ההתבטאות של הרב יוסף, שקרא גם לבטלני החברה החרדית לא להתגייס, היא אכזבה כפולה ומכופלת. המילים המכוערות הללו מאכזבות, כי זה לא מה שעם ישראל מצפה לשמוע מרב. או מסתם איש ציבור מלומד. בטח שלא בשעת מלחמה קיומית.
וההתבטאות הזאת מצערת, כי במו פיו הודה הרב שכל הדיבורים על ערכו של תלמוד תורה הם - וקצת קשה לברור מילים עדינות - לא אמת. הרי איש לא יטען שבטלנותם של הבטלנים, גם היא מגינה על עם ישראל בדרכיה הנסתרות.
וזאת אמירה מעליבה, כי רק בתקופה האחרונה נפלו בשדה הקרב לא רק לומדי תורה חובשי כיפה סרוגה, אלא גם מלמדי תורה ורבנים. והרב יודע זאת היטב, ובכל זאת יקרה לו יותר בטלנותם של חרדים מאשר תורתם של ציונים. וכבודו קורא להם, לבטלניו, להמשיך לא לעשות את מה שהם לא עושים, כי זהו האינטרס המגזרי. זה מאכזב פעם שנייה, כי אפילו בחלומותינו המסויטים ביותר לא ציפינו לשמוע מילים כאלו מחכם ספרדי.
היו ימים שבהם הבטחנו בקולי קולות שברגע שתורתם של רבני המזרח תישמע קצת יותר, כולנו נבין ונראה כמה יפה חוכמתה של היהדות הזאת. לא לזה התכוונו. לא היה לנו מושג שבסופו של דבר מה שיתקבל הוא יישור קו על מלא עם מה שמכונה "הפלג הירושלמי הקיצוני". יכול להיות שזה נגמר.
והמילים הללו מכאיבות פעם נוספת, כי הולך ומתברר שהמחלוקת הזאת לא תיפתר בדרכי נועם.
הרי כל הטיעונים כבר הושמעו וכל הפסוקים הרלוונטיים כבר נאמרו וצוטטו. כמה פעמים אפשר לחזור ולשחוק את "לא תעמוד על דם רעך" ו"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", ולראות ששום דבר לא קורה. פה ושם אנשים תוהים אם מנהיגי הציבור החרדי באמת חושבים שאנחנו אחים. כי אם כן, אז מאיפה צומחת ההתעלמות הזלזלנית והניצחת הזאת?
יותר ויותר אישים בציבור הדתי־לאומי, שעד לא מזמן היו גדולי המאמינים ב"תהליכים פנימיים טבעיים שצומחים מבפנים", קוראים היום לשנות את הטון. גם גדולי ה"יורמים הממושקפים" וה"חנונים" של בתי המדרש הציוניים מתחילים להודות שהתחושה היא שלא מדובר פה לא על "אחיי" ולא על "רעיי", אלא על מאבק של מגזר מסוים, התובע לעצמו מעמד פריבילגי, הטבות ופטורים, בדומה למעמדות אצולה מתקופות אחרות וממקומות אחרים.
גם בן אצילים בטלן הוא עדיין בן אצילים. חייו שווים פי כמה מחיי בנו של האיכר, והוא זכאי לכל המנעמים וזכויות היתר מהסיבה הפשוטה שהוא נולד לשם המשפחה הנכון. ואם זה כל הסיפור, ואם כבוד הרב לא יואיל להבהיר אחרת את דבריו - מדובר במכה קשה מאוד לכל מי שמאמין בהידברות ובלב פתוח. כי עם כל הכבוד, שיטת המעמדות המיוחסים היא רעיון עוועים לא יהודי ולא ישראלי, ובעיקר לא מתקבל על הדעת. אכזבה. אכזבה מרן.
• • •
ועוד דבר אחד קטן, כי כולנו כבר מבינים שלטרמינולוגיה יש חשיבות רבה, ושבחירה מדוקדקת מתוך אוצר המילים היא האל"ף־בי"ת של הניסיון לערבב את דעתנו ולהנדס אותה. ובכן, כמה שלא ניסיתי להפוך בדבר, אני עדיין לא מוצא הבדל בין "סרבנות" ל"פטור מגיוס". למען האמת, אני לא חושב שיש הבדל בין "סרבנות" לבין "השתמטות". ובמילים אחרות, בחור חרדי שקורא "נמות ולא נתגייס" אינו מסוכן פחות מאשר נציג "אחים לנשק", שאומר שהוא לא ישרת בצבא אם מדינת ישראל תחדל, להשקפתו, להיות דמוקרטית.
ולכן, חברות וחברים, אי אפשר באמת להגיד שקריאה לסרבנות היא פחות או יותר הדבר המסוכן ביותר לישראל בימים אלה, ובאותה נשימה עצמה לקרוא לתמיכה בחוק שמאשר סרבנות המונית. כולנו כבר הבנו שאין עיקרון שאי אפשר להגמיש, לפתל ולהפוך על פניו. אבל יש גבול גם לאבסורד הזה.
וכן, הציבור החרדי מאמין שיש דברים חשובים יותר מאשר הציות לחוק, ובזה אפשר דווקא להסכים איתם. והם מאמינים שללא קיום של ערכים מסוימים אין כל משמעות למדינה ולחוקיה. ואת זה, כך נדמה, למדנו לכבד.
אלא שגם בציבור הלא חרדי מאמינים בערכים ובעקרונות שבלעדיהם אין ערך לחיינו כאן. החברה הליברלית בישראל ריסקה לרסיסים את הטענה כאילו היא ריקה מערכים, כביכול דבר אינו קדוש לה, והיא מכורה לאינדיבידואליזם מפונק, צרכני ומנוון. זה היה בלוף מוחלט. גם בציבור המושמץ ההוא יוקדת אמונה בערכים שבלעדיהם זאת לא אותה המדינה, ומי שמסרב להכיר בכך או לכבד, שלא יתפלא שהשיח מידרדר ושאנחנו נשארים רק עם אצבעות בעין ואיומי סרבנות.
• • •
קורין אלאל ז"ל היתה נשמה גדולה ואמנית אדירה. היצירות שלה מלוות אותי יום־יום, כולל הצרידות התוניסאית האופיינית, שמוכרת לי משום מה מכמה קרובי משפחה שנשמעים בדיוק כך. מרגש לעקוב אחרי המהלך שלה, כעולה חדשה, אל תוך העברית. מהלך שמזכיר את הכותבים הגדולים של דור המדינה, שלכולם היה מבטא זר, חצצי ועמוק, שליווה אותם כל חייהם. לאה גולדברג, נתן אלתרמן, סשה ארגוב ועוד יוצרים ויוצרות שכתבו את השורות שכולנו מזהים עם הישראליות.
ולכן זה כל כך סמלי, וכל כך לא מקרי, שדווקא קורין, שהגיעה מתוניס הספוגה בצרפתיות, דווקא היא ידעה לעטוף נכון כל כך מילים כמו "אין לי ארץ אחרת", "התעשייה האבירית" או "ארץ קטנה עם שפם", שנכתבו כמעט בשפת סתרים ישראלית.
מלבד היצירות המופלאות שנשארות אחריה, דמותה של קורין היא ההפרכה המוצלחת ביותר של תיאוריית "ישראל השנייה". הרוקנרול המקומי מזוהה משום מה עם תל אביב, אבל כולנו יודעים שהוא נולד ברמלה.
יש כאלה שמדביקים את סצנת הרוק לקוטב ה"פריבילגי" וה"אשכנזי", אבל זה הבל הבלים. הראשונים שניערו את התרבות הישראלית מהחיבוק הרוסי של שירי תנועות הנוער היו ישראלים ממרוקו ומפולין, ובעיקר משכונות הבלוקים.
קראו להם גבי שושן או צביקה פיק, והם רצו להשתלב בישראל לא פחות ממה שהם רצו לשנות אותה. לנגני הגיטרה החשמלית קראו מזרחי או רומנו. ומהבתים של יוצאי הבלקן בשכונות הדרומיות בקעו כישרונות כמו מאיר ישראל, שם טוב לוי ומיקי גבריאלוב. הם מעולם לא הציגו את עצמם כמזרחים, ולא מתוך בושה או הכחשה, אלא כי בכנות הם כיוונו לארבע רוחות השמיים, למערב כמו למזרח, לצפון ולדרום.
הם כיוונו יפה, גם את הגיטרה וגם את הלב. קורין היא צלע נשית חשובה בפרק הזה, הרבה בזכות היכולת המופלאה ליצור חיבורים עמוקים בין מילים ללחן, בין אמנים שונים, בין טעמים וסגנונות. בימים שבהם הפוליטיקה הישראלית מאבדת כל יכולת ליצור חיבורים ופשרות, ולמעשה חשה בוז לעצם הניסיון, עולם התרבות הישראלי לא מפסיק להתפוצץ מרוב כישרון־חיבור. קורין היא עדיין תזכורת נפלאה לאפשרות הזאת. יהי זכרה ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו