"את זמרת. תישארי במקום שלך", כתבה לי אישה אחת השבוע בתגובה לציוץ בטוויטר. כשאנשים לא כל כך מתוחכמים לא מסכימים איתי, הם נוטים להזכיר את זה שאני זמרת. כאילו ברגיל אני מצייצת רק תאריכי הופעות וביקורות מיקרופונים. כאילו שאם הייתי רופאת ילדים או קוסמטיקאית, הם כן היו שמחים לשמוע את דעתי.
מה גם שאם הייתי כותבת משהו שהם כן מסכימים איתו, זה כנראה היה בסדר שאני זמרת. ככה זה כשאין יותר משמעות לדעות, אלא רק למי שאומר אותן. אין יותר משמעות לחשיבה ביקורתית, רק שתגיעי בסוף למסקנה הנכונה. אין יותר משמעות לוויכוח, רק לשורה התחתונה: בעדי או נגדי.
הרי היתה נקודה בזמן שבה כבר הייתי מוכנה לוותר ולהגיד "אני שייכת למחנה שלי וזהו". שמעכשיו אני מדברת אליהם ורק אליהם. שאין מה להתווכח עם הצד השני, פשוט צריך לנצח אותו, אחת ולתמיד. ואז הם יבינו, ואז הם יראו שכל הזמן הזה צדקנו, וואו, איזה מזל שהראינו להם את האור. ותבינו, הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ, מוקפת באנשים שהתייאשו מלדבר ומתקשרים רק בצעקות. אנשים מכל המחנות, שאם תשאלו אותם מספיק פעמים "למה", תגלו שהדעה הפוליטית שלהם מבוססת על זה שהצד השני טיפש או עיוור.
• • •
אבל אז הגיע 7 באוקטובר. ולמשך שעה וחצי היינו קצת יותר נחמדים זה לזה. פגשתי אנשים שאני לא רוצה לוותר עליהם כל כך מהר ואנשים שנחושים להתעקש גם עלי. תמיד ידעתי שמילים יכולות להיות נשק, אבל כבר פחדתי לפגוע במי שעומד מהצד השני.
העמדות שלי לא השתנו משמעותית, אבל רק כשאנחנו מתייחסים בכבוד למי שחושב אחרת מאיתנו, רק אם אנחנו באמת ובתמים נותנים לו את ההזדמנות להראות לנו למה הוא צודק ואנחנו טועים - אנחנו נזכרים שוב שהחוכמה לא נמצאת רק בצד אחד וגם לא המוסר. השנה למדתי שאם אני זוכרת את כל זה, אני כן יכולה להביע את המחשבות שלי, והן לא יפגעו ברגשות של אף אחד. מקסימום יתסכלו קצת כמה אנשים. מי שבכל זאת נעלב, מקלל או מסית נגדי, כנראה לא הייתי מצליחה להגיע אליו בכל מקרה.
אחרי השנה האחרונה כולנו הבנו מה קורה למי שלא מפקפק באינפורמציה שבה מאכילים אותו. הקריקטורה של הסטודנטים בקולג'ים האמריקניים נראית כל כך מגוחכת מהצד, אבל אחרי כמה רגעים את מבינה שאת כנראה לא מאוד שונה מהם. את פשוט חיה מציאות אחרת, אבל זה לא שאת מונעת מסקרנות ומרצון כן להקשיב, ללמוד ולגדול. אנחנו צוחקים עליהם שהם ניזונים משברי מידע בטיקטוק בעודנו גוללים בטיקטוק וניזונים משברי מידע.
• • •
ידענו שהרשתות החברתיות מקטבות מאוד, אבל לא הפסקנו להשתמש בהן. למדנו שהחדשות מראות לנו רק חלק מהתמונה, אבל לא יצאנו לחפש את היתר, כי זה ידרוש יותר מאשר להעביר ערוץ, אנחנו רק בני אדם עם חיים מסובכים מדי. רוב האינפורמציה שאנחנו צורכים לא מיועדת לשנות את העמדות שלנו, היא בעיקר עושה דמוניזציה לצד השני. אין כאן שוק חופשי של דעות, יש כאן התכנסות מוחלטת לתוך סט אמונות שהוא כנראה לא רק נוח, אלא גם עצלני אינטלקטואלית.
אני רוצה להאמין שהטור הזה כאן מאפשר לי לדבר איתכם. שתראו אותי, באמת. שתדעו שאם אני חושבת אחרת מכם, זה לא כי אני רעה או טיפשה. אני רוצה להאמין שיש גבול עד כמה אפשר לסלף כוונה או להתייחס בציניות להושטת יד כנה. לכל אלה אין לי כוחות יותר. ובאמת, אני כבר כמעט לא נכנסת לטוויטר. ואפילו לא בגלל תגובות של אנשים לא לגמרי מחווטים, אלא כי המחשבות שלי הן כבר לא בשחור ולבן. כבר לא נכנסות ב־280 תווים.
המריבות ההן סביב הרפורמה המשפטית השאירו אותי עם כמה צלקות, וממרחק השנה האחרונה אני מגלה שלא רק שאני לא רוצה לריב יותר, אלא שאני גם מרגישה שאין לי עם מי. המעוזים האחרונים של ההתעקשויות שלי הם לא עניין של ימין ושמאל. יכול להיות שסדר העדיפויות שלי מאורגן אחרת משל אם לשבעה מעפרה, אבל אני די משוכנעת שהסעיפים עצמם דומים.
• • •
אני כבר שנה מספרת לעצמי את אותו הסיפור וכבר שנה משכנעת את עצמי שהוא נכון, כי הוא חייב להיות נכון. כי אם הוא לא נכון, אז מה כן? כבר שנה אני מספרת לעצמי שרוב מי שגר כאן מסכים איתי על האמיתות הפשוטות. על מה שחשוב - שאנחנו דואגים זה לזה. שאנחנו צריכים לחלוק בנטל.
שפוליטיקאים יכולים לפלג בינינו רק עד גבול מסוים. כבר שנה אני מספרת לעצמי שגם אם יש דרכים שונות להגיע לשם, רובנו רוצים את אותם הדברים: את האחים והאחיות שלנו בבית. לחיות בשקט. זה לא דף מסרים, זו פירמידת הצרכים של מאסלו. ואני מפחדת להתווכח עליהם, לא כי אני מפחדת להפסיד בוויכוח, אלא כי אני מפחדת לגלות שאנחנו לא מסכימים מלכתחילה.
אז אני לא מתווכחת ולא צועקת יותר. היום אני יכולה להגיד שניסיתי לצעוק ולא נראה לי ששכנעתי מישהו. לא גרמתי לאף אחד לראות את האור. אולי חידדתי למישהו איזו נקודה, אבל זה באמת ניואנס. רק עצבנתי המון אנשים, שגם הם באו מראש כדי להתעצבן, אז היה להם נוח להתעצבן עלי.
וואלה, זה לא מרגיש מאוד פרודוקטיבי. אז אני כמעט לא מדברת על פוליטיקה, אולי רק כשאני בין חברים טובים. אני כמעט לא כותבת על פוליטיקה, בגדול נגמר לי מה להגיד. על מה נדבר? על יריב לוין? נו באמת. זה מוזר שליריב לוין לא מוזר לדבר על יריב לוין. יריב שיריב. אני לא רוצה לריב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו