"התקשורת בנויה על אינטרסים. נכון שיש בה דברים יפים, כי אנשים אינטליגנטיים, אבל הסירחון נובע מהצורך שלה להביא דם לארוחת ערב. כשהעולם הישן יקרוס לטובת העולם החדש והטוב, התקשורת תיעלם ראשונה - כי היא כמו מארגני הגלדיאטורים בתקופה הרומית. התקשורת רוצה שאנשים יריבו ויאכלו אחד את השני, כי אז יש קהל ויש רייטינג ויש חרטבונה.

"קשה לי לשכוח איך עיתונאים נסעו לבית שלי, בלי לשאול אותי, בעקבות שיר שנקרא 'זקוק לך'. צילמו את ההורים שלי במין פרצוף מעוות, והכותרת היתה: 'אמא לא חולה, ואבא לא חסר אונים'. למה? כדי להראות לכולם שארקדי משקר בשירים שלו.

"או שעיוותו לי משפטים בטלוויזיה כשרצו לגרש את הכושים העבריים מדימונה, וערכו אותי ככה שכאילו אני מצביע לגרש את ביבי. ואני אף פעם לא לוקח צד בעד או נגד מנהיג, כי אני לא מאמין בפוליטיקה. אגב, גם הפוליטיקה כפי שאנחנו מכירים היום תיעלם, יחד עם הרדיו, העיתונים, הטלוויזיה ושאר החפצים המיותרים. הילדה שלי כבר לא יודעת מה זה רדיו, היא בסטרימינג. ואני כבר חצי שנה לא רואה חדשות. סגרתי את הטלוויזיה. וואלה, יש לי הקלה".

בתוכניות ריאליטי מוזיקליות אתה צופה?

"לפעמים. יש שם אלף זמרים, כולם רוצים להיות מקום ראשון, אז באה הטלוויזיה ואומרת: ניתן לקהל לראות אותם אוכלים אחד את השני, עד שמישהו יישאר אחרון. ממש גלדיאטורים צעירים, המסכנים האלה. מהיכרות אישית עם זמרים שהיו שם, הרבה מאוד אנשים יוצאים משם עם שריטה בנפש ונזקקים אחר כך לפסיכיאטר".

אם זה מה שאתה חושב, למה עשית אודישנים לשפוט ב"דה וויס"?

"שלרגע לא יובן אחרת: אני פנוי להובלות, פנוי לפרסומות ולכל הצעה אחרת. אני לא חיה יותר טובה מאף אחד אחר. אני רק מדבר על העולם שהייתי רוצה לחיות בו.

"אני מאוד אוהב את 'הזמר במסכה'. אם יגידו לי ללבוש מסכה, אני אלבש. אעשה את השיקולים הכלכליים ואגיד כן, וגם אעשה את המקסימום כדי להצחיק מתחת לתחפושת. אבל כאחד שמסתכל מהצד, אני חושב שהגענו למצב שהתוכניות קצת קלילות מדי, בלשון המעטה".

אם התקשורת הממוסדת תימחק, מי שיישאר לשלוט בעולם יהיה האלגוריתם של פייסבוק.

"תשמע, התחלתי לכתוב ברוסית עכשיו. כתבתי שיר עם המילים 'כלבה', 'זונה' ו'חתול'. הכל בא מתוך הקשר ספרותי עמוק, שמטרתו להזדהות עם כאבם של היצורים החלשים. האלגוריתם של פייסבוק מייד אמר לי שזאת 'ליריקה לא תקינה' ואיימו לסגור לי את העמוד אם אמשיך ככה. בחייכם, תקראו את השיר. הוא לא נגד הבחורה המסכנה הזאת, אלא נועד להראות כמה התעללו בה.

"תבין באיזה עולם אנחנו חיים היום. עולם רובוטי, שבו מצנזרים אותך בלי להבין למה התכוונת. בסוף נגיע למצב שאנשים ייכנסו לכלא רק כי רצו להגן על איזו זונה. ולך תוכיח שאחותך לא".

לפחות בזכות הרשתות החברתיות יש לך קו תקשורת ישיר לקהל?

"בעיקרון כן, אבל אם לא שמת כמה לירות, אתה לא יכול להוציא את הדעה שלך כמו שצריך. זה מין מלכודת כזאת: אמרו לי, 'בוא, תפתח פייסבוק, תצמח'. צמחתי. נהיו לי 55 אלף חברים, אבל אני לא יכול לומר להם כלום בלי לשלם 400-300 שקלים לפוסט, אחרת הוא בכלל לא יופיע בפיד שלהם.

"לאחרונה פתחתי גם חשבון בטוויטר, אבל נרתעתי. שם אם אתה לא ציני ועוקצני, לא תשיג רייטינג. אם תגיד משהו יפה, זה לא יעניין אף אחד. כשהייתי ציני ועוקצני הגיעו איזה 900 לייקים, אבל אם אין לך את מי לעקוץ, שב ואל תצייץ".

"העולם שלנו מקולקל. ב'אפוקליפסה עכשיו' מרלון ברנדו מחפש את הגנרל שהוא אמור להרוג ומבין שהעולם כל כך מקולקל, שצריך פצצה אחת גדולה, לשרוף את כולם ולהתחיל הכל מההתחלה. אני קצת מסכים איתו. התקלקלנו".

• • •

את ימי הסגר של מגיפת הקורונה זוכר דוכין בערגה כ"תקופה הכי יפה של העשורים האחרונים". הוא בעיקר מתגעגע לסגר הראשון, שנעל את העולם בבתים וטלטל את האנושות.

"פתאום היה שקט. פתחתי חלון וראיתי ציפורים. ים, הילד שלי, עזב את המחשב והלך לשכנים. אלוהים נישק אותי והתחלתי לכתוב שירים ממש כמו פעם, בלי לחשוב אם ישמיעו אותם או לא. יצרתי יצירה מטורפת והלחנתי מחזה של ויסוצקי 'עליסה בארץ הפלאות'. רק בתקופה הזאת כתבתי אולי 200 שירים. הכל היה טהור, כי לא היתה תחרות.

"ברגע שיצאנו מהסגר, שלחתי סקיצה למוזיקאי מסוים. אמר לי, 'אחלה שיר, תוציא אותו'. אמרתי לו, 'אבל שלחתי לך, כי אני רוצה שנעשה אותו יחד'. לא חזר אלי. וזו דמות מוכרת.

"אז מה זה אומר עלינו כבני אדם? ברגע ששחררו את העולם בחזרה לשגרת החיים, הכל שוב הקצין.

"אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד מקצוע חדש בבית הספר, שנקרא 'טבע האדם'. אנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, אבל בפנים כולנו חרא - חושבים רק על עצמנו ורוצים לגרום לאחר ליפול.

"עליתי לישראל מארץ מזעזעת, שבה רצחו והרגו על בסיס אלכוהול. אמרתי, 'בישראל יש מוסר'. עדיין יש כאן הרבה יותר מוסר מאשר ברוסיה, אנחנו עדיין מדינה רכה יחסית, אבל בכל פעם אנחנו נהיים יותר ויותר אדישים כלפי המצב.

"למשל, כל הרציחות במגזר הערבי. זאת אשליה לחשוב שהם לא יבואו לפה, למרכז. מה הבעיה שלהם לנסוע 200 קילומטר ולרסס את כולם? מחר זה יכול להיות מתחת לבית שלנו. אנחנו צריכים לדאוג להם עכשיו, לאוכלוסייה הערבית הזאת, האוכלוסייה החלשה, שפתאום מחזיקה נשקים אוטומטיים.

"אזרחים ישראלים לא צריכים לקנות אקדחים כדי להגן על עצמם. אני לא רוצה להיות ארה"ב, זאת המדינה השנואה עלי. אנחנו צריכים להתאחד ולמצוא שיטה חדשה".

אתה מרגיש שינוי מאז שהתחלפה הממשלה?

"השינוי היחיד זה שהפסיקו לדבר על ביבי לרגע. זאת היתה אובססיה, לקחת בן אדם אחד ולהגיד שהכל בגללו. מחר ייקחו בן אדם אחר, והוא יהיה אשם. אי אפשר לצפות ממנהיג חדש לשנות הכל, בלי שאנחנו נהיה חלק מהשינוי.

"השלום חייב להתחיל בינינו. צריך לשים בצד את המשבר עם הפלשתינים, ולפני שמתקנים דברים בינינו לבין עזה, לתקן בינינו לבין עצמנו. אם זה יקרה - זה יוציא לכל הארצות מסביב את האוויר, והן ירצו פחות להילחם בנו. במילים דתיות זה נקרא 'ואהבת לרעך כמוך'. יעני, לדאוג לאחר".

• • •

הוא מתגורר בגבעתיים עם אשתו סימה וילדיו מאי וים. לפני ארבעה חודשים חלו הוא וסימה בקורונה. "זה היה חרא של דבר. חזרתי מהופעה של נטאשה בקיסריה, יצאה לי אפתה בלשון, וסבלתי. הלכתי לרופא שיניים, חשבתי שזאת השן. שלחו אותי מפה לשם, עד שיום אחד, אחרי שבוע בבית, הרגשתי שאני נחנק.

"התקשרתי לסימה, והיא לקחה אותי לחדר מיון. אני שונא בתי חולים, קשה לי עם רופאים, אני תמיד מפחד מהם. איך שהגענו, עשו לי בדיקה: 'אדוני, יש לך קורונה'. מתברר שהסתובבתי ככה הרבה זמן בלי לדעת.

"אני קצת שמנמן, קצת סוכר, אז מן הסתם הגוף שלי יותר חלש. לא אשפזו אותי, אבל חזרתי הביתה לשלושה שבועות של סבל נוראי. בקושי הצלחתי לקום או לשרוך נעליים. מת להוציא ליחה ולא מצליח. הכל חנוק. השתעלתי את עצמי למוות. שלושה שבועות הייתי צמא לאוויר. לא האמנתי שיש כאלו מחלות.

"גם סימה חטפה, אבל לא כמוני. אלמלא החיסונים זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע".

כשאתה רואה את המלחמה בעד ונגד חיסונים, זה לא מעצבן אותך?

"אני לא אביע דעה, כי זה מורכב. עם ישראל הוא עם קשה עורף, והוא צריך ללמוד מהטעויות שלו. אני לא יכול להכריח מישהו להתחסן. אין לי את הזכות הזאת. אם הוא מרגיש שהוא מחוסן טבעית, שלא יקרה לו כלום או שהחומר בחיסון יחרב לו את הגוף - אני לא יכול לשכנע אחרת.

"אני רק יכול לומר מניסיון: אם לא הייתי מחוסן, לא הייתי שורד. הייתי מת. אכלתי חרא כשחליתי אחרי שני חיסונים, וזאת מחלה נוראית. אז תעשו את השיקול שלכם, לא אכפת לי. אני לא יכול לתקן עולם. כל אחד צריך לתקן את עצמו.

"זה נכון שכולנו אוכלים אותה בגלל הדבר הזה. בתקופה שקיימת עננה מעל הופעות, אני כאמן ניזוק מהיעדר הקולקטיביות. אבל גם כל אחד מהקהל שלי אוכל אותה בדיוק כמוני".

מאז שהחלים מתסמיני הקורונה, דוכין שוב עובד על הפחתת משקלו, מאבק שהוא מנהל לאורך רוב חייו. הוא נוטל כדורים להרזיה ומשתדל לשמור על עצמו, בשל הטלטלה הגופנית בתקופת המחלה.

• • •

דוכין הוא איש של קונפליקטים. שוב ושוב הוא משווק לי את עיקרי התורה הקבליסטית, מעביר אלי זרמים רוחניקיים ומצב רוח מהורהר, אך גם מסרב להצעה של סימה להדליק קטורת באולפן שבקצה הסלון, כדי לטשטש את הריחות שהשאיר בחדר החתול המשפחתי.

"יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם אלוהים. אני לא אוכל חזיר, אבל כן מופיע ביום שישי. אני לא דתי, אני רוחני. לא מאמין באלוהים הפשוט. אלוהים הוא טבע, הוא בתוכנו, והוא מתגלה לרוב בין שני אנשים. הוא כפי שכל אחד מבין אותו. כשאתה לבד, יש פחות אלוהים. כשאתה עם עוד מישהו, האלוהים מתגלה.

"הקבלה היא פנימיות התורה. היא מנתחת בצורה מדעית את טבע האדם, והכלל הכי חשוב שם הוא לאהוב את הזולת, או לפחות לנסות להבין אותו. אולי יגידו עכשיו 'ארקדי השתגע, הוא חזר בתשובה'. אבל אני רק מנסה להצביע על הבעיה ועל הפתרון.

"אני ממש מלמד את עצמי לא לשנוא אף אחד, גם את אלה שלקחו לי מיליוני שקלים בתחילת הקריירה (חברת הד ארצי, שהלהקה תבעה ופוצתה ב־1.7 מיליון ש' בגין פגיעה בתשלומים ובזכויות שהגיעו ללהקה; נ"ו). למדתי לסלוח להם. כעס הוא מהתכונות הכי נוראיות שיש לאדם, זאת תכונה מאוד משתקת. אני בסך הכל מנסה לעשות צעד ראשון בתיקון העולם".

להאזנה לאלבום החדש של ארקדי דוכין ביוטיוב

nirw@israelhayom.co.il