את הסיפור הבא, למרות שהוא קשור בי, גיליתי בדיעבד. גיבורו הנוסף כבר אינו בין החיים, ומאחר שיש בסיפור משום שבחו, אני מתיר לעצמי לספר אותו: אי שם בתחילת שנות האלפיים עבדתי בשולי הפוליטיקה כיועץ וכ"מסתובב", יש פונקציה כזו בעולם הפוליטי, מסתבר. אמנם הייתי באופן רשמי יועץ תקשורת וכותב נאומים של שר ושל סגן שר, אבל זה שעמם אותי עד מוות, אז את רוב הזמן ביליתי בשיטוטים ובסיבובים בקומת הוועדות הישנה של הכנסת, ששטיחיה הירוקים המכוערים צרובים בזיכרונו של כל מי שביקר אז במשכן.
יום אחד, אני זוכר שזה היה ביום שבו הכנסת לא פעלה אבל ועדת הכספים התכנסה, עמדה להצבעה העברה תקציבית הקשורה לחינוך החרדי. אני לא זוכר בדיוק מה הייתה מהות ההעברה, אבל זה היה דחוף, והחג עמד בפתח. הבעיה הייתה שכשהוועדה עמדה להתכנס, שם לב עוזר יו"ר הוועדה, שהיה איש יהדות התורה, שאין רוב בה לאנשי הקואליציה, ומכיוון שהמצב אז היה די מתוח, לא היה לסעיף סיכוי לעבור.
מה עושים? יצא כך שבאותם רגעים עמדתי אני במרחק מה משם, בעומק צידו האחר של מסדרון הוועדות, ושוחחתי עם הח"כ והשר לשעבר יוסף פריצקי ז"ל, שהיה מיודד עימי. פריצקי היה חבר בוועדת הכספים, או אולי הייתה לו האפשרות להיכנס מטעם שינוי להשתתף בוועדה, אני לא זוכר בדיוק. אבל כך או כך, כעבור דקה כבר עמד ידידי עוזר יו"ר הוועדה הממזר על ראשי והתחנן בפניי שאנצל את קשריי עם פריצקי ואגרום לו להיכנס לישיבה ולהצביע בעד.
אבל איך? הקשיתי, הוא הרי מ"שינוי". עזוב, הוא אמר לי. אתה חבר שלו והוא אדם עם לב טוב. תגיד לו שזה עבור תשלום משכורות לפני החג ותדאג שהוא ייכנס שנייה לפני ההצבעה.
מתוך בושה גדולה ובקשת סליחה עמוקה מיוסי פריצקי המנוח, אני מספר עתה שזה אכן מה שהיה. סיפרתי לו שההצבעה היא על העברת משכורת וגררתי אותו עימי לכיוון חדר הוועדה. העסקתי אותו עד לרגע שבו קראו לו להצביע, ובינגו - רוב. הכסף עבר.
הבעיה הקטנה היתה שהכסף לא נועד למשכורות עובדים. זה לא שחס וחלילה הכסף נועד לסמים או לארוחת חג בבית יו"ר הוועדה. זה היה כסף שהגיע למקומות טובים, משהו שקשור להסעות, אם אינני טועה, אבל בהחלט לסעיף שנוי במחלוקת ולא כזה שפריצקי המנוח היה מצביע אוטומטית בעדו.
יכול להיות שממש עכשיו, בגן עדן, זוכה נשמתו לשכר ולגמול על הפעולה הזו שביצע מתוך כוונה טובה מאוד ובתום לב, אבל האמת היא שממש עבדו עליו. באמצעותי. הוא אגב, גילה את זה בדיעבד, כעס עלי וגם מת מצחוק. נראה לי שהוא סלח לי, כי הבין איך כל זה קרה.
הסיפור הזה נחוץ, כי הוא מסביר, בעיקר לי בעצמי, את עומק הגועל שאני חש מהעולם הפוליטי. בעיקר מהקרביים שלו. פוליטיקה אינה מסיבת עיתונאים, רצף נאומים במליאה, שר שגוזר סרט וחונך מחלף, ואפילו לא מערכת בחירות. פוליטיקה היא הקרביים של כל זה. המנגנונים האחוריים, הסמויים, שמניעים את הכל. להקיא.
בשלוש תקופות שונות יצא לי לעבוד בפוליטיקה, פעמיים כעוזר ופעם כעיתונאי מסקר, ואת שלושתן אני זוכר בגועל נורא. כמעט בחילה. עולם של כוח ושל תחרות בלתי פוסקת, עולם של חשדנות ושל עיניים בוחנות, של אובססיה ושל המגונה בתכונות אנוש: דבקות במטרה. העולם הזה מורכב מאנשים שרוב רובם לא הולכים לישון עד שהם משיגים את מה שהם רוצים. זה הדבר הכי רחוק ממני, ועל כן הוא גם מאיים עלי. אני קודם כל הולך לישון, ואחרי זה נראה.
מעטים הם האנשים שיש בהם גם את מגוון התכונות החולניות המנויות לעיל וגם יושרה ושאר רוח שמאפשר להעריך אותם, לשמוע את דבריהם וללמוד מהם. לאחד מהם נחשפתי השבוע.
שמוליק סלבין הוא ממובילי הכלכלה הישראלית. הוא כיהן כיועץ כלכלי לראש הממשלה יצחק שמיר, כמנכ"ל משרד העבודה והרווחה וכמנכ"ל משרד האוצר. בנוסף הוא היה ועודנו חבר באינספור ועדות ציבוריות ומועצות מנהלים, איש עסקים, משקיע, עסקן ציבור ויועץ מבוקש. אני מכיר את סלבין מעולמות אחרים. עולמות תרבות ושיח, לימוד תורה והגות יהודית. יש בו רוחב אופקים, נשמה חסידית, והוא גם יודע לפתוח שולחן.
השבוע נחת אצלי ספר חדש שהוא כתב, "דעת" שמו, ספר אוטוביוגרפי המתאר את המסלול שעבר מנער מתמיד בישיבת חב"ד עד ללשכת מנכ"ל משרד האוצר. ספר מרתק, צריך לומר. בבסיס, אין לי ציפיות גדולות מאוטוביוגרפיות. מדובר בסופו של דבר בתכריך פיסות אגו שהמילה "אני" מופיעה בהן בשיעור מעורר סבל – להוציא שני מקרים: כשהכתיבה היא טובה, וכשנשוא הספר הוא כזה שקורותיו נושקים לסיפור גדול יותר מאשר הוא עצמו. שני התנאים מתקיימים בספר החמוד והמומלץ הזה.
סלבין כותב את הספר בנונשלנטיות, מרוכז בנקודת המבט האישית, אבל מבלי דעת הוא מאיר באור חדשני ונדיר בדיוק את העולם שתיארתי לעיל: הקרביים של הפוליטיקה. הבפנים. אפשר לקרוא 50 כתבות על דילים פוליטיים, לצפות בתחקירים ולשמוע סיפורים, וכל זה לא יספק תמונת אמת של המערכת הפוליטית כמו תיאור נאמן אחד, בגוף ראשון, של איש שעמד בראש מערכות פקידותיות בכירות ונכנס לעימות מול הממשלה.
מופיעים שם סיפורים מרהיבים ממש על תקופת שמיר העיקשת ומעוררת ההשראה. כולל הסיפור ההוא על פיטורי יועץ שהיה מקורב לגב' שמיר, על התערבות ראש הממשלה לטובתו, על סירובו של סלבין להיענות ועל... הגיבוי שקיבל להחלטתו מראש הממשלה. יש שם מבוא מפורט ליחסי חרדים וממשלה, תיאורים מכלי ראשון על "התרגיל המסריח", ועוד הרבה. ממש מרתק ומחדש. בסופו של דבר, אגב, עזב סלבין את המערכות הציבוריות, כרבים אחרים, ועבר לעולמות אחרים.
וכל זה תפס אותי בשיאו של אחד השבועות הכי פוליטיים בתקופה האחרונה. שבוע של פיטורים וחילופים, של עסקאות פוליטיות, שינוי פני הקואליציה וגם חשיפת תכתובות ווטסאפ של פוליטיקאים, מה שעורר בי את מחשבת הכפירה הישנה-נושנה שלי בעניין: אם הציבור היה חשוף דרך קבע לאחורי הקלעים של הפוליטיקה, ביום-יום שלה, הוא לא היה עומד בזה. נס גלוי הוא שהעיתונות היא כה נרפית, כה עצלה והקצב שלה כה איטי מזה של מסוקריה הפוליטיקאים – עד שהיא לא מסוגלת לספק את התמונה הזו. פה ושם נחשף הציבור לאיזו עסקת תן וקח פוליטית (השבוע זה היה סביב חוק הרבנים) וחושב שהוא עלה על השחיתות של המאה.
אלו דברים שמתרחשים ממש מדי יום. זהו עולם לא בהכרח מושחת, אבל מעוות ופתלתל שממש כל כולו סב סביב כסף וחלוקת משאבים, ואין בו לא תואר ולא הדר. כמו להיחשף לבפנים של מנוע פועל ומוכתם בשמן. כמו לעקוב אחרי אוכל מתעכל.
ואלי, אולי טוב שכך. שלא נדע. אולי אי אפשר אחרת. אולי כך זה צריך לעבוד. אני, בכל מקרה, שבתי אל הקבס הישן והייתי חייב לשתף. תודה על ההקשבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו