"זה לא הכסף - אלא איך שיזכרו אותם": מאחורי מאבק המשפחות שדורשות שיקיריהן יוכרו כחללי צה"ל

"קשה לחיות למחצה.
פעם תיפול ממדרגה,
ופעם תעלה על מקפצה".

"אתה כולם", אלון לולו שמריז ז"ל

• • •

ביום שלישי, 10 באוקטובר 2023, תכננו ניב איוס ז"ל ואשתו ליאור להזמין את ההורים שלהם ל"על האש", בביתם שביישוב ניצן. לבני הזוג הצעירים בני ה־25, שלא מזמן התחתנו, היו בשורות מרגשות לחלוק. מתקפת הפתע של חמאס, שהתרחשה שלושה ימים קודם לכן, שיבשה את התוכניות לחלוטין.

ניב, אח בכור למשפחה ירושלמית ואוהד שרוף של בית"ר, רצה תמיד להיות לוחם ביחידת הכלבנים עוקץ. בשל בעיות רפואיות נאלץ לוותר על החלום והתגייס בסופו של דבר לגדודים המעורבים של חיל הגנת הגבולות, שם שימש קלע ונהג "סופה". באחד מאימוני קרב המגע שעבר בסדיר, ספג אגרוף מלוחמת גדוד "ברדלס" בשם ליאור. "הוא חזר הביתה עם פנס בעין ואמר לי 'חטפתי מכות מבחורה. היא תהיה אשתי'", נזכרת אמו, קרן.

אחרי השחרור השלים ניב לימודי הנדסאים במכללת אריאל ועבד במוסך של אביו בירושלים. בחודש מארס 2023 הוא וליאור התחתנו. הם התגוררו ביחידת דיור ביישוב ניצן, לא רחוק מהוריה של ליאור באשדוד. 7 באוקטובר תפס אותם שם.

במהלך היום ניהל ניב התכתבויות ווטסאפ עם חבריו למילואים. הוא עצמו לא הוקפץ על ידי הצבא, אך חבריו החלו לשתף הודעות שקיבלו על כך שגויסו בצו 8. בשעות הערב גם ליאור, אשתו של ניב ומי שבעצמה שירתה כאמור כלוחמת בגדוד ברדלס, קיבלה צו 8. "אני מחכה לטלפון (מהצבא) כמו משוגע", כתב ניב לאמו קרן בשעות הערב של 7 באוקטובר.

למחרת בבוקר, 8 באוקטובר, ניב כבר לא היה מסוגל לחכות. אף שעדיין לא גויס למילואים באופן רשמי, הוא החליט להצטרף לחבריו שכבר החלו לארגן ציוד בבסיס היחידה. ניב יצא מאשדוד, עבר בביתו ביישוב ניצן ותכנן לנסוע משם לבית אמו בירושלים, שם היה לו ציוד צבאי. בתמונה ששלחה לו האם באותו הבוקר ניתן לראות נעליים צבאיות אדומות, לצד מדי ב' שממתינים לו מקופלים על השידה. מעל המדים הניחה קרן צעיף שחור־צהוב של בית"ר ירושלים. "סידרתי הכל כמו שהוא ביקש", מספרת קרן, "אבל גם אמרתי לו 'רגע, תמתין, אולי משהו יקרה, אל תלך עדיין'. ניב לא היה מוכן. דבר לא היה מונע ממנו לנסוע לצבא באותו הרגע".

בשעות הבוקר של 8 באוקטובר יצא ניב מביתו בניצן לכיוון ירושלים, במכונית המאזדה הכחולה שלו. באותו זמן התקבל מודיעין על חוליית מחבלים שעושה את דרכה מנתיב העשרה צפונה על כביש 4, ברכב אאודי כחול. כוחות של שב"כ, צה"ל והמשטרה, שעמדו במחסום בהמשך הכביש, המתינו דרוכים לבואו של רכב המחבלים.

"כשניב הגיע לכביש 4 הוא ראה מחסום עם שתי טויוטות לבנות שמאחוריהן עומדים חמושים רעולי פנים", מספרת האם קרן. "הוא הספיק לצלם אותם, ואז עשה פרסה כי היה משוכנע שאלה מחבלים. במקביל התקשר למוקד 100 והחל לדבר עם המוקדנית. תוך כדי השיחה, נפתחה לעברו אש". הכוחות הישראליים, שטעו בזיהוי והיו בטוחים שהמאזדה הכחולה היא מכונית המחבלים, ירו לעברה עשרות כדורים. לניב לא היה סיכוי.

בירושלים צפתה האם קרן באותה שעה בטלוויזיה, שם דיווחו על היתקלות בכביש 4. המצלמות אף קלטו בשידור חי את רכב "המחבלים" מנוקב בכדורים. "בשלב מסוים עושים זום־אין על הרכב, והבת שלי אומרת לי 'אמא, זה האוטו של ניב'", מספרת קרן, וכבר לא מצליחה לעצור את הדמעות. "נסענו מייד דרומה", היא אומרת בבכי, "בלי לדעת אפילו לאן, עד שהפנו אותנו לתחנת המשטרה באשדוד. שם שאלו אותי אם יש לניב סימן זיהוי כלשהו. אמרתי להם 'כן, יש לו קעקוע על היד. קעקוע של מגן דוד'".

בתחנת המשטרה פגשה קרן את ליאור, כלתה. רק שם גילתה, לראשונה, שהיא בהיריון. "הם לא הספיקו לספר לנו", אומרת קרן. "זה מה שהם תכננו לבשר לנו ב'על האש' ביום שלישי".

"לא גויס למילואים"

ניב, שיצא להילחם מבלי שקיבל באופן רשמי צו 8 מצה"ל, נקבר בקבורה אזרחית. הוא לא הוכר כחלל צה"ל, אלא כנפגע פעולות איבה. "זה הוציא אותי מדעתי", אומרת קרן. "ראשית, כי הוא לא נהרג על ידי האויב. ושנית, מפני שהוא לא קם בבוקר והלך לעשות קניות בסופר. הוא יצא מהבית במטרה אחת, ובמטרה אחת בלבד - להגן על מדינת ישראל".

קרן החליטה לא לוותר. במכתב ארוך ומפורט, שעליו חתמה בשם "קרן, אמא של ניב, הילד הכי מדהים בעולם", פנתה ללשכת אגף כוח האדם בצה"ל (אכ"א), שבידיו נמצאת הסמכות הבלעדית להכיר בבנה כחלל צה"ל. "אנחנו מצרים על מותו של ניב ז"ל בנסיבות כה טרגיות", היתה התשובה. "(אבל) ביום נפילתו הוא לא גויס למילואים בצו 8 ואף לא היה מוצב תחת יחידת מילואים פעילה, ומשכך אינו נחשב כחייל ביום מותו המצער".

קרן לא התייאשה ופנתה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, ולראש המל"ל, צחי הנגבי, שהפקידו בידיה מכתבים חתומים עבור הרמטכ"ל, שבהם המליצו לשקול את החלטת אכ"א מחדש. "הגעתי למסקנה שיש להכיר בניב ז"ל כחלל צה"ל", כתב הנשיא הרצוג. קרן נפגשה גם עם רונן בר, ראש השב"כ, שאנשיו היו בכוח שירה לעבר רכבו של ניב. בשיחה איתה קיבל בר אחריות לאירוע הטרגי. לדבריה, בר הביע גם הוא תמיכה מלאה בהכרה בניב כחלל צה"ל.

אלא שאפילו עמדת הבכירים הללו לא הועילה. ניב, על פי החוק היבש, פשוט לא עומד בקריטריון היחיד להכרה – הוא לא היה חייל צה"ל בעת מותו, ועל כן אפילו לרמטכ"ל אין על פניו את הסמכות להכיר בו ככזה.

קרן איוס, אמו של ניב ז"ל: "לניב נולד תינוק שיכול לגדול, לראות לובשי מדים ולהגיד 'אלה הרגו את אבא שלי', והוא יכול להגיד 'אבא שלי, חלל צה"ל, היה גיבור ישראל. אני גם מצטרף לשורות'. הפער הזה נמצא בידי המדינה"

בימים אלה עומדת קרן, בייאושה, לפני פנייה לבג"ץ, בתקווה שבית המשפט יהיה זה שיסייע לה להפוך את החלטת אכ"א. "ניב מוכר כחלל פעולות איבה, ולכן להכרה בו כחלל צה"ל אין משמעות מבחינת התגמולים שאלמנתו מקבלת מהמדינה", היא מסבירה. "זה לא עניין כלכלי, אלא מוסרי וערכי. אבל בצבא צריכים כנראה קונסטלציה משפטית שתאפשר להם להכיר בניב כחלל.

"לדעתי, במלחמה הספציפית הזו צריך קצת לצאת מהקופסה ולחשוב על המורל בציבור, על המוטיבציה, על המלחמה הבאה. מה אנחנו רוצים? שאנשי מילואים שרוצים להתגייס ולהילחם, יחששו לצאת מהבית כי לא יוכרו כחללי צה"ל? צריך לחשוב על האופן שבו אנחנו רואים את האחריות של המדינה כלפינו. ניב לא חיכה לביורוקרטיה, הוא קם ויצא למלחמה. גם ההכרה בו לא צריכה לחכות לביורוקרטיה".

לפני כחצי שנה נולד בנם של ניב וליאור, הבן שלעולם לא יפגוש את אביו. שמו ליב - שילוב של שמות הוריו, שמשמעותו "חיים". "ליב יכול לגדול ולראות לובשי מדים, ולהגיד 'אלה האנשים שהרגו את אבא שלי'", אומרת הסבתא קרן, "והוא יכול לגדול ולהגיד 'אבא שלי, חלל צה"ל, היה גיבור ישראל. אני גם מצטרף לשורות'. הפער הזה נמצא בידיים של המדינה".

"מתחייב לעשות סדר"

המקרה של ניב איוס ז"ל הוא לא היחיד. כמה משפחות שכולות מנהלות בימים אלה מאבקים מול הצבא, שחלקם הגיעו לפסים משפטיים, בדרישה כי יקיריהן יוכרו כחללי צה"ל שנפלו במלחמת 7 באוקטובר. עד כה שלל צה"ל כ־20 בקשות של משפחות כאלה. אלו שהמשיכו להיאבק בהחלטת הצבא גילו במהרה עד כמה העניין קשה, מסורבל ומתיש.

גם בצה"ל מגלים עד כמה העניין מורכב. החוק הישראלי אמנם ניסה להגדיר במדויק את גבולות ההכרה בחללי צה"ל, אלא שהגבולות הללו מיטשטשים לפעמים, במיוחד במלחמה הנוכחית, שבה נתקלה מדינת ישראל באירועים שאיש לא היה יכול לחזות מראש. גורמים בצה"ל טוענים שכל בקשה להכרה בחלל נבחנית ביראת קודש ותוך "כאב בטן", ועל בסיס תחקירים שמבוצעים בעזרת המשפחות השכולות ואנשי מקצוע. אלא שלעיתים קרובות, דוחה צה"ל גם בקשות להכרה שעל פניו היה ניתן להיענות להן.

למרות זאת, במהלך המלחמה דווקא ידעו באכ"א להכיר גם בהרוגים שאינם חוסים במפורש תחת החוק, כחללי צה"ל. כך היה, למשל, במקרה של אל"ם (מיל') ליאון בר (בן מוחה) ז"ל, שיצא ב־7 באוקטובר על דעת עצמו מביתו בגדרה כדי להילחם במחבלי חמאס בדרום, אף שלא קיבל זימון למילואים, ונהרג בעת שפינה פצועים. הוא הוכר בדיעבד כחייל, עקב העובדה שקפץ לאזור הקרבות עוד לפני שהספיק לקבל את הצו באופן רשמי, ונהרג תוך הפגנת גבורה כשהוא לובש מדים. גם כמה אזרחים שנלחמו במסגרת כיתות הכוננות בקיבוצי הנגב המערבי חוילו בדיעבד וקיבלו הכרה כחללי צה"ל.

מקרה נוסף שהגיע לאחרונה לכותרות הוא זה של רס"ן (מיל') זאב חנוך (ז'אבו) ארליך ז"ל, בן 71 במותו, חוקר היסטוריה וגיאוגרפיה ידוע שנהרג במהלך פעילות מבצעית בלבנון, לאחר שהוכנס לתוך שטח הלחימה בידי קצין בכיר, וזאת בלי שחויל באופן רשמי. גם ארליך חויל בדיעבד והוכר כחלל צה"ל, לאחר שהתברר כי המפקדים שזימנו אותו למשימה בלבנון היו משוכנעים שהוא התחייל, וכי הטעות היא טכנית בעיקרה ומקורה בשלישות היחידה.

גם בעבר ידעה המערכת להיאבק מצד אחד במשפחות שדרשו הכרה ביקיריהן כחללי צה"ל, ומהצד השני להגמיש את החוקים עבור אחרים. כך, למשל, במקרה של כתב "קול ישראל" אילן רועה ז"ל, שנהרג במהלך סיקור עיתונאי בדרום לבנון, או במקרה של רס"ן (מיל') איתי זיידן ז"ל, אזרח עובד צה"ל ששימש מדריך בקורס טיס ונהרג בטיסת אימון ביחד עם חניך בשנת 2020. גם במקרים אחרים - כמו זה של קצין אמ"ן ת' שמת בכלא לאחר שנחשד בעבירות ריגול - קיבלו מי שהיו בפועל אזרחים בעת מותם הכרה כחללי צה"ל, וזאת בניגוד לחוק היבש.

"לו המערכת היתה מציבה קו גבול ברור, בין מי שחלל צה"ל לבין מי שאינו חלל צה"ל, אולי לא היה אפשר לבוא אליה בטרוניה", אומר הסנגור הצבאי הראשי לשעבר, עו"ד רן כהן רוכברגר, המסייע למשפחת איוס בהתנדבות במאבקה מול צה"ל. "למרבה הצער, וגם התדהמה, אין קו כזה.

"יש מקרים רבים, אפילו רבים מאוד, שבהם מי שנהרג כשלא היה חייל בפועל, לא בשירות סדיר או בשירות מילואים פעיל, הוכר כחלל צה"ל. בכל אחת מאותן פעמים נמצאו כל מיני סיבות לחריגים ולחריגי־חריגים, בהחלטות פרטניות, שרבות מהן לא מוכרות לציבור הרחב. המצב הזה יוצר פער כואב ומקומם בין אלה שהוכרו לבין אלה שלא הוכרו. הפער הזה בלתי נסבל, ובאופן טבעי מעורר טענות קשות של שרירות ושל איפה ואיפה. הרי אנחנו יודעים שכאשר המערכת רואה לנכון, היא כן מסוגלת להתגמש ולהגיע להחלטה של הכרה".

לדברי כהן רוכברגר, בקרב חלק מהמשפחות נוצרה התחושה שרק מי שנמצא ביחידה ה"נכונה", אוחז בדרגה גבוהה או מכיר את האדם ה"נכון", יזכה להכרה, ושממילא הכרה ביקיריהן כחללי צה"ל לא תגיע בלא מאבק תקשורתי ומשפטי ברשויות.

"לא הגיוני שרק מי שיחליט להיאבק ורק מי שיאסוף כוחות נפש יהיה לו סיכוי להכרה, ומי שלא ייצא למאבק ציבורי, יישאר לא פעם עטוף באבלו ובבדידותו ולא יוכר", הוא אומר. "מתחייב לעשות סדר בעניין הזה, אחת ולתמיד. התחושה של אפליה ושל חוסר שוויון היא הקשה שבתחושות, במיוחד כשמדובר בנופלים. ההבחנות הדקות־מן־הדקות והלא־קוהרנטיות שהמדינה מנסה לא פעם להציג בין מצב של הכרה ואי־הכרה, זה פשוט דבר מעליב והוא אינו יכול עוד להימשך".

עו"ד רן כהן רוכברגר: "התחושה של אפליה ושל חוסר שוויון היא הקשה שבתחושות, במיוחד כשמדובר בנופלים. ההבחנות הדקות־מן־הדקות והלא קוהרנטיות שהמדינה מנסה לא פעם להציג בין הכרה ואי־הכרה, זה פשוט דבר מעליב"

בצה"ל דוחים את הטענות על אפליה וטוענים שדווקא הניסיון העיקש להיצמד לחוק היבש הוא שמונע איפה ואיפה. ובכל זאת, מתוך הבנה של הנסיבות הייחודיות של המלחמה הנוכחית, וליתר דיוק של אירועי 7 באוקטובר, הוקמה השנה בצה"ל ועדה מייעצת לרמטכ"ל, בראשות האלוף מוטי ברוך, שעליה הוטל לגבש מדיניות חדשה להכרה בנופלים כחללי צה"ל, וזאת במקרים ייחודיים כמו של חטופים או אזרחים שהשתתפו בלחימה בדרום בימיה הראשונים של המלחמה. על פי הודעת דובר צה"ל, הוועדה היתה אמורה להגיש את המלצותיה עד 30 ביוני. מאז חלפה חצי שנה, וההמלצות הסופיות טרם הוגשו.

למוסף "שישבת" נודע כי הוועדה עדיין יושבת על המדוכה, לאחר שנתבקשה בידי הרמטכ"ל לבצע השלמות לעבודתה. הוועדה גיבשה כמה קריטריונים ייחודיים לאירוע 7 באוקטובר, שיאפשרו הכרה בחלק מהנופלים כחללי צה"ל, ובתוך כך חטופים. המלצות הוועדה קיבלו רוח גבית מהרמטכ"ל ומשר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, ובימים אלה מתנהלים דיונים בעניין גם מול שר הביטחון החדש, ישראל כ"ץ. ואולם, כדי שהמלצות הוועדה ייושמו בפועל, לכל המעורבים בדבר ברור כי יש צורך בתהליך חקיקה בכנסת, שהדרך אליו עוד ארוכה ומפותלת. עד אז, חלק מהמשפחות ייאלצו להמשיך ולהתייסר.

"לא כוסה במצבה"

אחת מהן היא משפחתו של אלון לולו שמריז. אלון, תושב כפר עזה ולוחם מילואים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, נחטף בידי חמאס ב־7 באוקטובר. לטענת משפחתו, במהלך היום נערכו ניסיונות של מפקדיו ושל שלישות היחידה לזמנו למילואים בצו 8, אך באופן טבעי הוא לא יכול היה לאשר את הצו ולכן לא גויס באופן רשמי. בהמשך, ולאחר שעלה החשד שנחטף, הוחלט להפסיק את הניסיונות ליצור עימו קשר טלפוני ואף הוציאו אותו מקבוצת הווטסאפ של היחידה, כדי למנוע אפשרות של דליפת מידע.

במשך יותר מחודשיים שרד אלון במנהרות חמאס, עד שהצליח לברוח משוביו ביחד עם שני חטופים נוספים, יותם חיים ז"ל וסאמר פואד אל־טלאלקה ז"ל, שהיו נעדרי רקע קרבי. בהובלתו של אלון הם הצליחו להסתתר במשך ימים ארוכים בתוך שכונת סג'עייה. לבסוף, ובאופן טרגי ביותר, השלושה נורו למוות בידי כוח צה"ל שסבר בשוגג כי מדובר במחבלים.

"הקבר של אלון לא כוסה במצבה במשך שלושה חודשים כי חיכינו שהצבא יכיר בו כחלל צה"ל", אומר אחיו, יונתן. "בהתחלה חשבנו שזו טעות תמימה. פנינו לראש אכ"א, מתוך רצון לסגור את העניין בתוך המערכת, ובעיקר לאור העובדה שהיו אנשים שהוכרו ב־7 באוקטובר כחללי צה"ל למרות שחוילו רק בדיעבד או לא בדיוק היו בכיתות הכוננות היישוביות.

"ניסינו בדרכים המקובלות, ונדחינו שוב ושוב על ידי הגורמים בצה"ל, מהרמטכ"ל ומטה. לבסוף החלטנו לפנות לבג"ץ. לא חסרות לנו צרות על הראש ולא רצינו לצאת למאבק הזה, אבל לא השאירו לנו ברירה. יש בזה עלבון שרואים באלון אזרח 'רגיל' שנהרג, בלי לתת ביטוי לגבורה ולפן הצבאי של מותו. בעיקר כשיש אחרים שכן הוכרו, מה שנותן תחושה קשה של איפה ואיפה".

יונתן שמריז, אחיו של אלון ז"ל: "אלון הוביל את שני החטופים האחרים במנהרות והבריח אותם החוצה. זה נדבך חשוב שיכירו בגבורה שלו שהתבטאה בפן החיילי, אבל המדינה נתלית בפורמליזם, באם הצו נשלח והתקבל או לא"

לדברי יונתן, "אנחנו משפחה משרתת. אלון, חודש לפני 7 באוקטובר, היה באימון מילואים. הוא אהב את היחידה, ואם לא היה נחטף היה מתייצב ונלחם כתף אל כתף עם חבריו. גם בתוך עזה הוא פעל כראשון הלוחמים. חטופים אחרים ששוחררו מספרים שאלון, שהיה בשירות הסדיר שלו ובמילואים בהנדסה קרבית והכיר את המנהרות, הוא זה שעוד כחטוף היה הרוח החיה. עם החיילות והיכולות שהביא מהצבא, הוא זה שהוביל את שני החטופים האחרים דרך המנהרות והבריח אותם החוצה. זה נדבך חשוב שיכירו בגבורה שלו שהתבטאה בפן החיילי, אבל במקום זה המדינה נתלית בפורמליזם, של אם הצו נשלח והתקבל או לא. זה מעליב".

גם במקרה הזה, ההכרה באלון כחלל צה"ל אינה כרוכה בתגמול כספי. "כמשפחה של נפגע פעולות איבה אנחנו מקבלים מעטפת מלאה של משרד הביטחון. בהיבט הזה אין הבדל", אומר יונתן. "מה שחשוב לנו הוא ההכרה. יש פה משהו ערכי. אני חושב שלהיות מוכר כחלל צה"ל זה כבוד שמגיע למי שלחם, נלחם וגילה אומץ לב שהתבסס על שירותו הצבאי. הצבא מכשיר אותך כדי שתילחם, ואלון, במעשיו, גילם את כל הדברים האלה - פעל באומץ לב, בגבורה, הוביל את החברים שלו למסע הרואי שאני לא יודע לתאר במילים. עצוב להגיד את זה, אבל למעשה הוא היה המילואימניק הראשון בעזה".

לאחר תקופה ארוכה ללא מצבה, ובהתערבות בית המשפט, אפשר צה"ל למשפחת שמריז להקים על קברו של אלון מצבה שדומה בעיצובה למצבה צבאית. עם זאת, צה"ל ממשיך לסרב להכיר באלון כחלל צה"ל או לערוך לו טקס קבורה צבאי.

הדיונים בעניין בבג"ץ עדיין מתנהלים, והשבוע דחקו שופטי בג"ץ בנציגי המדינה לנמק את מדיניות ההכרה בחללי צה"ל, ואף הפצירו במדינה לפתור את הסוגיה הסבוכה באמצעות חקיקה בכנסת.

"לקבוע בסכין מנתחים"

עד שהחקיקה הזו תושלם, אם אכן תצא אי פעם לדרך, תמשיך משקולת ההכרה להכביד על כתפיו של ראש אכ"א. "אצלו מתנקזים כל הדילמות הפילוסופיות והרגשות", אומר מי שכיהן בעבר בתפקיד, האלוף (מיל') מוטי אלמוז. "כמו כל ראש אכ"א, גם אני התעסקתי רבות בנושא הזה, והייתי צריך לקבוע בסכין מנתחים מי חלל צה"ל ומי לא.

"מדינת ישראל החליטה שאם שני חברים, האחד לובש מדים והשני סיים לפני חודש ללבוש מדים, הולכים ביחד ברחוב ונהרגים בפיגוע - אחד מהם יוכר כחלל צה"ל והשני לא", ממשיך אלמוז. "יכול להיות ששניהם שירתו את המדינה, אבל אחד מהם נמצא במעמד אחר מהשני. הסיבה היא שביום הזיכרון אנחנו רוצים שאלו שנפלו על הגנת המדינה, או רצו לשרת את המדינה אבל נהרגו במהלך השירות, גם אם בתאונה, ממחלה או שלחו יד בנפשם - כשהם ייקברו זה ליד זה, הם לא ירגישו זרים".

אלמוז מספר שבשל כך, בבואו להכריע במקרים גבוליים של הכרה בחללי צה"ל, הוא הסתמך על שני שיקולים מרכזיים - אם החלל היה במשימה צבאית, ואם "עשה משהו שבוודאות ידע שהוא יכול להיהרג בגללו למען מישהו אחר, ולא למען עצמו או בני ביתו".

לדברי אלמוז, "בכל מקרה, הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה שבית המשפט והמשפטנים יתערבו. אני לא רוצה שבג"ץ יקבע לי, כראש אכ"א, את סולם הערכים. מעבר לכך, ברגע שזה מגיע לבית המשפט, המשפחה נגררת לאינספור דיונים, שנמתחים לאורך זמן רב, ובדרך כלל ניתן לחזות מראש מה תהיה החלטת השופטים. לכן השתדלתי להימנע מזה כמה שניתן. ברגע שהגענו לבית המשפט, מבחינתי הפסדנו".

"משימה, לא עבודה"

במהלך המלחמה סירב צה"ל להכיר בכמה מהנופלים כחלליו, גם במקרים שעל פניו נראים מובהקים, ושנראה כי הם עומדים בקריטריונים שהציב ראש אכ"א לשעבר אלמוז.

אחד המקרים הללו הוא של לירון יצחק ז"ל בן ה־30, שנהרג השנה בעזה, שבועיים לפני יום חתונתו. "לירון עבד בתחום הקידוחים והיה מפעיל של כלים לקידוח כלונסאות, שאותם אין לצבא בשגרה", מספרת אמו, סיגל. "מאז 7 באוקטובר הוא ניסה לעזור בכל מיני דרכים. בשלב מסוים חבר שלו, שיש לו חברה שעוסקת בקידוחים, התחיל לעבוד עם צה"ל בעזה. לירון לא חשב פעמיים והצטרף אליו. מבחינתו זו לא היתה עבודה, אלא משימה".

לירון הספיק להיכנס כמה פעמים לתוך שטח הרצועה, בליווי של הצבא ותוך שהוא צמוד ללוחמים של הנדסה קרבית, כדי לסייע בהשמדת מנהרות ובאיתור חטופים. בחודש מאי השנה הצטרף לכוח של הנדסה קרבית לפעילות באזור רפיח, סמוך לציר פילדלפי. הוא צויד במדי צה"ל, בקסדה ובאפוד קרמי, ופעל תחת הנחיות של מפקד מיחידת יהל"ם. בשלב מסוים טווח הכוח בפצצות מרגמה, ולירון נפגע ונהרג.

"בשבעה שלו באו לוחמים מיחידת יהל"ם, ניחמו אותנו וסיפרו לנו כמה לירון היה מאוד חשוב בתחום שלו", מספרת האם סיגל. "אבל מעבר לזה לא הציגו לנו תחקיר, מה קרה לו ואיך קרה, ובמיוחד מי הכניס אותו לשם ומדוע. אנחנו יודעים שעובדים אחרים בחברה האזרחית שבה לירון עבד, חוילו ונחשבו לאנשי מילואים. במקרה שלו, זה לא קרה משום מה, אולי כי היה חדש יחסית".

בשל היותו אזרח בעת מותו, לירון אכן לא הוכר כחלל צה"ל, וזאת גם לאחר פניות חוזרות ונשנות של משפחתו לרשויות הצבא. השבוע הגישה המשפחה עתירה לבג"ץ בעניין. "מתעלמים מאיתנו כבר חצי שנה", אומרת סיגל. "אם אתם טוענים שהוא אזרח, אז למה אתם מכניסים אותו לאזור מלחמה? זה לא שהוא הלך ברחוב וירו בו או שהוא נקלע לפיגוע. הוא הלך לאזור מלחמה, וזה מקומם שהוא לא מוכר כחלל צה"ל. ההכרה הזו תיתן לי נחת, מהבחינה הזו שהבן שלי לא נהרג לחינם, שעושים לו כבוד ושהוא ראוי להיות חלל צה"ל. הוא היה עם מדים, עם קסדה, עם שכפ"ץ. הוא היה עם יחידת יהל"ם, אז מה ההבדל בינו לבינם? לירון לא חשב פעמיים אם לתת את החיים שלו במלחמה הזו. זה שלא חיילו אותו - זו בעיה של הצבא, לא שלנו.

"זה כואב לי שהבן שלי נתן מעצמו והוא לא מקבל את ההכרה. אני מרגישה כמו אמא שלא עושה מספיק לבן שלה. הוא נתן את החיים שלו, ואנחנו נותרנו משפחה מפורקת. אם תהיה ההכרה בלירון זה יעזור לנו גם ברמה הנפשית. אני אוכל להגיד 'לירון, הבטחתי לך ואני מקיימת. אתה תקבל את הכבוד הראוי לך'. אני מרגישה שמה שנעשה פה לא הוגן. זה אבסורד שאנחנו בכלל צריכים להתעסק בדבר הזה במקום בלקום על הרגליים. במקום לבוא ולעטוף את המשפחה ולהגיד 'איזה בן גיבור היה לך', אני מקבלת סטירה לפנים".

בצה"ל טוענים מנגד כי יצחק חתם על חוזה העסקה כעובד קבלן אזרחי, שממנו עלה בבירור כי אם ייפגע לא יוכר כחלל או כנכה צה"ל, אלא כנפגע פעולות איבה.

לא הוכרו בפועל

בדומה למקרה של אלון שמריז ז"ל, במהלך המלחמה התרחשו עוד כמה מקרים שבהם הרוגים נקברו בטקס צבאי או תחת מצבה צבאית, אך לא הוכרו בפועל כחללי צה"ל. גם עניין זה, שמוביל שוב לאותו טשטוש גבולות, בלבול ותחושת האיפה ואיפה, מקשה מאוד את תהליכי השיקום על המשפחות השכולות.

כך, למשל, היה במקרה של נווט הקרב רס"ן (מיל') אסף דגן ז"ל, ששם קץ לחייו בעת שלא היה בשירות צבאי. לאחר מאבק משפטי של משפחתו, שטענה כי התאבד בשל פוסט־טראומה משירותו הצבאי, מצא בג"ץ פתרון ביניים ואילץ את צה"ל לערוך לדגן הלוויה צבאית בבית קברות אזרחי. בימים אלה שוקלת המשפחה את המשך צעדיה במאבקה למען הכרה בו כחלל צה"ל. גם רס"ם (מיל') אילן מזרחי ז"ל, ששם קץ לחייו לאחר שירות מילואים בן חצי שנה בעזה, הוכר כחלל צה"ל אף על פי שכבר שוחרר באותה עת משירות מילואים, ובתום מאבק ציבורי של משפחתו.

שני המקרים הללו הם של חיילים שהתאבדו בשל פוסט־טראומה מימיהם בשירות הצבאי, עניין שצה"ל לא ממהר לקבל עליו אחריות. בימים אלה מנהלת גם משפחתו של אורי אפשטיין ז"ל מאבק משפטי, במטרה שיוכר כחלל צה"ל, לאחר שנטל את חייו. אפשטיין שירת כלוחם בגבעתי ונלחם במלחמה במסגרת שירותו הצבאי הסדיר. לאחר שחרורו גויס למילואים ושירת בשדה תימן, שם השגיח על מחבלי חמאס העצורים. באותה תקופה החל להתבודד, נמנע מקשר עם משפחתו וחבריו, ומצבו הנפשי הלך והידרדר.

לאחר שסיים את שירות המילואים הוא פנה לטיפול נפשי, אך באפריל השנה גויס לאימון מילואים חד־יומי. למחרת, בעת שהיה אזרח באופן רשמי, שלח להוריו הודעה כי "אין לי עוד כוחות וסיבה להמשיך" ושלח יד בנפשו. למרות פניות חוזרות ונשנות לצה"ל, בצבא סירבו להכיר בו כחלל צה"ל ולא נערכה לו הלוויה צבאית. מאבק המשפחה צפוי להגיע בימים הקרובים לבג"ץ.

itayilnai@gmail.com