איפור חייה: מנערת רחוב למאפרת כוכבות על

"אני מרגישה פנטסטי", נוצצות עיניה של עדה לזורגן, כוהנת האיפור הישראלית, כשהיא מכניסה אותי לביתה בתל אביב. "אני אומרת תמיד, החיים מתחילים בגיל 60".

לזורגן (64), השם הכי ותיק בתעשיית הביוטי המקומית, מתגוררת עם בעלה רמי (64) בפנטהאוז שופע ירוק בשכונה השלווה תל יצחק. קרוב לברנז'ה, אבל גם מספיק רחוק ממנה, ובעיקר במרחק מטרים ספורים מבית הספר לאיפור והסטודיו שלה, הממוקמים ברחוב יגאל אלון.

עוד לפני שנצלול פנימה לזיכרונות מסטודיו 54, לעבודה עם מריה קארי, סינדי לאופר, קלאודיה שיפר, קרלה ברוני, סמדר קילצ'ינסקי, תמי בן־עמי, גל גדות ורבות אחרות, יש לי שאלה דחופה לברר עם מי שראתה לכוכבות הגדולות בעולם את האפידרמיס, בלי פילטרים.

מי האישה הכי יפה שפגשת?

"אני אוהבת נשים טבעיות. נשים שהכי קרובות לאדמה. אני חושבת שסנדי בר ושירלי בוגנים יפהפיות, וגם גל גדות. עבדתי איתה לפני שהיא נסעה להוליווד, בפרסומת שהיא עשתה. גל אמרה לי שהיא נוסעת לחו"ל, לנסות לפרוץ שם, ואני אמרתי לה שהיא תהיה כוכבת גדולה. בכלל, ברגע שאני מסתכלת על מישהי ואומרת לה את העתיד שלה - בדרך כלל זה קורה".

אבל אף אחד לא יכול היה לומר ללזורגן, שנולדה ב־1957 בגרמניה, כיצד ייראה העתיד שלה. קשה להאמין שאפילו נטפליקס היו קונים את הזכויות לתסריט מופרך כל כך.

הילדה היהודייה שגדלה במנזר קתולי, הגיעה עם אמה ואחיה לקיבוץ בישראל, התגלגלה ברחובות, נדדה על קו תל אביב־מנהטן ובשנות ה־80 של המאה הקודמת הפכה לאחת המאפרות המובילות בעולם, כשהיא חולשת על האיפור בצילומים מכל הסוגים ומלווה מסעות הופעות של כוכבים דוגמת מריה קארי, הסקורפיונס, סינדי לאופר ואחרים.

בדרך הספיקה להתאהב ברמי ליפשטט ולהינשא לו, ללדת שני בנים, גיא (31) וטל (28), לחזור לארץ עם הקמת ערוץ 2 ולהימנות עם חלוצי תעשיית האופנה והביוטי הישראלית. לפני כ־21 שנה ייסדה בית ספר לאיפור, ולפני שבע שנים התווסף ליין מוצרים הנושא את שמה. 

"לאפר כוכבות היה החלום שלי. חלמתי להיות מאפרת על", היא מודה בחיוך של מי שהגשימה.

היית בשיא הקריירה שלך בחו"ל, למה חזרת לארץ? 

"ראיתי אנשים שבורים. אנשים שיש להם הכל, אבל הם כל כך חולים מבפנים שהם צריכים כדורים, כי איבדו את הלבד ואת השפיות. הבנתי שמכל הסוכר והקצפת, הם פשוט טובעים. כל כך שבורים שבא להם להקיא, והם מקיאים על עצמם".

מתי הבנת את זה?

"כשהייתי עם מריה קארי לבד בסאונה בלונדון, והיא שרה. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי, גם אני מתחילה להרגיש שאני לא אני. ידעתי שהילדים הם השפיות והאור שלי, ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה. 'תעופי', אמרתי לעצמי, 'גם אם המחיר הוא לשתות רק מים ולאכול רק לחם'. היו סביבי יהלומים, לימוזינות ומטוסים, אבל אנשים שבא להם למות והם מקרינים את זה עלי. הפכתי להיות חלק מהם, הייתי מנותקת רגשית".

בכנות בלתי מתפשרת, כשהיא לא מנסה לייפות או לטשטש את הפגמים, חושפת לזורגן מה קורה מתחת למייק־אפ ולקונסילרים. היא מדברת מהר והרבה, יורה את האמת שלה ברור וחד, ולא מתנצלת. אולי המהירות הזו נובעת מטראומות הילדות שלה, שהיתה הכי לא שגרתית שאפשר לדמיין וגרמה לילדה הנטושה להתבגר מהר מדי, ללמוד לסמוך רק על עצמה.

"נולדתי במנזר בגרמניה, שהפך בזמן מלחמת העולם השנייה לבית יתומים", היא מספרת, "הנזירות שם טיפלו בפליטים מכל אירופה. אמא שלי, לולה, ילדה אותי שם כשהיתה בת 33. היו לה כבר שני ילדים, חנה וישי, שנולדו מבעלה הראשון, סשק. הוא נטש אותה לטובת עסקיו בגרמניה, ואז היה לה רומן עם אבא שלי.

"הוריי, ביחד עם סשק, ניהלו עסק מפוקפק במזרח גרמניה. הם היו מבריחי סיגריות, מזון ופרוות, ואז אבא שלי נתפס וישב בכלא, וגם סשק, שחזר לתמונה, נתפס וישב בכלא. אמא שלי נשארה לבד, אז היא שמה את הילדים הגדולים אצל אומנת ואותי היא באה רק להיניק פעם ביום. הנזירות גידלו אותי. בינתיים, הילדים הגדולים שלה ברחו והסתובבו לבד. היא חיפשה אחריהם שנתיים עד שמצאה אותם, בזכות תמונות שלהם".

אחרי שאביה השתחרר מהכלא, ורגע לפני שגורל חייה השתנה והיא היתה אמורה להימסר לאימוץ, אמה החליטה לחטוף את עדה הקטנה מהמנזר ולהגיע איתה ועם המשפחה לישראל, כאן היה לה אח שהתגורר בקיבוץ דפנה. "כבר מצאו לי משפחה מצוינת", היא אומרת, "אבל אמא חטפה חרדת נטישה ואני הייתי תינוקת מהממת. היא לא ויתרה עלי".

• • •

המשפחה הגיעה לארץ, אבל הדברים לא הלכו בקלות. ההורים התקשו להסתגל למציאות במדינה הצעירה והתקשו גם בגידול הילדים. "אף פעם לא הייתי יותר מחצי שנה בבית הספר, כי ההורים שלי תמיד זזו איתי ממקום למקום. הם היו סוג של צוענים. היתה להם אהבה גדולה אלי ואחד לשני, והם שרו, רקדו ונישקו אותי, אבל הייתי גם הפסיכולוגית שלהם, טיפלתי בהם. תמיד הייתי צריכה להיות הבן אדם השפוי שם, זה לא היה נורמלי".

בשנת 1970 ההורים החליטו לנסות את מזלם בארה"ב ונסעו עם חנה וישי לתפוח הגדול. עדה בת ה־13, שלא קיבלה ויזה, נשארה מאחור ונאלצה להתגורר עם דודיה בקיבוץ.

"הם שמו אותי אצל הדודים, אבל זה לא הסתדר. אנשים לא רצו אותי, בכל מקום הייתי מטרד, ילדה בת 13 שהוריה נעלמו. הייתי חתול עם תשע נשמות, רק רציתי שיאהבו אותי.

"כבר בתור ילדה היו לי הגנות. הייתי מאוד חכמה, ואתלטית מצוינת בריצה ובקפיצות לרוחק. כבר אמרו לי שאני 'חומר לאולימפיאדה'. אבל בית הספר לא הלך לי, לא למדתי מסודר והיו מי שחשבו שאני מפגרת. הייתי גם ילדה יפה, הכי יפה בעולם, אבל לא כל כך רציתי להיות יפה. כנערה, התחלתי להסתובב ברחובות והייתי חשופה, לכן לא רציתי להיות יפה.

"אני זוכרת את עצמי נוסעת בטרמפים ודופקת לאנשים בדלת בלילה, כי לא רציתי לישון בחוץ. הייתי מציעה לאנשים זרים שאנקה להם את הבית או אשמור להם על הילדים כי אני לא רוצה לישון ברחוב. בימים הסתובבתי עם מקלות ואבנים, למדתי להגן על עצמי. הייתי בריונית. חוויתי דברים כשישבתי לבד בפינה חשוכה בתחנה מרכזית או כשנסעתי בטרמפים, אבל ידעתי להגן על עצמי.

"הסתכלתי למעלה ואמרתי לעצמי, 'את והוא שם חברים'. אמרתי 'אלוהים, אני אוהבת אותך, אנחנו נראה להם', והוא שמר עלי. אנשים ניסו לגעת בי ולהרביץ לי, אבל הם חטפו בראש. הייתי מכניסה להם בראש כל חפץ שהיה בהישג ידי ובורחת כל כך מהר, שאפילו לא ידעתי מה קרה להם. לפעמים אפילו חיפשתי את זה, שמישהו יבוא וינסה לעשות לי משהו, לא ראיתי בעיניים.

"הייתי מסתכלת במראה ואומרת 'עדה, אני אשמור עלייך. אני אוהבת אותך. הכל בסדר, את תגיעי רחוק, אנחנו נראה לכולם. את חכמה ויודעת דברים. יהיה לך הרבה כסף ואת תטפלי בילדים, בזקנים ובכלבים'".

מי ששילם מחיר על שנות הנתק, הנדודים והסערות שעברה עדה המתבגרת, היה השיער שלה, שהפך מרעמה בלונדינית שופעת לדליל וקשיח, בעיקר בגלל התזונה הלקויה ברחוב. כיום היא עם גולגולת כמעט חשופה לגמרי, כשרק מעט שיער זהוב נותר עליה.

רגע לפני גיל 17, כשהיא זכתה סוף־סוף לוויזה המיוחלת והגיעה לארה"ב, השיער הפך למחלוקת בינה לבין ההורים. "לא מצאתי את עצמי שם", היא נזכרת, "הייתי רזה עם שיער דליל, ומבחינה נפשית כבר לא הילדה שאמא עזבה. היא עזבה ילדה בגיל הכי משמעותי לחינוך, וכשהגעתי הם ניסו להכניס אותי למסגרות, אבל זה לא הלך. איך שהגעתי כעסתי עליהם. הלוק עם השיער שלי היום מגיע מהילדות שלי.

"ההורים שלי רצו שאשים פאה, כי הם חששו מה השכנים יגידו. הם התביישו בי ובשיער שלי ורצו שאני אהיה ילדה מסודרת. אני מתה על הגולגולת שלי, יכול להיות שהייתי נזיר באחד הגלגולים".

בסופו של דבר הצלחת להשלים עם אמא שלך?

"בטח. לפני 15 שנה, כשהיא בת מעל ל־80, הבאתי אותה לארץ. היא חייתה בלאס וגאס והיתה מהמרת, וכשהתחילה להיות דמנטית, הבאתי אותה ליחידה שקנינו לה בבית גיל הזהב. שלוש שנים טיפלתי בה, לקחתי אותה לשופינג, למלונות, למספרות ולפדיקור. היא היתה שואלת אותי 'עדה, אני עשירה?', ועניתי שכן. אלה היו שלוש שנים מדהימות שבהן סלחתי לה על הכל. לילה אחד היא הלכה לישון ולא קמה. כמו נסיכה".

• • •

הצורך להתפרנס הוביל את עדה במהרה למנהטן, שם היא מלצרה והתאהבה בשחקן איטלקי שהתמחה בדיבוב. הוא היה מבוגר ממנה בעשור, מה שלא מנע מהם לעבור לגור יחד. כדי לעבוד במקצוע שלא דורש יותר מדי אנגלית, שפה שלא היתה שגורה בפיה, היא החליטה ללמוד קוסמטיקה והתגלגלה לבית הספר "כריסטין וולמה" שבשדרה החמישית. בתום ההכשרה היא שובצה לעבודה בחנות איפור מובילה, "פייס פקטורי", הממוקמת מול "בלומינגדייל'ס".

"כל התעשייה והמינגלינג היו שם, ואני גדלתי בחנות הזו", היא מספרת, "הפכתי למנהלת חנות ויצאתי לתעשייה הניו־יורקית, הייתי בברנז'ה. היו מבקשים ממני לבוא לתצוגות אופנה ולטסטים, הוזמנתי למסיבות. נכנסתי למועדון המפורסם 'סטודיו 54' מכניסת הוי.אי.פי, פגשתי את אנדי וורהול ואת קלווין קליין. לפני כל יציאה היינו מתאפרים, משקיעים בתלבושות, בשיער, זו היתה סצנה שלמה. היינו ילדים מתלהבים ואני הייתי מאושרת. בזכות בן־זוגי לא המשכתי איתם גם למרתפים, לא ירדתי לסחלה".

מה זה ה"סחלה" הזה בדיוק?

"ראיתי אנשים עולים ונופלים. מתמודדים עם מחלות וחרדות. ראיתי למשל את ג'יה (ג'יה קרנג'י, שנחשבת לדוגמנית העל הראשונה ומתה בגיל 26 מאיידס - ש"ז), שאיך שנכנסה לדוגמנות הידרדרה לשימוש בהרואין ונדבקה באיידס. היא היתה בין הראשונים שמתו מזה. הייתי שם כשהאיידס תקף את מנהטן וראיתי איך חברים שלי מתים, נופלים כמו זבובים. כל מנהטן היתה מסיבה אחת גדולה, המזל שלי היה שהייתי עם האיש שלי".

במקביל, עדה גדלה עם הסצנה. היא מרוויחה הרבה כסף, מוציאה קו איפור על שמה ומתערבבת גם עם הדוגמניות הישראליות המובילות. "מיכאלה ברקו הגיעה אלי, וגם חני פרי. נהיינו קליקה".

מי שמשנה את חייה היא הדוגמנית ספיר פרידמן, שמגיעה לניו יורק והופכת מייד לחברה קרובה של עדה. כשפרידמן מבקשת שתגיע לישראל לאפר אותה לחתונתה, עדה מתייצבת, ועל הדרך מחליטה לחתוך מהחבר האיטלקי ולהישאר בישראל.

• • •

גם בארץ היא עובדת עם דוגמניות העל המקומיות. "הן היו דיוות אמיתיות", היא מתארת, ומתחילה לשחזר פגישה שלא תישכח עם אימת המאפרות, קארן דונסקי.

"קארן היתה דוגמנית על שפתחה סוכנות והנהיגה את הקליקה של שנות ה־80. היא המדאם של הדוגמניות, הדיווה. באתי לטסט, היא ישבה כשהמראה עליה ואני לא יכולתי להגיע אליה והייתי צריכה למצוא דרכים עקיפות להתקרב. רציתי להיות הכי אסופה ולתקתק את זה, לא לנסות למצוא חן בעיניה, והצלחתי, לא יודעת איך. למחרת התקשרו ואמרו, 'היא עפה עלייך'".

תוך כדי שהיא מתחילה לעבוד, עדה לא שוכחת גם לבלות, בעיקר במועדון של רפי שאולי, בקולוסיאום ובמועדון התיאטרון. "הבאתי את סטודיו 54 לארץ", היא מתגאה, "אמרו עלי 'עדה הגיעה מניו יורק, עדה פריקית, עדה אוהבת להתלבש', כי התחפשנו לפני כל יציאה".

היא מתחברת לדורין פרנקפורט ("הייתי היפסטרית ניו־יורקית, טום בוי, דורין אהבה אותי") ולצלם יקי הלפרין, וזוכה לעבוד גם עם תמי בן־עמי ז"ל. "עשיתי איתה את כל הקטלוגים לגוטקס, כולל את הנחש במדבר, שצילם יקי", היא נזכרת, "תמי היתה מבחינתי אימאן הישראלית, וזה היה עוד לפני שהכירו את אימאן, דוגמנית העל השחורה הראשונה, שהיתה אשתו של דיוויד בואי. תמי ייצגה מבחינתי את האישה השחורה הישראלית. הגובה שלה, האלגנטיות. הפכנו לחברות טובות. בילינו והיינו בהפקות יחד. היא יצאה אז עם אולסי פרי".  

בתחילת שנות ה־80, בעקבות הצעת עבודה, עדה מחליטה לחזור למנהטן. בשנייה האחרונה, מישהו כמעט משנה את דעתה. "יום לפני שנסעתי, רמי מגיע במקרה", היא מתארת בעיניים בורקות את הפגישה הראשונה עם בעלה לעתיד רמי ליפשטט, איש עסקים, יבואן ומנהל המוסד "עדה לזורגן".

"רמי הוא אדם עם רגליים על הקרקע, ואני אמנית מפוזרת שהראש שלה בשמיים", היא מודה בחיוך רחב, לא מתנצל.

"הכרנו כשהיתה עלייה לרגל להיפרד ממני, לפני שאני חוזרת למנהטן. ראיתי אותו בפתח הדלת ומייד הבנתי שאני רואה את בעלי. משהו בווייב שלו אמר לי 'זה בעלך'. הצעתי לו להיות הסוכן שלי ולאסוף לי כספים בארץ, כי לרמי היו עסקים פה. הוא היה אמרגן, שותף של המפיק שוקי וייס, בעל חנויות תקליטים ואיש תעשיית המוזיקה חיי הלילה".

• • •

עדה נוחתת במנהטן, אבל הקשר בינה לבין רמי הולך ומתהדק. "נשארנו בקשר של טלפונים, הוא עזר לי לסיים עניינים בארץ. ואז הזמנתי אותו למנהטן. כתבתי לו 'אני צריכה את הסוכן שלי לידי'".

רמי, שחשב שהוא בא לחופשה קצרה, נשאר במנהטן 11 שנים. השנה הראשונה מתוכן היא 1983, השניים בני 26 והאהבה פורחת. יום אחד, עדה חוזרת לדירתם כשבידיה הצעת עבודה מפתה מרשת "ריג'רס הייר סלון", שלה מאות סלוני יופי בכל רחבי ארה"ב.

"הם בדיוק הכניסו עמדות איפור לסלונים והיו צריכים סופרווייזרית", היא מספרת, "אז אמנם חיינו במנהטן אבל בפועל טסתי בין 400 סניפים ועשיתי הכל - הדגמות, הדרכות, יחסי ציבור ועיתונות. הפכתי לפנים של החברה. הלקוחות הן נשים אמריקניות רגילות, כאלה שמתאפרות בחיי היומיום בעמדת איפור שקיימת בכל מספרה.

"היו מודיעים מתי אני אגיע לסניף של הרשת בכל עיר, 'עדה לזורגן איז קאמינג טו טאון', והיו עושים רשימת לקוחות שבאו, למשל, להתאמת גוונים. עשינו התאמות ואיפור, לצד נקודות מכירה. זו היתה תקופה של הרבה טיסות, מלונות ולימוזינות, הכל בוי.אי.פי, כאילו הכוכבת הגיעה. אנשים חיכו לי, הרווחתי המון כסף והכל היה טוב. שילמו לנו אפילו על הדירה במנהטן, אבל זה היה שוחק מאוד".

כעבור שנה עדה מציעה לרמי להינשא. "לא הייתי בטוחה שהוא יסכים, אז אמרתי לו 'בוא נתחתן כדי שתהיה חוקי בארה"ב'". השניים מתחילים להצמיח במנהטן שורשים. "זה היה הבית הראשון שלי", היא מודה.

ב־1984 עדה מתפטרת ויוצאת לדרך עצמאית, כמאפרת של אנשי הקצפת במנהטן. "עשיתי קטלוגים לויקטוריה'ס סיקרט וקליפים לסינדי לאופר ולסקורפיונס", היא מספרת. במקביל, היא מתבססת בסלון היוקרתי "פייר מישל" במלון פלאזה, נחושה לעבוד עם הכוכבות הגדולות ביותר.

"פגשתי שם את גילי גמליאלי, מעצב שיער שקיבל את הכוכבות הכי גדולות, כמו מריה קארי, והתחלנו לעבוד ביחד. לא היתה מישהי ספציפית שחלמתי עליה, אבל עבדתי בכל התצוגות של שבוע האופנה בניו יורק, עם ויקטוריה'ס סיקרט, נורמה קאמלי ובטסי ג'ונסון, ועשיתי טאצ'אפים לסינדי קרופורד ולנעמי קמפל. הייתי ליד כל דוגמניות העל, ואמרתי לעצמי: יום אחד אני אאפר אותן".

כשהיית לידן חששת מהן?

"היו לי פחדים, אני עוד הייתי צעירה. בארץ איפרתי את קארן דונסקי, תמי בן־עמי וכל הדיוות, אבל עוד לא הייתי סגורה על עצמי ולא היה לי ביטחון. הייתי צריכה להיות מדויקת ולדעת לאפר, לקח לי שנים לצבור ביטחון. כשעבדתי עם כוכבות בצילומים ובתצוגות, זה לא עלה לי לראש. איפרתי את הנשים הכי עשירות במנהטן, נשים מהאמירויות הגיעו לסלון, אבל אני התמקדתי בלהיות מצוינת ולא לחשוב מי יושב לידי, כדי שלא אתרגש מדי ואתבלבל.

"איפרתי את הכוכבות לפי התחושה שלי, אבל הן בדרך כלל מאוד דעתניות ויודעות מה הן רוצות. דרכן למדתי איך לעמוד לאפר ואיפה. כל הכוכבות חיכו להתאפר אצל אמן האיפור האגדי קווין אוקווין, ואני הייתי באיי־ליסט שלו, בצוות המצומצם. דוגמניות כמו נעמי קמפבל, סטפי סימור וקלאודיה שיפר היו הולכות אליו, הוא קבע את המבנה והלוק, ואני הייתי בצוות שמאפר אותן בפועל".

עוד חברה ישראלית של עדה, שגם זוכה לעבוד איתה, היא סמדר קילצ'ינסקי. "הכרנו כשהיא היתה בת 17 ועברה לגור איתי בדירה קטנה בתל אביב. אחרי כמה שנים, כשרמי ואני התבססנו במנהטן, היא באה אלינו והיינו הסוכנים שלה. סמדר התחילה לעבוד וגרה איתנו. היא היתה כמו הילדה שלנו, צעירה מאיתנו בעשר שנים לפחות. בכל מקום ראו רק את הפנים שלה, פנים של נערת כפר. על שערים, לוחות מודעות, אוטובוסים. שנייה לפני הפריצה הענקית שלה היא ביקשה מרמי מאה דולר ונסעה ללאס וגאס, להתחתן עם אסי דיין. היא חתכה שנייה לפני הפריצה העולמית".

כעסתם עליה?

"לא, אבל היינו צריכים לתת תשובה לכולם. כל היום קיבלתי טלפונים ששאלו '?where the fuck is she'".

היו עוד דוגמניות מפורסמות שפגשת?

"עם קרלה ברוני עשיתי את הצילומים הראשונים שלה. היא היתה מאוד צעירה, ולמרות שהגיעה ממעמד גבוה של בית אצולה, היא היתה ילדה מפוחדת. היא עשתה צילומים לכתבות פנימיות במגזיני אופנה בניו יורק ובדיוק התחילה לצאת עם מיק ג'אגר, הוא קלט אותה".

את מעלה את השאלה המתבקשת על הטרדות מיניות בתעשייה.

"על הסטים הכל היה מאוד מקצועי, הלכלוך היה מחוץ לסט. האמריקנים הם כמו היפנים, הכל כל כך מדויק בעבודה שאתה לא יכול לסטות. ברגע שאתה יוצא טיפה מחוץ למסגרת או מנסה למתוח את הגבולות, אתה עף. הכל מאוד דיסקרטי וקונסרבטיבי, וזה לימד אותי להיות מקצועית. כשאני עובדת עם הכוכבות ועם הקליקה הכל מאוד מדויק ומקצועי. אין קשקושים. כל היתר קורה אחר כך".

בכל זאת, מה ראית סביבך בשנים הללו?

"ראיתי את הסחלה. את המסיבות, הסמים והכוכבות הכי גדולות והכי עשירות כשהן לא מאושרות. יש להן הכל, אבל אין להן כלום. איך את יכולה להיות מאושרת כשיש לך את הכל? אין מה להשיג, את כבר למעלה, אז או שתיקחי סמי הרגעה וסמים אחרים, או שחס וחלילה תתאבדי. הרבה דוגמניות היו ככה, אבל הזמרות דווקא לא. המפיקים החזיקו אותן קצר, אבל לא היו להן חיים. הן היו בובות, רובוטיות".

• • •

כשהיא רוקמת קשרים עם כל ראשי התעשייה, עדה יוצאת לתצוגות אופנה, טסה בכל העולם ועובדת נון סטופ, גם עם זמרות מפורסמות.

"הייתי צמודה למריה קארי שלוש שנים ועבדתי גם עם סינדי לאופר, בשנים שמדונה בדיוק התפוצצה. הן היו בוערות ורצו להצליח כמוה, להיות פרובוקטיביות כמוה".

איך התחיל הרומן עם קארי?

"מריה רבה עם המאפר שלה והיתה צריכה מאפרת לקליפ שהצטלם כעבור יומיים. הייתי כבר עם סינדי לאופר ועשיתי תצוגות, אבל חששתי. איך אגע בה? בסוף באתי לטסט בחדר פרטי, נכנסתי כמעט בלי לנשום, והיא אמרה לי 'הי סוויטהארט, נייס טו מיט יו, אני אוהבת איפור טבעי, רענן'. היא היתה חופשייה, כיפית ומשוחררת.

"אחרי כמה דקות היא ביקשה ממני להדביק לה ריסים. לא היה לי מושג איך מדביקים ריסים, אז ביקשתי ממנה להדגים לי. היא הוציאה ריסים משלה ולמדתי ממנה איך מדביקים. החזקתי את המראה והחמאתי לה, עודדתי אותה להמשיך, וככה היה מאותו יום והלאה. היא הדביקה לעצמה את הריסים. התחלתי איתה ממקום שאני שולטת, אבל מאפרת אותה במוצרים שהיא רגילה ואוהבת".

למרות העבודה הצמודה, היחסים בין עדה לקארי לא הפכו לחבריים. "אנחנו לא חברות. אני פוליטיקלי קורקט, אבל אין בינינו קשר מעבר לעבודה. עדיין קצת פחדתי ממנה, כמו שפחדתי מכולן. פחדתי מאוד מהדוגמניות הגדולות, שהמפיקים תמיד שאלו אותן 'את אוהבת את האיפור? את מרוצה?'. עמדתי שם, אבל דוגמניות העל מחליטות מה הן רוצות והרבה פעמים בכלל לא מסתכלות לך בעיניים. להן יש את הלחצים שלהן, ולך את שלך".

את מדונה, ה־כוכבת של אותן שנים, עדה לא פגשה. "פחדתי ממנה", היא מודה, "היתה לי הזדמנות לפגוש אותה ולא רציתי. היא היתה כוחנית מדי בשבילי".

ב־1990, עדה יולדת את גיא (31) הבן הבכור שלה ושל רמי וכיום מנהל בכיר בעסק המשפחתי. גם אחרי הלידה היא ממשיכה באותו קצב עבודה, כשגיא והמטפלת האישית נוסעים איתה.

"הוא הסתובב איתי בכל העולם", היא מספרת, "היה בא לסטים וישן איתי בלילה, אבל אני הרגשתי אשמה. יצאתי למסעות, הגעתי לכל מה שחלמתי עליו והייתי ברומו של עולם, אבל ראיתי גם יותר מדי דברים שלא הייתי צריכה לראות. שלוש שנים אחר כך, כשנולד הילד השני שלנו טל, אמרתי לעצמי 'עדה, הילדים שלך לא אמורים לגדול פה', וברחתי.

"הייתי אז בין חמש המאפרות הכי חזקות בניו יורק, אבל ויתרתי על קמפיינים ועל סכומים נאים מאוד. החלטתי שהספיק לי".

למה, בעצם?

"יש בתעשייה הזו רוע. כל אחד רוצה להיות יותר טוב מהשני, אז יש התנכלויות. וכולם גם כל הזמן על כדורים, 'קח זנקס, קחי זנקס'. זו מלחמה. אנשי המקצוע לא אמורים להיקשר לכוכבים, אבל כולם מלקקים להם. אני הייתי החלק השפוי, למשל של מריה. למרות ההצלחה, חשוב להבין שניו יורק היא מחנה עבודה. תמיד היה לי את רמי, והיתה לי מטפלת מהיום הראשון אחרי שגיא נולד, אבל רציתי לחזור לארץ ולרוץ אחרי הילדים שלי בחוף הים, להיות בשמש".

• • •

החלום של עדה מתגשם, אבל רק חלקית. היא ורמי חוזרים לישראל ומתיישבים בדירה ברחוב סמולנסקי בת"א, סמוך לים, אבל עדה נשאבת לתעשייה המתפתחת. באותן שנים ערוץ 2 עולה לאוויר והדבר שהכי זקוקים לו הוא ידיים של מאפרת מיומנת.

כששני הבנים בני 5 ושנתיים, עדה ממצבת את עצמה מחדש בישראל, אבל "כמעט לא רואה את הילדים שלי. רציתי לגדל אותם, אבל כל הזמן קיבלתי אותם בחצי קלאץ'. האסימון הזה נפל לי כשחזרתי מנסיעה ללונדון, וכשהגעתי הביתה הם ציירו ולא אמרו לי שלום. אמרתי להם 'הבאתי להם מתנות', ואז הקטן, טל, אמר לי 'אני לא רוצה את המתנות שלך, אני רוצה את אמא, ואת כל הזמן הולכת'.

"באותו לילה, אחרי קריירה של עשרים ומשהו שנה, אמרתי לעצמי מול המראה 'מה את רוצה, תהילה? את רוצה להיות תלושה מהילדים שלך כדי שיגידו לך שאת יפה וסקסית ולבוא למסיבות?'"

ומה ענית לעצמך?

"שלא. הבנתי שאני קורבן של התעשייה. הבנתי שדי, כמה אפשר. מיציתי".

מבחינת עבודה, קיבלו אותך בקלות כשהגעת?

"בהתחלה לא קיבלו אותי בכלל. התאורה בהפקות בארץ היתה מזעזעת ואני אמרתי לבמאים מה לעשות ואיזו תאורה אני צריכה. אמרתי להם 'תטשטשו לי את כל הצהבת הזאת'. אמרו לי 'מי את בכלל?' אז הלכתי לבעלים ואמרתי 'אני הולכת הביתה' ובסוף קיבלו את זה. הייתי יושבת על התאורה כי הבאתי סטנדרטים של חו"ל".

עם התאורה הנכונה, הגיעה גם ההצלחה. "חטפו אותי לפרסומות", היא נזכרת, "הפרסומת הראשונה היתה עם טיירה בנקס לשוקולד רוזמרי. פרסומת גדולה שצולמה בפילם. במקור היו צריכים לצלם עם נעמי קמפבל בלונדון, אבל היא הבריזה, אז לקחו את טיירה במקומה והעבירו את הצילומים לארץ.

"הביאו אותנו למלון הילטון ועשינו מפגש יום לפני הצילום. היא היתה בלי תוספות שיער ולא זיהיתי אותה. כשהיא עמדה לידי לא ידעתי שזו היא. עמדה לידי מישהי עם שיער קצר ושרוף שנראתה כמו אחת מהארלם.

"זו היתה פרסומת לשוקולד, היו קלוז־אפים, ורציתי שהצופה ירצה לקפוץ לתוך המסך ולתת לטיירה ביס, כי היא השוקולד האמיתי מבחינתי. כל העולם ואשתו הגיעו לסט, באו לראות את טיירה. שמתי עליה המון שימר, הבאתי את החומרים הכי טובים, של בובי בראון, מאק ושאנל, ואז פותחים אורות ומוניטור - והבמאי שונא את זה. הוא שואג 'מה זה כל השימר הזה על הפרצוף שלה?!'

"האוזניים שלי נהיו אש, כל הסט היה עלי. רצתי לטפל בזה, עשיתי כאילו אני מאפרת אותה וביקשתי שתסתכל על עצמה במוניטור. טיירה אהבה את זה, והיא הדיווה, אז הוחלט שככה בדיוק זה יישאר. היא אמרה, 'אני כל כך יפה, צלמו! שוט!'"

• • •

הצורך בעצמאות מביא את עדה להקים לפני יותר מ־20 שנה את בית הספר לאיפור שלה. "אנחנו מכשירים מאפרים שעובדים בתעשייה", היא אומרת, "הבוגרים שלנו עבדו איתי מ'כוכב נולד 2', דרך 'נולד לרקוד' ו'מאסטר שף' ועד 'דה וויס' ו'רוקדים עם כוכבים', בכל מקום. התלמידים שלי הם אלו שיצאו איתי לתוכניות ריאליטי, כי כולם רצו את עדה לזורגן".

ראית דברים מעניינים בהקשר של איפור ריאליטי לאחרונה?

"בגמר 'הכוכב הבא' שירי מימון נראתה מיליון דולר, אבל אז היה ראיון איתה ונכנסו לקלוז־אפ בלי תאורה וראו חטטים. זה משהו שלא צריך לקרות. אגב, רותם סלע היתה מפוצצת באיפור, והיא יפהפייה".

נוסף על בית הספר, לפני שבע שנים הושק ליין מוצרים של המותג "עדה לזורגן", כשהבן גיא שנכנס לעסק החליט להרחיב אותו. מוצרי הליין כוללים ריסים, מכחולים, ליפסטיקים, מייק־אפ, וכל מה שנשים שאוהבות להתאפר חולמות עליו. חלק מהמוצרים מיובאים, והרוב מיוצרים בארץ, בפארק אפק. הייחוד של לזורגן טמון בפיתוח המייקאפים והקונסילרים, כמי שהמומחיות שלה היא בהתאמת גוונים. "אני יושבת עם הכימאי ואנחנו מתאימים את המרכיבים, שצריכים להתאים גם למזג האוויר בארץ וגם לגווני עור שונים.

"אני בעסק משפחתי קטן. לא מתעשרים מזה, אבל זה עסק בריא ומבוסס ואנחנו חיים ממנו, כל המשפחה. בהמשך יש לנו כוונה לצאת לחו"ל, וכבר יש גם הצעות, אבל בינתיים עוד אין לנו עיניים גדולות".

פחדת בקורונה? הרי כמעט הכל נסגר.

"בית הספר ומרכז ההדרכות הושבתו לשמונה חודשים, אבל האתר היה פעיל ושירות הלקוחות שלנו נתן מאה אחוז מעצמו. פינקנו את הלקוחות ויצאנו בשלום מהקורונה. אני בכלל לא התעסקתי בכספים. אני ציירתי ורקדתי. אנחנו עובדים עם כולם, מפרגנים לכולם ומייצרים לאחרים. רמי משווק למכללות האיפור הגדולות בארץ, למיקי בוגנים ולירין שחף. זה שוק של זאבים, אבל ידוע שרמי הביא רוח אחרת.

"אנחנו ישרים ולא מרגלים אחרי אחרים, לא מעניין אותי מה הם עושים וכמה. יש לנו את מובילות דעת הקהל שלנו, שהן כוכבות ובלוגריות ביוטי, ואני מאחלת לכולם בהצלחה". 

ואיך את שומרת על עצמך? מהצד, לא נראה שהתעייפת.

"אני מאוד משתדלת לשמור על הבריאות שלי. אני אוהבת להתייחס לגוף שלי ולתת לו מקום, אז אני שוחה כמעט כל יום בבריכת גורדון ויורדת לים בסופי שבוע. יש לי גם 'מיני חדר כושר' בבית, לעשיית פילאטיס ו־TRX. אני רוקדת בבית או עולה על הסטפר".

הטיפ הסודי שלה, אגב, הוא בכלל ספונג'ה. "אני חולת ניקיון", היא מבהירה, "זה הטיפול הנפשי שלי, וגם לסדר. לא באתי מבית מסודר, אני ילדת רחוב, ולכן חשוב לי הקונטרול. זה מפקס אותי.

"אני אוהבת גם לרדת לפעמים מפסי הרכבת, כי אני בן אדם שמח ומשוגע. אני אוהבת להיות ליצן, לא לקחת אחריות ולהשתגע. גם זה קורה לי לפעמים - וזה בסדר". 

shirz@israelhayom.co.il