ברגע שבו נודע על מותה של קורין אלאל ז"ל הציף אותי בעוצמה רגש מוזר מאוד. לא הכרתי אותה אישית, ורגש הצער המיידי שתקף אותי היה טבעי, כמו זה שתוקף את כל מי ששומע על אובדן דמות מפורסמת, חשובה ומיטיבה, וגם תחושת החמצה על הכישרון שהלך מן העולם בקיצור שנים. אבל אל אלה נלווה בעוצמה רגש אחר שהיכה בי פתאום: דחף עז להגיד תודה. פשוט תודה, כמו הדחף הבהול להתקשר או לכתוב למי ששלח לנו מתנה, רגע לאחר שהגיעה. מין המיה פנימית כזו, של הכרה בטוב ורצון להביע את ההכרה הזו.
יצירות רבות הותירה אחריה קורין אלאל, והשבוע הזה הוצף עד גדותיו בהבעת צער והערכה לדמותה וליצירתה. אם הייתי מספיק להביע בפניה תודה, הייתי מסמיק ונבוך ומקצר כדי לא להעיק, ומודה לה ממש מכל הלב, באהבה גדולה, על שניים משיריה.
הראשון הוא "שיר לשירה". אני ממש זוכר איך בלילה מלילות מלחמת המפרץ ב־1991 ישבנו בחדר אטום בפנימייה של הישיבה וחברי משה א' לימד אותי בכישרונו את השיר האדיר הזה, שהוקלט בגרסה חדשה והפך מוכר מאוד שנה וחצי קודם לכן, שורה שורה, בית בית וגם דמעה דמעה, כי אי אפשר לשיר אותו בלי.
זה היה מקסים והוא גם שר מקסים. אני נמנע מלכתוב את שמו המלא מפני שהוא כיום רב גדול, והשורה "ב־1991 לימד את אריאלי את 'שיר לשירה' של יהונתן גפן וקורין אלאל ז"ל" לא ממש תעלה את ערך המניה שלו. דווקא חברי המוזיקאי אלי צוויק, שניגן איתנו אז בחדר בגיטרה, ישמח שאזכיר את שמו, לדעתי, אז הנה אני מזכיר ומודה לו על האקורדים ההם. "שיר לשירה" הוא פיסת תפילה נבואית טהורה, שמצליחה כבר 35 שנה לחבר אותי בשנייה אל קסם ההורות המציף וגורמת לי מייד לאהוב ולהתנדנד.
התודה השנייה (והמוקדמת יותר) היא על "דרך הכורכר". אני בטוח שרבים יסכימו עם הקביעה שהרגע שבו נודעה להם פיסת הטריוויה הזו, שאת "דרך הכורכר" ("וריח מלונים, עם דבק אורנים, נופל כבד, כמו השנים, אבל תמיד מסביר פנים") של יעקב גלעד, בפיו של אריק סיני, הלחינה קורין אלאל, הצליח להוציא מהם "וואלה?" בלתי רצוני.
השיר הזה הוא אמנם במקצב חדשני ובאופי על־זמני, אבל כיוון שהוא כל כך גאוני ולא שגרתי, הוא נשמע עתיק הרבה יותר מ־44 שנותיו, ובעיקר: הוא לא נשמע מכאן, אלא כמו יבוא של יצירה גדולה. כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להסביר את סוד קסמו, אבל לי הוא נראה כמו פתקה מן השמיים ששוב ניתנה בידה של אותה אחת. אילו מתנות. יהי זכרה וזכר יצירתה ברוך.
• • •
בסוף השבוע הזה חל י"ט בכסלו, היום המכונה "ראש השנה לחסידות". בי"ט בכסלו תקנ"ט (1798) שוחרר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, מהכלא הרוסי שאליו הושלך בעקבות הלשנה על כך שהוא מקיים קשרים אסורים עם האויב העות'מאני. החסידים, וגם הרבי בעצמו, ראו במאסר הזה הצלחתו של ניסיון קטרוג על תנועתם וחידושם, ובשחרור הניסי - בשורת גאולה רוחנית ואות ומופת לצדקת דרכם. במהלך השנים הפכו אותו החסידים לחג שבו חוגגים את עצם גילויה וחידושה של החסידות בידי הבעל שם טוב וממשיכיו.
החסידות שינתה את פניה של היהדות לנצח. חסידים נוהגים להסביר שהחסידות לא המציאה שום דבר, היא רק הביאה אור גדול שהאיר פתאום את הכל, את מה שצריך להאיר. כמו חדר שהיה בחשיכה והואר פתאום. כל העצמים והפרטים היו בו גם קודם לכן, רק שפתאום רואים אותם. מהפכת החסידות נוגעת לעצם ההכרה האמונית ונוכחות הא־ל, מנסחת מחדש את ההוויה היהודית ומדייקת את תפקידו של האדם בעולמו. והיא בעיקר משנה את סדר העדיפויות היהודי ומעמידה דרך עבודה ברורה וסוחפת.
כל תפיסת החווייתיות שבעבודה הדתית ובאמונה, מקורה במהפכה החסידית. כל החיבור הרגשי אל האמונה הדתית היהודית מקורו בה. והאמת? קל להבין את עוצמת המהפכה הזו דרך המוזיקה. בחסידות, מקומו של הניגון אינו פחות מזה של הלימוד או של התפילה. "הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש". עבודת הניגון החסידית מושקעת מאוד. היא לא רק מנוע לעליצות ולשמחה, אלא בעיקר נועדה להביא את המתבונן לעומקים שאליהם לא ניתן להגיע באמצעות מילים - ובאמצעות ניגון בהחלט כן.
• • •
אני חי מאוד את ההבנה שחסידות היא מתנה. היא פשוט חתיכת מתנה.
לפני כמה שנים ישבתי מתנדנד באירוע מוזיקלי ענק של הפרויקט המפעים "צמאה", שמתקיים בכל שנה ומביא את בשורת החסידות דרך הקלידים והמיתרים, והאזנתי לאברהם פריד מבצע יצירה חסידית. אני חושב שזה היה "ניגון הכנה", זה ששרים בדבקות לפני חזרה על מאמר חסידות. היתה לי נקודת מבט טובה, כי אני הייתי המנחה והייתי תקוע בפינת הבמה, ומצידיה ראיתי גם את אברהם פריד שר וגם את האלפים ששרים איתו.
אברהם פריד הוא זמר ענק ומדהים. הוא גם חב"דניק מלידה, וכשהוא מבצע על הבמה את ניגוני חב"ד - הוא מבצע אותם כמו שאברמ'ל הכהן פרידמן החסיד מבצע אותם. זה היה מטורף. את עצם הנשמה שלו הוא הכניס שם בתוך המיקרופון. ואיזה קול, איזה קול.
ופתאום הבנתי שגם הוא מתנה. הרי בלי החסידות מה היה אברהם פריד? אברך חמוד בניו יורק ששר זמירות שבת. תראו לאן העיפה אותו החסידות, שאפשרה לבניה לצאת אל המרחב, שהעניקה לגיטימיות לכישרון יצירתי ולאמירה נפשית לצאת אל האור, שהבינה את הדינמיות של רגש האמונה.
בעל החג הזה, האדמו"ר הזקן, הותיר לעולם שורת מתנות. את ספר התניא, יסוד היסודות של החסידות ושל ההשקפה היהודית על נשמת האדם ונפשו, את תנועת חב"ד, את ספרו ההלכתי "שולחן ערוך הרב" ופסקיו, את מאמריו ההגותיים והקבליים ואת ניגוניו. כעשרה ניגונים מיוחסים לו והם נקראים "ניגונים מכוונים" (כנראה הכוונה היא שמישהו כיוון אותם, כך שהם יעבדו).
אחד מהם מוכר מאוד, זהו "א־לי אתה" הוותיק, שגם השתלב ברפרטואר העברי. החשוב והבכיר שבהם הוא הניגון "ד' בבות" (ארבעה שערים). ניגון מקודש שמושר רק בהזדמנויות מיוחדות, וכן בכל פעם שמובילים חתן וכלה לחופה. אני ממליץ לכם לחפש ביצוע טוב שלו, להתמסר אליו לכמה דקות ולשמוע אותו בהתכוונות. פעמיים, אם אפשר. רק לא לשכוח בסוף להרים עיניים כלפי שמיא ולומר תודה. תודה על החסידות. תודה על המוזיקה.