בארבע השנים האחרונות אבי קושניר היה אחת הצלעות החשובות בלהקת הבנים הכי מדוברת בישראל, להקה שהוא עצמו מודה שסך הגילים של חמשת חבריה יעמוד על 360 שנה. לצד חבריו הוותיקים בתוכנית "זהו זה!", שקמה לתחייה בתקופת הקורונה, הוא מילא את קיסריה, שר על הבמות הגדולות ואירח לא מעט זמרים בולטים.
עכשיו קושניר (64), שלאורך עשורים נחשב קומיקאי אהוב ושחקן מגוון בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע, החליט שהגיע הזמן לנסות גם לבד. אחרי שלהטט בין דמויות וחיקויים שנצרבו בפנתיאון התרבות המקומי - הוא מגשים חלום ישן ומעלה מופע מוזיקלי ראשון שבו רק הוא עומד על הבמה, בלי הקולות המבורכים של מוני, גידי, בראבא ודבל'ה. רק הוא, הרכב נגנים מצומצם וחופן של שירים נפלאים שהוא בחר בקפידה. "סוף־סוף אני עושה את מה שאני הכי אוהב בעולם - לשיר ולנגן", הוא מחייך.
ויש גם קשר משפחתי: את המופע החדש, שייקרא "שירים זה לא הכל" ושיעלה בבכורה בינואר הקרוב, ינהל אמנותית בנו, הבמאי יותם קושניר (36). "יותם הוא מי שבעצם התניע את הדבר הזה. יום אחד ישבנו ופטפטנו, והוא אמר לי: 'אבא, עד מתי תדחה את החלומות שלך? תעשה עכשיו!', חשבתי ואמרתי לו: 'אוקיי, בתנאי שאתה בעל הבית'.
"לשיר ולעשות מוזיקה אכן תמיד היה החלום הכי גדול שלי, ובמסגרת של 'זהו זה!' הוא התגשם בענק. משהו בארבע השנים האחרונות בתוכנית ועל הבמות היה בשבילי אימון אינסופי. בעיניי, מוזיקה היא הבעת הרגש הכי מדויקת שיש. כבר שנים אני רוצה לעשות את זה לבד, אבל תמיד היו שם התיאטרון והעבודה, ויראת הכבוד שהרגשתי כלפי העניין הזה".
"ארבע השנים האחרונות באולפן של 'זהו זה!' ועל הבמות היו בשבילי אימון אינסופי. השירים שבחרתי למופע שלי הם כאלה שיש לי חיבור אליהם, חיבור למפתח הלב. איכשהו זה לאט־לאט התכנס לרשימה, ונוצר סיפור - בלי שהתכוונתי לזה מראש"
במופע, בהפקתו המוזיקלית ובעיבודיו של אמיר לקנר, קושניר יבצע קלאסיקות ישראליות שהוא אוהב במיוחד, כמו "השיר על הארץ", "ריקוד ירח", "אצלי הכל בסדר", "ניצחת איתי הכל", "מעליות", "הופה הולה" ועוד. בין השירים הוא ישזור סיפורים אישיים מתחנות חייו, בתיבול של אנקדוטות ותובנות אישיות מרחוק ומקרוב. לצידו על הבמה ינגנו רמי אוסרווסר, דקל דביר, צוק דבוסק ויובל מנשה. המופע יעלה ב־4 בינואר (גריי יהוד) ואחר כך ירוץ בכל הארץ.
"אלה שירים שיש לי חיבור אליהם, חיבור למפתח הלב - אם בגלל המוזיקה, הטקסט או ביצוע ששמעתי. איכשהו זה התכנס לאט־לאט לרשימה של שירי המופע, ונוצר סיפור בלי שמישהו מאיתנו התכוון מראש".
למעשה כבר שרת בעבר, בתיאטרון ובפסטיבלים.
"את מחזות הזמר שעשיתי אני לא מחשיב. אני כן מחשיב ערב שבו שרתי עם נורית גלרון משיריה, בפסטיבל הפסנתר ב־2006, וערב שעשיתי בזמנו עם יוני רכטר ועלי מוהר ז"ל, שנקרא 'בדרך אליה' ושהיה אמור להיות חד־פעמי, אבל הפך ללוח הופעות קטן. השאלה אם יש לי אומץ לעשות את זה עכשיו לא עברה לי בראש. זה באמת זרם לי באופן הכי טבעי בעולם".
ילדות
"נולדתי בתל אביב באוגוסט 1960, בן לשאול שעובד בחברת דן וליהודית שעובדת בקופת חולים, ואח לענת שמבוגרת ממני בשבע שנים. כשהייתי ילד, היינו הולכים מדי פעם לקולנוע. המשחק אפילו לא היה בחלומות שלי.
"גרתי לא רחוק מבית החייל, שם התקיים כמעט מדי שבוע המופע 'תזמורת חיל האוויר מארחת'. אני והחבר'ה היינו מתפלחים כדי לראות את הלהקות הצבאיות. בגיל 7 או 8, אחרי מלחמת ששת הימים, ראיתי את להקת גייסות השריון בהופעה 'שישה ימים בטנק', עם תיקי דיין ודורי בן זאב.
"בבית הספר היתה לי הפרעת קשב, לא הייתי תלמיד טוב, אז בתיכון עברתי לפנימייה החקלאית הכפר הירוק, בעקבות חבר טוב שלמד שם. התאהבתי במקום הזה, למרות שהוריי לא כל כך רצו שאלך לפנימייה. כשראו - גם הם התאהבו בו. עשינו שם כל מיני הופעות, אבל עדיין לא הרגשתי שאני רוצה להיות שחקן ולהופיע על במות.
"לא למדתי משחק, אבל היתה מסורת בפנימייה שבערבי שישי הקבוצה התורנית עולה ועושה הופעה. אני וחברי לחדר, פרץ, שהיה בדרן אלוף, עשינו המון הופעות עם הקבוצה שלנו. אם הייתי יכול לדבר היום עם מי שהייתי אז, הייתי אומר לו: 'רואים שזה המקצוע שלך לחיים' - אבל אז ההופעות רק עזרו לי להתחמק משיעורים".
התחלה
"במופע החדש יש קטע שבו אני אומר שמאוד חשוב להגיד תודה על דברים שקורים בחיים, ושאני חייב תודה לנשיא מצרים אנואר סאדאת, שבזכותו קרה לי מה שקרה לי כשחקן וכאיש משפחה. למה? כי אם הוא לא היה דורש לקבל בחזרה את סיני - לא היינו מפנים את סיני, וכנראה עד היום הייתי מוכר שם פינה קולדה בחוף. בשירות הצבאי הייתי נ"מ בסיני, ועבדתי להנאתי גם במסעדת דגים.
"בשלב מסוים חיפשו מנחה לתזמורת חיל האוויר, אז הלכתי להיבחן כדי להתחמק ממטלות אחרות - והתקבלתי. פעם אחת אמרתי למפקדת שלי משפט שרק אלוהים יודע איך הוא יצא לי מהפה, כי לא היה לי רקע או ידע. כלום. אמרתי לה: 'למה שלא תיתני לי ארבעה חבר'ה מתזמורת חיל האוויר ואני אעשה הופעה?'. שיא החוצפה.
"היא אמרה שזה דווקא רעיון לא רע, וקיבלתי נגנים - גיטרה, בס, פסנתר ותופים - ועשינו הופעות. כל השנים מאז לא חשבתי על זה, אבל לפני כמה ימים נזכרתי בהופעה ההיא, והבנתי שהיא בעצם היתה העתק־הדבק של מה שאני עושה עכשיו, כמעט 50 שנה אחרי, מבחינת כמות השירים והדיבורים.
"פתאום אמרתי למפקדת שלי משפט שרק אלוהים יודע איך הוא יצא לי מהפה, כי לא היה לי רקע מוקדם או ידע. כלום. אמרתי לה: 'למה שלא תיתני לי ארבעה חבר'ה מתזמורת חיל האוויר ואני אעשה הופעה?' שיא החוצפה. היא אמרה: 'זה רעיון לא רע'"
"באחת ההופעות שלנו, בדימונה, ניגשתי לפסנתרן של הלהקה הצבאית כדי לשאול אם הוא יסכים לנגן איתי משהו במהלך ההנחיה. הוא הסכים, והתיידדנו. קראו לו דניאל לפין (בהמשך אחד התסריטאים ב'זהו זה!', יוצר הסדרה 'החיים זה לא הכל' ומחזאי שאיתו שיתף פעולה לאורך השנים; מ"כ). אחרי הצבא דניאל אמר לי: 'כתבתי מחזה, רוצה להשתתף?'. זה היה 'כולם היו בניי חוץ מנעמי, או חופי שוויצריה', שעלה בניסן נתיב.
"אחד השחקנים מתלמידי הסטודיו יצא למילואים, אז דניאל שכנע את הבמאי, מיקי גורביץ', לתת לי צ'אנס. מיקי התקשר אלי ואמר: 'אם תגיע בתוך רבע שעה יש סיכוי שתשתתף'. והגעתי. ישבנו במין מעגל, לא הבנתי בכלל שזה אודישן, ונכנסתי להפקה.
"אני זוכר שאבא שלי אמר לי: 'השתגעת? אתה עובד בהתנדבות בבית ספר למשחק? כמה הצגות יהיו?'. עניתי: 'חמש או שש, ואין כסף'. הוא שאל: 'אתה רוצה להיות שחקן?', ועניתי לו שזה נראה לי כיף.
"ההצגה עצמה ירדה אחרי כמה פעמים, אבל הגיים־צ'יינג'ר היה שיעקב אגמון ראה אותה בצוותא בשישי בצהריים, וחתם חוזה עם ניסן נתיב שבתום השנה היא נכנסת לרפרטואר של בית ליסין. ההצגה רצה 600 פעם בערך, ואני בתוכה. כך שבגיל 24 וחצי התחלתי להיות שחקן, בשיא המקריות".
צבא
"אחרי התיכון כל החברים שלי הלכו לנח"ל, ואני איתם. היינו בקיבוץ מרום גולן. בשלב מסוים היתה לי פציעה לא הרואית בכלל, וירד לי הפרופיל. רס"רית שהכירה אותי מהפנימייה וידעה שהופעתי שם סיפרה לי שמקימים מחדש את להקת הנח"ל, והציעה שאחתום ויתור.
"היא אמרה: 'תגיע לבקו"ם, ומשם ישלחו אותך אלינו'. חתמתי ויתור, אבל מהבקו"ם שלחו אותי לנ"מ", הוא צוחק. "הגעתי לשארם א־שייח' עם סוללת הטילים שלנו, עשרה חודשים לפני שפינו את סיני. כבר היו שיחות שלום, אז הייתי בחוף הרבה, והיה לי כיף גדול. וזה אחד הדברים שעליהם אני מספר במופע".
במה ותיאטרון
"התחלתי לעבוד עוד בתיכון, תוך כדי הלימודים, בערבים. חבר שלי מהפנימייה עבד כפועל במה בבידור וברוקנרול, אז הלכתי לעבוד איתו. האדם הראשון שנתן לי כסף במקצוע הזה היה מיקי גוב, אחיו של גידי, שהיה הבעלים של חברת סאונד ותאורה. עבדתי כפועל במה גם בהופעות של אריק לביא ושושיק שני, וכשהשתחררתי מהצבא עבדתי כמנהל ההצגה של יוסי בנאי במופע 'אני וסימון ומואיז הקטן'.
"במופע שלי אני שר שיר של ז'אק ברל, 'אם נדע לאהוב', שיוסי בעצם העלה לארץ בתרגום של יעקב שבתאי. שיר מדהים. הייתי בן 21, ובמשך כל ההופעה של יוסי עמדתי מאחורי הקלעים והסתכלתי. זה היה סוג של בית ספר. אמנם אז לא חשבתי ככה, אבל היום אני מבין. היה כיף גדול לעבוד איתו, ולמדתי ממנו המון דברים. לא על איך לשחק, אלא על כל ההתנהלות. זה היה שלאגר פסיכי.
"משם דברים התגלגלו. כשעשינו את 'נעמי', דניאל לפין, שאיתו אני הולך עד היום, אמר לי: 'אתה צריך לעשות סטנד־אפ'. שאלתי אותו מה זה. הקשבנו לתקליטים של סטנד־אפ, כי דניאל הגיע מקנדה וזאת התרבות שלו. יוסי מזור, שעשה את הסאונד והתאורה ב'אני וסימון ומואיז הקטן', היה גם בעל מועדון 'שבלול', שהיה אז בדיזנגוף סנטר. ביקשתי שייתן לנו יום בשבוע לסטנד־אפ. היינו חבורה, ומשם דברים התגלגלו".
האם יש שלב כלשהו בחייך שלא היה מקרי? שלב שבו הבנת שזה מה שאתה רוצה לעשות? שזה הייעוד שלך?
"לא היה רגע כזה. פשוט נסעתי. זה האופי שלי, וזה כנראה גם היה בתוכי. ידוע שלא אנחנו בוחרים באמנות ובמשחק, אלא הם בוחרים בנו. בדיעבד, במבט לאחור, זה כל הזמן היה נוכח בחיים שלי, בלי שחשבתי על זה כמקצוע, סתם נהניתי. הופעתי מאז בכל התיאטראות. היום אני משחק בהצגה 'בין קודש לחולון' בבית ליסין, שדניאל כתב. עשינו מלא דברים יחד.
"אגב מקריות, יום אחר אחרי הצגה של 'כולם היו בניי' ניגשתי לאופניים שלי, ומישהו נגע לי בכתף ואמר: 'נעים מאוד, אני יהודה, זו אשתי בתיה, ואנחנו רוצים שתעבוד איתנו'. זה היה האמרגן יהודה טלית, שבמשך 30 שנה היה המנהל שלי. הוא זה שב־1987 קיבל מוועדת רשות השידור קלטת עם שיר, שאיתה הוא ניגש אלי ושאל: 'רוצה להשתתף באירוויזיון?'. זה היה 'הופה הולה'".
אירוויזיון
"בערב שבו קיבלתי את 'הופה הולה' הייתי ב'אילוף הסוררת', ואיתי בחדר ההלבשה היה נתן דטנר. אמרתי לו: 'שמע, רוצה לשיר איתי באירוויזיון?' - ככה נוצר צמד הבטלנים. ככה פשוט דברים התגלגלו. זכינו בקדם ונסענו לאירוויזיון בבריסל".
באמת רציתם לזכות, או שנסעתם יותר בשביל החוויה והפאן?
"היה כיף אטומי, אבל לקחנו את זה בחריצות אין־קץ. עשינו המון חזרות מקדימות. שרנו את השיר אלף פעם, כולל הריקוד המתואם, כדי שהוא ייצא הכי טוב בשידור עצמו. חוץ מזה - היה שבוע של כיף על חשבון משלמי המיסים, עם מסעדות נפלאות.
"כשיש תחרות אתה כמובן רוצה לזכות - אבל זה לא היה העיקר עבורנו. לא שחלילה זלזלנו, אבל לא ממש עניין אותי מה יקרה עם זה. להרגיש שליח שמייצג זאת לא תוכנית עבודה. אני זוכר שבראיונות אמרתי: 'לא נסענו כדי להביא שלום למזרח התיכון, זה שיר של שלוש דקות'. למה לחשוב שעשינו דאחקה? כי זה לא שיר ברצינות? הרי צריך לשיר אותו בלי לזייף, צריך לרקוד את הריקוד כמו שצריך, צריך להיות לבושים כמו שצריך. מה ההבדל בין זה לבין 'הללויה'?".
"בהצגה 'אילוף הסוררת' נתן דטנר היה איתי בחדר ההלבשה. אמרתי לו: 'רוצה לשיר איתי באירוויזיון?' - וככה נוצר צמד הבטלנים. פשוט, דברים התגלגלו. זכינו בתחרות הקדם ונסענו לאירוויזיון בבריסל. היה כיף אטומי, אבל לקחנו את זה בחריצות אין־קץ"
במופע אתה מביא ביצוע מאוד גרובי ואחר ל"הופה הולה". למה בחרת בו?
"אמיר לקנר, מעבד המופע, אמר לי שיש לו רעיון ל'הופה הולה'. נדלקתי על מה שהוא עשה מהשיר, מגניב לחלוטין, והחלטתי להכניס אותו לרשימה. עד אותו הרגע הוא לא היה".
טלוויזיה
"הכניסה המשמעותית שלי לטלוויזיה היתה ב'זהו זה!', ב־1988. היה כיף אטומי להצטרף לאנשים המקסימים שקיבלו אותי - מוני, גידי ודבל'ה. בראבא עזב לפני שנכנסתי, וחזר רק בימי הקורונה. 'זהו זה!' שודרה בלייב בטלוויזיה החינוכית, ב־4 אחרי הצהריים, וצריכים להיות בנויים לדבר הזה. לא הייתי טוב בהתחלה, אני יודע. אבל אין מה לעשות - יש ללמוד ולהשתפר.
"האנשים האלה הם כמו האחים הגדולים שלי, מורים מבחינתי. הם העירו לי, וגם היום אנחנו מעירים זה לזה. האגו לא משתתף בהערות האלה, ואני חושב שהפתיחות בינינו, עם ויכוחים נוראים לפעמים על איזה מערכון נעשה ואיך נעשה, היא זאת שהופכת את 'זהו זה!' להיות מה שהיא. זאת עבודת צוות אמיתית, גם כשמאוד כועסים.
אגב, אני לא זוכר את עצמי אי־פעם נעלב מהערה שנתנו לי. להפך. למדתי מהם כמו שלמדתי מכל האנשים שעבדתי איתם, כי לא למדתי משחק בצורה רשמית. אני תלמיד נצחי, ואני רוצה לדעת, להתבונן.
"'זהו זה!' התחילה ב־1978 וירדה ב־1998, ואז חזרנו בקורונה. החודש עלינו בעונה חדשה (בכאן 11, מ"כ). כשחזרנו במלחמה הנוכחית היה קשה מאוד. חזרנו בלי צחוקים, היו רק שירים, ועשינו מערכון אחד, של שלושת הזקנים, שהיה בו משהו נוגה. זה לא היה מצחיק. ולאט־לאט זה נבנה".
ואז עברתם ביחד גם לבמה, עם המופע "זהו זה!".
"החברים מ'זהו זה!' הם כמו האחים הגדולים שלי, מורים שלי. עד היום אנחנו מעירים זה לזה. הפתיחות והוויכוחים הלפעמים נוראים על איזה מערכון נעשה - זו עבודת הצוות האמיתית. אגב, אני לא זוכר את עצמי אי־פעם נעלב מהערה שנתנו לי, להפך"
"אנחנו להקה, עם כל מה שהמילה הזאת אומרת. אז הלהקה עשתה גם את זה, וזה אושר גדול. מה הסיכוי שזה יקרה? שחמישה אנשים שביחד הם בני 360 יחזרו לתוכנית טלוויזיה שלהם מלפני 24 שנה, ירוצו מחדש ארבע שנים ויגיעו גם למופע בימתי? אז אני הולך ואומר תודה ליקום, כי זה באמת מרגש".
לשירים שביצעת ב"זהו זה!" היה חלק בהחלטה שלך לעלות עכשיו עם מופע עצמאי?
"זה לא משהו שישבתי וחשבתי עליו, אבל אחרי ארבע שנים שבהן עבדתי בכל שבוע על שיר בתוכנית, הלכתי לאולפן, הקלטתי קולות, צילמתי ושרתי בלייב עם זמרים שהתארחו - זה פתאום נכנס לי לעצמות. אז זה כנראה דחף אותי.
"אחד השירים שאני אשיר במופע יהיה 'יש כאן יותר מזה' של חנן בן ארי, שהתארח ב'זהו זה!' פעמיים. אחרי ששרנו איתו בתוכנית החמאנו לו: 'איזה שלאגר, זה שיר שכולם מכירים', והוא הסתכל עלינו ואמר: 'חוץ ממני ומכם אף אחד לא מכיר אותו'", הוא צוחק. "זה שיר שאני באמת נרגש כשאני שר אותו, שיר מדהים".
לצד "זהו זה!" חייבים להתייחס להצלחה שלך בסדרה "החיים זה לא הכל".
"התחלתי לצלם אותה ב־2001, כשהייתי בן 41. היא רצה תשע עונות, ועד היום היא מוקרנת בשידורים חוזרים. מאוד מצחיק אותי שילד בן 10 אומר לי 'אה, החיים זה לא הכל!', או שילדים מכירים את 'זהו זה!' בגלל השירים, כי ההורים שלהם גדלו על זה. בכל פעם שמישהו מדבר איתי על משהו שעשיתי, זה מיתרגם אצלי בראש לתובנה שכנראה איכשהו ומתישהו נגעתי לאדם הזה בלב".
קולנוע
על המסך הגדול כיכב קושניר בכמה סרטים, שאחד מהם - "אלכס חולה אהבה" מ־1986 - הפך לסרט קאלט. "עוזר הבמאי של בועז דוידזון הכיר אותי, ויום אחד אמר לי: 'עושים סרט, בוא תיבחן'. הגעתי לבניין גבוה, ובועז עשה לי אודישן.
"היה לי אז שיער ארוך, תלתלים עד הכתפיים, ובסוף האודישן, אחרי שהוא החליט שהתקבלתי, הוא אמר לי: 'בוא איתי רגע', והוביל אותי לחדר סמוך שבו היה סַפָּר. הוא אמר לו: 'תעשה לבחור גלח'. מארינס. בסרט הזה, בדמות של מוטק'ה, בעצם עבדתי עם שלושה או ארבעה ילדים סביבי, שהיו בני 13. אני כבר הייתי בן 24 וחצי.
"עד היום אני מקבל המון תגובות, ומזכירים לי סצנות מהסרט. 'אלכס' מוקרן בשידורים חוזרים, וצופים נחשפים אליו מחדש. אנשים ניגשים אלי ברחוב לדבר איתי על הסרט, ואומרים לי כמה הוא מצחיק".
מוזיקה
"אף פעם לא עבדתי על מוזיקה משלי, בגלל משהו שהוא מאוד אנושי בעיניי - חוסר ביטחון, פחדים, הדחקה. הייתי אומר לעצמי: 'לא, אני לא יכול עכשיו, אני בתיאטרון'. כל מיני שטויות. כשנורית גלרון פנתה אלי והציעה לי להופיע לצידה בפסטיבל הפסנתר, זאת היתה חוויה פסיכית. הרצון והאהבה שלי למוזיקה תמיד היו קיימים. אם אני צריך לבחור איך לבלות ערב של פנאי - תמיד אעדיף ללכת למופע מוזיקלי, לפני כל אפשרות בילוי אחרת".
במופע אתה גם מנגן.
"אני אנגן כנראה בגיטרה ובפסנתר בשני שירים. בילדותי היה לי שכן שלימד אותי אקורדים. לא למדתי ברצינות, ואני לא אתקבל לאף להקה", הוא צוחק, "אבל אם ירשו לי - אולי גם אתופף קצת במופע".
מלחמה
"בסיום כל מופע של 'זהו זה!' השנה אנשים באו ואמרו לנו שזה היה עבורם 'מסאז' לנשמה'. אני מקבל תגובות דומות גם כשאני יוצא מהצגה שאני משחק בה אל האופנוע שלי בחוץ. אם יש לתרבות תפקיד - זה בא לביטוי בכאלה תקופות. בכל מלחמות ישראל היו להקות צבאיות שהופיעו. אנחנו לא המצאנו כלום.
"אנחנו חיים במציאות לא נורמלית. לא יצרתי את המופע מתוך מחשבה לתת לקהל אסקפיזם ונחמה - אבל אני אשמח אם הוא גם ינחם וירגיע, ושאנשים יגידו לי שזה עשה להם טוב. לי המוזיקה עושה טוב, ואשמח לעשות טוב גם לאחרים"
"החברים שלי ב'זהו זה!' מספרים לי שהם הופיעו בתעלת סואץ במלחמת יום כיפור, וקרה להם בדיוק אותו הדבר. באה לפלוגה קבוצת אמנים, שרה שירים ועשתה מערכונים - וזה עשה לכולם טוב על הנשמה".
אני יודעת שמהיום הראשון של המלחמה אתה נפגש עם פצועים ומלווה משפחות של חטופים ושל מפונים, הרחק מאור היח"צ והזרקורים. משהו מכל מה שעובר על כולנו בשנה האחרונה ייכנס למופע?
"החלטנו על המופע לפני שפרצה המלחמה, אבל מובן שאנחנו ב'כאן ועכשיו', וברור שתהיה התייחסות. אני מספר במופע על חבר שלי, גדי, שאותו הכרתי בביה"ח שיבא כשהגעתי לבקר פצועים ב־8 באוקטובר. הוא מקיבוץ מפלסים, איש צבא בן 50, שבשבת האיומה שהה עם כל המשפחה במושב של ההורים של אשתו, לא רחוק מהקיבוץ.
"כשהתחילו הפצמ"רים והרקטות של חמאס ב־6:30 בבוקר הוא נכנס לאוטו כדי לחזור למפלסים, אל כיתת הכוננות שבה הוא חבר. בצומת לפני הקיבוץ הוא עמד ברמזור אדום, והגיע טנדר טויוטה עם מחבלי נוחבה, שפשוט רוקנו מחסניות על האוטו שלו. משהו לא נורמלי. אם ג'יימס בונד היה מקבל את התסריט, הוא היה אומר שזה לא אמין. סיפור באמת פסיכי.
"הוא אדם מיוחד, והוא פשוט החליט לברוח להם. לחץ על הדוושה, כולו שותת דם. יש לו מכונית חשמלית, טסלה, ולכן המחבלים לא הצליחו לשרוף אותה. גדי הצליח להביא את עצמו לאשקלון על ג'אנט אחד, ומשם הגיע לתל השומר, שם נפגשנו - ואנחנו בקשר עד היום. הוא כבר בבית, בתהליך שיקום. הכרתי המון אנשים בתל השומר, וגם מפונים ובני משפחות חטופים. ויש כאלה שנשארתי איתם בקשר עד היום.
"כשעבדנו על המופע, לא אמרנו שעכשיו ניצור מתוך מחשבה לתת לקהל קצת אסקפיזם ונחמה - אבל אני אשמח אם המופע גם ינחם וירגיע, ושכמו אחרי הצגת תיאטרון אנשים יבואו לדבר איתי ולהגיד כמה זה עשה להם טוב. לי המוזיקה עושה טוב, ואני אשמח לעשות איתה טוב גם לאחרים.
"אנחנו חיים במציאות לא נורמלית, והדבר הראשון שצריך לעשות הוא להחזיר את החטופים הביתה, ואת כל המפונים אל הבתים שלהם".
איפור: ורד בדוסה רוטרו, סטיילינג: בן זייגר, הלבשה: חולצה מכופתרת - Valentino
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו