נשף מסיכות: ועידת האקלים, מי צריך את זה?

יפה עשו מנהיגי העולם שטסו לגלזגו במטוסיהם הפרטיים המזהמים כדי לדבר על ענייני הסביבה הדוחקים. נשף מסיכות חסר ערך וחסר כל השפעה על האקלים. אמנם בנט דיבר יפה, והסתחבק עם מיטב המנהיגים, אבל גם הבטחותיו כתובות על הקרח הנמס של הקטבים. לא נגיע לאפס פליטות עד 2050.

מה לעשות, בין אם שינוי האקלים אכן נגרם מהפליטות שלנו ובין אם יש גורמים נוספים, יקומיים, שמשפיעים על התנודה החריפה במזג האוויר, השינוי כבר כאן, ושום דיבורים יפים בסקוטלנד לא יעצרו אותו. גם מאמץ עולמי משותף ללחוץ על בלם החירום של הפחמן לא יושיע, בין היתר כי גדולות המזהמות - סין, רוסיה והודו - אינן מוכנות לאמץ מדיניות של אפס פליטות.

כדור הארץ משתנה כפי שהשתנה אינסוף פעמים בעבר. תקופות להט החליפו תקופות קרח, וחוזר חלילה, והנה אנחנו מקבלים עכשיו לפנים חילופי תקופות. האם נוכחד המונית, כפי שקרה בעבר למינים אחרים? זה תלוי בנו. אם נשקיע את כל כספנו באנרגיות מתחדשות, נמות מחום. זה לא הפתרון. זאת דרך פעולה המוצעת על ידי אנשים וגופי סביבה שמרוויחים מזה כסף, אבל זה מענה חלקי ביותר.

צריך תוכנית חירום עולמית להתאמת החיים במאה ה־21 ומעבר לה לחיים בעולם חם יותר, עד תקופת הקרח הבאה. קודם כל - להקים מתקני התפלה לאזורים בסכנת מדבור, שהם חלקים נרחבים באפריקה ובמזרח התיכון. כשלא יהיו מים לכולם, תתחיל נדידת עמים בקנה מידה היסטורי. כדי למנוע את פלישת העמים הצמאים צפונה, יש לבנות תשתיות ענק ליצירת מים מהים ומהאוויר, כדי שיוכלו לקיים חקלאות וחיים. ברמה המקומית שלנו, הצעד הכי חשוב יהיה הקמת גדר גבוהה בגבול ירדן, סוריה ולבנון, כדי שאנשים פחות בני מזל מאיתנו לא יפרצו אל תוך ארצנו.

בנוסף, יש לצאת לפרויקטים עצומים להגנת ארצות החוף. בניית סכרים, הגבהת החופים, מעבר לחיים מתחת לגובה פני הים. מדינות עשירות כהולנד כבר עשו זאת, עכשיו תורן של העניות לקבל הגנה.

ומעל הכל - כורים גרעיניים להפקת חשמל. אנשי הסביבה מנעו זאת עד עתה והביאונו למצב הנוכחי; זה הזמן להיפרד מהם לשלום ולהתחיל לייצר חשמל בצורה נקייה לחלוטין, ללא פליטות.

העולם לא ייגמר, הוא יותאם. לילדינו תהיה תקומה. ההיסטריה טובה ליצירת מודעוּת, אבל לא לקבלת החלטות מושכלות. את ההתחממות לא נעצור. נתרגל. יהיה חם ומגניב.

מטא

פייסבוק הופכת למטא. מעניין את סבתא שלי המתה. מה שמעניין אותי זה לא שינוי השם, אלא החזון של צוקרברג. עולם וירטואלי, תלת ממדי, שבו נחיה באמצעות המשקפיים של מטא, עולם דיגיטלי שבו נפגוש אנשים דיגיטליים במרחב מלאכותי, ונחשוב שאלה החיים האמיתיים, כמו שיש כבר היום כאלה שחושבים שחייהם מתנהלים רק ברשתות החברתיות, ושאלה חיים.

אם הרשתות דרדרו את מצב התודעה הכללי האנושי למצב מקוטב, מלחמתי, אנטיפתי בגדול - למעט איים של טוב לב - אז המרחב החדש שבו מציעים לנו לחיות בקרוב עשוי לנתק אותנו משרידי האנושיות שלנו. נחיה חיים מומצאים במרחב דמיוני, וננהל חיים רגשיים ופנימיים כשאנחנו לא באמת חיים את חיינו. אני חושש שהאדם שייכנס לתוך הגיהינום שמציע לנו השטן הגדול של התודעה האנושית, מארק צוקרברג, יאבד את הקשר לליבו ויהפוך עבד לגירויים ולרגשות מהונדסים במשרדי התאגיד שיפעילו אותו, בדרכו להיות רובוט שלהם. אני חושש שתהומות עוד יותר עמוקות של שנאה, אלימות ואגואיזם ייצאו כשהקשר לעולם האמיתי, עולם החומר, יאבד. אני מניח שזה יקרה מהר, אני יודע שזה יכבוש את העולם, ושוב יהיה דור חדש שייוולד אל זה ויצחק על הדור הקודם, דור הטיקטוק.

אין לי כוח לעצור את זה. האמת, אין לי כוח לגמור את דו"ח מע"מ לחודש הזה, אז לעצור את מארק שלנו בדרכו להיות הקיסר הגדול של התודעה האנושית? קטונתי. ועדיין אני מרגיש שהעתיד הצפוי לאנושות מהבחינה הדיגיטלית לא מתאים לי, ועוד פחות מתאים לי לגדל ילדות לתוך עולם כזה. לא רוצה את מתנות העולם המדומיין, הוא יוצר תחושה שהעולם כפי שהוא אינו מספיק, וכך נוצרים בני אדם מתוסכלים ומדוכאים שכל הזמן רוצים עוד, עוד גירוי ועוד קניות ועוד השד יודע מה.

אני חושב להקים קהילות אנלוגיות ברחבי המדינה. קהילות שבהן חיים אנשים שבחרו לא להיכנס אל ארץ הפלאות, אלא להישאר בארץ המובטחת, על האדמה, בחיים עצמם, ולגדל ילדים, לא אווטארים. אגב, אני יודע שיש קהילות של אנשים כאלה, קוראים להם חרדים, אבל אני חושב על משהו קצת פחות דתי וקיצוני. כל דיכפין ייתי ויאכל, העיקר לשמור על כללי החיים של פעם, כשפייסבוק עוד לא היתה מטא.

ויהיו אלה קהילות מפוזרות, כולם נשארים בבתיהם. לא מקימים יישובים, רק חיים בתוך הקהילה החדשה. איך? באמצעות משקפי מציאות מדומה, כמובן. ניצחתי את מארק.

סליים

באישון לילה דפיקות בדלת. משטרה. תפתחו. בום, החלון נפרץ, שישה גברים במדים שחורים קופצים פנימה עם כלבים, פנסים שולחים אלומות. סורקים מחדר לחדר, לא משאירים דבר שאינם הופכים. הם מתקדמים לעבר החדר של הילדה, הכלבים מושכים קדימה, אווירה של שיא.

הדלת נפתחת, המעבדה נחשפת. מעבדה ביתית אבל מקצועית, שהירוק שגדל בה משמח לבבות. מעבדת הסליים הגדולה של השכונה נתפסה. תמונה בעיתון: הבלשים עם צנצנות הסליים הירוק. זה עם השפם מחזיק אחת. המעבדה מפורקת, השוטרים נושאים ארגזים אל הניידת. פלאשים של בלוגרי פלילים. בתי נעצרת. אני שוכר את עו"ד ששי גז. הוא מוציא אותה עם עבודות שירות. חלום שחלמתי אמש.

לא יודע איך זה קרה, אבל הסליים השתלט לי על הילדה. היא רק רוצה להכין סליים. ערימות של סליים, נחשים של סליים שהיא לשה, ומותחת, ומקפלת, ומאחדת, ושוב מותחת, וכך עד איך סוף, כמו פעולת טוויית הצמר, רק בלי שום מטרה. עונג חושי, שלי קשה להתחבר אליו. המגע הלח של הסליים לא עושה לי את זה.

הילדה שלי אינה הראשונה שנפלה בסליים. דור שלם כבר שכלל את האומנות והמשיך הלאה, אל הדבר המגניב הבא. ועכשיו תורה, ומשעה שנפלה, נשתעבדה תודעתה לכמויות של מיני חומרים ביתיים היוצרים מרקמים שונים של סליים על פי ההרכב שהיא רוקחת. תגידו: עדיף על מסך. מסכים. רק שאצל יצרנית נוזל הכביסה המשמש בתהליך לא מבינים את הקפיצה במכירות ברובע שלנו. כאילו פתחנו מכבסה לצה"ל.

משאיות עם דבק פלסטי פורקות משטחים בחצר, ארגזי קצף גילוח של פעם מגיעים מהיבואן, שקי בוראקס, מי הכיר בכלל את החומר הזה עד שנפתח מפעל בחדר הילדה. והמכונות לא מפסיקות לרגע, ועוד ועוד כיכרות סליים עוזבות את פס הייצור ומתפזרות בחלל הבית. בכל פינה יש מכל קטן עם סליים. בכל שנייה יכול כל אחד מאיתנו להגיע ממקומו לסליים בלי לעשות צעד אחד. הושט היד ולוש. על פי האמת, זאת פעולה שיש בה ממש "בל תשחית", אבל גורמת כל כך הרבה סיפוק והנאה, שמי אני שאחסום ילדה בלישתה.

כשהייתי בגילה אספתי עטיפות של מסטיק עם תמונות של כדורגלנים, ושיחקתי נגד ילדים אחרים בלהפוך את העטיפה. למדתי לנהל מסחר חליפין, משא ומתן, לשמור על רכושי, להגדילו. גם הסליים מלמד משהו: יצירת חומר חדש, נס הכימיה השימושית, להיות חלק מהמעגל היצרני. הכל בסדר. רק שמישהו יגיד לי איך מורידים את זה מהשטיח האפגני, מהווילון ומהפרווה של הארנב.

avrigilad@gmail.com