לבן של א' יש תחפושת של חייל צה"ל ועליה דגל ישראל. הוא אוהב ללבוש אותה, לשחק באקדח צעצוע ולספר בעברית רהוטה שהוא חולם להתגייס לצבא. ילד בן 3 וחצי עם מבט חודר ועיניים כהות, ואבא א' מסתכל עליו בגאווה ומבטיח לו שכשיחזור מהעבודה, יביא לו ביצת הפתעה שהוא אוהב.
א' הוא פלשתיני בשנות ה־30 לחייו, שגדל באזור חברון. לפני ארבע שנים וחצי, כשאשתו היתה בתחילת ההיריון, הוא נחשב למבוקש על ידי הרשות הפלשתינית משום שהציל את חייהם של יהודים. המנהל האזרחי נתן לו אישור לשהות בתחומי מדינת ישראל, כדי להגן על חייו.
בנו נולד בשטחי הרשות לאחר עזיבתו של א'. בשנתיים הראשונות לחייו פגש אותו אביו רק בשיחות וידאו או במפגש חפוז במחסום בדרום הר חברון. אחר כך היה א' חוזר בדמעות אל הלא נודע. לפני שנה וחצי קיבלו גם אשתו ובנו הפעוט אישור זמני לשהות בישראל, ומאז א' רק מחכה בכל יום לחזור הביתה מהעבודה שלו, בעיר במרכז הארץ, ולחבק אותם.
"בכל פעם שאני מריח את הילד שלי, אני מודה לאלוהים שלפחות החלק הזה בחיי חזר אלי", הוא אומר בעברית עם שגיאות קלות. "כי זה החלק שנותן את האושר. המשפחה שלי נותנת לי המון כוח".
לפני כמעט חמש שנים, כשמחבלים ירו לעבר הרכב של ארבעה מבני משפחת מרק בדרום הר חברון, א' ואשתו היו הראשונים שראו את הפיגוע ועצרו לסייע למשפחה. עד היום הוא מבכה את העובדה שלא הצליח להציל את חייו של אבי המשפחה, הרב מיכאל (מיכי) מרק, שמת במקום. אבל לולא התושייה שגילה א', ספק אם האחים פדיה (היום בן 20) ותהילה (19) והאם חוי (50) היו היום בחיים.
אלא שמאותו רגע הפכו חייו לגיהינום. הוא ומשפחתו ספגו איומים, וכעבור חודש הוא ברח מהרשות הפלשתינית. האישור שניתן לו לשהות בישראל לא כלל עבודה או זכאות למקום מגורים. במשך שלוש שנים הוא נע ונד בארץ, עבד באופן בלתי חוקי תמורת פת לחם, נתמך לעיתים על ידי אנשים טובים שסייעו לו בתרומות. מדי פעם הוא ישן באוהל והתקלח בים, אחרי ימים שבהם לא הכניס דבר מזון לפיו.
בנובמבר 2019, לאחר לחץ ציבורי על משרד הפנים, קיבלו א' ואשתו תעודת תושב ארעית. התעודה מקנה להם זכויות של כל אזרח ישראלי, מלבד הזכות לבחור. א' משלם ביטוח לאומי, מבוטח בקופת חולים, ויש לו אפילו דרכון ירוק, המעיד שהתחסן לקורונה. אבל עיניו המבוהלות חושפות פחד אימים מהיום שבו יפוג תוקף התעודה הנוכחית, בנובמבר 2021, והרשויות עלולות להחליט שלא לחדשה.
"הייתי רוצה לקבל פה תעודה של תושב קבע, לדעת שאנחנו יכולים לישון בשקט", הוא אומר חרישית. "אין לדעת מה עלול לקרות לי בעוד רגע. אני יכול לעבור תאונת דרכים, חס וחלילה, ואז אשתי והילד שלי לבד, ויכולים לקחת להם את התעודה הזמנית ולהחזיר אותם לשטחים, שם החיים שלהם ייגמרו. הרי אין להם מה לעשות שם. הילד שלי בכלל לא זוכר מה זה לחיות שם.
"אני עשיתי מעשה אנושי שהיה לי ברור מאליו שאעשה, אבל הייתי רוצה שהמדינה עכשיו תעזור לנו, תשמור על המשפחה שלי כמו על כל אזרח אחר. זה המעט שאפשר לעשות עבורנו".
שיער ראשו קצוץ, ארשת פניו נעימה וטון הדיבור שלו עדין וקולח. הוא גדל במשפחה מכובדת ומוכרת בכפר, שעדיין מתגוררת בו. בשנים האחרונות ספגו בני משפחתו איומים רבים, ויריות נורו לעבר ביתו של אחד מהם. מחשש לחייהם, מעדיף א' להתראיין בעילום שם.
את הוריו לא ראה מאז עזב. אביו הלך לעולמו לאחרונה, בלי שבנו הספיק להיפרד ממנו. "היה בינינו קשר מיוחד, עד שנאלצתי לעזוב. בהתחלה סיפרו לי שהוא עוד מבקש לראות אותי, אבל לא יכולתי להגיע אליו. זה היה מסוכן לכולנו.
"לאורך כל השנים אחרי הפיגוע המשפחה שלי גיבתה אותי. אמא שלי כל הזמן חיזקה אותי. אבא שלי אמר לי שעשיתי מעשה אנושי וטוב, ושהוא גאה בי, ולא משנה מה אנשים אחרים יגידו. הוא חינך אותנו לעשות טוב לאחרים, לעזור כשאנחנו יכולים, וזה מה שעשיתי כל החיים".
את אשתו, שהיום היא אחות במקצועה, הכיר א' בשידוך, על פי המסורת המוסלמית. רק פעם אחת לפני החתונה ראה אותה, וביחד רקמו חלומות על חיים משותפים בכפר.
"לפני החתונה בניתי לנו בית של אהבה", הוא אומר ומרים את ידיו, בונה מגדל דמיוני באוויר. "ממש השקעתי בו. בכל פעם שהוספתי משהו - אבן, צבע - הייתי מתקשר אליה לספר לה. תכננו איפה יהיה החדר של הילדים. תכננו לחיות בו. כשהתחתנו היא היתה בת 18, והפיגוע היה ממש כמה חודשים אחר כך, כך שבקושי הכרתי אותה. היום היא בת 24".
בצהרי יום שישי 1 ביולי 2016 נסעו בני משפחת מרק מביתם שבעתניאל לירושלים, לבלות את השבת אצל קרובי משפחה. ברכב היו הרב מיכאל מרק, אשתו חוי, שהיתה אז בת 45, והילדים פדיה (אז בן 15) ותהילה (בת 14).
א' נסע עם אשתו בדרך מביתם אל מחסום מיתר, לאסוף קרובת משפחה שהגיעה מהדרום. הוא עבד אז בתחום הביטחון ברשות הפלשתינית, ואשתו היתה בתחילת הריונה.
"אני לא אשכח את היום הזה", הוא עוצם את עיניו, "זה כואב לי מאוד". לאט־לאט הוא מגולל את האירועים, כאילו קרו עכשיו.
"נסענו על ציר 60, וליד היישוב בית חגי שמעתי פתאום יריות על הרכב שנסע לפנינו. ראיתי את הרכב מתנדנד ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, עד שהתהפך ונגרר על הכביש.
"הסתכלתי על אשתי, אמרתי לה שיש לי תיק עזרה ראשונה באוטו ושנלך לעזור. תמיד יש לי תיק עזרה ראשונה באוטו, וזו לא הפעם הראשונה שיצא לי להשתמש בו. אני תמיד מנסה להציל חיים של אנשים, אפילו בקטנה, שאדע שניסיתי, אבל אף פעם לא מצאתי את עצמי בסיטואציה כל כך קשה.
"עוד לפני שיצאתי מהאוטו, הבנתי מייד שזה פיגוע. האזור היה לא רגוע, בתקופת הרמדאן, שאוהבים לעשות בה בלאגן, ולנהג המכונית היה זקן ולילד היה שיער בצד הפנים (פאות), כמו שיש ליהודים דתיים.
"יצאתי מהאוטו והסתכלתי על הרכב ההפוך. ראיתי את ההורים מקדימה, ילד צועק מפחד, וילדה מבוהלת. היא היתה פצועה קשה בבטן, ירד לה המון דם. אמרתי לה בעברית: 'אל תפחדי, אל תפחדי, אני אעזור לך'. ידעתי אז רק כמה מילים בעברית, אבל כן ידעתי להגיד שאעזור לה. לא יודע אפילו מאיפה הכרתי את המילים האלה.
"פחדתי שהרכב יתפוצץ. מכסה המנוע נעקר מהמקום, אז הצלחתי לנתק את המצבר. הייתי לחוץ, רק חשבתי על הילדים, איך אני מוציא אותם.
"אני מנסה לשבור את הזכוכית של החלון, ולא מצליח. זה לא נשבר. ליהודים שחיים באזורים האלה יש חלונות משוריינים. ביקשתי מאשתי שתביא לי את הג'ק מהאוטו, והצלחתי לשבור את החלון מאחור. פתחתי את הכפתור של הדלת, ותהילה, באותו רגע לא ידעתי איך קוראים לה, אמרה לי: 'לך מפה, הרגתם את אבא שלנו'. ואני אמרתי לה: 'לא, באתי לעזור, אל תפחדי'. ברגע שפתחתי את הדלת, היא חיבקה אותי".
דמעה סוררת מתגנבת אל קצה עינו. עד עכשיו הוא זוכר את האייפד והסקייטבורד האדום שהתגלגלו אל הכביש אחרי שהוציא את הילדים.
בדיעבד, התברר שהמחבל שנהג ברכב שממנו נורו היריות ביצע פניית פרסה, כנראה כדי לירות שוב על הנוסעים. כשראה בזירה מכונית נוספת עם לוחית רישוי לבנה של הרשות הפלשתינית, נמלט מהמקום.
בינתיים החלה במקום התקהלות של צעירים מקומיים. א' נבהל מהסיטואציה, אבל היה נחוש להציל את בני המשפחה הפצועים. בידיים רועדות העביר את תהילה ופדיה אל הרכב שבו היתה אשתו, ונעל את הדלתות. אשתו הצמידה תחבושת אל בטנה של תהילה והחזיקה אותה, כדי לנסות לעצור את הדימום.
"פחדתי שיחטפו אותם. הם ברכב שלי עם אשתי הטרייה, אנשים מקללים אותי מסביב וזורקים עלי אבנים, כי אני עוזר להם. לא התייחסתי. אמרתי להם שזו תאונה, שיעזרו לי, אבל אף אחד לא עזר. ניסיתי לעצור רכבים ישראליים שעברו בכביש, אבל אף אחד לא עצר.
"המראות היו קשים. דם על הכביש, מכונית הפוכה, קליעים, הילדים שסגרתי ברכב. זה לא קל. ואני גם בן אדם, גם אני פחדתי. האמא היתה הפוכה, הראש שלה נתלה בחגורה.
"פתחתי את הדלת, שמתי לה יד על האף, לראות אם היא נושמת. הבנתי שיש אולי 20 אחוז שאם אני משחרר את החגורה, היא תחיה. שחררתי את החגורה, והיא נפלה על גג הרכב ההפוך, אבל נשמה. שחררתי גם את האבא, אבל כבר ידעתי שהוא מת. הוא נפגע בראש".
א' התקשר לאמבולנס של הסהר האדום. "חשבתי לעצמי, לאן הם ייקח אותם, לבית חולים פלשתיני? אני לא בטוח ששם באמת היו מצליחים להציל אותם. האמבולנס הגיע, אבל הם לא עשו הרבה.
"פחדתי על הילדים. חזרתי לאוטו שלי, והילד צועק: 'הרגתם את אבא שלי, הרגתם את אמא שלי', ואני אומר לו 'אל תפחד, אני אביא לך את אמא, אני אביא לך את אבא'. ניסיתי להרגיע אותו. שאלתי אותו מה המספר של המשטרה, והוא אמר: 'אני אתקשר'. היה לי מכשיר ישן של LG, ונתתי לו אותו. הוא צלצל למשטרה. אחרי רבע שעה הגיעו מד"א והצבא.
"החיילים שהגיעו מייד כיוונו אלי את הנשק. תהילה, שהיתה בידיים של אשתי, צעקה להם 'הוא עזר לנו!'. אנחנו הצלנו אותה, והיא הצילה אותנו בחזרה".
אחרי שחוי חולצה מהרכב, א' התפרק בבכי. "ניגש אלי מישהו, אמר שהוא ראש המועצה האזורית הר חברון, יוחאי דמרי. הוא ראה שאני מבוהל, חיבק אותי ואמר: 'אל תדאג, יהיה בסדר'. אחר כך נודע לי שהוא היה חבר טוב של מיכאל. הבנתי שהחיים שלי הולכים להשתנות לגמרי".
בני משפחת מרק פונו לבית החולים הדסה עין כרם. חוי נפצעה בראשה והגיעה במצב אנוש, כשהיא מורדמת ומונשמת. תהילה נפצעה באורח בינוני בבטנה, ופדיה נפצע קל. לאחר הפיגוע הוטל סגר על השטחים, ונאסרה תנועת פלשתינים. ביום ראשון, יומיים לאחר הפיגוע, הובא אבי המשפחה למנוחות.
א' ואשתו ביקשו להגיע לשבעה אצל משפחת מרק. "בכל לילה היינו יושבים וחושבים מה עובר עליהם, איך הם מרגישים. הם נכנסו ללב שלנו מהרגע הראשון, היה חשוב לנו לראות מה איתם".
לאחר שקיבלו אישור מהצבא, הגיעו אל הבית בעתניאל. א' ידע אז רק מילים ספורות בעברית, ובמשפחת מרק כמעט לא ידעו ערבית. אבל הקשר נרקם מייד.
"זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית יהודי", הוא משלב את אצבעות ידיו. "היתה לי עבודה מסודרת, בדיוק התחתנתי, מה לי ולבלאגן הזה. בבית הספר לימדו אותנו שהיהודים כבשו, שהיהודים רוצחים את כל מה שהם רואים. אבל הם קיבלו אותנו כל כך יפה. כיבדו אותנו, ואנחנו אותם".
א' ואשתו דיברו עם העיניים והידיים, הביעו השתתפות בצער ושמחו לראות שתהילה ופדיה בריאים ושלמים. "כשנכנסנו לבית, הם מייד סגרו את הדלתות של פינת האוכל, כדי שנשב בשקט. תהילה, שבדיוק שוחררה מבית החולים אחרי ניתוח, חיבקה את אשתי. אני הייתי מאוד נבוך. זו סיטואציה קשה, בטח כשאתה יודע שלא הצלת את כולם.
"אבל היה חשוב לי להיות שם. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אלוהים קירב בינינו, ומאותו רגע הם היו כמו המשפחה שלי. כשישבנו אצלם, הבנתי כמה אני אוהב אותם".
הידיעה על קצין הביטחון הפלשתיני שעזר למשפחה היהודית הגיעה במהירות לשלטונות ברמאללה, וברשות החלו להתנכל לו ולמשפחתו. "עבדתי אז במקום מסודר, אבל פתאום הגיעה הוראה מרמאללה למנהל שלי לפטר אותי. הוא התקשר אלי בערב, אמר לי לא לבוא למחרת לעבודה. לא הסביר למה, רק אמר 'לא מקובל שאדם כמוך יהיה בתפקיד הזה'. הוא לא הסביר מה זה 'כמוך'.
"עצרו את אח שלי במחסום, וכשראו שהמכונית על שמי, אמרו לו שאני מבוקש והחרימו אותה. התחילו להשפיל את אשתי בעבודה שלה בבית החולים. קראו לה 'אשתו של המשת"פ'. ואצלנו עדיף לקבל כדור בראש מאשר להיות משת"פ. זה היה נורא. עשו עליה חרם, עד שהיא נאלצה לעזוב.
"התחילו לשלוח לי מכתבים, שאני מבוקש על ידי הרשויות. ירו על הבית שלי וזרקו בקבוקי תבערה. ביקשתי עזרה מהצבא, להיכנס לארץ כדי שישמרו עלי. למזלי, עזרו לי פעילים חברתיים כמו איתי (שפירא) שפר, שהוא תושב עתניאל. מאז איתי הוא כמו אח בשבילי.
"הבנתי מייד שאני צריך לברוח, ושהחיים שלי נהרסו. השארתי את אשתי מאחור, בהיריון, בלי מפרנס, בלי בעל. אמרתי לה שאני מוכן להתגרש ממנה כדי שתוכל להמשיך לחיות חיי כבוד בלי קשר אלי, אבל היא לא רצתה. היא חיכתה. היא בחורה סבלנית, לא מתייאשת. אמרה לי שהיא רוצה אותי".
חודש לאחר הפיגוע עבר א' את המחסום לישראל עם הבגדים שלגופו, כמעט בלי שום דבר נוסף. הוא קיבל ממשרד הפנים אישור שהייה לחודש, ומדי חודש היה עליו לבקש את הארכתו ולהוכיח שהוא מאוים על ידי הרשות.
במשך שלוש שנים עבר בין ערי ישראל, ללא קורת גג או מקור פרנסה. הוא נתמך על ידי ארגונים שונים לזכויות אדם, כמו "בצלמו" ו"שורת הדין", על ידי ראש המועצה האזורית הר חברון ועל ידי תושבים מהאזור, שסייעו לו.
למרות התמיכה, חייו לא היו פשוטים. "השגתי אוהל, וישנתי באתרי בנייה, בשטחים פתוחים, בבניינים ריקים. בכל פעם במקום אחר - באר שבע, אשקלון, אשדוד. לא היה לי אישור עבודה, אז נאלצתי לעבוד באופן בלתי חוקי, וגם שילמו לי בהתאם, 8-7 שקלים לשעה עבור שטיפת כלים או ניקיון. אין מקום שלא ניצל אותי, גם ערבים.
"היו ימים שבהם אכלתי מהפח, כי לא היה לי מה לאכול. לפעמים ישנתי על חוף הים, כי לא היה לי איפה לישון. הייתי מחכה שכל האנשים ייצאו מהמים, ונכנס לשטוף את עצמי".
בני משפחת מרק שמרו על א' מרחוק. בתקופות הקשות העבירו לו מזון. הבן הבכור, שלומי, שמר על קשר קבוע איתו. "הם מעולם לא שכחו אותנו", אומר א' בחיוך רחב. "שלומי היה שולח לי הודעה בכל שישי, לשאול מה שלומנו, ואם אני צריך משהו. אני או המשפחה שלי. הוא באמת היה כבר חלק מהמשפחה שלי".
בינתיים נולד בנו. "לא הייתי בלידה שלו, לא ראיתי אותו. אשתי שלחה לי תמונות שלו בטלפון, וגם זה היה מסוכן. אם היו יודעים שמישהו מהמשפחה שלי נמצא איתי בקשר, היו יכולים לפגוע בו.
"כשדיברתי עם המשפחה שלי, הם תמכו בי כל הזמן. אמרו לי שעשיתי מעשה אנושי, וגם אם אמות, אגיע ישר לגן עדן, הכי נקי שיש. הם תמכו באשתי ובבן שלי. אבל גם להם קשה. פגעו בנו בכל דרך שאפשר, בכל דרך פרנסה שהיתה לנו".
עד 2019 הסתובב א' ברחובות. "כל הזמן הזה שמרתי על הדרך שלי. הייתי יכול היום להיות זרוק ברחוב, כמו כל ההומלסים שראיתי. אבל אני לא נוגע באלכוהול, לא בסמים, שומר על עצמי, כי יש לי כוח רצון מאוד גדול. אני אדם ישר, שמאמין בצדק.
"היו כמה מקומות עבודה זמניים שמצאתי, שבהם סמכו עלי עם תקציבים גדולים, אמרו שאני עובד מצוין. אבל לא יכלו להשאיר אותי כי לא היו לי אישורי עבודה".
לפני שנתיים, ב־29 במארס 2019, ספגה משפחת מרק מכה קשה נוספת, כשהבן שלומי נהרג לאחר תאונת דרכים קשה. "קיבלתי את ההודעה ממכרים משותפים", אומר א', "ונשבר לי הלב. למרות הסיכון הגדול בכניסה לשטחים, היה חשוב לי לבוא למשפחה, לכבד אותם ואת זכרו".
בעזרת חברים, בלי היתר מכוחות הביטחון, הוא עבר את הקו הירוק והגיע לעתניאל. שם, בין המוני מנחמים, ראה לראשונה מאז הפיגוע את חוי. האישה שאותה זכר כשהיא פצועה אנושות, מתנדנדת בין חיים למוות, הלכה עכשיו על רגליה. היום היא חיה בירושלים אצל בתה שירה (29) ומשפחתה, יחד עם הבנות אסתר (13) ורינת (14). היא מלווה על ידי עובדת זרה. בעקבות הפיגוע איבדה עין אחת, מראה פניה נפגע, והיא עדיין בשיקום. אבל חוי מרק חיה.
"זכרתי אותה, והתרגשתי מאוד לראות אותה בחיים", ידיו של א' רועדות מהתרגשות, "כואב לי הלב על מיכאל, וכואב לי על שלומי. אבל כשאני רואה את הילדים ואת האמא בחיים, זה משמח אותי. אצלנו אומרים שהאבא שנפטר רואה אותם מלמעלה ושומר עליהם. אני באמת מאמין בזה. משפחת מרק הם כמו המשפחה שלי. הם חלק מהסיפור שלי, וזה כיף להרגיש חום של משפחה. את רואה שיש פה אהבה מהלב, בלי אינטרסים".
הוא אדם של כבוד, רגיש ומחוספס גם יחד. למרות שהמראות הקשים מהפיגוע לא עוזבים אותו, מעולם לא ביקש עזרה בהתמודדות עם הקושי הנפשי. "אצלנו לא מקובל שגבר ידבר על דברים כאלה. אני תמיד אומר שאף אחד לא יעזור לך אם אתה לא תעזור לעצמך. אז אני עוזר לעצמי. פעם הייתי הולך לרופא, מבקש כדורי שינה. לא סיפרתי לו למה אני לא ישן, רק שאני לא מצליח לישון.
"עכשיו אני עובד כקב"ט בחברה גדולה במרכז הארץ, עבודת משמרות. אני מעדיף לעבוד בלילות, כי בכל מקרה אני לא מצליח לישון. אני מתהפך במחשבות. הדברים שראיתי באירוע הזה לא יוצאים לי מהראש. את רואה בן אדם שמת מול העיניים שלך. את רואה רכב של משפחה, עם משחקים, עם תיקים. רואים שהם יוצאים לטיול, ולא חוזרים".
הוא מרגיש שגורלו נקשר בזה של מדינת ישראל. "פעם אפילו ניסיתי להתנדב למשטרה", הוא מספר, "אבל נדחיתי, כי אני פלשתיני. פעם גם קיבלתי הצעת עבודה בקנדה בתחום ביטחוני, וסירבתי, כי אני מעדיף להמשיך לחיות בישראל. אני מרגיש שאני חלק מהעם הישראלי.
"למרות כל המכות שקיבלתי, אני מתעסק היום עם אנשים מכובדים בעבודה. הם מכבדים אותי, ואני אותם. אני לא אגיד שאין כאן גזענות, לפעמים מדברים לא יפה אלי ואל המשפחה שלי. אבל אם אני מתנהג כמו בן אדם, מתנהגים אלי כמו בן אדם, וזה מה שחשוב".
ביוני 2019 קיבל א' את אות "מגן ישראל" מארגון שורת הדין (שהגיש תביעה נגד איראן בגין הפיגוע). יוחאי דמרי ויוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, ועימם הפעילים שמסייעים לא', הפעילו לחץ על גורמי הביטחון לסייע לו. "משהו התחיל לזוז. הגיעו אלי אנשים שבאמת לא הייתי יכול להתקיים בלעדיהם. יש כל כך הרבה אנשים שאני חייב להם את החיים שלי, שבזכותם אני כאן".
הלחץ הציבורי עבד. ב־7 באוגוסט 2019 העניק שר הפנים דאז, אריה דרעי, תעודת תושב זמנית לא' ולאשתו, שמעניקה להם זכויות תושבוּת מוגבלות לכמה חודשים. תוקף התעודה הנוכחית הוא נובמבר 2021.
במקביל, הוא קיבל סיוע בתרומות כספיות ובמזון, ונשכרה עבורו דירת חדר וחצי במרכז הארץ, שהשכירות עליה שולמה מראש. א' ומשפחתו עדיין מתגוררים באותה דירה, ובחודשים האחרונים הוא מתעקש לשלם את שכר הדירה מכספו.
"אחרי שסבלתי שלוש שנים ברחוב, אני יודע להעריך כל קורת גג", הוא אומר, "מרוב שסבלתי, אני יודע להעריך את הדברים הכי קטנים, ויודע שהעיקר הוא שאני חי. והיום אני חי מהמשכורת שלי. לא חיים הכי טובים, אבל חיים. אני משלם שכירות, חשמל, ארנונה, כל המשכורת שלי הולכת לבית. אבל העיקר שאני פה עם המשפחה שלי.
"אין לי מילים להודות לכל מי שעזר לי להשיג את האישורים ולהחזיר לי את אשתי ואת הילד שלי. אפילו השחקנית גילה אלמגור שמעה עלינו והביאה צעצועים ובגדים לבן שלי".
הוא פותח את הטלפון הסלולרי שלו, מדפדף בתמונות של בנו. נעצר על תמונה של הילד יושב על דגם של טנק בכיכר בבאר שבע, כשמאחוריו מתנופף דגל ישראל. "בשנים שלא הייתי עם הבן שלי, אשתי היתה מספרת שהוא קורא לאח שלי 'אבא', והם היו מתקנים אותו. דיברנו קצת בשיחות וידאו, אבל הוא לא באמת זכר אותי.
"עכשיו הוא סוף־סוף התרגל אלי. בכל יום אני רק מחכה לחזור הביתה כדי לחבק אותו, להריח אותו. עכשיו אני רוצה להגשים את החלומות שלי ושלו".
אילו חלומות?
"יש כמה. הראשון הוא שלא יהיה עוד נזק ודם לאף אחד. אני שונא טרור. אני מחכה שאנשים יבינו שכולנו בני אדם, ולא משנה מאיפה באנו, כל עוד אנחנו מתנהגים כמו בני אדם.
"החלום השני הוא שאהיה כאן תושב קבע, כי אני מפחד על המשפחה שלי. אני רוצה שהם יחיו כאן, עם העם הזה. הרי אם הבן שלי חוזר עכשיו לכפר, המצב יהיה עוד יותר גרוע, כי יודעים שהוא היה פה איתי".
אשתו נמצאת עכשיו בתחילת הריונה השני. "מבחינתי זה כמו היריון ראשון", הוא מזדקף בגאווה, "הרי לא הייתי שם כשהיא היתה בהיריון הראשון. היום אני רואה שהבטן שלה גדלה, אני מתרגש מזה שיש נשמה שם בפנים, נשמה נוספת שמגיעה לחיים שלנו, וזה מדהים.
"והיא גם חווה מה זה להיות בהיריון כשאני שם בשבילה. אני לא נותן לה להרים דברים כבדים, דואג לה לאוכל טעים, לפינוקים. מתרגש ביחד איתה.
"אני מאוד שמח שכולנו ביחד עכשיו. אני רוצה לדעת שאנחנו יכולים גם להישאר כאן בביטחון מלא. שהמדינה דואגת לי".
א' הוא הגיבור שלי
אורית מרק אטינגר כותבת על הקשר המיוחד עם האיש שהציל את חייהם של אמה ושני אחיה: "הוא ראוי להשיא משואה בערב יום העצמאות"
לראות את א' זו חוויה מטלטלת עבורי כל פעם מחדש.
פגשתי אותו לראשונה ביום הרביעי של השבעה על אבא שלי, בקיץ 2016. הוא בא בשעות הצהריים עם אשתו ועם עוד כמה מבני משפחתו. ישבנו איתם אחיי ואני. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם האדם, שהתברר לנו במהלך השבוע שהוא זה שהציל את אמא, את פדיה ואת תהילה.
במהלך השבעה הגיעו מפקדים בצבא, שהסבירו לנו שהפיגוע היה יכול להיגמר אפילו גרוע יותר. המחבלים תכננו לעשות וידוא הריגה. לאחר שירו את 29 היריות שהרגו את אבא, פצעו אנושות את אמא ופגעו בפדיה ובתהילה, הם הסתובבו חזרה אל הרכב ההפוך כדי לרצוח את כל מי שנשאר בחיים. בזכות א' ואשתו, שעצרו ליד הרכב שלנו כדי לעזור, המחבלים הסתובבו מהר וברחו.
המפגש איתם היה משונה, כי הם לא ידעו עברית. קרובת משפחה אחת תרגמה חצאי משפטים, מה שעזר לנו להעביר להם את המסר על כך שאנחנו אסירי תודה, ושאין באמת מילים להודות להם. הם התרגשו לראות אותנו, כאבו את המוות של אבא ואיחלו רפואה שלמה לאמא, שעוד נאבקה על חייה בבית החולים.
הפעם הבאה שפגשתי את א' היתה אחרי הרבה זמן. שמעתי ממנו על התנאים המזעזעים שבהם הוא חי, ופשוט לא האמנתי. זה גרם לי לתחושה קשה מאוד. איך ייתכן שאדם, שמבחינתי הוא הגיבור שלנו, שהציל את חיי המשפחה שלי, חי בצורה משפילה כזאת?
אם המוות של אבא גרם לנו לשבר עצום כל כך, שעד היום מנסים לאחות אותו, אני לא יכולה לדמיין איך היינו מתמודדים עם אובדן של אמא, של פדיה או של תהילה. זה משהו שאני לא מסוגלת לחשוב עליו. לכן כל מפגש עם א' מעלה בי רגש עז של הכרת תודה ואמפתיה, וגם צביטה גדולה בלב עם מעט רגשות אשמה, על כך שנהרסו לא' החיים בגלל שעזר למשפחתי.
עד כמה שהחיים שלנו מורכבים ומלאי חוסר, גם א' איבד את המשפחה שלו באיזשהו אופן. הוא איבד את החיים שהיו לו עם אשתו, הפסיד את ההיריון הראשון שלה ואת לידת בנו הבכור. היום, כשאני עצמי חווה את ההיריון הראשון, כואב לי אפילו יותר, כי אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה בלי שותף. א' איבד גם את הבית שלו. הוא איבד כל כך הרבה, רק כי עזר למשפחה יהודית. כי בחר להתנהג באנושיות ולעזור לילדים ולאישה פצועים, שזקוקים לעזרה.
במקום לחיות בכבוד, כגיבור במדינת ישראל, הוא חי תקופה ארוכה ברחוב. אכל אוכל מפחים, אם בכלל, עבד בפרך בעבודות שונות, כדי לפרנס אישה וילד שלא ראה כמעט שלוש שנים. עד היום הוא חי בפחד שאולי יום אחד יבטלו לו את האישור הזמני שיש לו (שגם עליו הוא צריך להילחם מחדש בכל שנה), ושיחזירו אותו לכפר שלו ביהודה ושומרון. אם יגיע לשם, חייו וחיי משפחתו יהיו בסכנה גדולה.
בעיניי, א' ראוי להשיא משואה בערב יום העצמאות. הוא אדם שבחר להקריב את עצמו כדי להציל חיי ישראלים, כדי להציל את חייהם של האחים שלי ושל אמא שלי. למרות המראות הקשיים, הוא תפקד בשטח, עזר להם, הגן עליהם ונהג בקור רוח. גם עבורו זו היתה חוויה ששרטה את הנפש, עד היום הזה. הוא חווה פוסט־טראומה לכל דבר. כששאלתי אותו אם היה עושה זאת שוב, הוא אמר בצורה ברורה: "למרות הסיוט שאני עובר בארבע וחצי השנים האחרונות - כן. הייתי עושה זאת שוב".
