"ישראל צריכה לרתום את ארה"ב נגד איראן, לא נכון לפעול בלי לנסות לגייס את העולם"

אינספור רגעים דרמטיים עברו על מאיר בן שבת ב־37 השנים שבהן שירת את ישראל. מבצעים סודיים, סיכולי פיגועים, חשיפות של תאי טרור, חיסולי מחבלים, פגישות במדינות אויב. השיא, הוא אומר, הגיע דווקא לקראת סוף שירותו: חוזי השלום עם ארבע מדינות ערביות.

"הרגע המרגש ביותר היה אצל מלך מרוקו, מוחמד השישי. השיחה בינינו היתה במרוקאית, שאותה למדתי בבית אבא. החלפנו מילות נימוסין וסיפרתי על ההורים שלי, על אבי שנולד בקזבלנקה ועל אמי שנולדה במרקש. שאלתי אותו אם אוכל לברך את הברכה היהודית המסורתית שבה נהוג לברך מלכים. הוא שאל מה פשר הברכה, הסברתי, והוא השיב: 'בוודאי'. לידי היו ג'ארד קושנר ואבי ברקוביץ', נציגיו של הנשיא טראמפ. בירכתי: 'ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שנתן מכבודו לבשר ודם'. כולם מסביב ענו אמן.

"אתה עומד שם, כנציג רשמי של מדינת ישראל, בארמון של מלך מרוקו, המדינה שממנה עלו הוריך, מדבר במרוקאית ששגורה בפיך מילדותך, ואומר לעצמך: ריבון העולמים, איזה רגע היסטורי. אין לי מילים לתאר לך את סגירת המעגל.

"אחר כך אני שואל אותו, לאן מבחינתו היחסים צפויים להגיע? האם תהיה נורמליזציה מלאה? והוא אומר: 'בוודאי. החלטנו להיכנס לתהליך מלא איתכם, שכולל פתיחת שגרירויות, קווי תעופה, שיתוף פעולה בכל התחומים'. מה אגיד לך, אלה רגעים עילאיים.

"מבחינתי לא דיברתי שם בשם עצמי, אלא בשם ההורים שלי ובשם יוצאי מרוקו, שעלו לישראל והשתכנו בה בתנאים לא תנאים, ובעשר אצבעותיהם בנו משפחות ויישובים לתפארת. דיברתי בשם האלפים והרבבות שממשיכים לנצור בליבם את מורשת יהדות מרוקו וגאים בה, משמרים את המנהגים ומשוועים לכך שיהיה קשר בין המדינות. כי בין העמים, הקשר היה טוב. בשמם דיברתי, וכך גם כתבתי למי ששלחו לי הודעות ברכה לאחר האירוע. כך באמת הרגשתי".

קצת יותר משבועיים חלפו מאז סיים בן שבת (55) את תפקידו כראש המל"ל, המטה לביטחון לאומי. בימיו האחרונים בתפקיד חפף את מחליפו, איש המוסד לשעבר, ד"ר איל חולתא, וגם נסע איתו למפגשים בחו"ל, כולל במוסקבה ובקהיר, כדי שהעברת המקל תהיה חלקה ככל האפשר.

• • •

אנחנו נפגשים בביתו הצנוע במרכז שפירא שליד קריית מלאכי, שם עדיין ניצב בכניסה מאבטח חמוש ("זו לא החלטה שלי. מי שצריך יחליט עד מתי הוא יהיה פה"). אשתו, סיגלית, שלה נישא לפני 30 שנה, תלתה בחדר העבודה שלו תעודות ותמונות מהתחנות הרבות שעבר. אחת מהן היא מדליה על "שירות מעולה לציבור", שקיבל לפני כשנה מהיועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, רוברט אובריין - אות ההוקרה הגבוה ביותר שמעניק הפנטגון לאזרחים לא־אמריקנים. "בן שבת העלה את היחסים בין ארה"ב לישראל לגבהים היסטוריים", כתב שר ההגנה דאז, כריסטופר מילר, בדברי ההסבר שצורפו למדליה.

סיגלית היא אשת חינוך ותיקה. ב־28 שנות עבודתה הכשירה עולים מאתיופיה (ולשם כך למדה את השפה האמהרית), שימשה מחנכת בכמה יישובים, ניהלה מוסד חינוכי, וכיום ממשיכה לחנך בבית הספר הממלכתי-דתי בבני עי"ש. יש להם ארבעה ילדים - הבנות מוריה (29), מיכל (27) ואוראל (24), שעוסקות גם הן בחינוך, והבן אליאב (18) סיים י"ב לקראת שירותו הצבאי. בן שבת הוא סב לשישה נכדים.

עכשיו מתחילה תקופת ההסתגלות לחיים החדשים. לראשונה זה עשרות שנים, בן שבת לא מחובר בקו אדום למוקדי העשייה הביטחונית, לא נדרש להיות בכוננות ולא משתייך למקבלי ההחלטות.

"ברור שזה חסר", הוא מודה. "לפעמים יש לך חשק להרים טלפון או לכתוב הודעה. אבל אמרתי למי שצריך שאני זמין בכל עת, לכל צורך. חוץ מזה, יש מוקד חירום שעדיין פעיל פה בבית, בימים ובלילות, והוא של הבן שלי, שמתנדב בארגון 'ידידים'".

• • •

הוא נולד בדימונה ב־1966, ילד חמישי מתוך 12 של רבי מכלוף ז"ל ועזיזה, שעלו ממרוקו שנתיים לפני כן. אביו נפטר לפני שנים. אמו עדיין מתגוררת בביתם שבדימונה.

"לגדול במשפחה ברוכת ילדים זו חוויה שאין לה תחליף", הוא מחייך. "זה לא קל, אבל מטמיע הרגלים של ויתור ולמידה לחיות בקבוצה. כילד חשתי שאני מקבל כל מה שצריך. הרבה חום, אהבה ואמונה ביכולת שלי.

"הוריי היו אנשים פשוטים, שגידלו אותנו בהרבה מסירות והצליחו לתת לכל אחד מנה גדושה של קשב. ומה שמדהים זה שמלבד המשפחה הגרעינית, תמיד היו עוד אנשים סביב השולחן, אבא היה מביא אורחים הביתה. לפעמים אמא היתה שולחת אותנו לתת מזון לאחרים.

"שניהם לא דיברו הרבה. אני לא יכול לזכור אפילו סיסמה אחת שאבא אמר לי. במקום לדבר - הם עשו. החינוך היה תמיד באמצעות דוגמה אישית, נתנו לנו ולאחרים.

"מערכת החינוך בדימונה עטפה אותנו בחום. האמינו ביכולות שלנו ונתנו לנו תחושה שהשמיים הם הגבול. אני זוכר את עצמי נשאר באהבה בבית הספר שעות ארוכות אחרי תום הלימודים לשיעורי העשרה, ספורט ופעילויות נוספות. המושגים 'פריפריה' או 'עיירת פיתוח' כלל לא היו מוכרים לנו. העיר היתה קטנה מספיק כדי שנחוש אינטימיות, וגדולה מספיק כדי להציע את כל השירותים שעיר צריכה להציע".

בשנים ההן התעוררה גם המודעות שלו למתרחש בארץ ובעולם. "בכל ערב, ב־19:30, אבא היה מוציא טרנזיסטור או מכשיר רדיו גדול ומקשיב לחדשות ששודרו בקול ישראל בשפה המרוקאית. כך נהגו במרבית המשפחות של יוצאי מרוקו בדימונה. השידורים לוו ברעשי רקע קבועים, ואבא תמיד ביקש שננסה לשפר את הקליטה. זו היתה חוויה תרבותית. לא דמיינתי אז שביום מן הימים אעבוד במערכת הביטחון, אבל תמיד שאפתי להשפיע ברמה הלאומית".

במקביל ללימודיו התיכוניים הוא החל לעבוד כעיתונאי בעיתונות המקומית בדרום. חלק מלימודיו עשה בבאר שבע, בישיבה התיכונית "אוהל שלמה", שהשפיעה עליו מאוד. בסיום התיכון התגייס לגבעתי, הגיע לתפקיד של סגן קצין שלישות חטיבתי, ואף נבחר לחייל מצטיין.

עם שחרורו מצה"ל, בשלהי 1988, הצטרף לשב"כ והוצב בגזרת עזה כדסקאי. קידומו היה מהיר ביחס למקובל בשב"כ: הוא טיפס מתפקיד לתפקיד, פעם בשטח ובפעם במטה. ב־1992 העניק לו ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, ציון לשבח על הישג מודיעיני - חשיפת התארגנות חשאית ברצועה, שביצעה פיגועים קשים ותכננה להבריח מחו"ל כמות גדולה של אמצעי לחימה.

"האתגר האמיתי של השב"כ הוא סיכול כל פיגוע לפני שיקרה, בלי שהציבור יידע על כך. למשל, בתחילת שנות האלפיים נודע לנו על ערבי תושב עזה, שחי בפזורה הבדואית בזהות שאולה של אזרח ישראלי. הוא אפילו הפך להיות מודיע של המשטרה ונהג להיפגש באופן קבוע עם שוטר מסוים כדי למסור לו מידע. בשלב מסוים הוא החליט לרצוח את השוטר, ועלינו על זה ממש בדקה ה־90. אתה מוצא את עצמך במצב שבו אדם עומד לאבד את חייו ולא יודע על זה, וברגע האחרון הצלת את חייו ותפסת את הרוצח.

"בחודשיים שקדמו ל־11 בספטמבר 2001 סיכלנו התארגנות גדולה, שכללה גם ערבים ישראלים, שעמדו לבצע פיגועי התאבדות. בגלל חומרת האירוע, וכדי להעביר מסר של קו אדום לאוכלוסייה הערבית, קבענו לאותו יום תדרוך לתקשורת. כל הכתבים הצבאיים באו למטה השב"כ, לא אירוע שגרתי. הצגתי את המידע. הכתבים הבינו את חומרתו וכבר התכוננו לרוץ לדווח, אבל אז הגיעו הדיווחים מארה"ב ובלעו את הכל. אני חושב שלעיתונים של יום המחרת לא נכנסה אפילו שורה".

חברים שמכירים אותך מהשירות אומרים שהיית שותף ל־200 מבצעי סיכול ממוקד. ספר על אחד שאתה זוכר במיוחד.

"היו רבים מאוד, לא ספרתי. ביניהם סלאח שחאדה, עבד אל־עזיז רנטיסי, ואחרים. יש אחד שלא אשכח. זה היה ביום שבו לקחתי את אשתי לחדר הלידה, ב־9 באפריל 2003. כשהגענו לבית החולים ברזילי, קיבלתי קריאה מהחמ"ל. הודיעו לי שאיתרו את סעד אל־ערביד, שותפו של מוחמד דף ומהמפקדים הבכירים של חמאס. אשתי ביקשה שאשאר איתה, אבל נאלצתי לעזוב. זה לא היה קל".

איך היא הגיבה?

"היא לא שאלה שאלות ולא הקשתה, המציאות הזאת מוכרת לה היטב. ערביד חוסל בירי מכלי טיס לעבר המכונית שבה נסע, ומבחינתי זו היתה גם סגירת מעגל, כי הוא היה אחד האחראים לרצח של סא"ל מאיר מינץ, שהיה ידיד שלי מהצבא. הוא גם היה מעורב בפיגוע בקו 5, שבו נהרגו 21 בני אדם, בחטיפה של נחשון וקסמן, ועוד.

"באותו יום נולד הבן שלי, כך שאת התאריך הזה לא אשכח לעולם".

• • •

הדמות של בן שבת אינה טיפוסית למפקדים בשב"כ. תלמיד חכם נמוך קומה, חובש כיפה גדולה, שמדבר בח' ובע' גרוניות, מרבה לצטט מהמקורות, צנוע ומאופק באופן קיצוני, ולא לוקח קרדיט אישי על הצלחות. את זמנו הפנוי הוא מקדיש זה 25 שנה ללימוד תורה ולהעברת שני שיעורי קודש שבועיים ביישובו, אחד בשבת ואחד בימי חול.

"רק כשהייתי בחו"ל נאלצנו לוותר על השיעור. אפילו בתקופת הקורונה, כל עוד לא היה סגר, לא הפסקנו את השיעורים - אלא העברנו אותם לרחוב, בהתאם להגבלות, ובהמשך לחצר. שם אנו מקיימים אותם עד היום".

את החום הכבד בזמן השיעורים מפזרים מאווררים, שנתלו על עמודי הפרגולה סביב שולחן ארוך.

אתה דתי, מזרחי ויליד עיירת פיתוח. מה דעתך על הטענות כאילו יש אפליה מובנית במערכת כלפי אנשים עם הרקע שלך? יש תפקידים שלא קיבלת בגלל הרקע הזה?

"לאורך דרכי לא נתקלתי בביטויים מובהקים של אפליה. אם היו דברים כאלה, הם היו נסתרים מהעין, ואני לא חושב שהיו תפקידים שלא קיבלתי בגלל הרקע שלי.

"האמת היא שלא הקדשתי מחשבה לשאלות האלה. אני אדם מאמין. האמונה שלי היא שבמקום שבו נמצא האדם - שם שליחותו. כמי שמינה אנשים, אני יודע שצירוף של הרבה סיבות ונסיבות משפיע על השאלה אם אדם יקבל תפקיד. חשוב לי שבני הדור הצעיר יידעו שאין תקרת זכוכית, ושבמדינת ישראל, יגעת ומצאת - תאמין. זה אולי לא קל וצריך להתאמץ, אבל אפשר להגיע לכל מקום. השקעה מביאה תוצאות".

ב־1999 גיבש בן שבת עבודת מטה מטעם השב"כ, שהגדירה את האינטרסים הביטחוניים של ישראל בהסדר קבע עם הפלשתינים. ב־2004 פיקד על אחד המבצעים הגדולים הייחודיים להחרמת כספי טרור מהבנקים ביו"ש, בהיקף של 35 מיליון שקלים במזומן.

הוא היה ממנהלי פעילות השב"כ במבצע עופרת יצוקה ב־2008. אחרי מבצע צוק איתן, ב־2014, הקים צוות בין־זרועי שנאבק בהתעצמות ומנע הכנסת סחורות ואמצעים לבניית יכולות צבאיות לרצועה. בעשור השני של שנות האלפיים מילא שורה של תפקידים בכירים בשירות, ובהם ראש אגף הסייבר, ראש האגף הארצי לסיכול טרור וריגול ולמחקר ומדיניות, ולבסוף, ראש מרחב דרום - תפקידים בדרגה המקבילה לאלוף בצה"ל. במסגרת תפקיד זה הידק את הסגר על חמאס, קידם שיתוף פעולה עם מצרים וריכז מאמץ בקרב הבדואים בנגב למניעת הברחות נשק מסיני ומעורבות בטרור, בייחוד מצד צעירים שנולדו לאימהות פלשתיניות בתהליך איחוד משפחות.

כמי שהעביר את רוב שנותיו המקצועיות מול עזה, מה לדעתך הפתרון לסוגיית הרצועה?

"היעד ארוך הטווח של ישראל צריך להיות רצועת עזה מפורזת ביטחונית, תחת שלטון שמכיר בישראל ולא מפעיל נגדה אלימות. השגת היעד הזה אפשרית בשתי דרכים - או במבצע צבאי רחב ועמוק בסגנון חומת מגן, ולכך יש מחירים כבדים; או באמצעות שחיקה שיטתית של חמאס בכל המישורים והובלת האוכלוסייה להכרה שזהו שלטון כושל ומושחת, שהגיע הזמן לסיימו".

ועד אז נמשיך בסבבים, כשבכל פעם שמתחשק למישהו שם לירות טיל, הוא יורה?

"האתגר הראשון הוא להרתיע את גורמי הטרור בעזה מפני הפעלת אש נגדנו. האתגר השני הוא למנוע הוצאה של טרור קלאסי - כלומר, יציאת מחבלים מהרצועה לתוך שטח ישראל ויו"ש. האתגר השלישי - למנוע התעצמות. וכמובן, קיים עניין השבת הבנים והגופות.

"המתח האמיתי מבחינתנו הוא איך מונעים התעצמות שלהם וגם שומרים על השקט. אנחנו רוצים שקט, אבל גם להם נחוץ השקט, לצורך התעצמות. לכן נדרש להכביד בצורה משמעותית מאוד את הפיקוח המודיעיני והבדיקות על כל מה שנכנס, כי חלק גדול מאמצעי הלחימה מיוצר ברצועה. כמו כן, צריך לבצע סיכולים, לרבות חיסולים בפרופיל נמוך (כלומר, שישראל לא תקבל עליהם אחריות; א"כ), כך שאנשים שם יידעו שהם עשויים לא להתעורר בבוקר בגלל מעורבותם בטרור".

אחרי מבצע שומר החומות הבטיחו לנו שהוחזרה ההרתעה לכמה שנים, אבל מאז שוב נורו טילים מהרצועה.

"אני לא יודע מי הבטיח. אני כן יכול לומר שהיו דיונים עמוקים ורציניים, וכל הרעיונות וההצעות נבחנו עד דק. לפעמים בחיים יש מצבים של מחלה כרונית שהתרופות אינן מרפאות לחלוטין, אבל מאפשרות לחיות איתה".

מעבר לעזה, התחושה היא שההתנהלות של ישראל שברירית. שיש לנו המון כוח, אבל אנחנו לא מעיזים להפעיל אותו. מול חמאס, מול חיזבאללה, מול המתפרעים בעזה, מול המחבלים בבתי הכלא - פשוט לא מפחדים מאיתנו.

"אני לא חושב כך. אנחנו חזקים, ואת מצב הביטחון שלנו צריך לבחון לאורך זמן ודרך שורה של מדדים - המדדים הנוקשים של פגיעה בנפש ושיבוש שגרת החיים של הציבור. אלה הפרמטרים החשובים. כיום, אירוע בודד מקבל את אותו נפח תקשורתי של פיגוע קשה בימי האינתיפאדה השנייה.

"אני חושב שהמצב האסטרטגי הכללי הוא טוב, אבל שברירי. נכון שבנגב המערבי יש לעיתים תקופות מתוחות. אבל גם שם, אנשים חיים את חייהם בשגרה רוב ימות השנה, והיישובים פורחים ומשגשגים.

"שיקול נוסף שצריך להביא בחשבון בנוגע להתמודדות עם עזה הוא סדר העדיפויות שלנו. איראן תשמח כמובן אם ניכנס להתמודדות עם חמאס ונפנה את הקשב לעזה במקום אליה".

מה העמדה שלך בסוגיה האיראנית?

"יש אמירה ברורה של הדרג המדיני: עם או בלי הסכם, ישראל לא תאפשר לאיראן להשיג יכולת גרעינית צבאית. בדרך לשם, לא נכון לנתק את עצמנו מהעולם. ישראל צריכה לנסות ולרתום את הקהילה הבינלאומית, ובעיקר את ארה"ב. אינך יכול לעשות פעולות בלי לנסות לסגור את הדברים בהירתמות משותפת. עבורנו האיום קיומי, אך האתגר אינו רק של ישראל. האמריקנים יודעים שבעיני איראן אנחנו השטן הקטן ואמריקה היא השטן הגדול, כך שצריך להיות גם להם אינטרס לפעול".

אבל הם לא פועלים, והשאלה הגדולה היא אם יפעלו.

"אני לא יודע, אבל אנחנו צריכים להניח הנחות מחמירות, ואולי נצטרך להתמודד עם הדבר הזה עם פחות שותפוּת או הובלה מכפי שהיינו רוצים. לאמריקנים יש חזון ואינטרס מובהק, אבל זה לא מספיק, צריך תוכניות פעולה ומעשים.

"עלינו לומר להם: אתם (ארה"ב; א"כ) רוצים להגיע לפתרון באמצעות דיפלומטיה? מאה אחוז, תקבעו מהו הדד־ליין ומה עושים אחר כך, אם המאמצים הדיפלומטיים לא יצלחו. רוצים הסכם יותר חזק וארוך טווח? תקבעו מתי פועלים מול איראן אם היא ממשיכה בדשדוש. אתם ממשיכים עד אין סוף לרדוף אחרי האיראנים, 'בואו בכל זאת נעשה משהו'? צריך לקבוע לוחות זמנים. אי אפשר להסתפק בהצהרה כללית בלבד, צריך להגדיר שלבים ולוחות זמנים, ולייצר תוכנית לכל תרחיש".

למה אנחנו משליכים את יהבנו על האמריקנים?

"אנחנו לא. מדינת ישראל והעם היהודי לא יכולים לסבול איום קיומי, ולא ישלימו עם גרעין איראני צבאי. לגבי מה שאנחנו עושים, אלה דברים שצריכים להישאר בחדרי חדרים. אני רק אומר לך שכאשר הדרג המדיני קובע שלא נאפשר, הדרג הצבאי והמודיעיני מבין את משמעות האמירה הזאת".

• • •

בקיץ 2017 הציע נתניהו לבן שבת לכהן כראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) והיועץ לביטחון לאומי. גם קודמיו החזיקו בכובע הכפול, אולם בן שבת היה הראשון שהכניס לתפקיד פונקציות שבעבר היו מחוץ לו, כמו היועץ המדיני או השליח המדיני.

בעבר ישב היועץ בלשכת ראש הממשלה והשתתף בקבלת ההחלטות, בעוד המל"ל, שממוקם בבניין אחר בירושלים, נותר במידה רבה מאחור. בן שבת גיבש ויישם רפורמה, שבנתה מחדש את המל"ל על פי מבנה מסודר, מיסדה את עבודתו וחיזקה את מעמדו. המועצה הפכה לגוף שמכוון את פעולתם של רבים ממשרדי הממשלה, בפרט בסוגיות קריטיות לביטחון לאומי. לשיא הגיעו הדברים במשבר הקורונה, שהמל"ל ובן שבת הובילו את הטיפול בו, לא פחות ממשרד הבריאות.

אם משרדי הממשלה עובדים, לשם מה נחוץ המל"ל?

"בלי המל"ל, כל גוף היה פועל כמו שהוא מבין, בלי תיאום ובלי סינרגיה. כל הרעיון של עבודת מערכת הוא שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. עבודת המל"ל אפשרה גיבוש מדיניות סדורה בשורה ארוכה של נושאים בתחומי הפנים, החוץ והביטחון. המדיניות הזאת הגדירה לגופי הביצוע יעדים קונקרטיים להשגה ויצרה את התיאום ביניהם.

"משרדי הממשלה לא יכולים לתכלל מדיניות כללית, כי כל משרד בעניינו. אין להם ראייה מתכללת ואין להם גם מנדט להנחות משרדים אחרים. למל"ל יש, כי לפי החוק, הוא גוף המטה מטעם ראש הממשלה והממשלה".

היתה עליכם ביקורת שנכנסתם לתחומים לא לכם, על חשבון משרד הביטחון, משרד החוץ, המוסד. מבקר המדינה כתב בדו"ח על הקורונה, שבקטעים מסוימים הפכתם מגוף מתכלל לגוף ביצוע.

"נכון שאימצנו גישה מרחיבה, אבל זה מה שנחוץ במציאות שבה אנו חיים, וזה כמובן היה באישור הדרג המדיני. לא עסקנו בתחומים שאינם באחריותנו, לא באנו על חשבון משרדי החוץ והביטחון. זו טעות. משרדי החוץ והביטחון שותפים בגיבוש המדיניות, אבל הם גופים ביצועיים, שתפקידם להוציא לפועל את הדירקטיבה של הדרג המדיני, והם מחכים לדירקטיבה הזאת מהדרג המדיני - שאותה מעביר המל"ל, כגוף מטה.

"גוף מטה תמיד נוגע בתחומים שגופי הביצוע עוסקים בהם, וזה מעורר חיכוכים. אבל הטענה שהמל"ל הפך להיות גוף ביצוע לא מקובלת, וגם אמרנו זאת למבקר המדינה. אחד מתפקידי המועצה בחוק הוא לוודא שהחלטות הממשלה והקבינט מיושמות. כשנציג מל"ל מרים טלפון ומוודא ביצוע - זה תפקידו. אם ראש הממשלה קובע שמל"ל יתאם בין הגופים, זה לא ביצוע. יתרה מזאת, כך דורש ממני חוק המל"ל. האם יש לי סמכות להתעלם מסעיפים בחוק?

"לכן, עם כל הכבוד, אני חולק על טענת המבקר שהמל"ל שימש גם גוף ביצוע. ובאופן כללי, אני מעדיף ביקורת על כך שהמל"ל חזק מדי מאשר חלש מדי.

"אנחנו מדינה שפועלת על פי עקרון ריכוז המאמץ. יש לנו הרבה אתגרים, וזה מחייב גוף מטה שיכווין את גופי הביצוע בהתאם לאתגר שבראש סדר העדיפויות. זה נכון גם לדברים שקורים בתוך משרד ראש הממשלה. למשל, שליח מדיני מטעם ראש הממשלה, כמו יצחק מולכו, לא עובד לבד, אלא בצורה ממוסדת, עם אנשי תוכן ומטה.

"הקמת האגפים החדשים במל"ל הביאה תוצאות. הקשר עם צ'אד, למשל, נולד כתוצאה מהקמת האגף לקשרים מיוחדים למזרח התיכון ולאפריקה. בעבודה שיטתית, האגף החדש מיפה את ההזדמנויות וגיבש תוכנית להקמת קשרים עם מדינות רלוונטיות.

"אגף נוסף שהקמנו - האגף למדיניות פנים - ניהל את עבודת המטה לגיבוש מדיניות לאומית ביחס לטיפול בבדואים, בדרוזים ובצ'רקסים, ולהבדיל - גם במסתננים".

מבקריך טוענים שנתניהו חיזק את המל"ל ואותך כדי שיהיה לו נוח לקדם את האג'נדה שלו.

"התחזקות המועצות לביטחון לאומי היא מגמה במדינות רבות בעולם, בגלל המורכבות הגוברת של הנושאים ורגישותם, וגם משום שראשי המדינות רוצים את הקשר הישיר ביניהם בלי לעבור דרך הביורוקרטיה של המשרדים האחרים, כפי שהיה בעבר. 

"גם את המועצה לביטחון לאומי בארה"ב ביבי המציא? כשרוסיה מנהלת את הקשרים איתנו דרך לשכת הנשיא, מי אתה רוצה שידבר איתם? לא המל"ל? אם מזכיר המל"ל של רוסיה, פטרושב, או היועץ של פוטין, אושקוב, מתקשרים למל"ל, צריך להגיד להם שידברו עם משרד החוץ? זה לא עובד ככה.

"היום כבר לא עוברים רק דרך המנגנון הרשמי של משרד החוץ, בין היתר, כי המנגנון הזה כבול בכבלים דיפלומטיים ופורמליים, והמדינות רוצות קשר פחות פורמלי ויותר ישיר".

• • •

כשלרשותו מערך של 100 איש, הפך בן שבת לדמות מרכזית במערך המדיני של ישראל. בארבע שנותיו בתפקיד הוא ביקר ב־120 יעדים, בכללם מדינות שעדיין לא מכירות בישראל. "יש לו מוח חריף של בן ישיבה, הבנה נרחבת בנושאי ביטחון ובמזרח התיכון וכישרון ניהולי אדיר", אומר בכיר לשעבר במל"ל, שעבד עם בן שבת לאורך רוב התקופה. "הוא מעולם לא הרים את הקול, ותמיד היה אדיב ומנומס, אבל גם ידע לעמוד על מה שחשוב לו ולהיכנס בך אם פישלת. לא התייפייף ולא מרח. עמידה במשימה היתה בשבילו קודש".

מאחר שהאנגלית שלו אינה טובה דייה, נאלץ בן שבת להסתייע לעיתים בראש לשכתו כמתרגם. אבל הערבית שבפיו סייעה בפריצות הדרך ההיסטוריות עם מדינות ערב. באוקטובר 2018 השתתף עם ראש הממשלה בביקור אצל הסולטן קאבוס בן סעיד בעומאן, וכבר באותם ימים הניח את התשתית לחידוש היחסים עם מרוקו. הוא קיים שם ביקור חשאי והתחיל לקיים קשרים עם בכירים בשלטון, ובהם שר החוץ נאסר בוריטה.

כשהסכמי אברהם פרצו לעולם, עמד בן שבת בראש המשלחות הישראליות לאמירויות, לבחריין ולמרוקו. הנאום שלו, בערבית, בשדה התעופה של אבו דאבי בקיץ 2020, כשמאחוריו דגלי שתי המדינות, יהיה חרוט לנצח בתולדות האזור.

"בכל המדינות היתה תחושה חגיגית של עשיית היסטוריה. עם זאת, אני חושב שבשיח על ההסכמים נפקד מעט מקומה של צ'אד (שמולה הוביל את השיחות 'מעוז', אחד מסגניו של בן שבת במל"ל; א"כ). שם היתה תעוזה אפילו יותר מאשר בהסכמים, כי הנשיא המנוח אידריס דבי החליט לבדו, בלי האמריקנים ובלי שאחרים היו לצידו, לכונן יחסים עם ישראל. כמובן שקיימנו איתו מגעים לפני כן. במערכת היו הרבה ספקות והרבה ספקנים אם הוא יעשה את הצעד.

"ישבנו הרבה איתו ועם אנשיו, לפני שבא לישראל והודיע על כינון היחסים. שאלתי אותם: 'אתם יודעים שיהיו עליכם לחצים אדירים? תשכנעו אותנו שתעמדו בלחצים'. כי הגרוע ביותר זה להכריז ואז להתקפל. הם אמרו: 'החלטנו, מנוי וגמור איתנו, נספוג את כל הלחצים. עלינו קודם כל לדאוג למדינה שלנו, וישראל יכולה לעזור לנו בכך. אתם מעצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית'".

"הם דיברו בביטחון עצום, כאיש אחד, בלב אחד. הם הבינו לאן הם נכנסים".

מה הוביל לפריצת הדרך להסכמי אברהם?

"בכל מדינה המצב היה שונה. מדובר בתהליך שנמשך הרבה מאוד זמן, והגיע לפרקו באותה נקודת זמן. הרצון של המדינות לכונן יחסים עם מדינה חזקה ביטחונית, כלכלית, טכנולוגית, היה הבסיס. לאיום המשותף מצד איראן היתה תרומה נוספת.

"עבור האמירויות ובחריין, שהיו ביחד, השעיית הריבונות ביו"ש היתה משמעותית. אם היתה החלת ריבונות, היה קשה יותר להגיע לפריצת הדרך, אף כי זה לא היה מונע אותה לבסוף. לגבי מרוקו וסודאן, הסיפורים שונים והאינטרסים אחרים.

"מה שמשותף למרבית המדינות הוא שאלה לא הסכמים בין מנהיגים, אלא בין העמים. החתירה היא לשלום חם, לא שלום מאולץ שכרוך בוויתורים ובהתחשבנויות, וזה נעשה מתוך עוצמה, שהיא מפתח לעוד הסכמים. רוצים אותנו כי אנחנו מביאים עוצמה ביטחונית, כלכלית וטכנולוגית, וכי אנחנו נועזים ויצירתיים".

יש טענה הפוכה - שדווקא ויתורים והתגמשות הם המפתח לעוד הסכמי שלום.

"יכול להיות שאם תתגמש מול הפלשתינים, זה כן יקל במשהו על מדינות שעדיין לא באו ועדיין חוששות מהתגובה הפלשתינית לכינון קשר עם ישראל. מצד שני, מדינות לא יבואו לעשות הסכמים אם אתה חלש.

"בכל מקרה, הרוביקון נחצה. המדינות שהצטרפו להסכמי אברהם הודיעו קבל עם ועולם שאפשר להכיר בישראל בלי להמתין לסוף הסכסוך עם הפלשתינים. בכך הוסר הווטו הפלשתיני מעל תהליכי נורמליזציה עם ישראל. זה אחד ההישגים הכי משמעותיים של הסכמי אברהם".

האם נכון שהמפתח להסכמי אברהם היה הסכמה שארה"ב תמכור להם מטוסי חמקן 35-F?

"איני יודע מה עשו האמריקנים. אנחנו לא נתנו שום הסכמה למכירת המטוסים בתמורה להסכמי אברהם. יתרה מכך, ראש הממשלה נתניהו הוציא מסמך רשמי שבו כתב שעם כל הכבוד לנורמליזציה, אנחנו מתנגדים לכך שהיא תבוא על חשבון היתרון האיכותי של ישראל. זו היתה העמדה שלנו לאורך כל הדרך. ההסכמה שלנו לעסקה ניתנה רק אחרי שמשרד הביטחון סגר מול האמריקנים מה שצריך לסגור בנוגע ליתרון האיכותי, וזה קרה רק אחרי הסכמי השלום".

מדוע בדקת עם מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, אם עמדת החיל השתנתה בנוגע ל־35-F?

"השיחה הזאת התקיימה ב־2 ביוני 2020, ולא היה לה שום קשר להסכמי אברהם. באותה עת, איש לא ידע שיהיו הסכמים כאלה, והנחת העבודה היתה שהולכים לריבונות ביו"ש. גם ההצעה של שגריר האמירויות בוושינגטון, אל־עוטייבה, לשלום עם ישראל בתמורה להשעיית הריבונות, הגיעה רק בסוף יוני.

"הטלפון שלי למפקד חיל האוויר לא היה בהקשר של הסכמי אברהם, אלא בגלל שאילתות אמריקניות, שהיו מגיעות אחת לתקופה. האמריקנים ידעו על ההתנגדות שלנו למכירת החמקנים לאמירויות, ומעת לעת בדקו אם יש שינוי בעמדה. לשם כך צלצלתי לנורקין, וזה לא היה חריג".

בשנתיים האחרונות שלך בתפקיד, נתניהו נכנס להליך משפטי והועמד לדין, ועברנו ארבע מערכות בחירות. מהזווית שלך, התפקוד שלו נפגע?

"אני מפריד בין העיסוק המשפטי לבין הבחירות, כי בחירות מאוד משפיעות. הן לוקחות קשב מראש המדינה ומקפיאות תהליכים. אינך יכול לעשות כל מה שאתה רוצה, כל דבר נבדק בשבע עיניים, אם אין לו משמעויות פוליטיות. גם מדינות זרות מעדיפות להמתין עם מהלכים חדשים, ואתה נאלץ לדחות חלק מהתוכניות.

"במה שקשור למשפט, אני כעובד מקצועי לא הרגשתי בעיה. קיבלתי את הקשב שהייתי צריך, וכל מה שנדרש - ניתן. מה שאני יכול לומר, שאילולא הקורונה ומערכות הבחירות, היו לנו יחסים פומביים עם מדינות נוספות".

אילו מדינות?

"את זה לא אומַר, אבל היינו במגעים מתקדמים עם שלוש או ארבע מדינות. בתהליך כזה חשוב מאוד המגע הפרונטלי עם בני השיח, פנים אל פנים. הבחירות והקורונה גרמו לכך שזה לא הבשיל".

• • •

ההצלחות של בן שבת, כמו גם שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם נתניהו, הקימו לו אויבים רבים.

בעל בריתו של בן שבת בסביבת ראש הממשלה היה השגריר דאז בוושינגטון, רון דרמר. מי שהסתדר פחות עם השניים היה ראש המוסד, יוסי כהן, שראה בהחלטה של נתניהו להטיל על בן שבת את הטיפול בהסכמי השלום החדשים פלישה לטריטוריה שלו. כך נולדה בין השניים מתיחות עזה.

הבכיר לשעבר במל"ל, שראה מקרוב את המאבקים, אומר כי "בעימותים מול גופי הביטחון האחרים, שהיו יצריים מאוד, בן שבת לא ויתר, גם כשעשו לו תרגילים - ועשו. ראש הממשלה ראה והעריך את זה, ולכן הטיל עליו יותר ויותר, עד שהוא הפך להיות הפנים של השלום".

בן שבת עצמו בורר את מילותיו בקפידה כשהוא מדבר על כהן. "יש לי הערכה רבה ליוסי ולמוסד. תחת ניהולו, המוסד ביצע דברים מדהימים. הרבה מהדברים שקרו בהסכמי אברהם התאפשרו הודות לעבודה ממושכת של המוסד. למוסד היה משקל עצום בתהליך ההבשלה של המדינות הללו להגיע להסכמים איתנו.

"מעולם לא דיברתי סרה ביוסי, ויש לי יחסי ידידות טובים איתו. אם היו תדרוכים שלו נגד המל"ל, אני יכול רק להגיד שמתיחויות כאלה תמיד קיימות במחוזות שבהם מופרת הבלעדיות. אבל צריך לזכור ששנינו, וגם שני הארגונים, פועלים למען אותן מטרות, ויודעים לשתף פעולה כדי להגיע לתוצאות.

"אני לא ראיתי אותו כיריב שלי וגם לא חושב שהצטיירתי בעיניו ככזה. ההפך הוא הנכון. אני ראיתי בו שותף. מבחינת האזרח והקברניט התחרות הזאת מועילה, כי שני הארגונים מנסים להשיג את התוצאה. זו 'קנאת סופרים תרבה חוכמה'".

התחרות הזאת הולידה גם פרסומים שליליים נגדך. יאיר לפיד אמר: "בן שבת לא יודע על מה הוא מדבר".

"הוא אמר זאת בהקשר לקורונה. בכל הכבוד, אני חושב שאני יודע על מה אני מדבר. וכשאני לא מבין בעניין מסוים, אני דווקא משתדל לא לדבר עליו. חבל, נדרשת מתינות רבה יותר בשיח כלפי פקידי ציבור. גם מתוקף זה שהם פקידי ציבור ואינם יכולים להשיב, וגם משום שאינם אנשים פוליטיים".

אולי אתה נתפסת כדמות פוליטית, בגלל הקירבה לנתניהו. למשל, בסתיו 2019 נפגשת עם הרב חיים דרוקמן, בכיר רבני הציונות הדתית, לבקשת נתניהו, כדי לנסות להשפיע על השרים בנט ושקד לא לפרוש מהממשלה.

"נציב שירות המדינה, בעצה אחת עם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, מצאו שלא היתה עילה אפילו לפתוח בבדיקה משמעתית נגדי. שום דבר לא היה סודי ולא נעשה במחשכים. אני יודע להיפגש בסודיות כשאני רוצה. זה לא היה המקרה. המכונית שלי חנתה ליד הבית של הרב דרוקמן, וכל מי שרצה ראה אותה.

"אני לא איש פוליטי, ובפגישה לא עסקתי בפוליטיקה. התבקשתי לאשר שאנחנו נמצאים במצב ביטחוני רגיש, כפי שהיה, וכך עשיתי".

יכול להיות שניצלו אותך למטרה פוליטית?

"לא ניצלו אותי".

בדיעבד, היית צריך ללכת לפגישה הזאת?

"לא יודע. אי אפשר לנתק את שאלת הבדיעבד מהמחיר".

ואכן, בן שבת שילם מחיר כבד. "מי שחוצה את דלת האקווריום (של לשכת ראש הממשלה; א"כ) הופך באותו רגע להיות מטרה לחיצים שלעיתים מיועדים לראש המערכת", אמר לי בפגישה שקיימנו כשעוד היה בתפקיד. "כשאני רואה את הפנים של הילדים שלי לאחר שהם קוראים או שומעים מה שנאמר על אביהם , זה כואב".

אתה עדיין סבור שסומנת משום שעבדת עם נתניהו?

"אין לי הסבר אחר".

היו שטענו שעשית מה שעשית כדי שנתניהו ימנה אותך לראש השב"כ.

"מעולם לא ביקשתי מנתניהו את תפקיד ראש השב"כ, והוא מעולם לא הבטיח לי את התפקיד. למעשה, לא דיברנו על זה אף פעם. אני טיפוס שבכלל לא מרגיש בנוח לבקש תפקיד. אם יפנו אלי, אגיב, אבל אם לא פונים אלי, לא אזום בעצמי. למה לבקש? תפקיד ראש המל"ל הוביל אותי לשיאים שלא פיללתי להגיע אליהם.

"בכל הכבוד לראשות השב"כ - ואני לא רוצה שזה יתפרש כהתנשאות, אין ספק שזה תפקיד נכבד וחשוב - אבל במל"ל ראיתי דברים לא פחות מלהיבים וחשובים. ראיתי דברים שלא הכרתי ולא הבנתי לפני כן לגבי מעמד ישראל בעולם".

"התרגשתי מביטויי ההערכה וההערצה כלפי מדינת ישראל, ששמעתי יום־יום מצד ראשי מדינות, נשיאים, מלכים ושרים. בחלק מהמקרים, ואני לא מגזים, עיניהם ברקו מדמעות. כאזרח המדינה, כפטריוט וכאיש מערכת, הופתעתי מהעוצמות של הדברים האלה.

"עבורי אלה היו ארבע שנים אינטנסיביות מאוד, יותר מכל תפקידיי בשב"כ. או כמו שאמר קודמי בתפקיד, יעקב נגל - 'כל שנה בראשות המל"ל שקולה לארבע שנות חיים'. כלומר, אני מרגיש כאילו עברו 16 שנה".

shishabat@israelhayom.co.il