השתגעתם לעצור את התנועה כדי לא להפסיד כסף? קובי אריאלי מתוודה על אובססיה

מאחר שבימים אלה חלקים גדולים משעות החיים הולכים ונכבשים בידי פקקי תנועה, מן הדין לעסוק בהם וליתן בהם סימנים אחדים. הן במצטבר, זמן השהייה בפקקי תנועה הולך ונעשה תקופה רחבת־היקף ועיקרית בחייו של האזרח, בין שהוא מתנייד עצמאית ובין שהוא נוסע בתחבורה הציבורית הנעה בכבישים.

יש פקקים של עומסי תחילת היום וסופו, בכניסות לערים הגדולות וביציאות מהן. יש פקקים שנגרמים בשל עבודות בכביש. יש את פקקי ההפגנות והמחאות, כמובן, ואת פקקי הגשם הפתאומי. ויש את פקקי התאונות, לצערנו. אלה נחלקים לשלושה סוגים עיקריים: הראשון הוא פקקים שנגרמים בשל תאונות חמורות שכוללות נפגעים ושחוסמות בפועל את הכביש, והשני הוא פקקים שנגרמים בשל תאונות חמורות ועצובות שהתרחשו בנתיב הנגדי אבל התנועה מנגד מואטת בגלל סקרנים. שני אלה הם מקרים עצובים ומיותרים, ומי ייתן שיחלפו מן העולם ושלא נדע עוד שוד ושבר.

היום נעסוק בסוג השלישי: פקקים שנגרמים בשל נתיב שנחסם בידי שתי מכוניות או יותר שהיו מעורבות בתאונות קלות, שבמסגרתן נגרם נזק לרכוש. כלומר, המכוניות נפגעו. מה קורה במקרה כזה? שני הנהגים יוצאים מהמכוניות, נפגשים זה עם זה ומקיימים טקס מקודש שאיש מעולם לא כתב אותו ולא ניסח את כלליו, אבל דור אחד דור מקיימים אותו בקנאות כאילו הוא חלק ממורשת מקודשת: הם לופתים את הראש, מביטים במקום הנזק - בדרך כלל זה פגוש שניתק, פנס שנשבר או כנף שהתעקמה - ואומרים: "יואו, יואו, יואו, אתה לא רואה איך אתה נוסע?!"

ואז מתחיל סבב צילומים ושיחות ליעדים שונים, והישענות על גדר ההפרדה, ושתיית מים, ועוד שיחה, ויד על שכם, ועוד שתי תמונות, וקללה, ושוב מים. והנה סוכן הביטוח חוזר, והוא מבקש לצלם את הרישיון ואת הפוליסה ואת האוטו, מבחוץ ומבפנים, ואת השעון, שיהיה תיעוד, ואת הנהג כשהוא מחזיק עיתון של היום. ומים. שוב מים.

אני מודה שזו אובססיה שלי כבר שנים רבות, אבל אני מתקשה להשתחרר ממנה, והיא מכה בי שוב ושוב בכל פעם שאני נתקל באירוע כזה: תגידו, מה זה? איך אתם מעיזים? אתם לא רואים מה קורה מאחור? בפקק הענק שמאחור יש ילדים והורים ורופאים ומטפלים וקשישים ואנשים עצבניים ותלמידים וחולים ושבורי לב וחתן וכלה ומרצים ואחיות חדר ניתוח וחצוצרנים וקברנים וקצינים ולוחמים וחוקרות וטכנאים - כל אלה, לאלפיהם ולרבבותיהם, אמורים להתעכב בגלל ספק נזק ממוני? כדי שהפרטים יהיו ברורים ושלא ייגרם לחברת הביטוח נזק כלשהו בשיפוי או בשיבוב או בשי־משהו מעצבן אחר? זה נראה לכם נורמלי?

כביש מהיר הוא קודש קודשים ממש. כלי לשירות הציבור. רשות הרבים. קדושתו נובעת מכך שהוא מאגד בתוכו את מכלול הרצונות, הזכויות (סליחה על המילה, אבל היא רלוונטית) והבעלויות של היחיד, כפול כל אלפי היחידים הנעים בו. זאת, בצירוף עצם מעמדו כמשאב ציבורי - עניין המעניק לו משקל וקדושה אובייקטיביים, גם כשהוא ריק ממכוניות. וכל זה מופקע ומחולל בשביל הטקס האידיוטי של "החלפת הפרטים"? עניין שיכול להיפתר בצילום אחד של לוחית הרישוי ושל הנזק ובהחלפת מספרי טלפון מבעד לחלון פתוח? אתם באמת הולכים לעמוד כאן ולחכות לניידת או לבוחן תנועה או לגרר בשעה שעיר שלמה מעוכבת מאחור?

אני לא יודע מה חושב החוק על מקרה כזה, ואפלו לא בדקתי. בטח יש כללים כתובים, אבל הם לא מעניינים אותי. העניין הוא אישי לחלוטין, והוא קשור אלינו, הנהגים, שכלי רכבם מעורב בתאונה קלה: זה קרה בכביש מהיר ועמוס מכוניות? אכלנו אותה. קורה. נצלם את מה שניתן, נעוף משם ונקווה לטוב. ב־95% מהמקרים זה יסתדר. האשם ישלם והקורבן ישופה, אני מבטיח לכם. גם אם לא, לא מעניין. נראה לכם שאתם עוצרים פה את התנועה כדי לא להפסיד כסף? השתגעתם? הנה, אני רק מדבר על זה ושוב מתעצבן. די, תירגע.

האמת היא שזה קרה לי שוב ממש השבוע, בדרך לדרום, וכך יצא שהגעתי לשבעה העצובה יגע ועצבני. הלכתי השבוע אחר מיטותיהם של שני אנשים שאהבתי. הם לא הכירו, אבל בשמיים הם כנראה נפגשים בהיכל המיוחד השמור למי שחיו בעולם עבור אחרים ומכירים זה את זו, ואולי אפילו מדברים עלי.

יהודה ספקטור ז"ל היה דמות שכל באר־שבעי הכיר. זה שלושה עשורים היה עסוק כל כולו רק בעסקי הציבור. העבודה שלו היתה ציבורית - הוא ניהל את הסניף הדרומי של ארגון הסטודנטים "נפש יהודי" - אבל היא היתה רק הגרעין של חייו. מסביבה, בטבעיות ובחריצות אינטנסיבית, הוא עסק רק בחסד: הוא סייע לסטודנטיות ולסטודנטים באלף מסגרות המשך שחרגו מפעילות הארגון, עזר לכל פונה ודורש ומסכן, הפעיל מיזמים עבור חיילים, הקים מפעל אירוח בסורוקה והיה עסוק כל הזמן, ממש כל הזמן, בצורכי הציבור.

המוני אנשים נהנו בטבעיות ממערכות סיוע שכאילו נוצרו בידי שמיים, כמו מעיין שמימיו זבים והם באים ושותים, אבל בעצם הופעלו בהתנדבות על ידי יהודה ולא היו קיימות בלעדיו. הוא היה חבר שלי. למדנו יחד בישיבה, והתנתקנו קצת כשהתבגרנו. הוא עבר לבאר שבע, ומדי כמה חודשים הייתי מקבל ד"שים על פעילויות שלו, והייתי נזכר שכך הוא היה תמיד, גם בין החברים, טיפוס מטפל. הוא מת בן 54 בסך הכל, וכל באר שבע בוכה עליו, ואני איתם.

גם יפה רפופורט ז"ל נפטרה השבוע. אמא של חבר שלי וחברה של אמא שלי. אישה מאוד חשובה, ממובילות מערכת החינוך החרדית לבנות, מנהיגה ומנהלת, מרדנית ומהפכנית שהטביעה חותם על הרבה־הרבה תלמידות. אבל זה לא מענייננו. הסיפור הוא שהיא היתה אחת שבטבעיות מוחלטת חייתה כל חייה עבור אחרים. אף אחד לא ביקש ממנה להיות כזו, והיא היתה יכולה לחיות חיים נוחים ומלאי תוכן בשלווה וליהנות מהקריירה החינוכית וממשפחתה - אבל היא בחרה בחיים תזזיתיים שכולם עבור אחרים. היא היתה כתובת להכוונת תלמידות למוסדות חינוך, שדכנית ובוררת שביתה פתוח. היא עזרה לאומללים וסעדה חולים, אתגרה את המערכת החרדית בדרישות ובתביעות עבור מטרות צודקות, וסתם היתה אישה מתוקה וחכמה ובלתי נשכחת. בת 85 היתה.

יש אנשים כאלה, טובים טבעית. אבל זה לא רק זה. זה קשור בעיקר לתודעה ולהבנה של מה זה "ציבור", ומהם יחסי הגומלין בינו לבין היחיד. אף אחד ממעכבי התנועה בעקבות תאונה אינו אדם רע - הם פשוט עושים את מה שכולם עושים ושמים את עצמם מעל "הציבור". יש אנשים שכשנגמרים המים בקנקן אומרים "היי, נגמרו המים, צריך להביא מים" - ויש כאלה שקמים ומביאים.

אלפים־אלפים מהסוג השני עושים את זה בימים אלה בחזיתות המלחמה השונות. הנה שניים שעשו זאת בשלמות בעורף. יהי זכרם ברוך.