הסיבה שהדם של קובי אריאלי אזל לו מהפנים

זה היה רגע מכונן, על כן אני זוכר אותו היטב. נקלעתי במקרה לשיחה בנושא סופר־מקצועי. לא סתם מקצועי, אלא ספציפי, נקודתי, פרטיקולרי. מכל צדדיי ישבו מהנדסי מים המאוגדים באיגוד מקצועי, שבפניהם הייתי אמור להרצות דקות אחדות לאחר מכן, ודיברו על ענייניהם וענייני היום. הדקות האלה הן סם חיים עבורי, מפני שהן נותנות בידי את ההזדמנות להכיר את צאן מרעיתי ואת האתגר להתחבב עליהם עוד טרם עלותי לבמה.

הם דיברו על ביוב ושפכים, על תוכנית מסוימת שנעצרה בגלל בעיות תקציב, עניינים מאוד מקצועיים ומאוד פרטניים, והכל מעל לראשי בשיעור כזה שכבר נעלבתי וחשתי צורך להתבלט.

שאלתי שאלה אחת, די נכונה יש לומר, וקיבלתי תשובה. ואז עוד אחת, והשאלה השלישית כבר היתה ממש מרשימה ואפילו כללה את ראשי התיבות צח"ב, שזה, אם לא ידעתם בבורותכם העיקשת, "צריכת חמצן ביולוגית". אבל אז הוזמנתי לעלות לבמה, כשאני מותיר אחריי שולחן של מהנדסים המומים שזה עתה זכו לשבת עם גאון אמיתי. גאון כמו פעם. איש שמבין לעומק בכל תחום. לאונרדו דה וינצ'י 2025.

הכל מתחיל בטיסה אחת למינכן, לפני שלוש שנים. ישבנו שלושה בספסל 11, אני באמצע, משמאלי אישה אחת במשקפיים ומימיני, ליד החלון, בחור צעיר. כעבור חצי שעה מאז הגיע המטוס לגובה השיוט שלו, החילותי להשתעמם. הסתכלתי סביבי, בחנתי את השטח ושמתי לב ששכנתי מחזיקה במגזין שבו התפרסמו שאלות טריוויה. "בואי", פניתי אליה בחיוך, "בואי נעשה את השאלות".

העולם הזה, כידוע, נחלק לשניים. אלה שכשמזמינים אותם לשחק נעתרים מייד - והרעים. היא היתה, מתברר, ממנהיגי הסוג השני, ועל כן הביטה בי ואמרה "כשאסיים לקרוא תעשה מה שאתה רוצה". הו הזוועה! הרגשתי איך הדם אוזל מכל נים בפניי, ואפילו סחרחורת קלה תקפה אותי מעוצמת העלבון המפעפע, ובתגובה הפכתי ממש את כל גופי מעימה, עד כמה שניתן לעשות זאת על גבי מושב אמצע צפוף. תקעתי מבט בבחור שלימיני, חייכתי חיוך רחב כמעט כמוטת כנפי המטוס ואמרתי לו "אהלן".

התפתחה שיחה נעימה. בשלב הזה הוא עוד לא ידע שהיא עתידה להמשיך ולהתקיים במהלך כל שלוש השעות שנותרו לטיסה, שהרי לא יעלה על הדעת שאהפוך את פניי אפילו לרגע קט לעברה של המפלצת.

בהתחלה הוא היה מסויג כמקובל, השיב ב"כן" ו"לא", ולא הכביר מילים. רק סיפר שהוא נוסע לכנס מקצועי בתחום שבו הוא עוסק. התחום היה, כפי שכבר הבנתם, פינוי וטיהור שפכים. מעניין, אמרתי. באמת מעניין. אבל אז הבנתי שאצטרך להציב כמה יסודות איתנים כדי שאכן תתקיים כאן שיחה רציפה של כמעט שלוש שעות, ועל כן התחלתי לפזר כלונסאות ועמודים: מה החידושים בתחום? איך זה בעצם עובד? בכל העולם זה אותו הדבר? זה מערב גם הייטק או שזה רק פיזיקה בסיסית, צינורות ושיפועים וחוקים?

שלוש שעות. עליתי למטוס בתל אביב בחור יגע ומעט משועמם, וירדתי ממנו בבוואריה מהנדס מים מוסמך בעל התמחות בטיהור שפכים. תודה שירן, נעמת לי מאוד, ותודה להיא שבזכותה. אני לא אחד שמבין היטב בכל דבר, אני פשוט אחד שיודע להיעלב ומוכן לשלם על זה מחירים.

זה הצד האחד. הצד האחר הוא כל היופי וההדר שבידע. בעיקר ידע אוטודידקטי בתחומים מגוונים. איזה אושר זה שיש אפשרות נגישה ללמוד ולדעת. נמאס לי מזה שאני לא יודע כלום. השבוע סיפרתי לדור הצעיר משהו על "באג 2000". זוכרים? יפה. סיפרתי על הפאניקה, על החשש, על ההיסטריה ועל איך כל זה שקע ונעלם ב־01.01.2000 בשעה 00:02. ואז הילדה שאלה: אבל מה בדיוק היתה הבעיה ואיך היא נפתרה? ואני מלמלתי משהו על אופטימיזציה של הדאטה, ואמרתי שחייבים לפנות את הכלים והלכתי למטבח. לא היה לי מושג, כמובן.

פעם היה לי חלום. אני זוכר שאפילו נקטתי כמה פעולות מעשיות כדי להגשים אותו: להקים מרכז הרצאות לימודי נגיש באינספור תחומים. אפילו שם נתתי לו: "מבואות - בית המדרש של תל אביב".

החלום היה מעין בית מדרש, מחולק לכיתות ולחללים שבהם אנשים שמומחים בתחומם מעבירים הרצאות מבוא, אבל כאלה שבסיומן המאזין יוצא החוצה כשהוא מבין בתחום הנלמד. כשיש לו מושג. כשהוא יכול להסביר מה הסיפור של באג 2000, איך מטהרים מים מחיידקי קולי צואתי, מי רצח את ברנדוט ולמה המדפים מזדקפים כשהמטוס נוחת.

החזון היה שבכל רגע נתון, מסביב לשעון, מתקיימות הרצאות. בכל החדרים והחללים. והלקוחות רוכשים כרטיסיית השתתפות והם יכולים לשמוע כל הרצאה העולה על רוחם. נכנסתם לחדר 14? יצאתם עם מבוא לאווירונאוטיקה. בחדר 21 תקבלו מושג עומק מדויק על מוזיקת פופ בריטית, ובחדר 8 מתחיל זה עתה שיעור המבוא בהלכות תרומות ומעשרות.

במרכז יהיה כמובן פטיו רחב ידיים, שבו יינשאו נאומים והרצאות חופשיות בסגנון הייד פארק. בטח יבואו מלא פסיכים להביע את רעיונותיהם, אבל זה יהיה סוד הקסם. וגם קפיטריה, כמובן. ואז מוכרים את הפורמט לכל העולם. כן, אתם כבר מבינים לאן זה הולך. לא תהיה בירה שלא יהיה בה מוסד הידע להמונים הזה. האקדמיה בוודאי תשתולל בהתחלה, אבל אז תיכנע ותבין שחוקי המשחק השתנו. מרצים יתחננו ליטול חלק, ואני אראיין אותם בהתנשאות ואומר להם: אבל תן לי את זה יותר מתומצת, תני לי את זה יותר מאומלק. והתהילה והמיליונים...

לא יצא בסוף, אולי עוד ייצא. מה שכן, גרסה מפותחת ומתקדמת של החלום הזה מתקיימת יום־יום ושעה־שעה. בימים אלה אני עושה את צעדיי הראשונים בעולם הפודקאסטים הקסום. עוד אספר. שמתם לב כמה ידע ומדע מתגלגלים ברחובות בימים אלה בעולם המרתק הזה? מול עינינו משתנה ומתעצב תחום הידע, מקבל פנים חדשות והופך את העולם.

אני לא מדבר, מעשה בומר מאפיר, על הידע הנגיש שהביאה מהפכת הרשת, אלא על ידע מעמיק יותר, ספציפי ופרטיקולרי. על היכולת להיכנס לאוטו כלוח ריק ולצאת ממנו כעבור שעה וחצי של נסיעה בפקקים עם הבנה די מעמיקה בשיטות ממשל (כולל הבנה ברורה כיצד מחושב חוק בדר־עופר!). על העובדה התמוהה והלא תיאמן, שדווקא בעידן המושמץ הזה התחום הכי חם ולוהט בסביבה הוא התחום שמעניק את האפשרות להרחיב ידע ודעת. על העושר האינסופי של ההיצע הלימודי שמתגלגל בין המסכים, ממתין רק לצמא שמנגד, לפנאי הנפשי ולסוללה המלאה - וזהו. כבר לא צריך לטוס לגרמניה ולריב עם גברת כדי לשמוע על השפד"ן. מספיק להוריד ספוטיפיי.
ויהי אור.