בוקר אחד, לפני שנה בדיוק, פתחה ג'וליאן מור את המחשב האישי בביתה וגילתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלה מכתב מפתיע. ברובריקת השולח הופיע השם "פרדו אלמודובר", ובגוף המייל התנוססה הצעה לגלם תפקיד ראשי בסרטו החדש, "החדר הסמוך" ("The Room Next Door"), הראשון בקריירה הענפה של הבמאי הספרדי שדובר אנגלית.
גם לאחת השחקניות העסוקות והמוערכות ביותר בהוליווד בשלושת העשורים האחרונים נראה היה מוזר שפנטזיה מקצועית רבת שנים שלה תמצא את דרכה אליה כך פתאום, ללא כל התראה, ותציג עצמה כהזדמנות מבעד למסך המחשב. באופן טבעי, מור הניחה שמדובר בלא יותר מאשר דואר זבל.
"זה פשוט קרה יום בהיר אחד. קמתי, פתחתי את המייל, ובינגו - מייל מפדרו", היא מספרת בראיון ל"ישראל היום", לרגל יציאת הסרט לאקרנים בארץ (החל מאתמול). "נתקלנו זה בזה במהלך השנים, הכרנו ברמה חברתית. ואז פתאום אלמודובר כותב לי: 'שומעת? אני עושה סרט עם טילדה סווינטון, ואנחנו רוצים שתצטרפי אלינו'.
"הרמתי את המבט מהמחשב, הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו 'הרגע קיבלתי הצעה מפדרו אלמודובר. מה אגיד לו?' ובעלי ענה: 'תגידי כן, רק כן!' זה היה לפני קצת יותר משנה, הכל נרקם כל כך מהר".
מדהים שעדיין אפשר להפתיע אותך במקצוע הזה.
"כל הפרויקט הזה לא היה משהו שציפיתי לו, אלא דבר שכנראה יותר קיוויתי לו. אני חושבת שהפעם הראשונה שהתוודעתי לעבודתו של פדרו היתה ב־1988, כשהסרט 'נשים על סף התמוטטות עצבים' עלה לאקרנים. אני זוכרת שצפיתי בו וחשבתי שהוא היה קול מקורי לחלוטין אז, כל כך מרתק ומעניין. במיוחד הסצנה המטורפת של כרמן מאורה (שחקנית ספרדייה שהופיעה בסרטים רבים של הקולנוען, ע"פ), שבה היא מתייפחת במושב מונית, והאופן שבו היא היתה הרוסה לחלוטין ומושקעת ממש בתחושה.
"מצד שני, באותו הזמן זה היה גם רגע מצחיק באופן היסטרי. מעולם לא חזיתי בשני סוגי הרגש האלה מונחים זה לצד זה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'מי זה היוצר הזה? מה זאת נקודת המבט המיוחדת הזאת?' ומייד התרגשתי ממנו.
"ואז, כמובן, לאורך השנים, תמיד היו שמועות שפדרו עומד לביים סרט באנגלית, וזה היה מדליק כל שחקנית בארה"ב. כולן חשבו 'אלוהים, הוא עומד לעבוד באנגלית, זה הולך לקרות. אולי יש לנו סיכוי, אולי'. פדרו היה מתקרב מאוד להפקת הפרויקט, ואז הכל היה מתפרק והוא היה אומר 'לא, אני עובד רק בספרד'. זה קרה שוב ושוב.
"אז זה באמת הגיע לנקודה שבה הנחתי שכנראה זה לא יקרה לעולם. מובן שלא תיארתי לעצמי שאם הוא יעבוד באנגלית, הוא יהיה זה שיגיע אלי. אפשר לייחל ולרצות ולבקש משהו, אבל זה לא תמיד בא לידי ביטוי. אבל במקרה הזה, זה באמת קרה".
היית מרגישה שהקריירה שלך חסרה ללא השתתפות בסרט שלו?
"זה היה משהו שאף פעם לא היה בתחום האפשרות בשבילי, כי הוא תמיד עבד רק בספרדית. חשבתי שאולי אוכל לעבוד איתו יום אחד כשאני מדקלמת ספרדית ברמה פונטית. אני פשוט מרגישה בת מזל להיות חלק מקבוצת השחקניות יוצאות הדופן ששיחקו בסרטים שלו.
"אלמודובר כתב לי: 'שומעת? אני עושה סרט עם טילדה סווינטון, ואנחנו רוצים שתצטרפי אלינו'. הרמתי את המבט מהמחשב, הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו 'הרגע קיבלתי הצעה מפדרו אלמודובר. מה אגיד לו?' ובעלי ענה: 'תגידי כן, רק כן!' זה קרה כל כך מהר"
"זה אחד הדברים המיוחדים בנשות אלמודובר: השחקניות שהוא בוחר כל כך שונות זו מזו, והן תוססות ומלאות חיים. השחקניות והתפקידים שלהן ממש משולבים אלה באלה. זה נפלא להרגיש שאת חלק מהיקום הזה, ושאולי הפכת באופן בלתי ניתן למחיקה לדמות בעולמו של פדרו. זאת ממש מתנה, חגיגה של דמויות נשיות. הוא חוגג את המגדר שלנו".
מבועתת, רחמנית, זועמת
במקרה של "החדר הסמוך" מדובר בחגיגה של חברות נשית. זו שנרקמת בעלילה (וגם בחיים, מתברר) בין מור לסווינטון, הזכורה מסרטים דוגמת "מלון גרנד בודפשט", "הכרוניקה הצרפתית" ו"אסטרואיד סיטי" של ווס אנדרסון; "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן; "פרחים שבורים" של ג'ים ג'ארמוש, ורבים אחרים.
ואולי "חגיגה" היא מילה שפחות מתאימה במקרה הזה. מן הסתם המונח שמתאים כאן יותר הוא טקס קבורה ארוך ויפהפה, שמתחיל עוד לפני המוות. במרכז הסרט עומדת אינגריד (מור), סופרת במקצועה, שמגלה יום אחד כי חברת עבר וקולגה לשעבר, מרתה (סווינטון), חולה בסרטן סופני והחליטה להביא קץ לחייה באמצעות כדורי המתת חסד שהשיגה.
אינגריד מתבקשת על ידי מרתה ללוות אותה באופן צמוד בתהליך, והסרט מעלה שאלות בנוגע למוות, האופן שבו אנו מסוגלים להתכונן אליו, מידת השליטה בו והיכולת של אדם לבחור את האופן שבו ייפרד מהעולם. הבמאי הספרדי מעורר בו דיון יותר מפילוסופי על סיום של חיים באופן מכובד, וחוסר ההיאחזות בהם בכוח.
"אני חושבת שהוא לקח נושא מאוד חשוב ואישי, שהוא הזכות לחיות את החיים שלך כמו שאתה רוצה, והוא מספר אותו", מסבירה מור. "בסופו של דבר זה סיפור על חופש, על אוטונומיה. אילו זכויות יש לך על הגוף ועל הבחירות שלך? איך אתה חי, את מי אתה אוהב, מה את עושה עם הזמן שלך?"
מה, לדעתך, הוא מנסה להגיד פה?
"אני חושבת שפדרו ביקורתי בנקודת המבט שלו. הוא כמו אומר - יש דברים בחברה שלנו שמגבילים לחלוטין את זכותו של אדם לחירות האישיות שלו. וזה לא בלעדי לארה"ב, זה גלובלי. יש פה דמות שמחליטה בעצמה איך לעזוב. היא סובלת מכאבים אדירים, והיא קיבלה החלטה לעשות משהו לגבי זה. היא השיגה לעצמה תרופה, ובעצמה נוטלת אותה. כך שזה לא סרט על המתת חסד כמו שזו יצירה על מוות בכבוד".
"יש דברים בחברה שלנו שמגבילים את זכותו של אדם לחירות האישיות, וזה נושא גלובלי. הדמות בסרט מחליטה בעצמה איך לעזוב. היא סובלת מכאבים, והיא קיבלה החלטה לעשות משהו לגבי זה. זה לא סרט על המתת חסד כמו שזו יצירה על מוות בכבוד"
בראיונות עימו מספר אלמודובר כי בחר במור מפני שידע שהיא מסוגלת להיראות "מבועתת, ידידותית, מלאת רחמים, זועמת, מבינה, אדישה, אקסצנטרית במידה, רכה, אמפתית אבל מבלי ללכת רחוק מדי, מלאת פחד ומעיזה בה בעת". אחרי ששלח לסווינטון את התסריט, הוא שאל את השחקנית מי לדעתה מתאימה לגלם את דמותה של אינגריד, כששמה של מור התגלגל לו בראש.
"ליבי הלם כל כך, למקרה שאכתוב שם שונה מזה שהוא חשב עליו", העידה גם סווינטון בראיונות. "אבל המיילים שלנו הסתנכרנו. שנינו חשבנו על ג'ולי. הללויה!".
"אחד הדברים שהסרט הזה עשה היה להעניק לי מתנה של ידידות נפלאה", מספרת מור. "טילדה ואני הכרנו קצת, בעיקר מפסטיבלי קולנוע ומאירועים מקצועיים אחרים. תמיד ממש הערצתי את העבודה שלה. באמת אהבתי כל כך לראות אותה, ותהיתי איך יהיה לעבוד איתה. קיוויתי שנעבוד ביחד מתישהו, וגם פשוט חיבבתי אותה באופן אישי. אהבתי את האנרגיה שלה, את איך שהיא נעה בעולם.
"טילדה היתה מישהי שממש סקרנה אותי, וזה היה פנטסטי להתיידד איתה בסרט הזה, לבנות את מערכת היחסים שלנו יחד בזמן אמת. אז כשהדמויות שגילמנו הכירו זו את זו שוב והפכו יותר ויותר מושקעות אחת ברעותה, נהיו יותר ויותר אינטימיות - כך גם טילדה ואני התקרבנו".
היה בך גם חשש לפגוש אותה ולהתאכזב?
"ההפתעה הגדולה היתה שטילדה לא אכזבה. היא נדיבה להפליא, פתוחה, ידידותית. היא מתעניינת וסקרנית. יש לנו המון במשותף. נולדנו בהפרש של חודש זו מזו, יש לנו ילדים בני אותו גיל, ושתינו ג'ינג'יות טבעיות! היה לנו כל כך כיף יחד. היינו שותפות נהדרות לסצנה, ואני חושבת שמה שיצרנו ביחד הוא גדול מסך חלקיו, וזה תמיד מה שאתה רוצה עם שותף לסצנה. גרמנו לכל לקרות ביחד, ואני חושבת שבסוף לבסס עם טילדה חברות אמיתית שנמשכת גם עכשיו היה בונוס".
סיכון על בסיס אמונה
מור נולדה בדצמבר 1960 כג'וליאן אן סמית, לאב קולונל צנחן בצבא ארה"ב ולאם פסיכולוגית ועובדת סוציאלית סקוטית. בשל תפקידו של אביה עברו היא ומשפחתה ערים והחליפו תכופות מגורים (היא מספרת שחוותה לא פחות מ־20 מעברי ערים וארצות בילדותה, ובין היתר חיה גם בגרמניה). מעברים אלה, היא אומרת, גרמו לה להביט ולנתח בשקט את האופן שבו בני כיתתה המשתנים מדברים זה עם זה, מתנהגים, ואפילו רוקדים.
כך רכשה, לדבריה, כישורי השתלבות מהירים - שאותם פיתחה לכדי יכולות משחק מפותחות. ב־1984 החלה לשחק בתיאטרון ובטלוויזיה בתפקידים קטנים, ומאמצע שנות ה־90 ביססה לעצמה קריירה קולנועית שתתפרס על פני יותר מ־30 שנה ותשלב באופן מעניין בין הפקות עתירות תקציב לבין סרטים עצמאיים וקטנים. בכולם גילמה דמויות מורכבות, לעיתים רדופות.
"נפלא להרגיש חלק מהיקום של פדרו, להפוך באופן בלתי ניתן למחיקה לדמות בחזון שלו. עבודה איתו היתה תמיד משהו שלא בתחום האפשרות בשבילי, בגלל השפה. חשבתי שאולי אוכל לעבוד איתו יום אחד כשאני מדקלמת ספרדית ברמה פונטית"
הפריצה הגדולה שלה הגיעה בזכות "תמונות קצרות", יצירת המופת של הבמאי רוברט אלטמן מ־1993. השתתפותה בסרטים "תשעה חודשים" (1995), לצד יו גרנט, ובשובר הקופות "פארק היורה: העולם האבוד" (1997) כבר סימנו אותה כשחקנית ראשית מבוקשת בהוליווד ולאחת הכוכבות הגדולות בתעשייה.
רשימת סרטיה של מור, נציגת ג'ינג'יות גאה בעיר הסרטים, בלתי נגמרת. רוב הסיכויים שצפיתם בלפחות פיצ'ר אחד שלה לאורך חייכם, וללא ספק אתם מכירים את פניה המנומשות. בין היתר, היא השתתפה ביצירות קולנועיות מפוארות דוגמת "לילות בוגי", "מגנוליה", "חניבעל", "אני לא שם" ו"משחקי הרעב", בשלל תפקידים שזיכו אותה באוסקר (על "עדיין אליס" מ־2014), וכן בפרסי אמי וגלובוס הזהב.
בגיל 64, כשבזמנה הפנוי היא כותבת ספרי ילדים, מור נחשבת איי־ליסטרית הוליוודית מהסוג שאליו שואף כל שחקן להגיע. ועדיין, אחרי כל ההישגים והתארים, היא הרגישה לחץ עצום כשנתבקשה להיות זו שתוביל את חזונו האמנותי הראשון של אלמודובר בשפה שאינה שפת אמו.
בפועל היא עשתה זאת בהצלחה יתרה: גם אם יש שיטענו כי הדיאלוגים והמשחק בדקותיו הראשונות של הסרט לא שווים ברמתם לאלה שיופיעו בהמשך, אלמודובר וצוותו גנבו את ההצגה בפסטיבל ונציה, שבו הוקרן הסרט, קטפו את פרס "אריה הזהב" וזכו למחיאות כפיים סוערות שנמתחו על פני לא פחות מ־17 דקות.
עד כמה מלחיץ היה להיות חלוצת הפרויקטים של אלמודובר באנגלית?
"מובן שזה היה מאוד מלחיץ, כמו כל דבר שאתה עומד להיות הראשון שעושה אותו. אלמודובר הוא איש חזון, אחד מיוצרי הקולנוע הגדולים של זמננו. ולכן, בכל פעם שמישהו עושה שינוי גדול, בוודאי אם הוא עובר משפה אחת לשפה אחרת, זה דבר עצום בנקודה מסוימת בקריירה שלו.
"פדרו לוקח סיכון על בסיס אמונה ומנסה משהו חדש לו, ומובן שהרבה עיניים עומדות לבחון את הפרויקט הזה. הרבה אנשים עומדים לשאול 'או, זה אותו דבר גם באנגלית? האם זה שונה?' אז כן, את מבינה שאת נמצאת פה בעמדה שיש ממנה ציפיות מאוד גבוהות. את עושה משהו מאוד מאתגר, אבל זה גם היה חלק מהריגוש. זה מרגש להיות בידיו של אמן כמו פדרו. מרגש לחבור אליו".
"בהתחלה הנחתי שזה סרט על ניו יורק, ושאני מגלמת סופרת שחיה בניו יורק. חשבתי לעצמי 'וואו, אני לא יודעת אם סופרת שגרה בניו יורק תלבש צווארון גולף ירוק'. אבל אז אתה מבין שזאת בעצם לא ניו יורק, זה חלום. זה חלומו של אלמודובר על ניו יורק"
מצד שני, האנגלית אולי גם הגבילה אותו. לא קל לביים בשפה שאתה לא רגיל אליה.
"אתה יודע, היה מעניין לעשות חזרות ולעבוד איתו באנגלית, מפני שדי מהר נהיה מאוד ברור, וגם פדרו עצמו יגיד כך, שזה לא סרט אמריקני או 'סרט באנגלית' - זה סרט ספרדי. זאת עדיין שפתו של פדרו, זאת השירה שלו. אלה הם אותם המקצבים שלו, פשוט בשפה האנגלית.
"זה לא דבר שתורגם למשהו אחר, וזה עניין שהיה קריטי עבור טילדה ועבורי כדי להבין איך לעבוד על הדמויות שלנו. זאת עדיין היתה הרגישות של פדרו, הדרך שלו לספר סיפור - והאתגר שלנו היה לספר את הסיפור שלו באנגלית. איך מתקשרים את זה? זה היה כיף".
צבעים מרגשי חושים
ולזווית הישראלית המתחייבת: לצד מור, סווינטון, ג'ון טורטורו והמוות, שחקן ראשי חשוב ולא פחות משמעותי בסרט הוא עיצובו המרהיב. לאופן שבו הסרט מעוצב ויזואלית, בשלל צבעים עזים, אחראית ענבל ויינברג, ישראלית שפועלת כבר שנים בארה"ב ושהשתלבה בתעשיית הקולנוע האמריקנית כמעצבת תפאורה שיצירותיה מפעימות. מבחינה זו מדובר כנראה באחד הסרטים היפים ביותר שאלמודובר יצר ויזואלית, מה שבמובן מסוים עומד בניגוד מוחלט לאופיו הקודר של נושא הסרט.
"זה היה מעניין, כי כשהגענו למדריד והתחלנו לראשונה לעבוד על הסרט בשלב טרום ההפקה, כלומר התאמת תלבושות וצילום, דיברתי עם אדו גראו, הצלם שלנו", משחזרת מור. "הוא אמר לי 'כולנו כאן בגלל האופן שבו פדרו רואה את העולם'. הוא רואה את העולם בצורה כל כך ספציפית, בוודאי מבחינה ויזואלית של צבע וקומפוזיציה, וגם במובן של האופן שבו הוא רואה פריים, איך הוא מזיז מצלמה. זה נכון גם מבחינה לשונית - כי לדמויות שמדברות בסרטים שלו יש שירה מסוימת בקצב, סוג של מוזיקליות.
"פדרו משתמש בכל כלי שיש לו, והוא מאוד מכוון וספציפי. בהתחלה הנחתי שזה סרט על ניו יורק, ושאני מגלמת סופרת שחיה בניו יורק. חשבתי לעצמי 'וואו, אני לא יודעת אם סופרת שגרה בניו יורק תלבש צווארון גולף ירוק'. אבל אז אתה מבין שזאת בעצם לא ניו יורק, זה חלום. זה חלומו של פדרו על ניו יורק. כך הוא מדמיין את העולם הזה. הכל מעט מועצם.
"באמצעות פלטת הצבעים שלו הוא מרגש את החושים החזותיים שלנו, הוא מושך אותנו. אנחנו שואלים אנשים מה הצבע האהוב עליהם, כי אנחנו מרגישים שזה עומד לתת לנו קצת מידע עליהם. אנחנו נמשכים לצבעים ולעיצוב ולאופנה ולאמנות. את כל הדברים האלה פדרו מקפל לתוך העולם שלו. אתה רואה את הירוק, את האדום הזה, את הכחול, הצהוב ברקע. זה מעצים את חוויית הצפייה שלנו ואת חוויית החיים. וכן, גם את המוות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו