בכל פעם שמזדמן לי לעבור בכביש 65 של ואדי ערה, במיוחד בחלק המערבי שלו, זה הסמוך לכביש 6 וקרוב לחדרה, אני מתמלא רגשות סיפוק וגאווה. זה קורה שעה שאני חולף על פני הפנייה לריחנית וברטעה ומבחין בשלט ההכוונה שניצב שם ומפנה לברטעה. השלט הזה נמצא שם ממש ממש בזכותי.
האמת היא שלא רק בזכותי, אלא בזכותו של עוד קובי - חברי המחונן והאהוב קובי אוז. השבוע הושק הסכת מדובר שהופק בכאן תרבות, ונושאו הוא להקת טיפקס של אוז ושותפיו, והדרך שעברה מהקמתה ועד שהפכה לחלק עיקרי מהתרבות הישראלית, אחת הלהקות האהובות בכל הזמנים.
עבורי זאת היתה הזדמנות נהדרת לראיין את אוז ולחגוג את היכרותנו בת 20 השנים, זו שנחצבה בדם ריאליטי ובאש מצלמות אי אז ב-2006, כשהשתתפנו שנינו בפרויקט הטלוויזיוני "פעם בחיים", במסגרתו נשלחנו יחד לגור במשך כשבועיים בביתה של משפחת כבהה בכפר ברטעה שבפתחת ואדי ערה.
אני יכול לספר על השבועיים האלה שנתיים ברצף ולא לחזור על שום סיפור פעמיים. זאת באמת היתה חוויה יוצאת דופן וסוחפת, ואלה באמת היו השבועיים המשמחים והמלמדים בחיי. אשתי טוענת בתוקף כבר 20 שנה שהדבר קשור בעקיפין לתכולה המדויקת של גביע הנרגילה שעישנתי שם, ורומזת בעדינות שאולי היו בו חומרים זולת טבק.
אני דוחה בתוקף השערות אלה, שמעלות ניחוח של גזענות ופגיעה מרומזת במגזר חשוב בישראל, רק אומר שאני אכן זוכר את השבועיים ההם כשבועיים של אושר. חלק מהחוויות שעברנו שם נשא אופי רציני מאוד וממש מאלף, ואני נושא אותן איתי עד היום, כמו, למשל, הסיפור המופלא של שלט ההכוונה.
זה התחיל בכלל ביום שבו הגענו. כמקובל בז'אנר, הכניסו אותנו ללימוזינה שהביאה אותנו למקום. המכונית היפה שעטה בכביש ו"פספסה", כאילו בטעות, את הפנייה ונאלצה לעצור ולתקן באמצעות פניית פרסה. המצלמה קולטת אותנו שואלים את הנהג: "איך זה שהתבלבלת?" והוא מסביר לנו שאין בכלל שלט הכוונה מהכביש הראשי לברטעה. אנחנו תמהים על כך, מנהלים שיחה קצרה על העניין וכלל לא יודעים שאנחנו משחקים בכך לידי ההפקה - שמייעדת לנו תפקיד מעניין בהמשך, והשיחה הזו היא בעצם הפרק הראשון שלו. ככה זה בריאליטי.
הימים הראשונים עברו עלינו בטוב ובנעימים. מתוכם אני זוכר היטב רק סצנה אחת, שבה אני עומד ומשוחח עם המארח, בעל הבית עאדל החביב, מול תמונת גובלן ענקית של יאסר ערפאת שתלויה על הקיר. אני שואל אותו למה היה חשוב לו לתלות כאן את היצירה הזאת, והוא עונה לי משהו על מנהיג ההתנגדות וההזדהות של האומה הערבית עם אבו עמאר ועוד כאלו טיעונים, כשאני משגיח היטב בחוסר הנוחות ובחוסר החשק שלו בתשובה.
ואז, אחרי שהמצלמות כבות, הוא מספר לי שזאת בכלל לא תמונה שלו, אלא ההפקה טרחה לתלות אותה כאן. ואני מתעצבן ומאבד אמון בסוגה המקושקשת הזאת, ותוהה למה בכלל הסכמתי להשתתף בפרויקט. אבל מרגע לרגע אנחנו מתרגלים למצלמה, ואני מבין שלצד רגעי פייק הכרחיים יש כאן כמות אדירה של חומר דוקומנטרי שמצליח להעביר, מבעד למגבלות הטבעיות, הרבה מאוד רגעי אמת של החוויה.
ביום השני לצילומים פרצה מלחמת לבנון השנייה. זה לא היה מתוכנן מראש, למרות שבימים ההם עוצמתן של זכייניות הטלוויזיה בערוץ 2 היתה כה עזה, עד שאפשר היה לחשוב שגם מלחמה היא חלק מהתכנון ההפקתי. אולצנו לשבת עם בני המשפחה מול הטלוויזיה ולצפות יחד בתקווה לחלץ מהסיטואציה רגעי אמת.
רגע האמת היחיד שאני זוכר היה כשהילד הצעיר החל לבכות ולשאול מה זה מעניין השטויות האלה, בואו נעביר חזרה ללבנון, שם שידרו ריאליטי מוזיקה בסגנון "כוכב נולד". ההורים נענו בחדווה, כי התברר שגם אותם זה לא ממש עניין. והיו אינספור רגעים אנושיים ואישיים. היה את סיפור הקשר האמיץ שיצרתי עם בני המשפחה, בניגוד לקובי חברי, שהיה יותר מכונס בתוך עצמו ולקח לו יותר זמן להפשיר. עניין שהיה קשור, לדעתנו, במנטליות המשפחתית החרדית שבאתי ממנה - ושדומה באופן מפתיע לעולם שגיליתי שם.
היה הרבה מאוד הומור והרבה דו קיום ואינספור שיחות על אוכל. גם על האוכל המצוין שכולם אכלו, וגם על האוכל הפחות שקיבלתי אני בארגזים מבני ברק. עיניי יצאו רוב הזמן מהחומוס שהם ניגבו שם, ורק בסוף השבוע גיליתי בפח את האריזה שלו. אני לא זוכר אם זה היה "אחלה" של שטראוס או "צבר", אבל אחד מהם. לא עלי ולא מכתש, לא אסלי ולא נעליים.
ביום השלישי הודיעה לנו ההפקה על מבצע הירואי מופק מראש שתוכנן לפרטיו. יצאנו לפגישה עם ראש המועצה. ריאד כבהה הוא איש מרשים מאוד, פוליטיקאי שהוא גם איש ספר שפרסם כמה ספרים על הוואדי ועל ההיסטוריה שלו. כבהה אירח אותנו לסיור בכפר שמבחינה מדינית הוא המעניין ביותר בישראל, כי הגבול בין שטחי A ל B-עובר ממש באמצעו. חצי ממנו בשטח ישראל וחצי בשטח הרש"פ. אחרי מסע די ארוך והרבה שיחות פילוסופיות ופוליטיות הגיע החלק המעניין.
הבאנו את ריאד לקבול על כך שבכניסה לברטעה אין שלט הכוונה, לקשור את העניין לקיפוח האוכלוסייה הערבית וכו', והצענו את עזרתנו. לא תאמין, אמרנו לו, אבל החלטנו לפתור לכם את העניין המעצבן הזה וארגנו שלט הכוונה - וגם את האישור לתלות אותו.
בחלק הבא עשינו כולנו את דרכנו אל הכביש הראשי, אנשי ההפקה הוציאו מארגז גדול שלט יפה ולבן שמעוצב כחץ ימינה, ושעליו נכתב "ברטעה", וברוב טקס, מול המצלמות, עלינו על סולמות וקבענו אותו במקומו. הטקס היה באמת כביר. ריאד התרגש וכולנו התחבקנו, וזה היה רגע ממש אותנטי ונוגע.
ואז, כשכבר ירדנו מהסולם והטקס תם, שמתי לב פתאום שהשלט לא מחובר בברגים ובטבעות, כמקובל, אלא מוצמד באופן זמני על ידי כליבות מתכת, כמו בעבודות נגרות. הפרט הזה העלה חשד, שיתפתי בו את קובי אוז, ותוך דקה בערך עמדנו שנינו מול התרמית הגדולה: ההפקה לא באמת הביאה שלט חדש, אלא הסירה את השלט מהכביש הפנימי, והעברנו אותו רק באופן זמני אל הכביש הראשי! בלוף מארץ הריאליטי.
וברגע שהבנו את זה, עלה בנו חרון כל כך חריף, עד שהתחלנו ממש לצעוק. המזל הוא שגיא מיכאל, הבמאי, היה מספיק מוכשר כדי להורות מיד על הדלקת כל המצלמות, וכך הסצנה הזו מצולמת ממש במלואה, וחלק ממנה אף שודר. שנינו רושפים אש וזעם, תולשים מיקרופונים ומגדפים את ההפקה. מאשימים אותה בציניות ובהתנשאות ונושאים בפתוס מונולוגים על דו קיום ועל קולוניאליזם ואל תשאלו. שלא לדבר על ריאד, שממש כעס על העניין, נעלב עד עמקי נשמתו ועזב את המקום.
הפרשה הסתיימה בטוב: התעקשנו, ממש התעקשנו, שלא ממשיכים בצילומים עד לפתרון הנושא. ההפקה התנצלה והסבירה שאכן תכננה להביא שלט חדש, אבל המפעל איחר באספקה והיינו חייבים לצלם. אילצנו אותם לחתום על התחייבות לתקן את המעוות עד לתום תקופת הצילומים, ואכן, ביום האחרון, נתלה שלט חדש לתפארת שמראה את הדרך לברטעה. הוא קבוע שם עד היום, ובכל פעם שאני רואה אותו אני חש כאמור קצת גאווה, חושב על כך שלפעמים יוצאים דברים טובים מתכניות ריאליטי - ומתגעגע לקובי אוז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו