1.1.2025: המסע מתחיל
יצאנו מהעיר ברנו שבצ'כיה במיניבוסים. 14 חברי משלחת בסך הכל, עשרה גברים וארבע נשים, כל אחד נושא איתו שני תיקים - אחד לציוד האישי ואחד לציוד מחקר. לפנינו דרך ארוכה ובלתי צפויה אל היעד הרחוק: תחנת המחקר הצ'כית על שם מנדל באי ג'יימס רוס, אנטארקטיקה. כן, בקוטב הדרומי של כדור הארץ.
ד"ר טל לוצאטו כנען בתחנת המחקר באנטארקטיקה
בראש המשלחת, שרובה צ'כית, עומד החוקר פיטר. לצידו אנשי הצוות הטכני פטר, ירוצ'ק ומטיאש; הרופא דניס; המדענים והסטודנטים קובה, תומאש, קטרינה, מיכאל, סימונה, מארק ודוידה (איטלקי שלומד בצ'כיה); המתנדבת אלנה, שהיא מנטורית ומנחת תוכניות מנהיגות לנשים; ואני, טל הישראלית, ביולוגית ימית, חוקרת אצות וחיידקים מהמחלקה לביולוגיה ימית בבית הספר למדעי הים על שם צ'רני באוניברסיטת חיפה. לשמחתי, האוניברסיטה שלי חתמה על שיתוף פעולה עם אוניברסיטת מאסריק בברנו, משם פועלת תוכנית המחקר הלאומית הצ'כית לאנטארקטיקה. יצרתי קשר עם ראש התוכנית - ומשם הכל התחיל.
למעשה, אנטארקטיקה לא חדשה לי. בשנה שעברה הייתי שם, במסגרת תוכנית מנהיגות בינלאומית לנשים במדע, שמטרתה לייצר רשת של נשים מנהיגות לשינוי ולקיימות בכל העולם. בפעם ההיא הפלגנו שלושה שבועות בספינה עם עוד 100 נשים מ־29 מדינות, וכבר אז הבנו שתכנונים לחוד והגשמתם לחוד. באנטארקטיקה, כל יום משתנה בהתאם למציאות.
מברנו נסענו לווינה, משם לאמסטרדם ואז טסנו לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. חוץ ממעט עיכובים, ומזוודה אחת של פיטר שלא עלתה למטוס, הכל עבר חלק. מכאן מחכה לנו עוד מסלול ארוך: יוצאים עם הצבא הארגנטינאי בטיסת הרקולס של ארבע שעות לכיוון בסיס Rio Gallegos שבפטגוניה, דרום אמריקה. שם מעמיסים ציוד שנשלח מראש מצ'כיה באונייה, לצד מזון טרי וקפוא שיגיע איתנו לתחנה. מפטגוניה נעלה לארבע שעות נוספות בהרקולס, בדרך לתחנת המחקר והבסיס הצבאי Marambio באי Seymour שבאנטארקטיקה, ומשם נמשיך במסוקי "בל" צבאיים לתחנת מנדל שבאי ג'יימס רוס.
נשמע ברור ופשוט. לפחות הפעם לא נחצה בספינה את מעבר דרייק הסוער (בשנה שעברה היטלטלנו שם בגלים בגובה 8 מטרים), ואני לא איאלץ להתמודד עם מחלת הים שלי (לשמחתי, חצי כדור טרבמין עושה את העבודה).
9.1.25: אטמים במטוס
הטיסה הצבאית היתה חוויה. מטוס ההרקולס רועש ויושבים בו על רשתות. כולם היו מאוד עייפים, כך שעל אף השאון הגדול כולם נרדמו עם אטמים. שלושה ימים חיכינו בכוננות בבסיס בפטגוניה, כי עדיין לא היה אפשר לנחות באנטארקטיקה. ככה זה: כשנוסעים לקוטב הדרומי חוסר הוודאות גדול, והתלות במזג האוויר מכרעת.
העיכוב העיקרי נבע מתנאי מסלול הנחיתה ב־Marambio. המסלול מורכב מאבנים ומאדמה רכה, וכשהטמפרטורות עולות מעל לאפס הנחיתה היא כמו על חול - וזה מסוכן. לכן צריך שהקרקע תהיה קפואה מספיק לאפשר נחיתה בטוחה.
בבסיס שהינו במבנה מעונות פשוט. שישה בכל חדר, במיטות קומתיים. במטבח הכינו לנו אוכל צבאי סביר, ואם מחכים מספיק זמן - מהצינורות בשירותים ובמקלחת יוצא זרם קלוש של מים חמים.
12.1.25: רואים קרחונים
ב־6:00, אחרי שלל עיכובים של הימים האחרונים, יצאנו סוף־סוף לדרך ל־Marambio. עלינו על ההרקולס, ובתוך פחות משלוש שעות ראינו את הקרחונים של אנטארקטיקה. ב־Marambio נחתנו בשדה התעופה הצבאי, שממוקם על מישור מוגבה באי, ואחרי תדרוך בספרדית לקחו אותנו למגורים. מבנה מבודד (יחסית) בצבע אדום, מוגבה מהקרקע. בפנים חדרים עם ארבע או שש מיטות קומתיים.
אגב, ערב קודם ניסינו לנחות כאן, אבל לא הורשינו לעשות זאת עקב ערפל סמיך, וההרקולס הסתובב באוויר והחזיר אותנו ל־Rio Gallegos. למרות הטלטולים התעודדנו מהידיעה שהבטיחות כאן עומדת לפני הכל. בהמשך נגלה שאותו עיכוב גם "הציל" אותנו, בפועל, מהתפרצות של סלמונלה ב־Marambio, שם נפגעו 46 אנשים, שישה מהם נזקקו לאשפוז.
במגורים ב־Marambio הונחינו להמעיט בשימוש במים. מתקלחים רק בימי שלישי, חמישי ושבת (נחתנו ביום ראשון, אז תעשו את החשבון), המקלחות והשירותים משותפים, ומקלחת לא נמשכת יותר מחמש דקות. אה, ואין נייר טואלט. היינו צריכים להביא איתנו. בסוף פיטר סיכם שיספקו לנו כאן נייר, ונחזיר להם בהמשך מתחנת מנדל. פיטר הרגיע אותנו שמנדל מלא בנייר טואלט שמגיע בכל המשלוחים המוקדמים דרך הים.
על ההר מולנו התיישב ענן, והטמפרטורות צנחו למינוס 6 מעלות. בשלב הזה לא הייתי לבושה היטב לקור ולרוח. חזרנו למגורים, החלפנו ביגוד, הצטיידנו בטלפון לווייני וב־GPS - ויצאנו ל"טיול" בחוץ, להחליף חיישן בתחנה המטאורולוגית שממוקמת על גבעה ליד החוף, כ־45 דקות הליכה. מהגבעה ראינו על החוף שני פינגווינים מסוג אדלי והמון אצות.
14.1.25: מינוס 18 מעלות
אנחנו כבר שבועיים בדרכים, ועדיין לא הגענו ליעדנו הסופי - תחנת מנדל. אתמול היתה ב־Marambio סערה עם רוחות חזקות ושלג. התחושה בחוץ היא של מינוס 18 מעלות, והליכה מול הרוח מבלי להחליק הופכת לאתגר. גם הנשימה.
היום יום שלישי, וסוף־סוף "מותר" לנו להתקלח. שלוש דקות מקלחת, כשכל הברזים במקלחות שבורים וסובלים מתחזוקה מאוד נמוכה. כפי שתיאר זאת יפה דוידה, האיטלקי מנאפולי: "המים החמים הם לבה והקרים הם קרח", ולא ניתן לווסת ביניהם. לפחות פיטר הבטיח שבתחנת מנדל יחכו לנו תנאים טובים יותר.
למחרת, אני לא בטוחה למה בדיוק, הוצפתי ברגשות. שוחחתי עם הבית, עם בן זוגי התומך ושלושת בנינו המופלאים, שנראה כי הם מסתדרים נהדר גם בלעדיי. אבל החלק המרגש באמת היה לקרוא, מצידו השני של העולם, שבארץ נחתמה עסקה לשחרור חטופים מעזה. זה הציף אותי באמת בשמחה, בחדר המבודד והמרוחק שלי.
17.1.25: דגימות נגד זיהום
אנחנו ב־Marambio כבר שישה ימים, אבל אין פה שום שגרה. הטיסה מכאן למנדל תעבור מעל הים, והמבצע כולו יצריך שני מסוקי "בל", בשלוש גיחות. ראשונים מיועדים לצאת אנשי הצוות הטכני, לפתוח את התחנה ולהפעיל אותה. איתם יטוס גם הרופא דניס, שייכנס פנימה במסכה, כדי לדגום ולוודא שאין זיהומים שהתפתחו בתחנה כשהיתה סגורה בחודשי החורף הארוכים.
בגיחה השנייה ייצאו הסטודנטים שצריכים דיגום ראשוני של התחנה וסביבתה, לפני השפעות שיהיו כרוכות בעצם הנוכחות שלנו שם, ובגיחה השלישית נעלה אני, אלנה, מארק ופיטר - שנשאר האחרון כדי לפקח ולוודא שהכל הולך כשורה.
בהמתנה הארוכה ביקשנו אישור לחצות לצד השני של האי, כדי לראות מאובנים, במתחם שנמצא בקצה המצוק. הנוף אל החוף המערבי של האי מופלא. בסמוך ראינו צלב גדול ותחתיו כיסא מפלט, תיבת תפילה ולוח זיכרון. התברר שזהו בית העלמין של Marambio.
19.1.25: אושר על החטופים
היום החזירו לארץ את שלוש החטופות הראשונות מעזה - רומי, אמילי ודורון - ולא יכולתי להפסיק לבכות. דניס, רופא המשלחת, שאל אם אני זקוקה לתרופה לצינון, כי ראה אותי מקנחת כל הזמן את האף. הסברתי לו שאני בוכה, לא חולה. חלק מהחברים שאלו שאלות בניסיון להבין מה כל כך מסעיר אותי. עם כל הרצון הטוב, ועד כמה שאסביר - זר פשוט לא יוכל להבין.
באופן עקרוני, מעולם לא היתה לי בעיה להיות לבד. הפעם, מוצפת הרחק מהארץ, הרגשתי בודדה.
21.1.25: להניף דגל ישראל
זהו. סוף־סוף יוצאים בטיסה המיוחלת לתחנה. היום מושלם: אין רוחות ואין עננים, ובזכות השמש אפילו מרגישים כאילו הטמפרטורה מעל לאפס. הנופים מהמסוק צבועים כחול, לבן וחום, עם המון מרקמים שונים. קרחונים בקשת צבעים, מכחול עמוק ועד שקפקף. הרים קירחים וגם הרים מושלגים, והים שקט לחלוטין. עברנו את קו הרכס האחרון וראינו את תחנת מנדל.
הגענו.
התחושה מדהימה. מקום כל כך שונה, כל כך מזמין, שיהפוך לביתנו בחודשיים הקרובים. עכשיו מתחילים לעבוד באמת.
אגב, כשהתכוננתי לקראת המסע לאנטארקטיקה, הופתעתי מאוד לגלות שבספרות המחקרית איש לא חקר אצות באזור הזה. לכן היה ברור שיש לי מה לחדש במחקר הנוכחי. אני אוספת אצות ומבודדת חיידקים מהן, ממים ומקרקע, במטרה לחקור את האקולוגיה באזור, את הפוטנציאל הכימי ואת הפעילות הביולוגית. מחקר מהסוג הזה הוא בעל פוטנציאל יישומי בתרופות, בקוסמטיקה, בחקלאות, ואפילו בתעשיית המזון.
בכלל, באנטארקטיקה יש דיסוננס גדול מאוד בין רמות הטכנולוגיה. מצד אחד, אוספים נתונים באמצעות כל מיני מכשירים וגאדג'טים, רחפנים, לוגרים ומדפסת תלת־ממד. מצד שני, עדיין מודדים קרחונים עם מקלות במבוק בקרח, ואני אסתובב כאן עם דלי לאיסוף דוגמאות. גם התקשורת החוצה מוגבלת (זאת השנה השנייה שיש בכלל כזו, בזכות לווייני "סטארלינק" של אלון מאסק), וניתוח הנתונים יתבצע רק בחזרה באוניברסיטה. הוא יצריך שנים של מחקר במעבדה.
כמה חבר'ה פרקו את המזון הקפוא והכינו רשימות, לוודא מה יש וכמה. שניים החלו לעבוד על ארוחת הצהריים, ואני ודוידה התבקשנו לטפל במזון הטרי. את מה שיכול להחזיק קצת יותר מעמד צריך להעביר בתא עם מנורת UV, כדי לחטא ולהאריך את חיי המדף של הפירות והירקות, שיספיקו לנו לכארבעה שבועות (אחר כך עוברים למוצרים קפואים, יבשים ומשומרים).
היה רגע שריגש אותי במיוחד ביום המאוד חווייתי הזה: כשעברתי דרך חדרו של פיטר ראיתי אותו פורס את דגל הרפובליקה הצ'כית. ציינתי בפניו שגם אני הבאתי דגל ישראל, אבל אז הוא שלף מייד דגל כחול־לבן שהביא בעצמו, כחלק מדגלי כל הנציגויות בתחנה: צ'כיה, סלובקיה, ישראל ואיטליה. כעבור יומיים נתלה את כל הדגלים בחוץ, לצד דגל אנטארקטיקה.
25.1.25 מודדים חשמל בלב
מאז שהגענו למנדל הייתי עסוקה מאוד. ביום השני כבר התחלתי לסדר את הציוד במעבדה. התחנה בנויה עם חדר כניסה שבו מחליפים לנעליים נקיות מבוץ, ובין לבין יש דלתות מבודדות, כך שכל חדר מהווה בעצם שלב נוסף של בידוד. יש חדר עם ציוד חירום וכיבוי אש, חדר לייבוש ציוד רטוב מקמפינג או מסערה, חדר לשפצור הציוד לפני היציאה לשטח - והתחנה עצמה.
משני צידי התחנה - חדרי המגורים שלנו. בהמשך המסדרון יש חדר קשר עם מערכות התקשורת, וחדרו של ראש המשלחת. יש גם חלל מרכזי ובו שני שולחנות אוכל, מטבח קטן, מחסן מזון, יציאה לחדר הטכנאים (ממלכה בזכות עצמה), ובהמשך חדר מקלחת עם שני כיורים ושתי מקלחות, וחדר שירותים עם שני תאים וכיור.
ויש שתי מעבדות: באחת התמקמו אנשי האקלים מיכאל וסימונה, אנשי הקרקע תומאש וקטרינה, וגם דוידה. בחדר השני התמקמתי אני. זה החדר שמיועד לעבודה ביולוגית ולמיקרוביולוגיה. בהמשך יצטרפו לחדר שלי גם דניס הרופא, שדגם את החיידקים שלנו, וקובה, שעוסק בגיאומורפולוגיה. או במילים פשוטות: באבנים ובאבק.
ביום השלישי להגעתנו למנדל כבר הייתי בתורנות מטבח. בתורנות הזו אנחנו אחראים לשלוש ארוחות ביום ולניקיון התחנה. פיטר ואני עבדנו שם בכיף, ניקינו וסידרנו. עוד הספקתי לצאת לסיבוב קצר בחוץ, לאסוף דוגמאות, ואפילו עיבדתי את חלקן. לארוחת בוקר הוצאנו אגוזים ופירות יבשים, עם מוזלי וגבינות, כשאת החלב הכנו מאבקה (זה מה שיש). לארוחת הצהריים הצלחתי לשכנע את פיטר שנכין פסטה בולונז. אין בעיה לבשל ל־14 איש. זה פחות מארוחת שישי רגילה אצלי בבית, ואני מאוד אוהבת לבשל. בערב הכנו גולש עם אורז וסלט כרוב, והוספתי טארט קוקוס עם שוקולד.
היום מארק גם התחיל לנטר את הפעילות החשמלית של הלבבות שלנו (ECG). לי הוא שמר במיוחד חגורה בצבעי הסוואה (כי אני "אקס מיליטרי", כהגדרתו), שאותה מחברים לאלקטרודות ומסתובבים עם קופסה קטנה שמשדרת ואוספת נתונים. כך נסתובב מדי יומיים לאורך התקופה כולה. לא הכי נוח, אבל מה לא עושים למען המדע.
עד כה היו לנו ימים נהדרים, חלקם קרים מאוד. כדי לצאת החוצה צריך להתעטף היטב, וכשיש שמש או קצת עננות אפשר לעבוד. השתדלתי מאוד לצאת מדי כמה שעות, לעשות סיבוב על החוף או לשבת על סלע מול הקרחונים.
אילו ידעתי לצייר, הייתי מנסה להעביר את המראות על בד, כי היופי לא עובר בצילומים. הסלעים וההרים מסביב בגוני חום־שחור, המים כחולים, וכשאין רוח הם נראים כמו ראי מושלם. בקרחונים יש המון מרקמים ורמות של שקיפות. ככל שיש בהם יותר בועיות אוויר לכוד, כך הם לבנים יותר. מי אמר שגן עדן ירוק? הוא ב־50 גוונים של לבן.
השקט בחוץ מופלא, והרחש היחיד הוא טפטוף הקרחונים שנמסים - ממש צליל מדיטטיבי. מדי פעם נשמע רעש חזק, כמו ירייה פתאומית, ואז יודעים שנשבר קרחון.
מסביב לתחנה יש 12 מכולות שמיועדות למזון ולאגירת אנרגיה, לצד מנגנון לטיפול במים שנשאבים מהנחל הסמוך. יש גם סדנאות עבודה לטיפול בטרקטורונים ובסירות הגומי (זודיאק) - שמכוסות כולן בפאנלים סולאריים. בכלל, רוב האנרגיה שלנו כאן היא מהשמש, ובזכות האוויר הנקי ועוצמות האור הפאנלים הסולאריים פועלים ביעילות גבוהה אף מזו שמבטיח היצרן.
הנוף כל הזמן משתנה. קרחונים נמסים ונעלמים, או נעים עם הגלים - וקרחונים חדשים מגיעים. ביומיים האחרונים היה שפל מדהים בים, ואפשר היה ללכת עמוק פנימה בין הקרחונים שנתקעו על האדמה. באחת הגיחות שלי החוצה פגשתי אורח בדמותו של פינגווין מסוג ג'נטו (Gentoo). כעבור כמה שעות כבר היתה קבוצת פינגווינים שנחה לה על החוף, ואחד החבר'ה הצליח ללכוד במצלמתו גם פיל ים.
כך בגדול נראים כאן הימים, ובין לבין הצלחתי לדגום ולעבוד. בערב יושבים וצוחקים, לרוב בצ'כית, כשמתרגמים לדיודה ולי חלק מהבדיחות. קצת מבאס שההווי הזה הולך מבחינתנו לאיבוד, אבל עדיין האווירה נחמדה. אם אצטרף שוב בעתיד לתוכנית (ואני מאוד מקווה שכן) - כבר אלמד את השפה.
ובכלל, לא יכולתי שלא לחשוב כמה חבל שאין תוכנית מחקר אנטארקטית גם לישראל הקטנה, שמבחינת גודל האוכלוסייה זהה לצ'כיה (10 מיליון תושבים). אם אי־פעם ירצו להקים אחת כזו, כחול־לבן - אני בפנים. זה יהיה כמובן תהליך ארוך ברמה הבינלאומית, ולבטח קצת פוליטי.
26.1.25: אצות וגם חזזיות
יצאתי לאסוף דוגמאות בשפל שחשף את קרקעית המפרץ. מצאתי אצות מושלמות שהיו מחוברות עדיין לסלע. אחרי הצהריים יצאנו ביחד לגבעת Berry Hill, שנישאת מעל לפנינסולה. פיטר בדק את הרחפן שלו, דוידה אסף דוגמאות מנקודת האיסוף, כולנו בדקנו את תקינות מתקן הדיגום - ואני אספתי קצת חזזיות. בדרך חזרה עברנו דרך המפלט החדש, Refugio, שבנו הארגנטינאים בדרך. מדובר במבנה מתכת קטן עם מיטות, שירותים, מטבחון, עזרה ראשונה, קצת אוכל ואמצעים בסיסיים לשרוד, למקרה שמישהו נתקע, חלילה, על האי.
27.1.25: עברי לידר במעבדה
מהבוקר לא הפסיק לרדת שלג. תחילה היה יחסית קל ונעים, בהמשך כבר הפך לכבד. נשארנו כולנו ספונים בתחנה, כשאני בתוך המעבדה, מעבדת את הדוגמאות שאספתי יום קודם.
אלנה ואני ניסינו להכין יוגורט מאבקת חלב וממעט היוגורט שיש. מחר או מחרתיים נגלה אם הצלחנו (ואכן הצלחנו). בערב הוצאנו גיטרה, ותומאש ופטר ניגנו. כמה שעות טובות ישבנו יחד ושרנו. בהתחלה קצת באנגלית, ומהר מאוד עברו לשירים בצ'כית. ערב אקוסטי וכיפי, שהוכיח כי אפשר ליהנות ממוזיקה - ולא חייבים להבין את המילים.
למחרת ירד שלג כבד במשך כל היום. רציתי לצאת בבוקר החוצה, אבל הדלת היתה חסומה. בקצת מאמץ פתחתי אותה, אבל הרוח טרקה אותה עלי בחזרה. זה היה יום לעבודה במעבדה, שניצלתי אותו היטב.
אחרי הערב, שהוקדש לשירה צ'כית, השמעתי אני שירים עבריים בפול ווליום - אריק איינשטיין, אברהם טל, היהודים, הנטאשות, מוש בן ארי, עברי לידר, התקווה 6. קובה, שהצטרף אלי למעבדה לעבוד על הדוגמאות שלו, שמח להכיר קצת מוזיקה ישראלית. כדי שיבין, תרגמתי לו כמה שירים.
17.2.25: שירת לווייתן בצינור
אנחנו כבר חודש בתחנה, וקרו המון דברים. בארץ הוחזרו עוד חטופים, ובלב שבור שמעתי על משפחת ביבס.
בכל בוקר אנחנו מקבלים עדכון לתחזית מזג האוויר, כולל שינוי בלחץ הברומטרי וזמני זריחה ושקיעה. עד כה לא חווינו חושך בלילות, אך הימים מתקצרים, וממש לאחרונה זכינו לראות כוכבים בשמי הלילה הבהיר. השינויים שחלים מדי יום דרמטיים: מימי שמש ללא ענן - לסופות שלגים עם רוחות בעוצמה של 22 מטרים לשנייה. לעיתים הבוקר מושלם, וכמה שעות מאוחר יותר העולם כאילו מתהפך.
עם הקור והשלג אפשר להתמודד, אבל הרוח היא המכשול העיקרי. לפעמים, כשהיא ממש חזקה, שומעים אותה בצינורות התחנה, כמו שירת לווייתנים או נגינת עוגב בכנסייה. החברים צוחקים שרוחו של מנדל מסתובבת פה.
היו לנו כמה ימים שלא יכולנו לצאת בהם בגלל הסופה. מהחלונות (אלה שלא כוסו לחלוטין בשלג) כבר לא רואים את האופק או את תוואי השטח. הכל מרוסס לבן, ומשטחי קרח מכסים את המפרץ.
גם המרחק לאזורי הדיגום משתנה מדי יום: זה יכול להיות קרוב לתחנה, יכול לדרוש יום מלא של הליכה, ולפעמים המרחק מצריך הקמת מחנה זמני. יש אזורים שבהם אפשר ללכת לבד, אזורים שמחייבים הליכה בזוגות, בגלל קליטת רדיו מוגבלת, ואזורים שאליהם יוצאים לא פחות מארבעה. אני השתדלתי לצאת בכל יום שניתן לאזור דיגום אחר.
בשלב מסוים לומדים להעריך כאן את הקור, כי האדמה הקפואה מתאימה הרבה יותר טוב להליכה. כשמתחמם, האדמה נעשית רכה, ושדות השלג שהפשירו הופכים למרבצי בוץ שאפשר ממש לשקוע בהם. באחד הימים שקעתי בעצמי עם המגפיים שלי, ושני חבר'ה נדרשו כדי לשלוף אותי.
בהזדמנות אחרת יצאתי עם קובה לאזור מפרץ ברנדי, 17 קילומטרים של עליות וירידות, 11 שעות הליכה, עד שנעצרנו בנהר שזרם ממי שלגים. והיה יום שבו יצאנו אל Paradise Valley, לאסוף נתונים מכמה אגמים קפואים. במקומות שבהם השלג היה מספיק עמוק, יציב ומשופע, החלקנו על הטוסיק למטה בהנאה. פיטר סחב איתו רחפן כדי למפות את העמק, וכולנו הספקנו לאסוף דוגמאות ונתונים.
בערב אחר יצאנו שישה לדגום מ־Bibby Hill (מתברר שגם באנטארקטיקה יש ביבי) - גבעה שממוקמת קרוב יחסית לתחנת המחקר שלנו (שעתיים הליכה לכל כיוון). כשהגענו לקצה שלה, חזינו בשקיעה מדהימה על התעלה, על מפרץ ברנדי ועל הפנינסולה של אנטארקטיקה. עשיתי חישוב זריז וגיליתי שבמהלך השבועות שאני פה הלכתי ברגל בין 200 ל־250 קילומטרים.
22.2.2025: נוף של פני הירח
שישה מהחבר'ה יצאו לפני שבוע לארבעה ימים במחנה הזמני הראשון, ליד אגם מונוליט. את הציוד הקפיצו לשטח בטרקטורונים. מכיוון שנשארנו מעטים בתחנה, התנדבתי ליום תורנות וטיגנתי חמישה קילו שניצלים. כשאין פירורי לחם, טוחנים קורנפלקס - ויוצא מעולה. כשהחבר'ה חזרו תקתקתי ארבעה מגשי פיצה גדולים, ודניס הכין מרק כתום נהדר.
כדי לצאת למחנה השני, לחקר קרחון אחר, נדרש מינימום של ארבעה אנשים. אז התנדבתי להצטרף, גם למען החוויה וגם כי אף אחד אחר לא רצה. הכינו אותנו מראש להליכה על קרחון יבשתי, כולל ציוד לחילוץ עצמי במידת הצורך (רתמות, חבלים, קרמפונים מחודדים לסוליות הנעליים וגרזן קרח). במקביל לאריזת הציוד האישי לשטח, קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה: להצטרף לפיטר עם טרקטורון לדיגומים באזורים הכי מרוחקים שתחנת מנדל מנטרת. ואכן, בבוקר התארגנו, העמסנו ציוד וקסדות - ויצאנו. מלבד הנופים המשגעים השטח נראה ממש כמו פני הירח. הזוי!
הגענו לאתר המחנה, פרקנו חלק מהציוד ויצאנו לצד המערבי המרוחק של הקרחון. כעבור כמה שעות של הליכה בשלג חזרנו, הקמנו אוהל וחיממנו מים לארוחת ערב. במהלך הערב עצמו ירד גשם, הכי מבאס, וכולנו נכנסנו לאוהלים לישון. ישנתי כאן טוב יותר מאשר במנדל, כי בתוך שק השינה המפנק היה לי חם ונעים.
בבוקר הלכתי עם קובה להביא מים מנחל קטן שזורם בסמוך. אכלנו משהו ויצאנו לצד הדרום־מזרחי, לדיגום ב־Lagoons Mesa. כשעה נסיעת שטח, עם נוף מטורף של קרחונים ימיים שנצפה במפרץ Shrove, שהוא חלק מ־Herbert Sound. על קו החוף הצלחתי לאסוף כמות גדולה של דוגמאות.
המשכנו במעלה ההר בהליכה של עוד ארבע שעות, ולמחנה חזרנו בסביבות 21:00, מולנו שקיעה מרהיבה. התארגנו לחימום מים למנות האוכל היבש, כשאט־אט החלה הרוח להתחזק. בלילה הכפור כיסה את האוהל, אבל בפנים היה חם.
לא היה פשוט לקפל את המחנה בבוקר ברוח, אבל פיטר לימד אותי כמה טריקים מניסיונו העשיר. לתחנה חזרנו בטרקטורונים שעליהם הועמס הציוד שנותר (זה המקום לציין שאנחנו פועלים בהנחיות לשמור על השטח, וכל נסיעה מתבצעת במסלולים קבועים מראש). אני ידעתי שבתחנה יחכה לי בונוס: מקלחת.
בתחנה מתקלחים בכל יומיים-שלושה, כי אין מספיק מים חמים לכולם, ומשתדלים להתחשב במי שחוזרים מהשטח. גם פה התלות במזג האוויר גדולה: בימי שמש אפשר להתקלח בשעות היום ועדיין יהיו מים חמים גם בערב, אבל בימים של סופת שלגים זה יותר בעייתי, גם בגלל המערכות הסולאריות לחימום וגם כי המים קופאים בנחל שממנו שואבים. טוב, לפחות לא מזיעים פה כמו בארץ באוגוסט. ואגב, פיטר, קובה ואני הוספנו לעצמנו מקלחות קרח באמבט מחוץ לתחנה. לעיתים טבילה קטנה הספיקה כדי להרגיש טוב ונקי, וזה המריץ את כל הגוף. תענוג.
הכביסה לבגדים נעשית במכונה על פי הצורך, ומצעים ומגבות מחליפים אחת לשבוע. הצוות שבתורנות מבשל ומנקה את החללים המשותפים והשירותים ומפנה אשפה, כך שבסך הכל התחנה נקייה ונעימה כל הזמן.
27.2.2025: געגועים לכוס מים
אחרי כמה ימים של קור נשבר חלק במערכת המים, ולא ניתן היה לשאוב מספיק. החלטנו להיכנס למשמעת מים. מובן שאין מקלחות ביום כזה, ומדיחים מים רק בשירותים של ה"מוצקים", כי שם אין ברירה. לשמחתנו, הצוות הטכני הצליח לטפל באירוע, וכעבור כמה שעות כבר נשאבה כמות מספיקה להמשך ההתנהלות. במקרה חירום אפשר תמיד להפשיר שלג, או לקפוץ החוצה ולקחת קרחון קטן. לשימוש בשירותים ממלאים מי ים, שבהם ניתן להשתמש גם להדחה. מים שהתעבו ממייבש הכביסה שימשו אותי במעבדה.
באופן כללי, המים באנטארקטיקה עניים במלחים ובחומר אורגני, כך שמצד אחד אין הצטברות של אבנית במכשירי החשמל, ומצד שני לא ניתן באמת להתקיים מהם באופן בלעדי. החוסר באלקטרוליטים עשוי להיות מורגש ברמה הפיזיולוגית, ולכן כמעט לא שותים סתם מים, אלא רוב היום תה או משקה ספורט מועשר במלחים. הומלץ לנו לקחת גם תוספים של אלקטרוליטים ומגנזיום (הבאתי, אבל טרם השתמשתי). אני חייבת להודות שלפעמים כל מה שרציתי הוא לשתות כוס מים פשוטה ומרווה.
28.2.2025: "זימה" מצחיקה
אוקיי, זורקים 14 איש ואישה בסוף העולם, במובן הכי מילולי שיש. קומונה בתנאי קיצון. אי אפשר שלא לדבר במצב כזה על אינטימיות. אז ככה: במובן שעולה לכולם בראש - התשובה היא שלילית. התחנה מאוישת כל הזמן, הקירות עשויים נייר, וכבר היו הערות על מישהו שנחר בקצה המסדרון. מכיוון שכולם נמצאים באותו מצב, פחות או יותר (כלומר, השאירו מאחור בני זוג, חברים וחיים), יש הרבה הומור על הנושא - בצורה מרומזת, וגם פתוחה.
באופן די משעשע, המילה "זימה" נאמרת לא מעט. בצ'כית משמעותה היא "קור", ולכן נעשה בה שימוש תדיר באנטארקטיקה. אותי זה לא הפסיק להצחיק, אז כבר בשלב די מוקדם הסברתי להם את משמעות המילה בעברית.
מנגד, נוצרת כאן אינטימיות מסוג אחר, והיא לא פחות עמוקה ויפה. לפעמים אפילו לא נדרשות מילים. לאלנה, למשל, השותפה שלי לחדר מתחילת המסע, התחברתי מייד. אישה מקסימה, מצחיקה, עמוקה ומעניינת. היה ברור שיצוותו אותנו יחד, בגלל הגיל, השלב שלנו בחיים והעצמאות (שתינו איננו חלק מצוות מחקר ייעודי). אלנה צ'כית, אבל חיה כמה שנים באנגליה ובספרד, ולכן היא שולטת גם בשפות אלה.
עם ראש המשלחת פיטר היה לי גם חיבור די טוב, וכשני חוקרי האקדמיה היחידים כאן יש לנו הסתכלות די משותפת על לא מעט דברים. אני לומדת ממנו המון, והוא שמח ללמד אותי בהרבה מאוד שעות של שיחות, ימי הליכה ארוכים, בישול משותף בתורנות, מוזיקה - ולא מעט צחוק.
קובה ואני מבלים שעות יחד במעבדה, עם הרבה שיחות על פוליטיקה, קומוניזם, היסטוריה וכלכלה. חיבור מפתיע נוצר לי עם מארק, הסטודנט לדוקטורט והאסטרונאוט לעתיד, שמודד אותנו כל הזמן ב־ECG ובמשקל (שבינתיים נמצא רק במגמת עלייה, לצערי). בחור מבריק עם חוש הומור מתוחכם.
גם עם הצוות הטכני התפתח קשר רגיש, למרות מכשול השפה. עם ירוצ'ק, הטכנאי הוותיק יותר, לא יוצא לי לנהל המון שיחות, אבל הוא מבין אותי ואני אותו. הוא אפילו גילה לי שטייל בישראל לפני כמה שנים. פטר, הטכנאי הצעיר יותר, יושב מולי בשולחן האוכל, וכל מה שאני לא מסיימת על הצלחת - מגיע בדרך כלל אליו. אנחנו מדברים בעיניים וצוחקים.
עם מטיאש, הטכנאי השלישי, שדובר קצת אנגלית, אפשר לתקשר יותר. הוא צוללן במקצועו ואיש מרתק ומוכשר, קצת מתבודד, אבל עם לב זהב. בעיקר ראיתי אותו כשהיה קשה לו, והוא ראה אותי. ביום החזרת ארונות החטופים, כשנחנקתי מדמעות, הוא היה היחיד שניגש אלי, ובלי מילים נתן לי חיבוק גדול ומכיל.
1.3.2025: מתקפה של ציפור
חשבתי לעצמי שאנחנו פה המין הפולש, אין ספק. האזור שבו אנחנו שוהים הוא ביתן של מספר רב של חיות. מדי פעם מבקרות אותנו קבוצות של פינגווינים מסוג ג'נטו, אדלי או צ'ין סטרפ, ולפעמים הם רק תופסים טרמפ על קרחון שחולף מול התחנה.
מעת לעת מגיעים לחוף גם כלבי ים, פילי ים ואריות ים שמשתזפים לנוחיותם על החוף. לא מעט לווייתנים שוחים בסביבה, בעיקר מסוג מינקי ואורקות. בעיקרון, אנחנו שומרים על מרחק בטוח מבעלי החיים, גם מטעמי ביטחון עבורנו וגם כדי להימנע מהפצת שפעת עופות שהתפרצה לאחרונה.
הדינמיקה העיקרית שלנו היא עם החמסן (Skua), עוף ימי טורף. אין ספק שמדובר בחיה מאוד טריטוריאלית ואגרסיבית. במסעותינו הרבים, כשהתקרבנו שלא במודע לקן חמסנים, פרט אחד התחיל לצווח בקולי קולות, בעוד חברו צלל לעברנו במטרה להניס אותנו (תופעה שנקראת "divebomb"). בכל פעם שזה קרה הרמנו את ידינו - מחווה מרתיעה שגורמת לחמסן לעוף בחזרה למעלה. במקביל, פשוט התרחקנו. אחרי הכל, אנחנו הפולשים ולא הם.
9.3.2025: חוזרים הביתה
זהו. אחרי שבעה שבועות מלאים בתחנה הטיסו אותנו שוב לבסיס Marambio. מתחילים במסע הארוך חזרה הביתה - שיהיה שוב רצוף באי־ודאות.
באופן כללי, אני לא אדם נוסטלגי ובסך הכל אני די סתגלנית ומעולם לא היו לי דרמות בנסיעות. המסע הפעם היה קצת שונה: ארוך, רחוק ומנותק, כשהרבה דברים חשובים התרחשו בהיעדרי. במה שקורה בארץ דאגתי להתעדכן באתרי החדשות, ועם הבית דיברתי בכל כמה ימים.
זה לא שחלמתי כל חיי להגיע לאנטארקטיקה, אבל החיים כידוע אינם צפויים, ואין לי ספק אני עוד אחזור לפה. אחרי הכל, במקום שהפך לביתי הזמני למדתי המון: מדעית, מקצועית, חברתית - ובעיקר על עצמי. יש משהו במקום הרחוק הזה, המבודד, השקט, הסוער והמאתגר, שמלמד שיעורים בצניעות, בפרופורציות, באמון אנושי ובערבות הדדית.
אז אם תשאלו אותי, יש שלושה דברים שחשוב לקחת איתכם לאנטארקטיקה: סבלנות, גמישות מחשבתית - ונעליים טובות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו