יולי הקטנה מקיצה בצהרי היום משינה של שעה וחצי. אמא שחר חשה אליה מייד, מרימה אותה ומחבקת. בעוד רגע תיניק אותה. היא נראית כל כך אימהית עכשיו, רגועה, חפה מהתובענות הסיזיפית של עולם הטניס. מאושרת.
אחרי שעת איכות ביחד מניחה שחר את יולי בת החודשיים בעריסה ויוצאת להביא מהגן את נפתי, בנה הבכור, בן השנה ושמונה חודשים. עד שתחזור, אמא שלה עליזה (66) תתפוס פיקוד על הנכדה הטרייה.
עכשיו, בדירה המטופחת בתל אביב, מתחילות במשפחת פאר־רם השעות העמוסות. כששני העוללים בבית, שחר (33) מתרוצצת בין מקלחת ליולי, הכנת ארוחת ערב, מקלחת לנפתי, הנקה. בעלה, ד"ר אילון רם, מתמחה בניתוחי לב בבית החולים שיבא, "והוא עובד מהבוקר עד הלילה, ולפעמים עד למחרת". בינואר 2022 יסיים את התמחותו, ועל פי התכנון, בקיץ הבא תיסע המשפחה לשנתיים בניו יורק, שם יעשה אילון תת־התמחות.
"למעשה, רוב הערבים אני בלעדיו. אני אמא במשרה מלאה, מבחירה. ידעתי שאחרי הטניס ארצה להקים משפחה ולהתמסר כל כולי לגידול ילדים. רק לא שיערתי כמה מהר זה יקרה".
ואולי המהירות לא ממש מפתיעה. אחרי הכל, זו אותה שחר פאר הטוטאלית, האנרגטית והפרפקציוניסטית, שפשוט דילגה בגיל 29 מעולם הטניס לעולם המשפחה. "הייתי כבר רחוקה מאוד מהשיא שלי", היא מודה, "הרגשתי שאני כבר לא שם. לא רציתי עוד לנסוע לתחרויות בחו"ל, עם הבדידות בנסיעות הארוכות והמתישות והלבד הזה במלונות.
"ובעיקר כבר לא היתה לי התשוקה. איבדתי את הרצון להתאמן, להילחם, לנצח. כבר לא היה לי הלהט שליווה אותי מכיתה א', לעלות למגרש ולטרוף. ובלי הרעב והאנרגיה, בלי האדרנלין, כבר לא הייתי אני. זה לא משנה אם אתה רופא, כדורגלן או טניסאי - אתה חייב תשוקה במקצוע שלך. בלעדיה, התובענות של המקצוע מציפה אותך. זה מה שקרה לי. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לתת את המאה אחוז שלי, ושהגיע הזמן לסיים.
"למזלי, עשיתי מספיק כסף בקריירה (לפי פרסומים, פאר הרוויחה לאורך השנים יותר מחמישה מיליון דולר; ע"נ), וממש לא הטריד אותי מה אעשה אחרי הפרישה. אני יודעת שיש לא מעט ספורטאים שפורשים וחוששים מה יעשו בעתיד, אבל לשמחתי, אצלי זה לא היה אישיו".
פאר פרשה בסוף פברואר 2017, ולדבריה, היא לא מתגעגעת בכלל. "אני יודעת שלאנשים קשה לשמוע את זה, אבל הטניס לא חסר לי. ברגע שקיבלתי את ההחלטה, זה נגמר. הוקל לי. אני שלמה עם עצמי וטוב לי".
עד כדי כך?
"אנשים ראו אותי במשחקים, ולא ידעו מה אני באמת עוברת. חוויתי את כל הקושי, את סיר הלחץ. לא פעם הייתי עצבנית וחסרת סבלנות, כבר לא בכיף שלי. הראש שלי לא הפסיק לעבוד. כמה אצליח, כמה אני צריכה להתאמן, לאיזו תחרות לנסוע, לסדר טיסות, להסתדר עם מאמנים שנמצאים איתי כמעט 24 שעות ביממה. במשחק טניס אתה צריך כל רגע לקבל החלטות - לאיזה כיוון להכות, לאן לרוץ. אתה חייב להיות מרוכז. אז עייפתי והספיק לי. מה שהתאים לי אז, לא נכון לי היום. עכשיו אני בעולם אחר. יותר רגועה, נינוחה, נחמדה. יותר כיפית לסביבה שלי ולעצמי.
"אני לא אשכח איך, יום לפני משחק בתחרות באוסטרליה בסוף 2015, סבתא שלי יוליאנה (יולי) ז"ל נפטרה, ולא הייתי מרוכזת בכלל במשחק. בתקשורת ירדו עלי בלי לדעת מה הסיבה.
"בכלל, לעיתונאים לא היה מושג מה אני עוברת, אבל העיקר שהם כתבו. לא היה להם מושג מה זה להיות עם מאמן ספרדי, למשל. אני ישראלית, וזאת מערכת יחסים לכל דבר. חוץ מלישון איתו בלילה, הייתי איתו כל דקה במהלך היום. אז זה קשה, ומורכב, ולעיתים מביא גם לתחלופה גבוהה של מאמנים. לכתבים היתה ביקורת עלי בעניין הזה. כל הזמן שאלו, 'למה היא מחליפה כל כך הרבה מאמנים', 'מתי היא תגיע כבר לטופ 10', 'למה היא מפסידה'".
את אילון (37) הכירה ב־2016, שלושה חודשים לפני שפרשה, כשהיתה בשיא ההתלבטות לגבי ההמשך. חברה משותפת עשתה את החיבור ביניהם. "אילון ידע מי אני, והעובדה שאני מפורסמת לא הרתיעה אותו. קבענו לדייט בבר בתל אביב. הוא בא אחרי תורנות ארוכה. דיברנו במשך כמה שעות, והשיחה זרמה. בסוף הוא אמר שהוא כבר גמור וחייב ללכת לישון. למחרת הוא התקשר, והמשכנו לצאת עד שהפכנו לזוג.
"אחרי שנה נסענו לחופשת חורף בלפלנד, שם הוא הציע לי נישואים בחדר שלנו במלון, בלי זיקוקים. אילון פשוט הוציא טבעת והציע לי להתחתן איתו. לא ידעתי שההצעה תבוא שם, ומובן שמייד אמרתי כן. מאוד התרגשתי. התחתנו ביוני 2018. מי דמיין שבתוך זמן כל כך קצר נהיה כבר הורים לשני ילדים".
לפני שנה וחצי נולד נפתי, שנקרא על שם סבו של אילון, נפתלי ז"ל, שנפטר לפני עשור. "הוא ילד כל כך מתוק ופעיל, ויש לו האנרגיות שלי. הוא כבר מקשקש מילים, ואני מחכה בכל צהריים להחזיר אותו מהגן", היא זורחת.
כשהיה בן עשרה חודשים, הרתה שחר שוב. גם הפעם, כמו בהיריון הראשון, סבלה מבחילות קשות. "פשוט סיוט. תשעה חודשים עם בחילות, מרגישה לא טוב, קשה מאוד. וכל עניין האוכל פתאום בעייתי, זה אני כן יכולה וזה אני לא יכולה וזה עושה לי בחילה".
והפעם גם היתה מגיפת קורונה.
"נכון. בהתחלה זה לא הלחיץ אותי, אבל לקראת סוף ההיריון, כשהתפרסמו הסיפורים על נשים הרות שחלו ואושפזו במצב קשה, וכל עניין החיסונים, כן או לא - זה נעשה מפחיד. כשאפשר היה להתחסן, הייתי שבועיים לפני הלידה, קרובה מדי, והרגשתי שכבר אין טעם. בינתיים מאוד נשמרתי ונזהרתי".
אחרי הלידה התחסנת?
"היתה לנו התלבטות, אין עדיין מידע ברור על החיסון ועל אימהות מיניקות, גם אילון וגם הרופא האישי שלי אמר לי את זה. לפני חודש החלטנו שאתחסן. קיבלתי כבר את שתי המנות. אילון היה מהראשונים שהתחסנו, ביחד עם הרופאים האחרים. במחלקה שלו, ניתוחי לב, מחברים את חולי הקורונה הקשים למכונות החמצן, והוא נשמר מאוד, עם מיגון מלא, לא להידבק".
יולי הקטנה נקראה על שם סבתא של שחר. "היא תינוקת מאוד נוחה. מתעוררת פעם אחת בלילה, לינוק, וחוזרת לישון. אני חוטפת תנומות במהלך הבוקר־צהריים, כשהיא ישנה. עכשיו אני מבינה כמה קל לי יותר לעומת ההתחלה, עם נפתי. הכל בא לי יותר טבעי, ההנקה יותר קלה, ואני מרגישה אמא יותר ותיקה בכל ההתנהלות שלי, למרות שיש לי עומס של שני ילדים ולא אחד.
"כשהייתי בעצמי בת שנה, אמא שלי, שהיתה אז מורה לספורט, הפסיקה לעבוד וגידלה אותי ואת שני האחים שלי, צמוד־צמוד. תמיד היו ארוחות בבית, והמשפחתיות היתה מעל הכל. זה היה המודל שספגתי, ורציתי לשמור עליו כשאקים בעצמי משפחה.
"זאת האימהוּת שתמיד רציתי. אני מאה אחוז עם הילדים, בדיוק כמו שהייתי מאה אחוז בטניס. כזאת אני, נותנת את כולי איפה שאני נמצאת בחיים. עכשיו זה זמן המשפחה, זמן הילדים, הזמן של אילון, שלנו".
אבל הוא לא נמצא הרבה בבית.
"אני מבינה את זה לגמרי ומפרגנת לו. זה הזמן שלו להשקיע ולהתפתח, כי מי כמוני יודעת את זה. אני משתדלת לתת לו את כל הספייס בעבודה, לא מקטרת לו על הזמן שאני לבד עם הילדים או על הימים שבהם הוא חוזר הביתה מאוחר. אני יודעת מה זו תובענות של התמחות ברפואה ושל קריירה בכלל, ואני לגמרי איתו בעניין. היום אפילו הצלחתי לבשל לו בולונז, שייקח איתו לעבודה. בדרך כלל אני לא מספיקה לבשל.
"קסם לי שאילון הוא גבר מאוד רגוע, כי אני כמו קפיץ בחיים. יש ימים - הם לא רבים, לצערי - שהוא מצליח להגיע בשעות הערב, עוד לפני שנפתי ויולי הולכים לישון. אני בטוחה שגם לו חסר יותר זמן איכות איתם.
"לזוגיות שלנו לא היה סיכוי אם הייתי נשארת בטניס. זה ספורט כל כך תובעני, וגם בו השעות מטורפות. אני שמחה שנפגשנו בזמן הכי מדויק עבורנו, ועכשיו טוב לנו בחיים".
יש לכם זמן בילוי ביחד?
"נפתי מתחיל את שנת הלילה שלו בשבע וחצי בערב. יולי נרדמת שעה אחריו. כשאילון לא במשמרת בבית החולים, אנחנו ביחד. רואים חדשות וסדרות בטלוויזיה, 'פאודה', 'טהרן', מייקל ג'ורדן. לפעמים גם טניס עולמי. אני הולכת לישון בסביבות 22:00, מותשת ועייפה".
פאר נחשבת לטניסאית הטובה והמצליחה בישראל בכל הזמנים, בזכות כישרון יוצא דופן, חוסן מנטלי, אופי קשוח וחריצות אינסופית. בשנות השיא שלה ריתקה את הישראלים למסך והפכה לגאווה הלאומית. כל המדינה עקבה אחרי כל הגשה שלה או חבטת גב יד מוצלחת בתחרויות הנחשבות בעולם.
