אישה אחת יצאה מהתערוכה באתונה ואמרה לי: 'ונגליס, אני רוצה לנשק את היד שלך!' אמרתי לה: 'גברת, תודה, אבל אני לא האפיפיור!' ואז היא אמרה לי משפט שלעולם לא אשכח: 'אחרי שראיתי את התמונות בתערוכה אני רוצה לנשק את ידך, רק כי אני לא יכולה לנשק לך את הלב'".
עשן המקטרת של ונגליס קיריס עולה אל שמי סלוניקי. יוונית, מקדונית, טורקית, יהודית - סלוניקי היא סלט יווני פלאי. מעט מרכיבים, אינספור גוונים של זהויות מעורבות ומתפצלות. אין מקום מתאים יותר מאשר העיר הזו, שחוברה לה יחדיו מכלל ההיסטוריות שלה, כדי לדבר על זהות, מסורת, התחדשות, היסטוריה וההשתקפות של כל זה באמנות. אמנות גדולה, שקושרת עבר עם הווה.
אבל יש דברים שחייבים לומר תחילה. "ונגליס", אני אומר ומגלגל את שמו בפי. "אני כל כך אוהב את השם שלך! אתה תסלח לי שזה בעיקר בגלל ה־ונגליס שאני מכיר מאז שאני ילד - ונגליס המוזיקאי..."
"ודאי שאני סולח", צוחק קיריס. "ונגליס ואני הכרנו היטב. הוא קלט אותי כבר בתחילת הדרך. הוא הזמין אותי אליו, ואפילו ניסה להכניס אותי להיות חלק מעיצוב התפאורה של 'בלייד ראנר' (סרטו פורץ הדרך של הבמאי רידלי סקוט מ־1982, ד"פ). תמיד כשהיינו נפגשים, הוא היה אומר לי: 'הו ונגליס, אתה יודע, אני חייב לעשות דיאטה עכשיו. נתחיל מחר'".
יש משהו בסיפור הקטן הזה שמשקף את חייו של ונגליס קיריס. הרבה הומור, לפעמים עצמי. עיסוק בצד המנהלי של מעשה האמנות, הברגים והמחטים שמרכיבים את היצירה, ואיכשהו בדרכים מפותלות ופלאיות, בסוף כל סיפור כזה מסתתרת יצירה גדולה באמת. עבודות חלומיות שכמו נולדו מהכי מוכר ושגור, עם חומרי יום־יום שהופכים להוד מפואר על הבדים הענקיים שעליהם הוא מצלם ורוקם. ברוכים הבאים לעולם "בין הזמנים" של ונגליס קיריס.
קיריס, שנמנע מלדבר על חייו הפרטיים, נולד וגדל באתונה בתחילת שנות ה־60. אחרי זמן קצר כדוגמן, הקריירה האמנותית שלו התחילה כמעצב וכעורך במגזין אופנה. "עם הזמן ראיתי שזה יותר מסובך להסביר לצלמים איך לעשות את מה שאני רוצה, מאשר לעשות את זה בעצמי", הוא צוחק. בדרכו הפרגמטית רכש מצלמה והחל לצלם. כשאנו נכנסים לשיחת צלמים על סוגי מצלמות, עדשות ופורמט, הוא מודה בחיוך רחב: "אני לא יודע הרבה על הטכניקה של דברים, אבל יש לי טעם - וזה הרבה יותר חשוב".
"תמיד נמשכתי לדפוסים ולעיצובים המורכבים של תלבושות מסורתיות. באמצעות צילום דיוקנאות ענק ורקמה ישירה על ההדפסים, אני מנסה ליצור דיאלוג בין עבר להווה. זו הוקרה למסורת תוך דחיפת גבולות האמנות"
קשה לפספס את הטעם שיש לקיריס. יותר נכון, את החוש המדויק לסגנון ולסטייל בכל דבר שהוא עושה. בעולם האמנות החל את דרכו כשהתמקד בצילום אופנה ופורטרטים, וכך הפכה המצלמה שלו כלי לביטוי אמנותי. הוא ביסס את עצמו כאמן שמחבר בין מסורת לחדשנות, תוך שימוש במוטיבים מהתרבות היוונית ושילובם באסתטיקה מודרנית.
הכל טוב ויפה, אולם הרגע שבו מצא את קולו הייחודי הגיע בהבנה שהצילום עצמו הוא רק הבסיס שעליו ניתן להחיות את העבר. מה שהופך את הצילומים ליצירה, מה שגורם להם לזנק מהקנבס, הוא הרקמה שוונגליס וצוותו מוסיפים בעבודת יד על גבי הצילומים.
עבודותיו של קיריס שואבות השראה עמוקה מהמורשת היוונית העשירה, בעיקר מהאמנות המסורתית של רקמה וטקסטיל. יוון ידועה במלאכת היד המסורתית שלה, עם דפוסים מורכבים וצבעים עזים המעטרים תלבושות עממיות שנשמרו לאורך דורות. קיריס משתמש באלמנטים הללו לא רק כהשראה, אלא כחלק בלתי נפרד מעבודותיו. הוא בוחר תלבושות שמייצגות את האזורים השונים ביוון, תוך הקפדה על הפרטים ההיסטוריים, ומעביר אותן לפרשנות מודרנית דרך הצילום והרקמה.
הרקמה, שהיא מלאכה עתיקת יומין, מקבלת אצלו חיים חדשים. הוא רואה בה דרך לשמר את התרבות היוונית ולהעביר אותה לדורות הבאים, אך לא בצורה סטטית - אלא בכזו שמתכתבת עם העולם המודרני. הדוגמנים והדוגמניות המצולמים בעבודותיו מייצגים את יוון של היום, אך הם לבושים בתלבושות שמספרות את סיפורה של יוון של פעם.
השילוב בין דוגמנים ודוגמניות בני זמננו, על כל המשתמע בכך, מצולמים בבגדים מסורתיים ועתיקים בני מאות שנים - הוא מפעים. אבל כאן רק ההתחלה. הפלא האמיתי ביצירתו של ונגליס הוא שכבת הרקמה. מלאכת יד מאומצת ומפרכת, לדייק ולמצוא את החומרים המתאימים ביותר לתחיית הבדים. השילוב בין צילום מסוגנן לרקמה עתיקה, שמזנקת לעבר הצופה היישר מן העבר, הופך את הצילומים של קיריס לחוויה רוחנית.
בסלוניקי אני רואה את התערוכה המצליחה ביותר שלו. קיריס חקר את המסורות השונות של אזורי יוון ואת התלבושות של כל אזור ואזור. קל לראות כיצד הדבר משפיע על המבקרים, ובעיקר המבקרות הנפעמות, שמוצאות בתוך הבדים הגדולים את אימהות אבותיהן. מגלות מחדש את מעיין הנעורים. לפתע הדבר הכי עתיק ומסורתי נראה כמו הדבר הכי אופנתי ועכשווי.
רק כאן אני מבין למה היינו צריכים לנסוע רחוק, עד יוון, כדי לחוות "צילומים", לכאורה. לא מדובר פה באמנות קונספט, או בקונספט מגניב שאפשר להעביר בווטסאפ. המפגש בין אמנות הצילום למלאכת הרקמה של קיריס מוליד יצירה פנטסטית שאפשר להבין ולחוות באמת רק כשעומדים מולה.
רק כשהצילום מתמזג ברקמה והדומם מתמזג בחי - המסורת העתיקה נשזרת בצבעי החדש. רק אז אפשר לחוות את ההילה מסביב ליצירה, אותה הילה שהפילוסוף היהודי־גרמני ואלטר בנימין הגדיר כמבטאת את תחושת "הכאן והעכשיו", את "נוכחותה החד־פעמית במקום שבו היא נמצאת". הילה שהופכת את היצירות של ונגליס לפלא עם ארבעה ממדים, שאף תמונה לא עושה לו חסד. זהו פלא שצריך לחוות בחושים.
לבן תום ואדום תשוקה
למחרת אני נפגש עם ונגליס קיריס בקפה היפסטרי ברחוב צדדי ויפה בסלוניקי. עם מקטרת ובלורית כסופת שיער, הוא יכול היה בקלות להיראות כמו עוד אחד מסוורי הנמל. אבל משהו בחיוך הממזרי ובזיק שבעיניים מבהיר מייד שהאיש יודע לראות את הקסם במקומות שאחרים אינם רואים. שלא לדבר על הידע המופלג שלו בכל הנוגע למקומות הכי טובים לשתות ולאכול בסביבה. בכל סביבה.
היצירות שלו נמכרות כיום בסכומים שנעים בין עשרות אלפי דולרים למאות אלפי דולרים. אבל במשבר הכלכלי העמוק של 2008, כשיוון עמדה על סף קריסה ולא היה לו כסף לקנות אוכל, הוא רקם את האמנות שלו על גבי כיסויי כריות - ואותם מכר למחייתו ברחוב.
קיריס: "זה לא סוד שיש בי אהבה לישראל, ויש לי חברים קרובים שם. גם חייתי אצלכם תקופה. אני אוהב את תל אביב, ומרגיש בבית. אני מכיר אתכם לא דרך הטלוויזיה או הסיסמאות, ולא במקרה שני העמים שלנו קשורים"
"המסע אל היצירות שלי ואל הדרך שבה הן נוצרו התחיל מתוך ההתאהבות שלי בצילום ובאמנות הטקסטיל המסורתית היוונית", הוא מסביר. "רציתי למצוא דרך לשלב בין המודרני לעתיק. הצילום מאפשר לי ללכוד את המהות של דוגמנים ודוגמניות עכשוויים, בעוד הרקמה מוסיפה שכבה מוחשית, כמעט היסטורית, ליצירה. מבחינתי, זה אמצעי לשמר תרבות, ובו בזמן ליצור משהו חדש לגמרי".
העבודה שלך כוללת צילום דוגמנים ודוגמניות, ואחר כך רקמה של התלבושות שלהם על גבי התמונות. מה הוביל אותך לטכניקה הספציפית הזו?
"ההשראה הגיעה מהאהבה שלי למרקמים ולסיפורים שהם מספרים. ליוון יש היסטוריה עשירה של אמנות טקסטיל, ותמיד נמשכתי לדפוסים ולעיצובים המורכבים של התלבושות המסורתיות. באמצעות צילום דיוקנאות ענק, ורקמה ישירה על גבי ההדפסים, אני מנסה ליצור דיאלוג בין העבר להווה. מדובר בהוקרה למסורת, תוך כדי דחיפת גבולות האמנות".
התערוכה שהצגת בסלוניקי, ולפני כן באתונה, היתה מרתקת. היא הראתה את המגוון הרחב ואת שפע התרבויות שאנו מגדירים כתרבות יוונית. מרתק לראות "בגדי סבתות" בהקשרים חושניים ומאוד יצריים, דברים שאנחנו לרוב לא מקשרים עם מסורת. ומאוד מלמד לראות איך באחד האיים ביוון צילמת את האנשים הצעירים לובשים הכל בלבן תום, וככל שהם מתבגרים הם עוברים לאדום תשוקה, עד שהם מזדקנים ומתלבשים בשחור המוות. זה גרם לי לחוות את תרבות המקום יותר ממה שאפשר לספר ולהסביר. איך אתה מגיע לקשרים הללו בעבודות שלך?
"זה תהליך שיתופי. אני פועל בשילוב כוחות עם היסטוריונים, מעצבי תלבושות ואוצרים של מוזיאונים. יחד עם הצוות שלי אנחנו חוקרים ולומדים היטב את הרקע וההיסטוריה, ואז בוחרים תלבושות שמתחברות לנושא של כל פרויקט ופרויקט.
"בתערוכה הבאה שלי אנחנו מתמקדים ביצירות שמדגישות את ההיסטוריה של ישראל והעם היהודי. חלק מ־96 התלבושות שמוצגות בה מתוארכות לתחילת המאה ה־20, בעוד אחרות שואבות השראה ממסורות עתיקות עוד יותר. היו לא מעט אתגרים, החל מהשגת חומרים אותנטיים ועד למציאת האיזון הנכון בין מסורת לחדשנות. אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא לוודא שהעבודה מהדהדת בקרב קהל מגוון, אבל כל אתגר הוא הזדמנות לצמוח ולחדד את החזון".
התערוכה שאתה מזכיר נקראת "רוקם באור", והיא עולה כעת במוזיאון ארץ ישראל בת"א (מוז"א), ותוצג עד סוף נובמבר. מרגש לראות שגם בתקופה שבה ישראל נחשבת ל"מוקצה מחמת מיאוס", בטח בחוגי האמנות, לא רק שאתה מציג בישראל - אלא אתה מעלה תערוכה שעוסקת במסורת היהודית ובלבוש המסורתי של העדות השונות בה.
קיריס מחייך: "זה לא סוד שיש בי הרבה אהבה לישראל, ויש לי חברים קרובים שם. הייתי בישראל הרבה פעמים ואפילו חייתי בה תקופות. אני מאוד אוהב את תל אביב ואני מרגיש בישראל בבית. אני מכיר אתכם לא דרך הטלוויזיה ולא דרך סיסמאות, ולא במקרה העמים שלנו קשורים. לשניהם יש מסורת תרבותית ומתמשכת של אלפי שנים, ואני שמח שזה קורה לנו עכשיו".
ציורי חיים על הקברים
כשאנחנו מסתובבים בסלוניקי, קל להבחין עד כמה ההיסטוריה מסתובבת בה. במוזיאון הארכיאולוגיה העירוני אפשר לראות את עצמות אביו של אלכסנדר הגדול. אנסטסיה גאדולו, מנהלת המוזיאון, מספרת לנו במעט ייאוש על צרות של עשירים: "הרחיבו את הרכבת התחתית, ובחפירות מצאו יותר מ־30 אלף פריטים ארכיאולוגיים! מה נעשה עם זה? איפה נאחסן את כולם?".
סלוניקי רוויה במסורות יהודיות. בין שזה בלוז הרמבטיקו של רוזה אשכנזי, שמתנגן כאן ברקע, ובין שאלה תצלומי הכיכר הגדולה בסמוך לים, משם גורשו יהודי סלוניקי אל מחנות ההשמדה של הנאצים. במוזיאון הקהילה היהודית אני מגלה איך מבטאים בסלוניקי את שם משפחתו של יהודה פוליקר (בקמץ בק'), ואת המסורת הייחודית של בני המקום - לסמל על הקברים את סיפור חייהם של הנפטרים היהודים באמצעות ציורים.
בעיר הזאת אני מבין עד כמה הקשר של קיריס למסורת היהודית נובע בעיקר מתוך ההיסטוריה המשותפת של הקהילות היהודית והיוונית. יהודים חיו ביוון במשך אלפי שנים, והקהילות היהודיות השאירו חותם תרבותי משמעותי על המורשת היוונית. בעבודותיו על התלבושות המסורתיות של יוון, קיריס שם דגש על החיבור בין שתי התרבויות, ובוודאי גם בתערוכה "רוקם באור" הוא מדגיש את ההשפעות ההדדיות ביניהן.
אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא עבודתו עם אלמנטים שקשורים לבתי כנסת יווניים. ונגליס משלב בעבודותיו צילומים שנעשו בבתי כנסת עתיקים ביוון, דוגמת בית הכנסת "קהל קדוש ישן" בעיר יואנינה. בית כנסת ייחודי ונדיר, האחרון שנותר של עדת היהודים הרומניוטים (שלא נחשבים ספרדים וגם לא אשכנזים). זהו בית הכנסת האחרון בעולם שמשמר את הנוסח הרומניוטי, את התלבושות ואת מנהגיהם המיוחדים של אנשי הקהילה היהודית־יוונית הייחודית.
מה המבקרים שיגיעו ל"רוקם באור" בתל אביב צפויים לראות?
"התערוכה היא שיא תהליך אחרי שנים של עבודה. המבקרים יראו צילומים בקנה מידה גדול של דוגמנים ודוגמניות, שעל גבי התמונות שלהם רקומות תלבושות המשקפות השפעות תרבותיות שונות מכל עדות ישראל. יש לנו שמלות כלה תימניות, בגדים מבוכרה, ממרוקו, יהודים ספרדים, אשכנזים - הכל מתחבר דרך התלבושות המסורתיות.
"מבחינתי, כל יצירה מספרת סיפור - לא רק של הדוגמן או של התלבושת עצמה, אלא גם של הקשר שבין יוון לישראל. אפילו שילבנו אלמנטים שמחברים בין שתי התרבויות, דוגמת הצילום שנעשה בבית כנסת יווני, דבר שמסמל את המורשת המשותפת".
קפדנות בפרטים הקטנים
רגע לפני שאנחנו יוצאים מהתערוכה בסלוניקי, מגיע שליח בהול וארגז בידיו. העבודה הראשונה מהתערוכה בישראל הגיעה לבדיקת האמן, אחרי שהצוות רקם את הרקמה על התמונה. אנחנו נכנסים לחדר צדדי במוזיאון, וקיריס והעוזרת שלו פיידרה (שהיא גם דוגמנית לפרקים) מחפשים סכין יפנית כדי לפרק את הקופסה. לבסוף הבד המגולגל נגלל, וקיריס מחזיק בתמונה הגדולה ובוחן אותה. ואז הקסם קורה: התמונה מתמלאת חיים, צבעים ורקמת חוטים.
עמי כץ, מנכ"ל מוז"א: "הצילומים בתערוכה נעשו בישראל בעיצומה של המלחמה, עם כל האזעקות התדירות. ולמרות זאת, זה לא הרתיע את ונגליס ואת צוותו. האהבה שלו לתלבושות המסורתיות היהודיות ניכרת בכל תו ותג"
הדבר הייחודי ביותר בעבודותיו של קיריס הוא שכבת הרקמה. עד כמה שאני אוהב צילומים כאמנות בפני עצמה, יש עוצמה אדירה לחזות ברקמה הזוהרת על גבי הצילום. צבעים בוהקים באופן ששום הדפסה לא יכולה לשחזר. וזה המרקם שרוקם את הפלא: כל חוט שזור נושא בחובו מסורות מחט נשיות בנות אלפי שנים. כנכד של תופרת, אני מביט ברקמות האלו ומעריך מאוד את הדיוק ואת קפדנות הפרטים הקטנים. וכשאני זוכה לנגוע ברקמה עצמה, קצות האצבעות מתענגות ומספרות לי על העבודה המפרכת והמדויקת - לשחזר ולהחיות מהמתים תלבושות בנות מאות בשנים.
אני תוהה כמה זמן לוקח להכין כל עבודה.
"זה משתנה בהתאם למורכבות העיצוב. יש יצירות שלוקחות שבועות, ואחרות יכולות לארוך חודשים. הרקמה נעשית ידנית, וכל תפר הוא פעולה מכוונת של סיפור. זה תהליך שדורש המון עבודה, אבל אני יכול להבטיח דבר אחד (מחייך בממזריות) - כשאתה רואה את התוצאה, זה מספק מאוד".
העבודה שלך מתוארת כשילוב של אמנות, היסטוריה ואופנה. איך אתה רואה את תפקידך כאמן בשימור המורשת התרבותית?
"כיווני, אני מבין היטב מה זו מסורת בת אלפי שנים. אני רואה את עצמי כגשר בין דורות. אחד הדברים הכי חזקים שיש לאמנות הוא הכוח לשמר ולפרש מחדש את ההיסטוריה. לספר סיפור חדש באמצעות שילוב של אלמנטים מסורתיים באמנות עכשווית. אני מאוד מקווה לשמור על הסיפורים האלה חיים לדורות הבאים.
"מדובר ביצירת מורשת שמכבדת את העבר ומעוררת השראה לעתיד, ואני מקווה שאנשים יראו את היופי שבשילוב בין ישן לחדש. אמנות היא שפה אוניברסלית, ואני רוצה שהעבודות שלי יעוררו שיח, סקרנות והערכה עמוקה יותר למורשת התרבותית. מדובר במציאת חיבורים במקומות בלתי צפויים".
שותפי למסע בסלוניקי הוא מנכ"ל מוז"א, עמי כץ. כשאנחנו עומדים מול היצירה הראשונה מתוך "רוקם באור", אי־שם בחדר צדדי בסלוניקי, אפשר לראות עד כמה כץ הוא איש תרבות במובן הנפעם והרחב של המושג. ניכר שהוא מתרגש לראות את סופו של תהליך ארוך - כיצד רעיון הופך למציאות.
"לפני שנים, כשנכנסתי לתפקידי במוז"א, ערכתי סיורים בכל אוספי המוזיאון. יש לנו כחצי מיליון פריטים במחסנים ובתת־הקרקע. אחד האוספים שצד את עיני ואת ליבי היה אוסף התלבושות בביתן לתרבות יהודית ופולקלור, אוסף מדהים ועשיר של כאלף פרטי לבוש של יהודים מכל רחבי הגלובוס. בגדים שלבשו לחתונות, לטקסי ברית מילה ולאורך כל שנות חייהם בקהילתם. להפתעתי ולתדהמתי, גיליתי שהאוסף הזה לא הוצג מעולם.
"לימים הכרתי באתונה את ונגליס קיריס, וחשבתי שהחיבור בינו לבין האוסף כמעט מתבקש. קיריס, צלם אופנה בעברו, מחזיר לחיים בכישרון ובעמלנות מופלאים בגדים עתיקים. הוא מוצא דוגמנים לתלבושות, מצלם את הבגדים באור מסתורי ומופלא, ואחר כך מדפיס על בדים גדולים - ורוקם עליהם. לכן קראנו לתערוכה שלנו 'רוקם באור'".
זה מרשים שמוזיאון שלרוב נתפס כחינוכי באופיו יוזם ומציג תערוכה פורצת דרך שכזו.
כץ מחייך כלמוד ניסיון. "למרות הדימוי שיש לנו, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב עוסק גם בצירים של חיבור בין עבר להווה ועתיד ובדיאלוג שבין אמנות יצירה (art) לאומנות מלאכת יד (craft). העבודות של ונגליס מעלות את התלבושות של המוזיאון מהמחסנים התת־קרקעיים ומוציאות אותן לאור עם הרבה קסם מרהיב".
זו בטח לא משימה קלה להפיק תערוכה בינלאומית שכזו בתקופה שבה ישראלים נדרשים להצניע לכת בחו"ל.
"אנחנו גאים על הקשר עם אמן בינלאומי בתקופה כה מאתגרת לישראל, ומוקירים את מסירותו ואהבתו של קיריס לישראל. כל הצילומים נעשו בישראל בפברואר 2024, בעיצומה של המלחמה ועם כל האזעקות התדירות. ולמרות זאת, זה לא הרתיע את ונגליס ואת צוותו. האהבה שלו לתלבושות המסורתיות היהודיות ניכרת בכל תו ותג של עבודותיו".
אוצרת התערוכה, רז סמירה, האוצרת הראשית של מוז"א: "בצילומים של קיריס, דוגמנים ישראלים שחיים בתוכנו לובשים את הבגדים ומחברים אותם מחדש להווה. האור מעניק עומק ונוכחות לדמויות ולתלבושות, הופך אותן לתלת־ממדיות, והקומפוזיציות משלבות תנוחות קלאסיות עם שפה של צילום אופנה. קיריס מצליח להעניק חיים חדשים לבגדים שחיכו במחסן במשך שנים, ולהציג אותם כחלק מנרטיב חי ונושם של תרבות וזהות".
חלומות פופ עם סוכר
כץ ואני משוטטים על קו החוף של סלוניקי. חורף אפור ברקע, ופוסידון, אל הים, נושב רוח קשה לעבר היבשה. על קו החוף, בתי המלון מלאים בישראלים שבאו ללכוד את האווירה המיוחדת.
"החיבור למסורת היהודית בתל אביב מדגיש את השיתוף התרבותי בין יוון לישראל", אומר כץ. "ונגליס משתמש באמנותו כדי לספר את הסיפור של המסורות היהודיות ביוון, כמו גם את ההשפעה של התרבות היוונית על היהודים שחיו שם. כל תפר וכל פרט מספרים סיפור של זהות, זיכרון ותרבות".
אישה יוונייה עם ענן בלונים של דמויות פופ אמריקניות עוברת מולנו על הטיילת, בדרכה למכור לילדי סלוניקי חלומות פופ עם סוכר בכמות גבוהה מדי לנשמה. בעולם של וולט־דיסניזציה תרבותית, העבודות של ונגליס קיריס הן קריאת תיגר על הכיוון מערב.
ואולי אין זה פלא שדווקא ביוון, ערש התרבות המערבית, צומח אמן שמראה כיצד אפשר לשלב בין עתיקות למגניבות, ובין דלות ליופי. הרקמה בעבודותיו אינה רק קישוט - היא מנהרת זמן ושער לחיבור מוחשי בין עולמות העבר להווה, בדרך לעתיד. תביטו דרך השער, ותראו אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו