מוכשר טילים: הזמר הישראלי שמקבל טלפונים ממעריצות בתימן

מוצ"ש קר ברמת השרון. מרכז מסחרי קטן, הרבה אורות. פעם זו היתה שכונת מהגרים, כיום הרחובות מלאים בתי יוקרה מעוצבים היטב מאחורי חומות ושערים. "אני חדש בסביבה", לירון עמרם מסביר בהודעה מקדימה. "עדיין לא מכיר את המקום, אבל נראה לי שיהיה בסדר".

בית הקפה שבו אנחנו נפגשים נקרא על שם בעלי המלאכה העוסקים במלאכת כפיים. פעם אלה היו חנויות מכולת וצורכי חיים בסיסיים. היום יושבים פה לעונג, למותרות ולמיותרות. בתפריט מוצעת מנת קובנה. למתקשים עם המורשת, המנה מתורגמת ל"בריוש תימני" - שילוב שמשקף את המתח המובנה בין מסורת לחידוש בחברה הישראלית. כמו המאפה המיוחד הזה, גם לירון עמרם, שמתיישב לשולחן, מנסה לגשר בין עולמות, לחבר בין הישן למודרני.

בן 36 ונערי משנותיו, עמרם נרגש. השבוע יוצא אלבומו השני והמעולה, "נשמה", רובו ככולו מלאכת כפיים של אמן שטרח ועמל על כל החלקים של יצירתו - כתיבה, ביצוע, נגינה, הקלטה והפקה. עיניו נוצצות כשהוא מדבר על המוזיקה, כאילו מדובר באלבום בכורה. אלא שמאז אלבום הבכורה שלו, "חלום ישן" מ־2018, עמרם זכה בפרס תגלית השנה של אקו"ם, כתב להיטים לעצמו ולאחרים ושיתף פעולה עם עשרות אמנים מכל השורות. ניכר שהאלבום החדש קרוב לליבו במיוחד, ולא רק בשל העובדה שהוא עבודה של אמן טוטאלי השולט בכל היבטי יצירתו.

"נשמה", כמו העטיפה השחורה עם המבט המצויר והחודר של עמרם, הוא צליל התקופה. סיכום שנה של מסעות מבלבלים בין החוץ לפנים. אלבום שמבלי להתכוון לוכד פסקול ישראלי בתקופה מסובכת במיוחד. מדי פעם בראיון עמרם מדליק סיגריה, חושב, מתחבט ומהרהר בתשובותיו. אבל כשהוא מגיע אל הדבר שהוא רוצה לומר - הוא קורן חזק מכל האורות סביבו.

"תמיד חשבתי שהמקום שלי, בין המסורת לעכשיו, הוא של חיבור בין דברים שכביכול לא מתחברים. מתחילת דרכי כאמן נלחמתי על ההבנה שיש משהו נכון באיזון בין תרבויות, בין דעות. איזון חברתי"

האלבום מסמל נקודת מפנה בחייו, כמי שנמצא בתקופת מעבר משמעותית: אחרי שנים ביפו הוא עבר לרמת השרון והתחתן, ובקרוב תיוולד בתו הראשונה. השינויים יהדהדו לאורך השיחה שלנו על מוזיקה, על זהות ועל המקום המורכב של אמן שנע על הגשר שבין העולמות.

המגילה שבסלון

"תראה", עמרם פותח ומביט בנקודה לא מוגדרת במרחק, "אני מספר חצי את העבר וחצי את העתיד. במוזיקה שלי אני הולך קדימה במוח - אבל בלב אני הולך אחורה. אני תמיד נע בתנועות מנוגדות".

התנועות האלה נשמעות היטב באלבום החדש. ברור לחלוטין שעמרם מכיר את הצלילים התימניים מהבית - ככה זה כשאתה בן הזקונים של אהרן עמרם, אמן ומוזיקאי ותיק ומוערך ששם לו למטרה לשמר את מסורת השירה של יהודי תימן בארץ ישראל.

באיזה מין בית גדלת?
לירון מספר על סבו, שלמה עמרם ז"ל, דמות שהפכה כמעט מיתית בזיכרון המשפחתי: "סבא שלי היה איש קהילה בצנעא, בקאע אל־יהוד, הרובע היהודי שממנו היהודים יצאו מהעיר ונכנסו אליה, אבל למוסלמים נאסרה הכניסה אליו. הוא היה מסוג האנשים שאפילו כשלמשפחה שלו לא היה מה לאכול - הוא היה נותן לנזקקים. אהבת התורה וירושלים היתה המורשת שלו.

"אבא שלי", הוא ממשיך וקולו מתרכך, "הוא סיפור אחר לגמרי. הוא יותר רב מאשר זמר פופ. בעדה התימנית אין בית שלא מכיר אותו. הוא נולד בתימן והיה ילד פלא בשירה. בצנעא של אז היו רק משורר או שניים בכל העיר, ואבא שלי התגלה כעילוי כבר בגיל צעיר מאוד.

"יש לו הבנה מופלאה בדקויות של קריאת התורה. הקלטות שלו מקריא את פרשת השבוע נמכרו באלפים! הוא דקדק במסורת. יש לנו מגילה ממוסגרת בסלון בכתב ידו של הרב קאפח, שאנחנו שומרים עליה עד היום, שבה כתוב: 'אהרן עמרם הוא היחיד שאנחנו סומכים עליו'".

אז די ברור איך אתה מגיע למוזיקה מסורתית בבית כזה. אבל איך מגיעים משם לרוקנרול?
"העניין שלי עם הרוקנרול התחיל בתקופת הפורומים של 'תפוז'. הייתי בן 15-14, תחילת שנות האלפיים המוקדמות. זאת היתה תקופה אחרת לגמרי - לא היה יוטיוב, לא היה פייסבוק. בכל יום מישהו היה כותב באתר על אלבום אחר, והייתי נשאב לתוך העולם הזה".

"יואב צפיר מ'הכוכב הבא' הציע לי את המסלול המקובל - תחרויות, טלוויזיה. אמרתי לו שזה לא מתאים לי. אני לא בתחרות עם אנשים. הייתי מוכן לוותר על הרבה דברים בשביל לשמור על האמת האמנותית שלי"

הוא עוצר, לוגם מהקפה שהתקרר. "הייתי הולך לבית הספר עם 50 שקלים בכיס, וזה היה בשביל כל מה שאני צריך - אוכל, סיגריות. תמיד הייתי צריך להחליט: או שאני קונה דיסק - או אוכל. תמיד בחרתי בדיסק", הוא צוחק. "טום ווייטס ופרנק זאפה, אבל באותו הזמן גם הייתי הולך לבאר שבע וקונה בשוק דיסק של אום כולתום. אצלי אף פעם לא היתה הפרדה בין מוזיקה 'עממית' למוזיקה 'גבוהה'. הכל הדליק אותי, מאז ועד היום.

"כיוצר, הסיפור המוזיקלי שלי התחיל מוקדם מאוד", הוא נזכר ומדליק סיגריה נוספת. "הייתי יושב עם טייפ ישן שלי, דאבל־קאסט, ומעביר מצד לצד, מוסיף שכבות. עוד לא היה לי מחשב, אבל כבר אז הבנתי שאני רוצה ליצור משהו משלי". עמרם ממשיך ומתאר במקביל שיעורי פסנתר אצל מורה רוסי: "למדתי יצירות קלאסיות, ממש רציני. אמא שלי תמיד עודדה אותי לשמוע הכל".

ואיך אבא שלך, האיש שמשמר את מסורת הדיוואן והשירה התימנית, מגיב כשאתה מנגן לו מוצרט בסלון? הוא לא מרגיש כאילו הוא מפסיד בקרב בביתו שלו?
עמרם מתקרב כממתיק סוד: "גם לאבא שלי יש רקע קלאסי. בשנות ה־50, כשקלטו את הכישרון של אבא, מימנו לו לימודי אופרה איטלקית, והוא היה ממש טוב בזה. אבל באיזשהו שלב המורה שלו אמרה לו שהוא חייב לבחור - או אופרה או שירה תימנית, הטכניקות לא מסתדרות יחד. אבל אני?" לירון מחייך, "אני בחרתי לא לבחור".

נשמע שבבית שלכם זה היה מורכב עוד יותר.
"כן. כבר כנער ידעתי שאני רוצה דברים שהמסורת לא מציעה. מאוחר יותר, כשלמדתי בישיבה בעתניאל, מצאתי את המפגש המעניין הזה בין העולם הדתי לעולם האקספרימנטלי. פתאום היה מותר לקרוא את ניטשה".

עיניו נוצצות כשהוא נזכר. "המשורר עמיחי חסון, שלמד איתי, נתן לי את הספר 'סגור פתוח סגור' של יהודה עמיחי. זה פתח לי עולם שלם. ההבנה שיש דברים שאפשר לפרוץ - ושיש דברים שהם סגורים.היו לי חוויות רוחניות בישיבה, שדווקא פתחו לי שערים לעולמות חילוניים. שם נכנסתי לעומק למקום של ספרות ושירה. 'החיים כמשל' של פנחס שדה שינה לי את כל התפיסה ביחס לדת ולרוחניות, במיוחד ברמת הכתיבה".

בהופעות שראיתי היית מין פרינס כזה, מלך גרוב שמרים על הרגליים. משהו בשמחת החיים של ההופעה שלך הפך ליותר ויותר מהורהר באלבום. זה משהו שהמלחמה עשתה?
"באלבום החדש יש שמונה שירים שמבטאים בדיוק את מה שאני מרגיש עכשיו. 'דיכאון של קיץ' יצא ממש לפני 7 באוקטובר. זה היה קיץ מוזר, הרגשתי שמשהו משובש באוויר. עוד בתקופת הרפורמה המשפטית הרגשתי את הווייבים הלא טובים במדינה".

"נשמע כמו מחאה"

הוא מדליק סיגריה חדשה ומהרהר. "קח את 'יום חדש יאיר', למשל. כתבתי אותו לסבתי שנפטרה לפני ארבע שנים. רציתי להעביר את הכאב שאי אפשר להעביר במילים. יש סוג של כאב של אובדן שאי אפשר להסביר טקסטואלית".

בהחלט שיר יוצא דופן, ויש שם סולו גיטרה אדיר לגמרי. מי ניגן לך?
לירון נבוך לרגע, ואחר כך מחייך: "אני ניגנתי".

כגיטריסט לגיטריסט, אני אומר לך - זה סולו מרשים מאוד!
"תודה רבה. כשהקלטתי אותו אמרתי לעצמי: 'לירון, תחשוב כמה סבתא חסרה לך - ותנגן את זה'. גיטרה היא הכלי האולטימטיבי בשביל זה. היא נולדה בשביל לבכות את מה שאי אפשר לומר".

"עשיתי חיבורים הלכה למעשה. הבאתי את אנשי המוזיקה המזרחית הקלאסית לעולם שלי, חשפתי אותם לקהל התל־אביבי של 'התדר'. הם נגנבו על זה. פתאום חוו חוויה אחרת - לא של מועדונים וחאפלות"

ככה גם המלחמה השפיעה עליך?
"אחרי 7 באוקטובר משהו השתנה", עמרם מרצין. "אנשים יוצאים לקרב כתף אל כתף עם דעות הפוכות, לומדים לסמוך זה על זה. זאת רמה יותר גבוהה מאהבה - בשדה הקרב אתה לומד לסמוך. תמיד חשבתי שהמקום שלי הוא מקום של חיבור בין דברים שכביכול לא מתחברים. נלחמתי על זה כבר מתחילת דרכי כאמן, על ההבנה שיש משהו נכון באיזון בין תרבויות, בין דעות. איזון חברתי. בסוף אין אדם שהוא רע כולו או שוגה כולו, ואין אדם שצודק כולו".

זאת עמדה מורכבת להחזיק בתקופה שנדמה שהכל בה הולך ומתקטב. איך לדעתך המורכבות הזו באה לידי ביטוי ביצירה שלך?
"קח למשל את השיר 'נשמה'. זה שיר שהוא דו־שיח בין האדם לנשמה שלו. אדם נשפט בשעת מלחמה כשאין לאן לברוח - זה דו־שיח פנימי. זה אולי נשמע לא נורמלי", עמרם מחייך, "אבל כולנו מנהלים את השיחות האלה עם עצמנו. כשאני כותב, כשאני מנסה להבין מה קורה בחיים שלי, אני מדבר עם עצמי ועם הנשמה שלי".

מעניין שאתה מזכיר דיבור פנימי ככלי להתמודד עם המצב. אני רואה כל כך הרבה אנשים שצועקים את האמת שלהם, אבל נדמה שבפנים אין הקשבה לקולות אחרים. בשיר "מלחמות" דגמת קטע מהרדיו, על רקע הטקסט שכתב המשורר שלומי חתוכה, וזה בהחלט יוצר דיבור מורכב: "הצרחות שרק אתה שומע, והעור שמתקלף באיטיות, אויב את מיקומו אינך יודע, אלוהים שמביט באדישות, זיכרונות נערמים כמו גופות, האהבה האכזרית במלחמות".

הערבוב הזה, בין האישי ללאומי, נותן תחושה של אגרוף בבטן. מזכיר את השילוב שעשו סיימון וגרפונקל בשיר "Silent Night" כמחאה על מלחמת וייטנאם. דווקא השיח הפנימי הזה מרגיש אפקטיבי יותר.

"יש כאלה שיגידו שזה אולי נשמע כמו מחאה, אבל זאת לא בדיוק מחאה. הרבה מהדברים שכתבתי קצת לפני המלחמה שיקפו תחושות שלי שבדיעבד התממשו, לצערי. שירים כמו 'אנשים שלא הולכים לישון', 'רגעים שלא ישובו עוד' - זאת החוויה של השנים האחרונות. 'דיכאון של קיץ', שהוא השיר הראשון שיצא מהאלבום, יצא לפני 7 באוקטובר, ועדיין משהו בו מהדהד את האווירה הקשה.

"'אין לאן ללכת' נכתב אחרי 7 באוקטובר, ומתייחס אליו ישירות. אני מרגיש שכבר מאז תחילת הקורונה תעשיית המוזיקה התחילה לקחת צעד אחורה. וזה השפיע, משהו במצב הגיאו־פוליטי השתנה מאז".

נחמד לגלות שהגיאו־פוליטי מרתק אותך, בטח בתקופה שבה אנחנו מרוכזים עמוק בהוויה שלנו. אתה מתעניין במה שקורה בתימן, למשל?
"בוודאי. אני עוקב אחרי זה מקרוב, רואה את צנעא נחרבת כבר 12 שנה. אני מקבל הודעות מילדות תימניות ששולחות לי: 'אחינו היהודים, תצילו אותנו'. בזמנו, עוד כשהייתי בן 19, כתבתי באתר 'קפה גיברלטר' מאמרים על מה שקורה בתימן, על זמרים תימנים עכשוויים. זה העסיק אותי תמיד".

זה ברור. ועדיין, בהקשר של המוזיקה המזרחית, בהתחלה היית "לירון עמרם והפנתרים". זה נראה כאילו אתה ממשיך את תנועת המחאה של הפנתרים השחורים. נדמה היה שיצרת מוזיקת מזרחית מודעת לעצמה שמדברת במחאה. והנה, באלבום הזה אתה נשמע כאילו הלכת פנימה להתבונן מחדש אל תוך עצמך, כאדם, כישראלי, כיהודי, כאיש מסורת וכאמן. להבין איך אתה מחבר את זה מבפנים.

"כן, אני רואה את זה גם בתגובות של אנשים. הם הבינו שאני עושה משהו בדרך שלא רבים בוחרים בה. כאדם צעיר בלי משפחה היה לי חופש מוחלט לעשות את הדברים כמו שאני רואה לנכון. אבל עם כל המחאה, בסוף אני איש של חיבורים, ועשיתי אותם הלכה למעשה. לקחתי את אנשי המוזיקה המזרחית הקלאסית, הבאתי אותם לעולם שלי, חשפתי אותם לקהל התל־אביבי של מועדון 'התדר'. הם נגנבו על זה. פתאום הם חוו חוויה אחרת - לא של מועדונים ולא של חאפלות. פתאום קהל אחר נחשף אליהם. עשינו פסטיבל בנווה שאנן והבאנו את מרגול ואת אבנר גדסי ואת יואב יצחק".

כלומר המחאה שלך היא מיזוג תרבותי...
"בדיוק. כשכל הגוונים של עם ישראל נפגשים - אני אוהב את זה. אני אוהב כשיש את הצבע שלי שנותן את הטון המוזיקלי, כי אני חושב שיש משהו מיוחד שהוא כלל־ישראלי. הוא לא רק שלנו, הוא של כל עם ישראל. אם זה הומוגני, כשזה רק משהו אחד, זה פחות מעניין. בסוף אני הכי אוהב מוזיקה שיוצאת מהנשמה ומגיעה למאזינים, ולא חושבת על כסף בדרך. מה אני אעשה - זה אני".

אבל הרבה יותר קל למכור קטבים מאשר מורכבות. זה לא משפיע על ההחלטות המקצועיות שלך?
"כשאני עושה מוזיקה, האלמנט המסחרי הוא לא פקטור בכלל. לא מעניין אותי. הקרבתי מלא בשביל להביא את האמת שלי. כשעשיתי את האלבום הזה, היה לי חשוב שהוא יהיה יותר טוב מהאלבום הקודם - ברמה מוזיקלית, ברמת ההפקות, ברמת הוויז'ן. אחרי זה, מה יהיה? אלוהים גדול".

"אני עוקב מקרוב אחרי מה שקורה בתימן, רואה את צנעא נחרבת כבר 12 שנה. אני מקבל הודעות מילדות תימניות ששולחות לי: 'אחינו היהודים, תצילו אותנו'. זמרים תימנים עכשוויים העסיקו אותי תמיד"

אבל בוא, אני די בטוח שעם המראה והייחוס שלך היו לך אינספור הצעות ללכת במסלול המקוצר לתהילה, על מסכי הטלוויזיה, ושוויתרת על חשיפה משמעותית.
"נכון", עמרם מהנהן. "יכולתי ללכת בדרך הקלה. ישבתי עם יואב צפיר מ'הכוכב הבא', הוא הציע לי את המסלול המקובל - תחרויות, טלוויזיה. אמרתי לו שזה לא מתאים לי. אני לא בתחרות עם אנשים. אני יודע שחשיפה טלוויזיונית היא הדרך המקובלת כיום, אבל הייתי מוכן לוותר על הרבה דברים בשביל לשמור על האמת האמנותית שלי. כאדם יש לי תכונת ריצוי, אבל כמוזיקאי - בכלל לא. עד היום עשיתי 500-400 הופעות בחיים שלי, התפרנסתי מזה בכבוד, זכיתי להערכה מהקהל ומהמוסדות. ראיתי כי טוב".

בחירה לשיר בח' וע'

בית הקפה סביבנו מתמלא. באחד השולחנות הסמוכים אדם מבוגר מרעים בקולו על חבריו לשולחן: "אבא שלי היה קמצן, שום דבר לא הוריש לי". אחד מהיושבים לידו מזכיר לו שאביו מת לפני 60 שנה, ושואל: לא הגיע הזמן לעבור הלאה? המבוגר מבטל אותו בתנועת יד.

"המסורתיות תמיד מתקשה להיות בשני העולמות בו־בזמן", עמרם אומר ומביט דרך חלון בית הקפה. "זאת לא רק שאלה של מוזיקה, זאת שאלה של חיים. הרבה פעמים אומרים למסורתיים שהם קלישאתיים כשהם אומרים 'בואו נירגע שנייה, לא צריך להיות חד־משמעיים כלפי כל דבר'. אבל זה הרוב השקט, 3-2 מיליון אנשים כמוני.

"הבחירה שלי לשיר בח' וע', לשיר בעברית ולשיר על הדברים שגדלתי איתם בבית היא בחירה מודעת. עברתי פאזות שונות - כתבתי בסגנון פרינס, שרתי בערבית תימנית, אבל בסוף הבחירה שלי היתה להביא את היצירה שלי בשפה העברית, שמתעקשת לחפש את הקדום. ולהיות היום זמר ששר בח' וע' זה אקט מחאתי", הוא אומר בתקיפות, "זה להגיד: 'אני פה עם כל מה שאני'.

"עכשיו, עם התינוקת בדרך", קולו מתרכך, "אני חושב הרבה על העתיד. על איזה עולם אני רוצה להשאיר. המוזיקה שלי היא הדרך שלי לתרום לזה. בא לי לייצר מרחב, גם במוזיקה וגם בחיים שלי, של שלום בין הצדדים של האישיות שלי. עזוב את העולם - יש לי שאלות, יש לי קונפליקטים לגבי מי שאני בתוך העולם הזה".

עמרם מסתכל סביב. "אתה רואה את המקום הזה? בריוש תימני", הוא צוחק. "לפני 20 שנה זה היה נשמע הזוי - היום זה טבעי. אולי זה מה שאני מנסה לעשות במוזיקה, לקחת דברים שנראים הזויים ובלתי אפשריים ולהפוך אותם לטבעיים. בסוף", הוא אומר ומכבה את הסיגריה האחרונה, "אני מאמין שבן אדם זורק משהו לעולם - ומקבל בחזרה. זרקתי אהבה למוזיקה, למסורת, לחיבור בין אנשים. וזה מה שאני מקבל בחזרה, בדרכים שלא יכולתי לדמיין".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, עמרם עוצר לרגע. "אתה יודע מה מיוחד בלהיות אמן?" הוא שואל. "זו לא רק היכולת ליצור, אלא היכולת להקשיב. להקשיב למסורת, להקשיב לחדש, להקשיב לקולות השונים שבתוכך ומסביבך. ואולי", הוא מחייך, "זה מה שאני מנסה לעשות: להקשיב לכל הקולות האלה ולהפוך אותם למנגינה אחת".