בילדותה היתה היפראקטיבית. "בבית קראו לי יאסר, כי אבא שלי אמר שהייתי ממש מחבלת קטנה", היא מחייכת. אמה נהגה להסיע אותה לאימוני הטניס של אחיה הגדולים, שלומי (כיום בן 40, עוסק בנדל"ן) ושני (37, מנהלת שירות לקוחות בחברת תכשיטים). שחר הקטנה צפתה בהם והוקסמה.
בגיל 7 סומנה כעילוי וקיבלה אישור מיוחד מאיגוד הטניס לשחק בתחרויות ארציות. "הצלחתי בזה, והטניס הפך לדבר המרכזי בחיי. עם השנים התחלתי לצאת לטורנירים בחו"ל, ואבא שלי נלחם במשרד החינוך כדי להשיג לי תוכנית מיוחדת לבחינות הבגרות, כך שאוכל לעבור אותן בזמנים שלי. הצלחתי להשלים בגרות מלאה בתיכון מכבים רעות, וזה היה הישג גדול".
היא זכתה 11 פעמים בטורנירים בינלאומיים, הגיעה ב־2007 לשלב רבע הגמר בטורניר אוסטרליה הפתוחה ובאליפות ארה"ב הפתוחה, וכעבור שנה - לשמינית הגמר בווימבלדון. באותה שנה הגיעה גם לגמר הזוגות לנשים באליפות אוסטרליה (עם ויקטוריה אזרנקה מבלארוס). בשיאה, בינואר 2011, דורגה מספר 11 בעולם, מרחק נגיעה מהטופ 10.
מה את מחשיבה כרגע השיא בקריירה שלך?
"היו לי כמה רגעי שיא במגרש, אבל השיא הכי שלם היה כשבחרו בי להדליק משואה ביום העצמאות ב־2014. זה לא היה סתם עוד ניצחון או הפסד. זאת היתה המשמעות שלי כאדם, כהשראה, איך התחברו אלי, אל מי שאני. מה ראו בי בצורה שלמה, ולא בדיווח כזה או אחר בעיתון".
ובקריירה הספורטיבית?
"היו רבעי הגמר באוסטרליה ובארה"ב, וההעפלה של נבחרת הנשים שלנו לרבע גמר גביע הפדרציה ב־2007. אני זוכרת רגע מאוד מרגש בתחרות בדובאי, ב־2010, אחרי שניצחתי בסיבוב הראשון את יאנינה ויקמאייר מבלגיה. כל הלחץ וההמולה מסביב לתחרות הזאת התפרקו אצלי בבת אחת אחרי הניצחון, כי באותם ימים דובאי היתה מקום שישראלים לא ממש מגיעים אליו, והיה הרבה סיקור תקשורתי סביב זה. זאת היתה אולי הפעם היחידה בקריירה שבכיתי אחרי משחק".
מה היה הרגע הכי מאכזב?
"באפריל 2011 שיחקתי בטורניר צ'רלסטון בארה"ב. הייתי מדורגת במקום ה־11 בדירוג העולמי, והיו כותרות גדולות בעיתונים שאם אני מנצחת בשמינית הגמר את יוליה גורגס הגרמנייה - אני נכנסת בפעם הראשונה בחיי לטופ 10. כל כך רציתי שזה יקרה, אבל לצערי הרב הפסדתי. וזה היה רגע מתסכל במיוחד.
"והיה גם ההפסד שלי ברבע הגמר באוסטרליה ב־2007 לסרינה וויליאמס, שהיה מאוד מאכזב מבחינתי. הפסדתי במערכה השלישית 8:6, וזה היה כל כך קרוב בשבילי לנצח את המדורגת מספר 1 בעולם ולהעפיל לחצי הגמר".
מאז שפרשה, היא מעבירה במסגרת פרטית הרצאה בשם "נקודה נקודה", שבה היא מדברת על נתיב הקריירה שלה ועל ההתמודדות שחוותה עם קשיים במהלך השנים. את ההרצאה מנהל הסוכן האישי שלה, רפי עגיב.
"כולם ראו תמיד רק את הדובדבן שבקצפת - המשחקים, ההצלחות, וגם ההפסדים", היא מסבירה. "בהרצאות שלי אני מספרת עם מה הייתי צריכה להתמודד באמת: אימונים קשים, טיסות ארוכות, שהות מתישה בחו"ל, בדידות, תחרותיות. בקיצור, החיים האמיתיים שהיו לי.
"התחלתי בהרצאות והלך לי טוב, אבל אז נפלה עלינו הקורונה. מאז עברתי לזום, והיום אני מרצה לצד אבא שלי. הוא מספר הכל מהצד שלו, כהורה שהיה צריך לדאוג לנהל את הקריירה של הבת שלו. אני כבר מחכה לחזור ולעמוד בפני קהל ממש.
"הוריי תמיד תמכו בי וליוו כל צעד בקריירה שלי. היתה ביניהם חלוקה: אבא היה ממונה על הצד הלוגיסטי והעסקי, ואמא על הצד הרגשי. היא היתה נוסעת איתי לתחרויות בכל העולם, מלווה אותי באימונים. אחותי שני תמיד היתה האוזן הקשבת שלי, כשהייתי מתקשרת לשתף אותה אחרי תחרויות. הרגשתי שכולם איתי בכל רגע, וזה נמשך גם היום, בעזרה שהם נותנים לי עם הילדים. גם אמא של אילון, אסנת, מגיעה לעזור".
אביה, דוביק (66), ניהל בעבר חברות תוכנה והייטק, "והיום אני חצי פנסיונר, סבא, גולש גלים ומשקיע נדל"ן", כהגדרתו. "זה כיף גדול להרצות עם שחר ולספר את הצד של ההורים והמשפחה", הוא אומר. "כולם מכירים את שחר הספורטאית, אבל לא יודעים מה קרה מאחורי הקלעים בקריירה שלה. זה מאוד מעניין את הקהל".
הוא מתרגש מהחיים החדשים של בתו. "היא אמא למופת. את כל הטוטאליות והפרפקציוניזם שלה היא העבירה לגידול המשפחה. אני זוכר איך פעם אמרו לשחר להכות באימון 1,000 כדורים. היא היכתה בול את המספר הזה, לא 999 ולא 1,001. ככה היא גם עם הילדים: הכל הכי מסודר ומתואם בעולם. מדהים לראות את זה. יש לנו שבעה נכדים - שניים משלומי, שלושה משני ושניים משחר. זה אושר עילאי".
לפני שבע שנים קנתה שחר דירה בצפון הישן של תל אביב, ובמקביל עזבו הוריה את הבית המשפחתי במכבים, ועברו לגור בדירה שממוקמת בדיוק מעליה - סידור נוח מאוד לכל הצדדים ("ויש גם עוזרת שמגיעה פעמיים בשבוע"). הדירה שלה מרווחת, מוארת, מאובזרת בטוב טעם.
על הרצפה בסלון שטיח צבעוני עם גוון אדום בולט, וילונות לבנים מכסים את החלונות, ועל ספות הבד פזורות שלל כריות. על השולחנות מונחים ספרי בישול. אין שום זכר לגביע, למדליות או לכל פריט שמזכיר את התהילה שלה בעולם הטניס. "היו כמה גביעים בחדר של נפתי. כשהוא נולד פיניתי אותם למחסן למטה. כל הגביעים והמדליות נמצאים בארון, אחד על השני. אני לא מרגישה שום צורך להתרפק עליהם".
היא לא נחה לשנייה במהלך היום. את המחבט והכדור והבגדים הלבנים מחליפים כעת הכביסות, הבישולים, ההנקה, המקלחות, הגן. גם כשאנחנו משוחחים היא לא מבזבזת זמן: עמלה על הכנת שקשוקה לערב ("זה לאילון ולי"), עושה כביסה, ושוב יולי מתעוררת ובוכה. "רגע, זה נשמע כמו כאב בטן", היא אומרת בביטחון של אמא מנוסה.
בין כל עבודות הבית, היא מקפידה על ספורט. "אני שומרת על עצמי, עושה ריצות באופן קבוע. בהריונות עשיתי פילאטיס מכשירים, ולא עליתי הרבה במשקל. עם נפתי עליתי שישה וחצי קילו, ועם יולי שמונה וחצי. מאז הקורונה אני מתאמנת בזום בפילאטיס רצפה, עם מאמנת כושר".
משחקת טניס בשעות הפנאי?
"בקושי. את המשחקים ששיחקתי מאז הפרישה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. שיחקתי קצת
עם אילון, בירח הדבש שלנו בחו"ל, וקצת עם הטניסאיות קרן שלמה ויוליה גלושקו, משחקי זוגות, אבל ממש בקטנה. אני שומרת איתן על קשר ואנחנו נפגשות".
מה את אוהבת לאכול?
"הכל. אסיאתי, סושי, פיצות, פשטידות. אני מתחברת לאוכל פשוט וטעים כמו חומוס בפיתה ובשר, אבל אוהבת גם גורמה. בשנה האחרונה התבאסתי שאי אפשר לשבת במסעדה, אז הזמנו הביתה. גם זה כיף. כעיקרון אני אוהבת לבשל דברים הכי מהירים וזמינים".
הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"בכל תוכנית ריאליטי אפשרית. האח הגדול, נינג'ה ישראל, מאסטר שף VIP, זוג מנצח. מה לא. הדבר היחיד ששקלתי פעם היה 'המירוץ למיליון', עוד כששיחקתי טניס, אבל זה לא הסתדר בסוף.
"הריאליטי לא מדבר אלי, ואני לא מחפשת את אור הזרקורים. לא רוצה להיות עמוק בתודעה של כולם. היום, כשאילון ואני הולכים ביחד ברחוב, מזהים אותי, ומזהים גם אותו, כי הוא היה באחת העונות של 'המתמחים'. אותי כבר פחות מזהים בהשוואה לעבר. הזהירו אותי מראש שזה יקרה אחרי שאפרוש, אבל אני חיה עם זה נהדר".
כבר שנים שישראל לא מצליחה להצמיח טניסאים חדשים שיתמקמו בצמרת הטניס העולמי. "הרמה של הטניס כאן מאוד מבאסת", היא אומרת. "אני לא רואה משהו שמתפתח. היה הדור שלי, והיו אנדי רם ויוני ארליך ואחרים, אבל היום המצב בענף לא טוב. כשאין מי שמצליחים למעלה, זה פחות מושך צעירים להיכנס לענף.
"חבל לי שהפריחה שהיתה בתקופתנו נפסקה. אני צופה בטניס העולמי, ושם דווקא הרמה גבוהה ויש משחקים אדירים. אין לי מושג איך ולמה הגענו למצב הזה בארץ, ומי אשם".
פוליטיקה מעניינת אותך?
"הציעו לי פעמיים להצטרף למפלגות בעיריית תל אביב. גם אסף זמיר וגם סתיו שפיר. עם סתיו זרמתי, אבל בסוף היא לא התמודדה. אין לי שום כוונה להצטרף בעתיד לפוליטיקה".
את הילדים שלך תדחפי לטניס?
"אני אדחף אותם לעסוק בספורט, כי אני יודעת כמה הספורט חשוב, מפתח ומעצב את האדם. אין לי כוונה שהם יהיו בהכרח בטניס. הם יחליטו מה טוב להם. אם יבחרו בכל ספורט אחר, אפרגן להם מכל הלב".
