מתחברים לצד המתוק של הדגנים

שם, תחת גשר ג'ינדאס, הוא גשר לוד, שני האריות המסותתים באבן כמו השגיחו על מנאל איסמעיל ועל בני הדודים שלה, שבשעות אחר הצהריים הפכה מטלת המרעה לשלהם. כל אחד היה יורד עם העדר של ההורים, הכבשים ליחכו עשב, שתו מהנחל, הבנים שיחקו, יוסף חילל לכבשים מנגינה עצובה - ורק מנאל בתוך הספרים שלה. עושה שיעורי בית או מתכוננת למבחן, חולמת על היום שבו תלמד רפואה.

ילדה בת 10, שהאצבעות שלה ביקשו את תבונת האותיות, אבל נדרשו גם ללמוד את מלאכת הבישול והניקיון, החליבה והגיבון, להוביל עגלה רתומה לחמור, כי בימים של גשם הצאן נשאר בדיר, והיא נשלחה להביא את העשב אליו.

"ילדות תובענית, אבל היא שליטשה אותי", אומרת מנאל, שבעוד כמה ימים ימלאו לה 43 חורפים. מוסיפה משהו על זה שאם לא היה יורד גשם היתה לוקחת אותי לשם, אפילו שבנייני המשרדים כבר מזמן בלעו את כרי העשב.

מנאל, הבכורה מבין שלושת הילדים שנולדו בלוד לזיינאב ולחליל אזברגה. ידידות אמיצה בין שני שייח'ים - האחד פלאח בעל אדמות חברוני והשני בדואי שעקבות נדודי אבותיו מגיעות עד ערב הסעודית - היא שהולידה את השידוך בין הוריה.

"שני הסבים שלי היו אנשים מיוחדים עם כוח בחברה שממנה הם באו. חברים טובים, שרדפו שלום וביקשו לגשר בין אנשים. בחברה שממנה אמא שלי באה יש תפקיד גדול לאישה, לא כמו בחברה הבדואית, שהיא יותר מופנמת וקשוחה, שבה אין קול לאישה. אבל כשהסבא הבדואי שלי בא לבקש את ידה של אמא, הסבא החברוני שלי ידע שהוא נותן את הילדה שלו לאחד מהטובים. הוא סמך עליו".

את כל חייה היא עושה על קו לוד־חברון. הילדה הקטנה שהיתה נוסעת עם ההורים לבקר את סבא וסבתא, עושה אותו עכשיו בין הבית שאותו הקימה בלוד עם חוסיין עיסמאיל לבין בית המידות ההולך ונבנה על האדמה שירשה מסבא. "את חייבת לבוא איתי פעם", היא אומרת, "זאת עיר יפה עם אנשים שאוהבים לחיות. שהרווחה שלהם חשובה להם. לא יסכנו אותה בשביל בלגנים".

"כיסוי ראש לא מאיים"

היתה בת 17 וחצי כשנישאה לחוסיין, קרוב משפחה רחוק, במצוות המסורת. "לא היה לי חלק בהחלטה למי להינשא, אבל היה לי הרבה מזל. הגבר שאיתו התחתנתי הוא האיש עם הלב הכי גדול בעולם. הגבר הכי מפרגן שיכולתי לבקש. ללמוד לא נתנו לי, אז אמרתי לעצמי שיהיו לי הרבה ילדים. שהם יהיו החברים שלי".

"את האהבה שלי לחומרי גלם אני חייבת לחברון. לשדות שבהם שתלו חיטה, עדשים, חומוס, פקוס, במיה - בלי השקיה ובלי חומרי הדברה. לפני החורף זרעו בצל, מלפוף, תרד או כרובית, ואחרי הגשמים, באביב, שתלו ירקות קיץ שגדלו מהמים שספגה האדמה בחורף"

שמונה ילדים נולדו למנאל ולחוסיין, בני 23-10. מנוראן, הבכורה, יש להם כבר שתי נכדות. אבל גם הם לא יכלו לחלומות שבערו בילדה קטנה, ואחרי הלידה השישית מנאל הלכה ללמוד אולטרה־סאונד מיילדות. סמכה על עצמה וסמך עליה חוסיין, שתוכל לחיים בין עבודה לתובענות הבית.
וואעד ומאלכ, הבנות שלה שינקו את החלומות ללימודי רפואה, הן שמגשימות אותם עכשיו בבלארוס.

"את כל הקללות של הסבתות שחררתי ממני ומהבנות שלי", חוצבת מנאל במילים. "אני הקמתי דור חדש של בנות. מפותחות, מלומדות. נעמדתי מול כולם בשביל שזה יקרה. עם מאלכ זה כבר הלך קל, אבל בשביל שוועאד, הראשונה, תיסע ללמוד, פתחתי מלחמת עולם שלישית. את יודעת מה זה בשביל משפחה מסורתית שהילדה תיסע ללמוד לבדה, ועוד לחו"ל?!

"היו שיחות בלי סוף, 'את לא תשלחי אותה - אני כן - הבנות שלנו לא ילמדו ככה - כן, הן יוצאות ללמוד. די!!!' עכשיו היא מסיימת שנה רביעית. חושבת להתמחות בכירורגיה, גרה עם אחותה, ושתיהן מסופקות ושמחות. זה חשוב אפילו בלי קשר לרפואה עצמה".

העיסוק של מנאל באולטרה־סאונד לא האריך ימים. היא הספיקה לעבוד פרק זמן קצר ולהוליד עוד שני ילדים, עד שלפני עשור התגלה אצלה סרטן השד. "עברתי כריתה חלקית, טיפולים מאוד אגרסיביים. נפלתי מזה. לא יכולתי לצאת מהבית. שלוש שנים הייתי בדיכאון.

"הפרוגנוזה שלי היתה גרועה, אמרו לי שזה עלול לחזור בכל דקה, וכל הזמן חיכיתי במיטה למוות. אחרי כל בדיקה שאמרו לי שהכל בסדר, הייתי מכינה את עצמי שבפעם הבאה יגידו לי שחזר הסרטן. לימדתי את הילדים לבשל, כדי שיידעו לעשות את זה כשאני כבר לא אהיה".

חוסיין, איש תחזוקה במועצה האזורית יואב, ראה את האישה שלו הולכת ונשמטת, וכשבאה אליו עם המחשבה להשתתף ב"מאסטר שף" הוא דחף אותה ללכת על זה. מה שהיה מבחינתה הגשמת חלום אחרון בחיים האלה, התגלה כלידה מלאה בכוח. מנאל, שהשתתפה בעונה התשיעית של התוכנית, יצאה משם כוכבת, ולפני שנתיים, בין קורונה למלחמה, פתחה בשרונה את "מנאל", דוכן אוכל המתמחה בתבשילי הבית שלה.

היא הראשונה במשפחה שנכנסה לעסקי האוכל. אומרת שאת האומץ קיבלה מהאהבה של האנשים ומשיחות עם אייל שני, שאמר לה שזה לא רק האוכל. זה התפקיד שהיא ממלאת בלהאיר אחרת את החברה שממנה היא באה. "רואים את כיסוי הראש שלי, והוא לא מאיים. הוא לא אומר שאני באה לפגוע".

וכשכבה האור ב־7 באוקטובר, חשך עליה גם העולם שלה. "לא יכולתי לנשום. זו הפעם הראשונה שהרגשתי בושה וחרפה, כי זה, כביכול, הגיע מהצד שלי. נשים נהרגו ונאנסו כי הן יהודיות, ילדים קטנים נשחטו כי הם יהודים. ואני יודעת שיש לי עם נפלא, תרבות נפלאה, וזה קרה מתוכו", היא אומרת, ואני מרגישה את רעד הבושה המוכרת גם לי, זו העולה בי בכל פעם שבה מתפרסמות תמונות של רכבים ובתים שבני עמי מעלים באש בכפרי יהודה ושומרון.

"האסלאם שממנו אני באה משדר אהבה, משדר שלום וחמלה. בשרונה מרקט לחצו שאחזור, ואני אמרתי שאני לא מסוגלת, אני לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים. כשכבר באתי הסתתרתי בין הקירות. הייתי גוררת את עצמי עם מעיל כבד של פדיחה. אני לא מסוגלת לראות דם של יצור חי, ולא משנה מיהו או מהו. הלוואי שהעולם הזה סביבנו ימצא כבר את הדרך להפסיק לדמם. ילדים על האדמה הזאת צריכים לחיות 90 שנה. לאף אחד לא מגיע למות לפני הזמן שלו".

"הנדיבים שבמארחים"

המטבח של מנאל מבוסס כמעט כולו על זה החברוני. "הבדואים של לוד החליפו את האוהלים בבתי אבן ובמכוניות יוקרה, ועדיין, כשזה מגיע לאוכל, אין להם תרבות גדולה", היא אומרת כשאנחנו יושבות במשרדים של שרונה מרקט. "הם הנדיבים במארחים, אבל את האהבה שלי לבישול, לחומרי גלם, אני חייבת לחברון.

"לשדות שבהם שתלו חיטה, עדשים, חומוס, פקוס, במיה - הכל בגידולי בעל. בלי השקיה ובלי חומרי הדברה. לפני החורף זרעו ושתלו מיני ירוקים, בצל, מלפוף, תרד או כרובית שהגשם עושה להם טוב. אחרי הגשמים, באביב, היו שותלים את ירקות הקיץ שגדלו מהמים שספגה האדמה בחורף".

בעיניים היפות של מנאל מחייך הגעגוע כשהיא מספרת על חמדה, סבתא שלה. עשר שנים חלפו מאז נפטרה. לא הספיקה לראות את נכדתה הופכת לכוכבת, מספרת בטלוויזיה איך היתה יוצאת איתה ללקט חובזה, תרד בר ועלים מחוספסים של לשון הפר. רואה איך סבתא מכינה מכל אלה סלט ומכניסה לתוך לחם מהביל. איך היתה מגיעה לביקורים בלוד תמיד עם ידיים מלאות.

שקדים, תאנים מיובשות, כדורי לבאנה "מחלב כבשים. עיזים שייכות לצד הבדואי במשפחה שלי", צוחקת מנאל את עבודת השורשים. מספרת באריכות על מזווה הבוץ ששימש את סבתא. "אל־חאביה, קוראים לו, שזה כמו מחבוא", היא אומרת.

שם, על מדפים בסדר מופתי, שמרה סבתא את כל הכבושים והקטניות, לבאנה מיובשת בדרגות קושי שונות, שמן זית מהמסיק האחרון, את כל מיני הסירופ - דיבס חרובים, דיבס ענבים, דיבס רימונים ורסק עגבניות שמופק בסוף כל עונה, שיהיה גם לחורף. טעמים נפלאים שהולידה מלאכת השימור בעולם ישן, חף ממקרר ומתוספי מזון.

ליד הבקבוקים מיני ריבות, לדר משמשים, קמרדין, כמו שקוראים לו בחברון, שממנו רוקחים משקה להקל את צום הרמדאן. שם גם שומרים את המלבן, ממתק לתפארת המטבח החברוני, שאותו מכינים ממיץ ענבים לבנים שעובר סינון, ואז מבשלים אותו עם סולת, מנקדים בצנוברים ופורסים על יריעות ניילון לייבוש קצר בשמש.

זה לא ממתק הסולת היחיד שהכירה בבית של סבתא, שבו הוגשה גם בסבוסה הריסה, שכמו הסלסה החריפה במגרב, גם השם שלה מגיע מהשורש הרס. רמז למרקם המתפורר בפה במגע ראשון עם השיניים. "היא כמו בסבוסה, אבל דקה ויבשה יותר. לפעמים מוסיפים לקראסט גם בוטנים, ואז שופכים עליה סירופ", משלימה מנאל את התיאור של עוגה שהייבוש שלה בתנור ומתיקות הסירופ דואגים שתאריך ימים.

במטבח החברוני הכירה גם את הדחדח, עוגת סולת, אחת מיני עשרות, אם לא מאות, שנאפות במזרח התיכון מאות שנים אחורה. עוגה שאת השם שלה קיבלה מהמילה דוחדוח, שפירושו איש מלא ושמנמן. בין שתי שכבות מאפה הסולת מסתתר מילוי תמרים, וכשהכל מתיישב בפה עולה באחת זיכרון המעמולים.

עוגת הדחדח הזו היא חלק מפופ־אפ עוגות סולת שיימכרו בתאריכים 17-16 בינואר ב"אסיף", המרכז לתרבות אוכל בישראל שנמצא בתל אביב. בימים האלה תוגש בתפריט הבוקר של המקום מאמונייה - דייסת סולת סורית עם מי סוכר, מי זאהר, פיסטוקים וקינמון. המפורסמת בדייסות סולת מבושמות ומומתקות, שתיעוד שלהן מופיע כבר ב"כיתאב אל־טביח", ספר הבישול שנכתב בבגדד במאה העשירית.

לכבוד דרכים שכתובות באוכל, לכבוד דייסות הסולת שראשית ימיהן במטבח המקראי, לכבוד נשים שמתעקשות על החיים ועל האהבה בכל מופעיה, אני מביאה לפניכם שני מתכונים לעוגות סולת מהמטבח של מנאל איסמעיל, אשת לפידות.

•••

בסבוסה מלבי ותות גינה

גרסה של מנאל לאחד השילובים המודרניים של עוגות הסולת. הכמות שלפניכם יפה לתבנית בגודל 10x30 ס"מ ולעומק של כ־5 ס"מ

√ 2 כוסות סולת
√ 1 כוס סוכר
√ 1 כוס קוקוס טחון
√ 1 כפית אבקת אפייה
√ 4 ביצים
√ 1 כוס שמן/סמנה
√ 1 גביע יוגורט כבשים
√ 5-4 טיפות תמצית וניל

למילוי:

√ 1 מקל וניל
√ 2 כוסות חלב
√ 2 כפות קורנפלור
√ 3 כפות סוכר
√ 200 גרם תותים חצויים לאורכם

1. מחממים תנור לחום של 180 מעלות.
2. מערבבים את החומרים היבשים לעוגה.
3. במיקסר מערבבים את שאר הנוזלים ומאחדים. משרים את מקל הווניל במים רותחים למשך 5 דקות. חוצים, ובעזרת סכין קטנה מגרדים את הזרעים.
4. ממיסים את הקורנפלור עם החלב, הסוכר והווניל, מביאים את החלב לסף רתיחה, מנמיכים את האש ומערבבים עד שהחלב מסמיך מאוד ומגיע למרקם של מלבי.
5. משמנים תבנית מלבנית, יוצקים חצי מתערובת הסולת, משטחים ומניחים לכמה דקות עד שהמסה מתחילה להתגבש.
6. מניחים מעל זה את המלבי, ומעל המלבי מניחים את התותים. מניחים לתערובת המלבי שתצטנן. יוצקים מעל את שאר תערובת הסולת, משטחים, מכניסים לתנור שחומם ל־180 מעלות ואופים בערך 20 דקות.

דחדח חברונית

"עוגה המסמלת פשטות ועשויה מחומרי גלם שנמצאים בכל בית", כמו שאומרת מנאל, "מגישים אותה בחורף לצד כוס תה". הכמות שלפניכם יפה לתבנית בגודל 10x30 ס"מ ולעומק של כ־5 ס"מ

לסירופ סוכר:

√ ½ כוס סוכר
√ ½ כוס מים

לבצק:

√ 4 כוסות (800 גרם) סולת
√ 1 כוס (140 גרם) קמח
√ 1 כף שמרים יבשים
√ 1 כף סוכר
√ 1 כפית שטוחה כורכום
√ 2 כפות אבקת חלב
√ 1 כפית אבקת אפייה
√ קורט מלח
√ ½1 כוסות סמנה/ חמאה מזוקקת/ גהי מומסת
√ ¼1 כוסות חלב פושר
√ ¼ כוס סירופ סוכר לזיגוג

למילוי:

√ 3 כוסות סולת דקה
√ 1 כוס אבקת סוכר
√ 1 כוס אגוזי מלך טחונים
√ ½ כוס קוקוס
√ ½ כוס קינמון
√ 2 כפות סמנה
√ ¼ כוס חלב פושר
√ ½3 כפות סירופ סוכר קר

1. מתחילים בהכנת סירופ הסוכר. שמים את הסוכר והמים בסיר קטן, ועל אש גבוהה, תוך כדי ערבוב מתמיד, ממיסים ובוחשים על סף רתיחה במשך 5-3 דקות. מניחים להתקרר לשעתיים לפחות במקרר.
2. מחממים תנור ל־180 מעלות. מערבבים את הסולת, הקמח, השמרים, הסוכר, הכורכום, המלח, אבקת החלב ואבקת האפייה, מוסיפים את הסמנה עד שכל החומרים היבשים סופגים את השומן.
3. מוזגים בהדרגה חלב פושר ולשים כמה דקות עד לקבלת מרקם אחיד, לא רך מדי. בקיצור, בצק פריך. עכשיו מכינים את המילוי: מערבבים היטב את כל המרכיבים, למעט סירופ הסוכר. לאחר שהכל מתערבב היטב, מוסיפים את סירופ הסוכר.
4. מחממים תנור ל־180 מעלות. משמנים בסמנה את תבנית האפייה. חותכים את הבצק לשני חלקים שווים. מניחים את החלק הראשון בתבנית, מהדקים היטב ואז מניחים את כל המילוי מעל שכבת הבצק הראשונה. מרדדים את החלק השני של הבצק ומניחים מעל. בעזרת ידיים רטובות מחליקים את פני הבצק.
5. עכשיו יוצרים דוגמא בעזרת סכין, מזלג, כף או כל מכשיר שמתאים. חשוב ללחוץ חזק ולהטביע עמוק את הדוגמה שאיתה אנו רוצים לעצב את העוגה.
6. אופים במשך 25 דקות, או עד שיזהיבו פני הבצק.
7. משקים בשאר סירופ הסוכר. העוגה תחזיק מעמד מחוץ למקרר מכוסה במשך 5-3 ימים.