הפכה לאמא אחרי התמודדות עם סרטן אלים: הניצחון של מעיין ינאי

ערב קיצי חמים בבית משפחת ינאי, באחד ממגדלי הדירות החדשים ברחובות. מהמרפסת חודרת בריזה נעימה, התמונות בטלוויזיה מרצדות בלי קול. יונתן, בן שנה וחודש, ישן בחדר הסמוך, נשימותיו החרישיות נשמעות באינטרקום שעל השולחן.

"בשעות הטובות של הלילה הוא ישן מצוין", מחייכת אימו, מעיין, ומלטפת בטן הריונית של שבוע 33. בפנים יש לה בת. "כן, הם יהיו צמודים, ואני יודעת שזה יהיה ממש קשה. אבל כל קושי מתגמד עכשיו".

עד לפני שנים ספורות הסיטואציה הזאת נראתה חלום בלי מושג. מעיין (32), שלפני 12 שנים חלתה בלימפומה מסוג הודג'קין, סרטן של מערכת הלימפה, עברה ארבעה סבבי כימותרפיה קשים, הקרנות והשתלת מח עצם, שאיימו לפגוע בפוריות שלה. הדרך להיות אמא נראתה לה אז כמעט בלתי מושגת.

אבל בזכות רופא נחוש אחד, שהאמין בה לאורך כל הדרך, החלום הגדול שלה התגשם. היא מהמטופלות הראשונות בישראל שעברו כריתת שחלה, הקפאתה, ואז השתלה של השחלה המוקפאת. עד היום רק כמה עשרות נשים בישראל הצליחו להרות וללדת בעקבות ההליך.

"כל הקשיים שחוויתי, כל תרופה, כל זריקה, כל אכזבה שעברתי - הכל היה שווה כדי להגיע לרגע הזה. לא הבנתי עד כמה יונתן, והקטנה שבדרך, היו חסרים לי בחיים, עד שהם באו אלי".

• • •

היא מהנדסת חשמל במקצועה. נולדה בחיפה, קטנה בחמש שנים מאחותה. בצבא שירתה כקצינה בחמ"ל תצפיתניות במוצב בצפון, ובהשלמה החילית של קורס קציני איסוף קרבי פגשה את אמיר (33), שהיה לוחם איסוף קרבי, בדרך לקצונה. ואז, בספטמבר 2009, הכל השתבש.

"הייתי בת 21, צעירה חסרת דאגות, ועבדתי בחמ"ל סביב השעון. התפקיד היה מאוד אינטנסיבי. כבר תכננתי להשתחרר, רציתי ללכת ללמוד. יום אחד התחלתי להשתעל. בהתחלה ממש קצת, אבל זה הלך והתגבר. אני לא מעשנת, מעולם לא עישנתי. חשבתי שאולי אני מפתחת אסתמה, כי אחותי אסתמטית, ואולי זה בגלל האוויר הדליל שבמוצב הגבוה. היו לי בראש 3,000 הסברים למה זה יכול לקרות, ולא הלכתי להיבדק.

"השיעול הלך והחמיר. אמיר אמר לי ללכת להיבדק. גם המשפחה שלי, כשהייתי מגיעה הביתה בסופי שבוע. הסרטן לא זר לי, אמא שלי חלתה בסרטן השד והחלימה, אבל ממש לא חשבתי בכיוון. חייתי מיום ליום, סגרתי המון שבתות בבסיס, והראש שלי לא חשב שמשהו גדול קורה פה".

היא שינתה את דעתה אחרי לילה אחד בבסיס, שאותו העבירה עם סגנית מפקדת הפלוגה. "בבוקר היא אמרה לי שאני עושה קולות משונים בשינה, ממש נוהמת. הלכתי לרופא של הגדוד שתפס את הגזרה. זה היה אחרי שלושה חודשים של שיעול קשה, ואפילו בדרך לגדוד, שהתמקם על הר מעל המוצב שלנו, הרגשתי שקשה לי לנשום. הרופא הקשיב לריאות שלי ולא שמע כלום, אבל בכל זאת שלח אותי לצילום רנטגן.

"אבל הייתי דחיינית. הלכתי לצילום רק שבוע לאחר מכן, כשיצאתי הביתה. אמא שלי באה איתי לבית חולים 10 בחיפה (מרפאה צבאית; ס"ב), והרופא שהסתכל על הצילום נלחץ. הוא שאל אותי: 'את אדם בריא בדרך כלל?' ומכאן התחיל סרט.

"הוא קרא לרופאים נוספים, הם התלחשו ביניהם, ואז ביקשו מאמא שלי להיכנס. עדיין לא נלחצתי. חשבתי רק עליה, וכמה זה מפחיד שקוראים לך להיכנס לחדר עם הבת שלך. הם הודיעו לנו שברנטגן רואים גוש גדול מאוד בריאות, ושלחו אותי מייד באמבולנס למיון ברמב"ם. אפילו לא נתנו לי לנסוע לבד.

"אמא שלי כבר התחילה להבין במה מדובר. כלפי חוץ היא שידרה רוגע, אבל בדיעבד היא אמרה לי שהיא לא יודעת איך היא החזיקה את עצמה על הרגליים. אני הייתי רגועה יחסית. בראש שלי לא הלכתי למקום הכי גרוע. חשבתי שזה בטח גידול שפיר, שמקסימום יעשו לי ניתוח ויוציאו את הגוש. לא עיכלתי את המשמעויות עד הסוף.

"ברמב"ם עשו לי בדיקת MRI, ושם הבינו שהגוש לא נמצא בריאות אלא בחלל החזה, מסביב לבלוטת לימפה. הצעד הבא היה ביופסיה, אבל זה היה סופ"ש לפני יום כיפור, ואני הייתי אמורה לחזור בחג לבסיס. שאלתי את הרופאים ברמב"ם מתי אני משתחררת, ומנהל חדר המיון אמר לי: 'אין יותר בסיס, אין יותר חמ"ל. עכשיו יש רק מעיין. את צריכה לטפל בעצמך'".

• • •

היא אושפזה מייד במחלקת כירורגיית חזה ועברה ביופסיה, שאישרה את מה שבתת־המודע שלה חששה ממנו יותר מכל: גידול סרטני, בגודל של 14 ס"מ. לימפומה מסוג הודג'קין.

"אמרו לי שזה סרטן שתוקף הרבה אנשים צעירים ושהסיכוי להחלים גבוה, 95 אחוזים. הרופא ההמטולוג שטיפל בי אמר: 'נעשה 12 טיפולים במשך חצי שנה. הכימו לא קשה במיוחד'. ופשוט התחלנו".

חשבת אז על העתיד? על הפוריות?

"ממש לא. הייתי ילדה בת 21, אמיר ואני היינו בקושי שנה ביחד. בכל מקרה, גם אם הייתי רוצה, לא היה זמן להקפאת ביציות כי הטיפולים התחילו מייד. רופא נשים ברמב"ם הבטיח לי שהכימותרפיה שקיבלתי לא פוגעת בפוריות, וקיבלתי זריקות הורמונליות ששומרות על השחלות. אז אמרתי אוקיי, וזרמתי".

היא עברה טיפול בכל שבועיים, במשך חצי שנה. אחרי חצי שנה עברה בדיקת PET CT לאבחון גידולים סרטניים, שהראתה שבמקום שבו היה הגוש הסרטני נותרו עדיין נקודות זעירות. ביופסיה אישרה שהסרטן לא חוסל לחלוטין, ומעיין עמדה בפני סבב נוסף של כימותרפיה, הפעם קשה יותר.

"עברנו לכימו כבד, שמקבלים בכל יום במשך חמישה ימים. אחרי שני סשנים כאלה שוב עשו לי בדיקת PET CT, ושוב התגלו הגידולים הקטנטנים. אז עברנו לכימו אפילו יותר כבד, שמקבלים במשך שישה ימים, באשפוז.

"הייתי צעד אחד לפני השתלת מח עצם עצמית - טיפול שבו אוספים תאי גזע ממח העצם, נותנים כימותרפיה במינון גבוה, ואז מחזירים את תאי הגזע שנאספו לפני הטיפול. כמו ריסטרט למערכת החיסונית".

"בסבב הראשון של הכימו השיער שלי כבר נשר, הייתי מאוד נפוחה בפנים והיו לי בחילות. אמיר מאוד רצה לבוא להיות איתי, אבל לא הסכמתי. לא רציתי שיראה אותי במצב כזה. העדפתי לשמור את זה לעצמי.

"גם נתתי לו הרבה הזדמנויות לצאת מהקשר שלנו. כבר בהתחלה אמרתי לו שזה לא יהיה פשוט, שאני הולכת להיראות לא טוב, שזה חתיכת תיק שהוא צריך לסחוב על עצמו. אבל הוא לא זז ממני מילימטר".

אמיר: "התאהבתי בה. כשהיא עברה את הטיפולים הראשונים, אני נשארתי בבסיס - וקרסתי. הייתי רחוק ממנה, ולא הבנתי מה זה '95 אחוזי החלמה'. מה גם שבמקרה של מעיין זה לא ממש עבר בקלות. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה כלפי מישהי, ולא רציתי לאבד את זה, לאבד אותה".

במאי 2010, אחרי סבב הכימותרפיה השלישי, תוצאות הביופסיה הראו שיש עדיין תאים סרטניים פעילים בגוף, והרופא של מעיין החליט להמשיך להשתלת מח עצם עצמית, וחודשיים לאחר מכן גם להקרנות ("הוא החליט ללכת על התותחים הכי כבדים, למקרה שמשהו בכל זאת התפספס").

טיפול הכימותרפיה שלפני השתלת מח העצם הוא אגרסיבי במיוחד, ונועד לדכא את המערכת החיסונית. עכשיו כבר לא היתה דרך להגן על השחלות.

"שוב לא היה לנו זמן להקפאת ביציות, כי הייתי חייבת להתחיל בטיפול במהירות. ואז רופא הנשים ברמב"ם הציע לי רעיון חדשני, שהיה אז ממש בחיתוליו. הוא אמר לי: 'יש דבר כזה שנקרא הקפאת שחלה. מוציאים את כולה, פורסים אותה לחתיכות, וכשרוצים להרות - משתילים בחזרה את החתיכות'.

"הפריסה נעשית כדי שניתן יהיה להשתיל בעתיד כמה פיסות, בזמנים שונים. לכל פיסה של שחלה יש 'תוקף', למשל של 15-10 שנים, ויש סיכון שהיא תפסיק לתפקד. ככל שיש יותר פיסות שניתן להשתיל, כך יש יותר סיכויים להצלחה".

מה חשבת על זה?

"לא הייתי בדילמה, כי הציגו לי את זה כך שאין אופציה אחרת. האפשרות האחרת היתה תרומת ביצית בעתיד. גם לא חשבתי 'איך לא נערכנו לזה מראש?', כי זה כבר לא שינה כלום. היה צריך לפעול מהר.

"כבר למחרת הגעתי לבילינסון כדי לעבור את הפרוצדורה. היא נעשתה אז בבתי חולים בודדים בארץ, ורק בבילינסון יכלו לקבל אותי מהיום למחר. ושם נתקלתי בפעם הראשונה בבורות של הרופאים בנושא. הרופא שאל אותי איזה סוג של כימותרפיה קיבלתי, וכשסיפרתי לו, הוא אמר לי מייד: 'אין לך מה לעשות פה, בשביל מה באת?'

"הייתי בהלם. כבר לא הייתי תמימה, זה לא עבר לי מעל הראש, ובכיתי את החיים שלי. לא האמנתי שהגעתי לשם, שנייה לפני סשן נוסף של כימו, בשביל עוגמת נפש. למזלי, הרופא ההוא התקשר למי שמטפל בי עד היום, פרופ' דרור מאירוב בשיבא, שהוא חלוץ השיטה בארץ, ומאירוב הבטיח לו שהכימו שכבר עברתי לא פוגע בשחלה, ושאפשר להוציא אותה".

אמיר: "אז הבנו שאסור להקשיב רק לרופא אחד. ידענו שאם לא יוציאו את השחלה, והיא תיחשף לכימותרפיה אגרסיבית, הסיכוי להחזרת הפוריות עומד על אפס. אבל אם יוציאו אותה יש סיכוי, גם אם הוא קלוש".

מעיין: "עוד באותו יום הוציאו לי את כל השחלה השמאלית, פרסו אותה לפיסות, והקפיאו. הייתי האישה ה־27 בארץ שעברה את ההליך הזה".

• • •

"אישה נולדת עם כל סל הביציות שלה, ועם הגיל מתרחשת ירידה ברזרבה השחלתית", מסביר פרופ' מאירוב, מנהל המרכז לשימור פוריות ע"ש מוריס קאהן בבית החולים שיבא. "אבל יש נשים שנמצאות ממש לפני מצוק - הן יכולות לאבד את הפוריות שלהן, או את פוטנציאל הפוריות שלהן, ברגע אחד. למשל, מי שחשופה לקרינה, מטופלות סרטן, ובעיקר מי שמקבלת טיפול כימותרפי לפני השתלת מח עצם, שהוא טיפול שניתן במינונים גבוהים מאוד.

"זה נכון אפילו לגבי ילדות שעוד לא הגיעו לבגרות מינית, והגלגל יכול להתהפך להן ברגע. המטופלת הכי צעירה שלי היתה תינוקת בת שנה וחצי, שעמדה לאבד את פוטנציאל הפוריות שלה בגלל מחלה גנטית.

"כיום יש כל מיני טכנולוגיות לשימור פוריות, המוכרת ביותר היא הקפאת ביציות. אבל אצל אישה שאין לה זמן להתחיל בטיפול הורמונלי כדי להפיק כמה שיותר ביציות לצורך שאיבה והקפאה, או אצל ילדות, ניתן גם להקפיא שחלה. מסירים חלק מאחת השחלות, בעיקר את הקליפה שלה, שם נמצאות הביציות שאינן מפותחות, ומקפיאים אותה.

"יש לכך תופעות לוואי, כי השחלות הן אלו שאחראיות להפרשות ההורמונים. נשים ללא שחלה עוברות גלי חום והזעה, הפרעות שינה, ירידה במצב הרוח, ממש כמו בגיל המעבר. אם מדובר בילדות, הן לא יגיעו בכלל לשלב של בגרות מינית.

"כשאותה אישה מעוניינת להרות וללדת, משתילים בחזרה את רקמת השחלה על גבי השחלה שלא הוסרה, או בתוך 'כיסים' שאנחנו יוצרים בחלל הבטן, כך שיוצרים מעין 'מיני' שחלה. בכך אנחנו מחזירים לאישה את היכולת הפוטנציאלית להרות באופן טבעי או בטיפולי IVF, וגם הפעילות ההורמונלית שלה חוזרת.

"אנחנו בשיבא היינו הראשונים בעולם שפרסמו הוכחה מדעית לכך שניתן להשתיל בחזרה רקמת שחלה, ושאישה יכולה להרות מאותה רקמה וללדת. את ההליך הראשון עשיתי ב־2005 יחד עם פרופ' שוקי דור. מאז הוא בוצע על מאות נשים וילדות בארץ, ועשרות כבר ילדו. שיעורי ההצלחה עומדים על 95 אחוז - הרבה יותר טובים משיעורי ההצלחה של הקפאת ביציות. בעולם כולו אנחנו יודעים על כ־200 ילדים שנולדו אחרי השתלה של רקמת שחלה מוקפאת".

לדברי מאירוב, "מה שמיוחד אצל מטופלות סרטן הוא שבעצם מוציאים רקמת שחלה מאישה חולה ומשתילים אותה אצל אישה שהחלימה, מה שעל פניו יכול לגרום לתאים סרטניים לחזור לגוף. אבל אנחנו יכולים לאתר תאים סרטניים ברקמות השחלה, ואם הן נגועות, מובן שלא משתמשים בהן".

• • •

אחרי ההליך להקפאת השחלה עברה מעיין שלושה סבבים של טיפול כימותרפי אגרסיבי, ובספטמבר 2010 נכנסה להשתלת מח עצם עצמית. "אחרי ההשתלה הייתי בבידוד בבית החולים במשך 37 ימים. אמיר ואני היינו אמורים להיפגש עוד קודם לכן, אחרי הרבה זמן שלא התראינו, אבל החום שלי עלה, ואסרו עלי להפסיק את הבידוד. צרחתי ובכיתי שאני לא יכולה יותר ושאני לא נשארת שם דקה נוספת.

"זה היה יום קשה, שבו הגוף שלי כנראה התחיל את המלחמה שלו. עזרו לי לנשום עם חמצן, איבדתי את ההכרה וקיבלתי הזנה דרך הווריד. כשהמערכת החיסונית שלי התאוששה השתחררתי הביתה, ואחר כך עברתי עוד 27 הקרנות, כדי לשרוף את הגוש לגמרי".

מתי הודיעו לך שאת נקייה מסרטן?

"במארס 2011 עשיתי עוד בדיקת PET CT, והכל היה נקי. הוגדרתי כ'מחלימה' והתחלתי לחזור לחיים. למרות שתכננתי להשתחרר, חזרתי לקבע, כקצינה במחלקת ביטחון מידע בחיל המודיעין. הייתי צריכה משהו שיכריח אותי לקום בבוקר מהמיטה.

"הייתי עם שיער קצר, רזה, עם אפס ביטחון עצמי, אחרי שנה וחצי של נתק מהצבא. בסופו של דבר נשארתי ארבע שנים בתפקיד, עד שהחלטתי לצאת ללימודי הנדסת חשמל בטכניון, ובאוגוסט 2015 השתחררתי".

אחרי תקופה קצרה בקבע, השתחרר גם אמיר מהצבא ("כבר לא היה לי ראש לזה"), ובאפריל 2016 הם התחתנו.

מעיין: "אני הייתי אז בת 27 ואמיר בן 28. לאף אחד מהחברים שלנו עדיין לא היו ילדים, וזה לא היה בראש שלו. אבל אני אמרתי לו: 'חמוד, אנחנו הולכים לעבור תהליך ארוך, צריך להתעורר'. הרי צריך להתחיל בניתוח השתלת השחלה, ולשתל לוקח חצי שנה להיקלט ולהתחיל לפעול".

ביוני 2016 עברה מעיין השתלה של רקמת השחלה המוקפאת, בניתוח שכלל פתיחה של חלל הבטן. פיסות שחלה הושתלו על השחלה הימנית שלה, וכן בתוך כיסים מלאכותיים.

"כל הזמן הזה הייתי כמו אישה בגיל המעבר. היו לי גלי חום מטורפים. חיכינו חצי שנה שהשתל של השחלה ייקלט, ואז עשיתי מעקבי זקיקים אבל לא ראו כלום. אחרי חצי שנה התחלנו לנסות לגרות את השחלה בצורה מלאכותית, באמצעות לקיחה לסירוגין של גלולות למניעת היריון. המטרה היתה לנסות להביא את הגוף למחזוריות מסוימת בכוחות עצמו.

"אחרי כמעט שנה וחצי הצלחנו לגייס ביצית אחת, שנשאבה והופרתה בזרע של אמיר. העובר לא היה באיכות מאוד טובה, אבל הוא הוחזר בכל זאת לרחם - ולא נקלט. בשלב הזה פרופ' מאירוב הציע לי להשתיל עוד פיסות שחלה כדי להגדיל את הסיכויים להרות. ההשתלה הבאה כבר נעשתה באמצעות לפרוסקופייה, ניתוח זעיר פולשני שהחתך שנעשה בו הוא קטנטן, וזה התאפשר כי הפיסות האחרות של השחלה היו מספיק קטנות בשביל זה.

"אחרי הניתוח השני חזרתי למעקבי זקיקים. במשך ארבע שנים הצלחתי להגיע רק לחמש שאיבות, ורק ארבע מהן הניבו ביצית שהופרתה והוחזרה. במקרה כמו שלי לא מקבלים הורמונים כמו בטיפולי פוריות רגילים, כי אין טעם. משתל של שחלה לא מצפים ליותר מביצית אחת בחודש. למרבה הצער, אף אחד מהטיפולים האלה לא הצליח. הייתי בודקת במחשב את תוצאות הבדיקות בידיים רועדות, ורואה שלילי, ועוד שלילי, ועוד שלילי. זה מה שהיה הכי קשה".

אמיר: "התקופה ההיא היתה יותר קשה לזוגיות שלנו מהסרטן. מעיין היתה שבורה ומאוכזבת. כל הזמן הזה היא נמנעה מלהגיע לאירועים משפחתיים או למפגשים עם חברים שכבר היו להם ילדים".

מעיין: "אנשים ידעו על הסרטן, ועל הטיפולים, ועדיין לא היו רגישים. קיבלתי כל כך הרבה הערות לא במקום. למשל, מישהי אמרה לי: 'אם יש לך חסך בילדים את יכולה לבוא אלי הביתה ולהחזיק את הילד שלי'. גם שנאתי שאמרו לי, 'שחררי'. אל תגידו לי לשחרר מה שאי אפשר לשחרר.

"בשלב מסוים הוצאנו גם את המשפחות מהלופ. לא יכולתי לשמוע עוד 'מתי את עושה בדיקה?', 'יש תשובות כבר?' פשוט הלכתי ונסגרתי יותר ויותר. רציתי להתקיים בעולם שבו אני עושה טיפולים, ואף אחד לא רואה אותי, לא שומע אותי ולא מדבר איתי חוץ מאמיר.

"אחרי הטיפול השישי, בספטמבר 2019, הכרחתי את אמיר להסתכל בתוצאות במקומי. ה'בטא' - הבדיקה שמאתרת את ההורמון שמעיד על היריון - עמדה על 600, שזה ערך מאוד גבוה. הייתי בשוק. זר לא יבין את האושר הזה שנקרא 'בטא חיובית'.

"ההיריון היה מדהים. נהניתי מכל תופעת לוואי, אפילו מהפעם היחידה שהקאתי באמצע הלילה. זה אישש לי את עצם ההיריון, והייתי מבסוטה מזה. לא התבכיינתי על כלום, כי כל כך אהבתי להסתכל על עצמי עם בטן של היריון.

"ניסיתי גם לא ליפול לשביזות של הקורונה, שליוותה את סוף ההיריון. בגלל המגיפה כמעט לא פגשתי משפחה או חברים, לא טיילנו ולא יצאנו. עד שסוף־סוף הייתי בהיריון, ויכולתי להתהלך עם הבטן כמו בת יענה - לא היה לי לאן ללכת. אבל אמרתי לעצמי, העיקר שהכל תקין ושטוב לי".
לקראת סוף ההיריון עלה לחץ הדם שלה, ונוצרו לה בצקות ברגליים. בשבוע ה־38 הוחלט על זירוז הלידה.

"הלידה היתה ארוכה מאוד, בסביבות 30 שעות. גם אז, כל מה שעניין אותי היה לשמוע כבר את הבכי של התינוק ולהחזיק אותו בידיים. כל הזמן שמעתי תינוקות בוכים בחדרים הסמוכים, וכל כך רציתי שזה כבר יקרה אצלי.

"זאת היתה סיטואציה הזויה. אמיר ואני, עם מסיכות בחדר לידה, לבדנו. אבל האמת היא שלא היינו צריכים אף אחד אחר. האדרנלין שלי היה בשמיים, וכשהיה צריך להתחיל ללחוץ, התרגשתי כל כך. עד שיונתן היה סוף־סוף בידיים שלי.

"רעדתי מהתרגשות. בכיתי בקול רם, בכי מוגזם כזה. אמיר ואני לא הפסקנו להסתכל במבטים של 'לא ייאמן'. זה היה מדהים. לא עניינו אותי כל התפרים והכאבים שבאו אחר כך, פשוט הרגשתי שהחיים שלי סוף־סוף שלמים, שהלב שלי שלם. וכמובן, מה שכולם אמרו לי כל הזמן - שזה שווה את הכל.

"אין ספק שיש תקופות קשות יותר, כמו לכל אמא לתינוק בשנתו הראשונה. אבל יונתן הוא ילד מדהים והקושי שחווינו איתו לא היה רציני. הכמיהה לילד התחילה אצלי כבר בגיל 21, כשהבנתי שהרצון שלי להפוך לאמא יהיה אתגר, ואולי בגלל זה לקחתי את הדברים יותר בקלות. את הקושי, את הלילות ללא שינה, את ההרדמות הארוכות, את ההאכלות המאתגרות. היה לי מאוד קל להזכיר לעצמי כמה רציתי את זה ומה עברתי בדרך, ואז הכל מתגמד".

• • •

כשיונתן היה בן כמה חודשים, מעיין ואמיר התחילו לחשוב על ילד נוסף. "תכננו להשתיל את הפיסות האחרונות של השחלה שנשארו", היא מספרת, "מהשתל הנוכחי הרמנו ידיים, כי זה היה ממש קשה. כמו להוציא מיץ בכוח. ידענו שזה ייקח זמן, אולי אפילו יותר ממה שלקח לנו להרות עם יונתן".

אבל אז, בחנוכה בשנה שעברה, קרה לה משהו מוזר. "חזרתי לעבודה מחופשת הלידה, הייתי מאוד עסוקה, ופתאום קלטתי שגלי החום נפסקו. בנוסף היה לי דימום, והיה נדמה שהמחזור חזר. אז החלטתי לעקוב ולראות אם הגוף חוזר לפעילות הורמונלית סדירה.

"והיה עוד סימן: יום אחד קמתי עם אף סתום לגמרי. ממש בלי אוויר. זה קורה לי תמיד כשכמות ההורמונים שלי עולה. החלטתי לבדוק אם אני מבייצת. היו לי בבית מקלוני ביוץ, בדקתי, והתוצאה היתה חיובית".

אמיר: "צחקנו, כי הרי מה הסיכוי? אבל החלטנו לנסות לנצל את מה שחשבנו שהוא ביוץ. אפילו חישבנו בן כמה יונתן יהיה כשייוולדו לו אח או אחות. גם חשבנו על הקושי לגדל שני ילדים צמודים, אבל ידעתי שאני מעדיף את זה מאשר לראות את מעיין עוברת שוב טיפולי פוריות".

בינתיים עברו 14 יום, ומעיין החליטה לעשות בדיקת היריון ביתית. הבדיקה יצאה חיובית.

"הראיתי לאמיר ואמרתי לו: 'תראה איזו בדיחה, יצא חיובי!' שנינו הזהרנו את עצמנו לא להתלהב יותר מדי, אמרנו שזאת בטוח טעות, שאין מצב. היינו אז בבידוד אחרי שנחשפנו לבן משפחה חולה קורונה, והייתי צריכה לחכות שבוע לבדיקת הבטא.

"בינתיים הזמנו מהסופר־פארם ערכה נוספת לבדיקת היריון, ושוב יצאה תוצאה חיובית. גם התחלתי להרגיש בחילות, וצחקתי על עצמי שזה לא הגיוני להרגיש בחילות בשלב כל כך מוקדם של ההיריון.

"אבל ההלם האמיתי הגיע בבדיקת הדם: הערך של בטא עמד על יותר מ־100 אלף! לפי החישוב שלי הייתי אמורה להיות בערך בשבוע שלישי, ופה היה מדובר בערכים של היריון מתקדם מאוד - או היריון לא תקין. היינו בטוחים כמובן שזו האופציה השנייה.

"הלכתי לרופאת הנשים שלי, שעשתה לי אולטרה־סאונד ומייד ראתה דופק. היא אמרה לי: 'מזל טוב, את בשבוע שמיני'. הייתי בשוק.

"בעצם, אני לא יודעת בדיוק מתי נכנסתי להיריון. הדימום שראיתי נבע כנראה מההשתרשות של העובר, וכל זה קרה בלי שחזרתי בכלל לפעילות הורמונלית. אני בין מושתלות השחלה היחידות שלא חזרו לפעילות הורמונלית תקינה ולמחזור סדיר.

"במעקב ההיריון הצוותים הרפואיים לא הבינו איך ייתכן שתאריך הכניסה להיריון 'משוער' ולא הכירו את המונח 'מושתלת שחלה'. זה גם השפיע על בדיקות הסקר: מכיוון שגיל השחלה שלי צעיר בחמש שנים מהגיל הכרונולוגי שלי, זה גם גיל הביציות שלי. במילוי השאלונים בקופה היה חוסר הבנה מוחלט של העניין, ובגלל זה תוצאות בדיקות הסקר שלי לא מדויקות".

קיבלת את ההפתעה של החיים שלך.

"זה נוקאאוט, וזה שוֹק", היא מחייכת, "אבל זו גם ברכה. כשהתחלנו את הטיפולים עם יונתן, משהו בי תהה אם בכלל אזכה ליותר מילד אחד. עד עכשיו אני לא מעכלת שזה קורה. לחבק את שניהם ביחד נראה לי כמו עולם ומלואו, אני מחכה כבר לרגע הזה.

"יש גם הרבה חששות, זה יהיה כמו לגדל תאומים. יונתן מחובר וצמוד אלי, ויהיה לו קשה עם תינוקת חדשה בבית. אבל אני לחלוטין מעדיפה את הקושי הזה על פני כל הקשיים האחרים שחווינו". 

shishabat@israelhayom.co.il