מה חיפשו ג'סי אייזנברג וקירן קאלקין במחנה השמדה בפולין

שיחת הזום עם קירן קאלקין עוד לא התחילה, אבל היא כבר מספקת את הסחורה. השחקן בן ה־42 מתיישב בזריזות מול המצלמה ומיישיר מבט אל מסך המחשב שלו. "אלוהים אדירים!" הוא צוחק, "אני רואה את עצמי! זה איום ונורא! היי לכולם!"

קאלקין - שבוודאי זכור לכם כרומן רוי השערורייתי והבלתי נלאה מסדרת הטלוויזיה "יורשים" (וכאחיו הצעיר בשנתיים של השחקן מקולי קאלקין מ"שכחו אותי בבית") - נמצא כאן היום כדי לדבר על "כאב אמיתי", תפקידו הקולנועי המשמעותי ביותר זה זמן רב.

הפרויקט נחת על שולחנו רגע לפני תחילת צילומי העונה האחרונה של "יורשים", וכשפרק הסיום של הסדרה שודר, קאלקין כבר היה עסוק בצילומים בפולין. הוא טרם מצא זמן לצפות בפינאלה. השיחה איתו מקפידה להתנהל באווירה לא פורמלית ומבודחת, וקאלקין – ששובר איתנו, העיתונאים, דיסטנס בתוך רגעים ספורים וללא מאמץ נראה לעין - מרבה לרדת על עצמו תוך כדי, ולהגיד דברים שמרואיינים הוליוודיים בדרך כלל שומרים לעצמם.

לא נראה שיושב לידו מבוגר אחראי שלוחש לו באוזן מה מותר להגיד ומה אסור. פה ושם בורח לו איזה "פאק!" קטן. בשלב מסוים הוא אפילו מבקש סליחה וקם כדי לסגור את הדלת. לעיתים נדמה שהמרחק בינו לבין הדמות המפורסמת שגילם קטן עד לא קיים. "שאלה טובה", הוא מחייך בשובבות אחרי שנשאל לגבי משהו טריוויאלי שאין לו ממש כוח לענות עליו. "אחשוב על זה ולא אחזור אליך עם תשובה לעולם".

"אני מתגעגע לימים שהיינו עושים את הראיונות האלה פנים אל פנים", הוא נאנח בצער מעט מאוחר יותר, ולרגע כמעט אפשר להאמין לו. "כל כך קול לשבת סביב שולחן ולדבר עם אנשים נחמדים כמוכם. אבל גם זה מגניב, אני מניח. כולם יכולים לשבת על התחת בבתים שלהם. כן, גם זה מגניב".
"התגובות הפתיעו והצחיקו"

"כאב אמיתי", שאותו כתב וביים ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית", "זומבילנד"), הוא דרמה קומית שנונה, חכמה ומהודקת שמגוללת את סיפורם של דייב (אייזנברג) ובנג'י (קאלקין), שני בני דודים יהודים־אמריקנים שיוצאים לטיול מאורגן בפולין, במטרה לבקר בבית שבו גרה סבתם ניצולת השואה לפני פרוץ המלחמה.

בעבר דייב ובנג'י היו חברים קרובים, אך עם השנים הלכו והתרחקו זה מזה. דייב התחתן, הקים משפחה, וכעת הוא מנהל חיים בוגרים ואחראיים. בנג'י, לעומתו, לא ממש מוצא את עצמו מאז שסבתו האהובה הלכה לעולמה. הוא מובטל, סטלן, מתגורר במרתף הבית של אמא שלו, ואין לו כל תוכניות לעתיד.

לבנג'י גם יש נטייה להיות מאוד ישיר וכן, והוא שופע קסם אישי. אבל חוסר הטקט שלו, שגורם לו להגיד דברים שלא תמיד נעימים לאוזני יתר חברי הקבוצה (יהודים כולם, כמובן), מרמז על בעיה עמוקה ורצינית יותר. כך או כך, אין ספק שמתחת לפסאדה העולצת והקלילה בנג'י מאוד עצוב ומאוד אבוד. משהו בתוכו שבור.

מכל הסרטים שהשתמשו לאחרונה במסע שורשים של יהודים לאירופה כדי להתמודד עם זוועות השואה ("המשלחת", "הנכס", "הטבעת", "חדר משלו"), "כאב אמיתי" הוא ללא ספק המוצלח והמרשים ביותר. הוא נמשך שעה וחצי בלבד, הדמויות שלו כתובות מצוין, הוא מאזן ברגישות בין האלמנטים הקומיים והדרמטיים שלו, ואייזנברג מקפיד להשאיר את העניינים בגובה העיניים ולהימנע מהצהרות בומבסטיות כאלה או אחרות.

הסרט, שיוקרן השבוע שלוש פעמים בפסטיבל חיפה ויעלה ברחבי הארץ בשלישי הקרוב (7.1), התקבל בסבר פנים יפות מאוד כאשר הוקרן בפסטיבלי הקולנוע השונים במהלך החודשים האחרונים. בנוסף, הוא גם קטף את פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס, זכה לביקורות משבחות, ולאחרונה גם ארגן לקאלקין מועמדות מוצדקת לחלוטין לפרס גלובוס הזהב. אם להאמין למומחים, בקרוב תגיע גם מועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה (ומי יודע, אולי אפילו זכייה).

"יצא לי להכיר אנשים כמו בנג'י", מסביר קאלקין למה התפקיד כה קסם לו. "אלה אנשים שאתה אף פעם לא יודע איך הם הולכים להגיב. התגובות של בנג'י מאוד הפתיעו והצחיקו אותי. אף פעם אי אפשר לדעת מה הולך לצאת לו מהפה, אז זה היה מאוד כיף.

אייזנברג: "אני כותב על חיי, דברים שקרו לי או למשפחתי. הסרט הזה מבקש לענות על שאלה לא פתורה: איך הכאב האישי שלי מדורג בהשוואה לכאב של אבותיי? האם הוא כאב לגיטימי, או שמדובר בפינוק של אמריקני פריבילגי?"

"חשבתי שהתסריט מבריק", הוא ממשיך, "זה אחד התסריטים הטובים ביותר שקראתי בחיי. הכל היה על הדף. הבנתי את הדמות הזאת. מהר מאוד קלטתי את הדינמיקה בין שני בני הדודים ואת ההיסטוריה שלהם. היה קליק מיידי ביני לבין הדמות - שזה משהו שאולי כדאי לי לדבר עליו עם תרפיסט, כי אני ממש לא רואה את עצמי כדמות הזאת. ובכל זאת, היה שם משהו".

"סיפור מאוד־מאוד אישי"

באשר להכנות לפני תחילת הצילומים, קאלקין (שאינו יהודי) טוען בתוקף שלא עשה כמעט דבר, על מנת להישאר נאמן לדמות שהוא מגלם וכדי שיוכל להגיב בספונטניות ראשונית לדברים שבהם הוא נתקל. במילים אחרות, הוא לא טרח לקרוא ספרי היסטוריה ולא ביקש ללמוד על העולם היהודי התוסס ושוקק החיים שהיה קיים בפולין לפני מלחמת העולם השנייה.

"הרגשתי שאני רוצה לדעת את מה שבנג'י יודע", אומר קאלקין. "יש סצנה בשדה התעופה, בתחילת הסרט, שבה דייב מראה לבנג'י את הלו"ז של הטיול המאורגן ושואל אותו אם הוא רוצה להציץ. בנג'י אומר לו שהוא מעדיף לחוות את הדברים ולהרגיש אותם ב־real time, ושהוא לא רוצה לחשוב על הטיול או לתכנן אותו יותר מדי.

"נכון, הוא רוצה לבקר בבית של סבתא שלו, אבל לא הרגשתי צורך לעשות תחקיר. הסרט עבורי עוסק בשתי דמויות שהתרחקו זו מזו לאורך השנים. אבל הם באו מאותו המקום, פחות או יותר, וזה מה שהיה מעניין עבורי.

"בכל מה שקשור לצילומים עצמם, למשל כשהגענו למחנה ההשמדה מיידנק – הרגשתי שבאופן אישי אני לא רוצה לקרוא על המקום לפני, כי היתה לי תחושה שגם בנג'י לא היה עושה את זה. פשוט רציתי לחוות את הדברים בפעם הראשונה כפי שהוא היה חווה אותם. זה מה שהנחה אותי".

בתוך כך, נשמע שהביקור במיידנק כן הותיר חותם עמוק על קאלקין. "קשה לקלוט עד כמה מחנה ההשמדה קרוב למרכז העיר לובלין", הוא אומר. "כשביקרנו במחנה, ואתה רואה עד כמה זה קרוב, היה לי קשה מאוד לעכל הכל. ואז אתה מרים את העיניים, והנה העיר. אפשר ממש להסתכל לתוך בתים של אנשים. מדהים. וזה לא שהעיר היתה ריקה כשמחנה ההשמדה פעל. זאת היתה עיר שוקקת, והיא היתה ממש שם".

למרות ההבדל הגדול ברקעים שלהם, יש דמיון מסוים בין בנג'י לבין רומן, הדמות שגילמת ב"יורשים". שניהם הולכים על הקו הדק שמפריד בין להיות מקסימים וכריזמטיים לבין להיות חסרי טקט ובלתי נסבלים.

"גם בנג'י וגם רומן מדברים הרבה, אני מניח, ולשניהם יש קול ופרצוף דומה – כמו רוב הדמויות שאני מגלם. אבל אני לא חושב שהם דומים בכלל. ההחלטה הראשונה שקיבלתי כשהתחלתי לגלם את רומן – ממש ביום הראשון של הצילומים – היתה לגלם אותו כאילו שהוא אף פעם לא נאלץ להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלו. רומן יכול להשתמש בכסף או בדיבורים כדי להיחלץ מכל צרה. בגילו הוא כבר יודע שהוא יכול לומר הכל ולעשות הכל, והכל יהיה בסדר בסוף.

"אצל בנג'י המצב שונה. הוא לא יהיה 'בסדר' בסוף. כמו לסבתא שלו, גם לו אין פילטר. הוא פשוט מוכרח לומר את מה שעל ליבו. אבל אני מרגיש שלמרות שיש לו הרבה בעיות, גם יש לו אהבה שהוא רוצה לתת לאנשים אחרים ויש לו אמפתיה. יש בו כמיהה לרגע אמיתי ולא שטחי. אני לא חושב שלרומן יש המאפיינים האלה.

"שתי הדמויות מאוד זקוקות למשפחה שלהן, זה כן. אבל רומן זקוק למשפחה כדי ליצור לעצמו זהות. הדרך היחידה שהוא יכול להבין מי הוא היא באמצעות הדרך שבה האבא שלו והאחים שלו רואים אותו. בנג'י, לעומת זאת, מבין את עצמו טוב מאוד, והוא זקוק למשפחה שלו, כי הוא אוהב אותם. אבל הם לא באמת שם עבורו. במובנים רבים, אני מרגיש שבנג'י הוא עדיין ילד שנתקע בשלב התפתחותי מוקדם יותר".

קאלקין: "בצילומים נדהמתי לגלות עד כמה מחנה ההשמדה קרוב למרכז העיר לובלין. היה לי קשה מאוד לעכל הכל. אתה מרים את העיניים, ואפשר ממש להסתכל לתוך בתים של אנשים. והעיר הייתה שוקקת גם כשהמחנה פעל"

התפקיד ב"יורשים" היה ג'וב חלומי עבור קאלקין. בנוסף לפסלון אמי ופרס גלובוס זהב, שהוענקו לו על הופעתו בסדרה, במהלך השנים שבהן גילם את רומן הוא גילה מחדש את האהבה שלו למשחק, וזכה ליד חופשית מצד היוצר שלה, ג'סי ארמסטרונג. הדבר אפשר לו לפתח סגנון משחק משוחרר, מאולתר וספונטני, שלעיתים קרובות הניב תוצאות מוצלחות יותר מאלה שהתסריטאים התכוונו להן במקור.

מטבע הדברים, המעבר חזרה לעשייה קולנועית מסורתית יותר לא היה פשוט עבורו. על אחת כמה וכמה כשאייזנברג, הכוח היצירתי העיקרי שניצב מול קאלקין, הגיע לסט עם תוכנית מאוד ברורה ומדויקת ועם רצון עז לספר סיפור שהוא מאוד־מאוד אישי עבורו.

"פולין היא המדינה שממנה באה המשפחה שלי", מסביר אייזנברג. "צילמנו סצנה בבית שבו גרה המשפחה שלי עד 1939, ויש הרבה מאוד פרטים אוטוביוגרפיים בסרט. בעיקר בכל מה שקשור לסבתא שעליה מדברים שני בני הדודים.

"הסבתא מבוססת על הדודה־רבא שלי, דוריס, שהיתה האישה הכי חשובה בחיי. אפילו גרתי אצלה תקופה מסוימת בשנות ה־30 שלי. היא תמיד דאגה לכך שאשאר קרוב לקרקע, גם אחרי שכבר הייתי שחקן והתפרסמתי. היא היתה קשוחה, טיפוס יוצא דופן. היא נפטרה בגיל 107. העובדה שנולדה בפולין גרמה לי לרצות לראות מאיפה היא באה".

את התסריט של "כאב אמיתי", אומר אייזנברג, ביסס על טיול מאורגן לפולין שעשה עם אשתו, אנה, ב־2008, מתוך רצון לחלוק כבוד לדודתו ומתוך צורך עמוק לחקור את שורשי משפחתו. "הבטחתי לדודה־רבא דוריס שאם אי־פעם אקבל עבודה באירופה, אלך לבקר בבית שבו היא התגוררה. שנים לאחר מכן שיחקתי בסרט שצולם בבוסניה, ונסעתי לבקר שם עם אשתי. צילמתי תמונות של הבית שממנו דוריס גורשה לפני 80 שנה ושלחתי לה. הדבר גרם לי להתעניין בהיסטוריה שלי ולשאול את עצמי למה אני לא חש כל קשר לבית הזה.

"הטראומה של המלחמה הביאה לכך שהמשפחה שלי חשה נתק מוחלט מההיסטוריה שלה ומפולין. רציתי להתחבר לדברים האלה מחדש. התהליך אפילו נתן לי השראה להפוך לאזרח פולני. מאוד רציתי לחדש את הקשר עם אירופה שניתק באופן כל כך טרגי".

כאמור, למרות החזון האמנותי המאוד מדויק וברור שאייזנברג הגיע איתו, לקאלקין היו תוכניות אחרות כאשר נחת על הסט. הוא לא למד את השורות שלו בעל פה (הוא נוהג לעבור על הטקסט דקות ספורות לפני שהסצנה מצולמת), ואחרי החוויה המשחררת שהיתה לו בצילומי "יורשים", הוא התקשה להבין למה אייזנברג מתעקש פתאום להגיד לו איפה לעמוד ומתי לזוז.

"היה פרוע לצלם אותו", מודה אייזנברג. "ביליתי שלושה חודשים עם הצלם לפני תחילת הצילומים והכנו כל מיני שוטים מדהימים. ואז קירן הגיע לסט והתחיל לשאול 'למה אני צריך לעמוד כאן? לא עדיף שאעבור לשם?'. אמרנו לעצמנו 'שיט, עשינו הרבה עבודה מקדימה שתרד לטמיון עכשיו'.אבל ביום הצילומים השני התחלנו לאפשר לקירן להתרוצץ סביב הסט, עקבנו אחריו עם המצלמה והחלטנו שזה באמת עדיף".

"הייתי צריך להזכיר לעצמי שזה לא הולך להיות כמו 'יורשים'", מסביר קאלקין. "שם היה לי חופש מוחלט, וזה בדרך כלל לא מה שקורה על סט של סרט, ומההתחלה ניסיתי להתאים את עצמי לזה. לג'סי היו רעיונות מאוד ספציפיים. בסוף הלכתי קצת לקראתו, וגם הוא השתחרר טיפה והתחיל לתת לי לנסות דברים. יש כמה וכמה רגעים בסרט שהם תוצאה של הניסיונות האלה.

"זה מוזר, כי כשהתחלתי להיות שחקן, כילד, כל הבמאים היו מבוגרים ומנוסים ממני. עכשיו הם פחות או יותר בגיל שלי, ולפעמים אפילו יש לבמאים שאני עובד איתם פחות ניסיון ממה שיש לי. קשה להתרגל לזה לפעמים". בשלב זה כדאי אולי להזכיר שאייזנברג צעיר מקאלקין בשנה.

בלי אמירה על אנטישמיות

במקור, אייזנברג התכוון לגלם את בנג'י בעצמו, אבל השחקנית אמה סטון – ידידתו הוותיקה של אייזנברג ואחת ממפיקות הסרט – המליצה לו שלא לעשות את זה. "אמה אמרה לי שלגלם דמות כל כך קפריזית ולא יציבה בזמן שאני גם מביים יהיה קשה מדי. אז החלטתי ללהק את עצמי לתפקיד השני".

קאלקין: "הייתי צריך להזכיר לעצמי שזה לא הולך להיות כמו 'יורשים'. שם היה לי חופש מוחלט, וזה לא קורה על סט של סרט. לג'סי היו רעיונות מאוד ספציפיים. בסוף הלכתי קצת לקראתו, וגם הוא השתחרר טיפה והתחיל לתת לי לנסות דברים"

אחותו של אייזנברג העלתה את שמו של קאלקין, שלגמרי במקרה היה בעבר בן זוגה של סטון. אייזנברג מעולם לא עבד איתו, אבל זכר אותו היטב מאודישן משותף ששניהם עשו לסרט "Adventureland" (אייזנברג קיבל את התפקיד, קאלקין לא).

"באודישן קירן תפס את החזה שלי מאוד חזק וצבט אותי בפטמות", הוא מספר. "זה היה כל כך נועז מצידו, וגם כשהבמאי אמר 'קאט' הוא לא שחרר. זה היה כל כך מבריק ומצחיק, והוא פשוט נשאר לי בראש. מאוחר יותר יצא לי לפגוש אותו דרך אמה סטון, שיצאה איתו.

"יש לקירן איכות מאוד ייחודית. הוא מאוד ישיר, אבל גם מאוד נחמד ופתוח מבחינה רגשית. וזה בדיוק מה שהתפקיד של בנג'י דרש. מישהו שהוא גם אנטגוניסט, אבל גם מתוק. מישהו שהוא גם נבזי, אבל גם מלא באהבה. מישהו שהוא גם מבריק וחד כמו סכין, אבל גם עיוור לגבי המגרעות של עצמו. היה קשה מאוד ללהק את התפקיד הזה, אבל לא יכול היה להיות לי מזל גדול יותר לגבי איך שזה הסתדר בסוף. קירן נתן לי מתנה".

על אף שפקד כילד את שיעורי היהדות של הקהילה הרפורמית הניו־יורקית שלו, אייזנברג מספר שהתרחק עם השנים מהדת. לפני כ־15 שנה חגג בר־מצווה לא מתוכנן ביחד עם קבוצת חסידים שאליה התלווה לצורך תחקיר לסרט. "30 גברים חסידים עמדו סביבי, ואני לא ממש ידעתי מה קורה. הם התחילו לכרוך את הדבר הזה סביב הזרוע שלי. זה היה מאוד יוצא דופן".

בשנים האחרונות, אייזנברג מספר, הוא החל ללכת שוב לבית הכנסת, עם אשתו. "אחרי שהוריה של אנה נפטרו היא הרגישה צורך לחזור לזה, ומובן שאני מתלווה אליה". בתוך כך, הוא מדגיש את האופי האישי והאוניברסלי של סרטו, ומבקש להבהיר ש"כאב אמיתי" לא מנסה להגיד שום דבר גורף על יהדות, על אנטישמיות, על מלחמת העולם השנייה או על השואה.

"אני כותב על הדברים שמרכיבים את חיי. פשוט בוחר דברים שקרו לי או למשפחה שלי. כל דבר שאני יכול להזדהות איתו, כל דבר שנושא בחובו שאלות שאינן פתורות עבורי. הסרט הזה במיוחד מבקש לענות על שאלה לא פתורה: איך הכאב האישי שלי מדורג בהשוואה לכאב של אבותיי? האם הכאב שלי לגיטימי, או שאולי עדיף שאשב בשקט בצד? האם ראוי שאדבר על הכאב שלי או שמדובר בפינוק של אמריקני פריבילגי?

"אלה השאלות שמעניינות אותי. ודאי שאני לא מנסה לספק פרשנות למלחמה או להיסטוריה של השואה. בניגוד להורים שלי, אני לא מומחה לנושא ואני לא אקדמאי. אני מדבר על הכאב האישי שלי, והסרט הזה הוא יותר כמו סשן טיפולי מאשר פרשנות אקדמית של יהודי שהוא דור שלישי לשואה. אני מקווה שזה בסדר".

ובכל זאת, איך התחושה לעשות סרט כל כך יהודי בתקופה שבה רמת הפופולריות של עמנו נמצאת בשפל חסר תקדים?
"אם להיות לגמרי כן איתך", אייזנברג מודה, "כתבתי את הסרט כבר לפני שנתיים, ומבחינתי הוא יכול היה להתרחש גם ב־2002, ב־2012 או ב־2022. אני באמת מרגיש שהסיפור מאוד אישי ומאוד ספציפי, אז התקווה שלי היא שכל אחד יחשוב על ההיסטוריה של המשפחה שלו, ועל מה שהדורות הקודמים עברו בהשוואה למה שאנחנו עוברים כיום.

"אני מבין שהקהל יכול לראות בדמויות האלה משהו שמייצג דור או קבוצה גדולה ומסוימת יותר של אנשים. אבל באמת שאני לא רואה את זה כך. אני לא מומחה לשום דבר במידה כזאת שיהיה לי נוח לדבר על נושאים גלובליים. המומחיות שלי היא דמויות".

קאלקין ואייזנברג שונים מאוד זה מזה באופן שבו הם ניגשים לעבודתם ומנהלים את הקריירה שלהם, אבל גם באופן שבו הם מתראיינים ומציגים את עצמם לציבור. מובן שההבדלים תורמים לכך שהשילוב ביניהם עובד באופן כה מוצלח על המסך.

בניגוד לאייזנברג, למשל, שמקפיד להעסיק את עצמו בכמה שיותר פרויקטים במקביל (כשחקן, כמחזאי וכבמאי), קאלקין נשמע הרבה יותר רגוע ולא מתחייב באשר לעתידו. עושה רושם שכרגע הרבה יותר כיף לו לבלות בביתו במנהטן, עם רעייתו, ג'אז צ'ארטון, ושני ילדיו (קינסי בת ה־5 ווילדר בן ה־3) מאשר על סט צילומים.

גם מצילומי "כאב אמיתי" כמעט הבריז ברגע האחרון, כשלפתע נלחץ מהעובדה שיהיה רחוק מהבית לתקופה כה ארוכה (אמה סטון הצליחה לשנות את דעתו לבסוף, בעזרת טריק עתיק של פסיכולוגיה הפוכה).

בכל מה שקשור לקריירה, קאלקין כבר עשה את שלו, כמובן. כמו ששת אחיו, הוא נולד לתוך עסקי השעשועים (כיום רק קירן ואחיו הצעיר רורי עדיין מנהלים קריירה פעילה). בגיל 6 כבר השתתף בפרסומת, וכעבור שנה הופיע לצד אחיו, מקולי, ב"שכחו אותי בבית".

"תוך כדי הצילומים לא היה לי מושג על מה הסרט", נזכר לפני שבועות אחדים בשיחת פודקאסט. "אחד משחקני המשנה אמר לי שאני השחקן הראשי והאמנתי לו. רק בפרמיירה סוף־סוף הבנתי שלא".

ביקור אצל מייקל ג'קסון

ילדותו המסעירה ומלאת הרפתקאות של קאלקין כללה ביקורים תכופים באחוזתו של מייקל ג'קסון ותפקידים בסרטים דוגמת "אבי הכלה" (לצד סטיב מרטין) ו"אין לאן לברוח" (לצד ז'אן קלוד ואן דאם). אבל קיט, אביו של קירן, היה קשוח ונוקשה עם ילדיו. מקולי סיפר בעבר שאף התעלל בו. המצב השתפר משמעותית ב־1995, כשהוריו נפרדו ואביו יצא מהתמונה.

ב־2002 קאלקין השתתף ב"איגבי" וב"חייהם הפרועים של נערי המקהלה", שני סרטים שסייעו לו לעשות את המעבר מילדות לבגרות, ושהבהירו לו שאף שלא התכוון לכך, הוא ככל הנראה הפך לשחקן מקצועי. "הייתי בן 18 כשעשיתי את 'איגבי'", אמר לאחרונה בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס". "זאת היתה הפעם הראשונה שבה אמרתי לעצמי 'הו, אז ככה זה מרגיש להיות גאה ושמח על משהו שעבדת קשה למענו'".

עם זאת, קאלקין לא המשיך ללחוץ על הגז ולא רדף אחרי תפקידים. במקום זאת הוא מצא את עצמו משתתף במחזה "This Is Our Youth" של קנת לונרגן – חוויה נוספת שבה הרגיש ש"הכל נפל למקום באופן מושלם". ב־2018 הוצעה לו "יורשים", שלדבריו שינתה את חייו.

גם התפקיד ב"כאב אמיתי", כך סיפר לאחרונה, השפיע עליו מאוד, אבל מעבר לגרסה בימתית חדשה של מחזהו הקלאסי של דיוויד מאמט "גלנגרי גלן רוס", שבה יככב לצד בוב אודנקירק ("סמוך על סול") והקומיקאי ביל בר, ושתעלה בברודוויי באביב, גם הפעם לא נראה שיש לקאלקין כוונה להכות בברזל כל עוד הוא חם. כאילו הוא כבר יודע שלהיות שחקן מפורסם ומצליח זה אוברייטד.

"היה מאתגר לעשות את 'כאב אמיתי'", הוא מסכם. 'זאת הייתה עבודה קשה, אבל קשה מהסוג הטוב. עבודה טובה שאחריה אתה נכנס למיטה בסוף היום ומרגיש טוב עם עצמך. מרגיש סיפוק".