"הפכנו לאויבי העם": רונן ואורנה נאוטרה, שבנם הבכור עומר חטוף בעזה, מתמודדים עם שבר כפול

כציר שנע בין ארה"ב לישראל, הפכנו למשפך של כאב ושל הזדהות", נאנח רונן נאוטרה, אביו של עומר, החטוף בשבי חמאס בעזה כבר 406 ימים. "אנחנו חווים גם את השבר בישראל וגם את השבר בארה"ב. יש שבר ביהדות אמריקה על רקע מה שקרה בישראל ב־7 באוקטובר ועל רקע האנטישמיות הגואה. יש פחד לאן כל זה הולך".

בעוד שעות אחדות יארזו רונן, רעייתו אורנה ובנם דניאל שוב את הפקלאות וימריאו לביתם שבלונג איילנד. קשה למנות את מספר הפעמים שבהן חצו את האוקיינוס בשנה האחרונה, נעים רצוא ושוב בין ישראל לארה"ב, מנסים להפעיל את כל כובד משקלם כאן ושם, הכל כדי להחזיר הביתה את עומר, ששירת כקצין בצה"ל במעמד של חייל בודד. בארץ שכרו דירה קטנה ברעננה, שממנה הם מנהלים את המאבק ושבה אנחנו נפגשים לראיון. בחזית הבניין תלויה תמונה של עומר, וגם בדירה עצמה תמונות שלו ניבטות מכל פינה, לא נותנות מנוח.

רונן (60) גדל בחיפה, למד בריאלי ובטכניון ושירת בחיל האוויר. אורנה נולדה בשיקגו, כשהוריה שהו שם בשליחות. כששבו ארצה התמקמו ברמת גן, ואורנה (55) התחנכה בבני עקיבא. רונן ואורנה נפגשו לפני 25 שנה והתאהבו למרות הפער הדתי. כזוג צעיר היגרו לאמריקה והקימו בה עסק בינלאומי למעבדות מחקר. ילדיהם, עומר בן ה־24 ודניאל בן ה־20, נולדו וגדלו בארה"ב.

לאורנה היה חשוב לתת לילדיה רקע יהודי. בזמן שרוב המשפחות הישראליות שגרות בארה"ב לא מתחברות לקהילה יהודית מקומית ולא שולחות את ילדיהן לחינוך יהודי, משפחת נאוטרה בחרה אחרת. "המשמעות הכלכלית היא כמו עלות של בית. החינוך היהודי מאוד יקר, אבל הסכמתי, כי ידעתי עד כמה זה חשוב לאורנה", רונן מחייך.

משפחת נאוטרה התחברה לקהילה יהודית קונסרבטיבית חמה, ושני הבנים קיבלו חינוך יהודי ופלורליסטי בבית הספר ובתנועת הנוער. אין פלא שבגיל 18 עומר החליט להגיע לישראל לשנת מכינה, ולאחר מכן להתגייס לצה"ל.

רונן: "היינו בבית הלבן 15 פעמים. הם מדברים איתנו, שואלים לדעתנו ומתחשבים בנו. לצערי, בארץ זה לא כך. אנחנו לא רואים שהממשלה חדורה ברצון להביא את החטופים. הזדמנויות פוספסו. היצירתיות הישראלית המוצלחת לא באה פה לידי ביטוי"

עוד לפני שאנחנו פותחים בראיון, רונן שואל אותי אם אני מאמינה. כשאני מהנהנת, הוא ניגש להביא עלון ובו תמונות של עומר ופרק כ"ד בתהילים. כ"ד על שום 24 שנותיו. "במהלך השנה הקודמת חילקנו וקראנו את פרק כ"ג, אבל עכשיו, כשהוא בן 24, החלפנו לפרק הבא", הוא מסביר.

כשאני שואלת איך זה שדווקא בוגר הריאלי מחלק פרקי תהילים, הוא מגיב בחיוך. "תראי מה ש־25 שנה עם אורנה עשו לי. הגענו עכשיו לישראל כדי לציין את יום ההולדת השני של עומר בשבי. פגשנו מעגלים של חברים שהוא אסף במהלך השנים. עומר יוצר קשרים בקלות, והוא יודע גם לשמור על קשר עם חברים".

שיחת הטלפון האחרונה ביניהם היתה ב־6 באוקטובר. "עומר סיפר לנו שהוחלט ביום שישי לפני שמחת תורה להוריד את רמת הכוננות, ושזה אומר שיש להם חג פחות עמוס", משחזרת אורנה. "עומר פיקד כקצין שריון על מוצב קטן ליד ניר עוז, שהכיל שני טנקים וכמה חיילים מגולני, ונקרא 'הבית הלבן'. בשבועות שלפני שמחת תורה היו המון אירועים על הגדר, והם עבדו באינטנסיביות. שמחנו לשמוע שיהיה לו חג רגוע".

למחרת, ב־7 באוקטובר, פתחו את מהדורות החדשות והבינו שחג רגוע כבר לא יהיה. עומר לא ענה בטלפון, וגם לא ניכר סימן שקיבל את ההודעות הכתובות ששלחו לו. הם נותרו ערים כל הלילה, ולקראת בוקר יום ראשון התגלגל אליהם - דרך חברים של עומר - סרטון שבו נראה טנק בוער שממנו נשלפים עומר וחברו. מאז הם קלועים בתוך סיוט מתמשך.

יום הולדת שני בשבי

"חשוב לנו שיכירו את עומר", אומרת אורנה. "בגיל 18 הוא עלה לישראל לשנת מכינה בגליל, ואז החליט שהוא לא יכול לחזור אחורה לחיים שהיו לו. שלא מספיק רק להרגיש אהבת ישראל עמוקה, צריך גם להגשים אותה. הוא כבר היה רשום ללימודים גבוהים באוניברסיטה בארה"ב, והחליט לדחות הכל כי הוא חייב להתגייס לצה"ל. תמכנו בו ועמדנו מאחורי ההחלטה שלו.

"הוא התגייס לשריון והתקדם לתפקידי פיקוד. ב־7 באוקטובר הוא היה אחד הכוחות הראשונים שיצאו עם הצוות שלו לגדר. הם הותקלו על ידי כוח מחבלים עצום. הטנק שלהם חטף. לצערנו, התברר שהיתה להם תקלה בטנק, והם לא יכלו לנסוע במהירות גבוהה יותר מעשרה קמ"ש. זה גרם לכך שהם היו מאוד פגיעים. הנהג וחייל נוסף נהרגו. עומר ונמרוד כהן נחטפו, ומאז הם בעזה.

"חייבים להוציא אותם משם. אנחנו מדברים על יותר מ־400 ימים. עומר כבר ציין יום הולדת שני בשבי. אף אחד לא צריך לסבול כזה דבר".

דניאל, האח: "עומר הוא אדם מאוד אופטימי, אבל אני חושש שאולי שברו אותו נפשית. החוטפים אומרים להם שאף אחד בישראל לא רוצה להציל אותם, ואני מפחד שהוא יתחיל להאמין להם. אני מדמיין את הרגע שאחבק את עומר, אני גם חולם עליו בלילות"

יש משמעות לכך שעומר התנדב לשרת?
רונן: "מבחינתנו, זה מגדיל את הכאב. עומר היה יכול לבחור בחיים הטובים בניו יורק, ללכת לקולג', לשתות בירה, לעשות כיף. הוא החליט להשאיר הכל מאחור, כי מה שחשוב עכשיו יותר זה לתת לישראל, מדינה שהוא לא גדל בה ושהוא לא חייב לה למעשה דבר. הוא היה חייל בודד, עם כל הקשיים, ולא התלונן.

"הוא לא בחר בשירות קל. הוא עשה עבודה קשה מאוד בשריון והיה עם עיניים טרוטות מעייפות ומאבק הטנקים. עומר, כמו עומר, התקדם מהר בסולם הדרגות ובאחריות. הוא גילה אכפתיות רבה לחיילים שלו ונתן מעצמו, לא בגלל שהיה מחויב אלא מפני שרצה. והאדם הזה הופקר כבר 406 יום.

"אנחנו לא רואים שממשלת ישראל חדורה ברצון להביא אותו ואת יתר החטופים. הזדמנויות פוספסו. היצירתיות הישראלית שמביאה להצלחות בתחומים אחרים לא באה פה לידי ביטוי. אנחנו מבינים שהיה צריך לחסל קודם את חמאס. אז עכשיו, אחרי שנותרו מחמאס גדודים מפורקים, רגע לפני שלב הדשדוש בעזה, הממשלה צריכה לקבל החלטה אמיצה. ראשי מערכת הביטחון אומרים שזה הזמן לעשות הסכם. ברור גם לנו שזה הסכם עם השטן, וזה לא משהו קל, אבל זו חובה דתית ומוסרית - להחזיר אותם הביתה".

אורנה: "הכאב שלנו מועצם, כי הנושא הפך לפוליטי. הפוליטיזציה הפכה את משפחות החטופים לאויבי העם. זה מטורף שלכאן הגענו כמדינה וכחברה. במשך כל השנים, למרות שאנחנו אזרחים ישראלים, הקפדנו שלא להצביע בבחירות בישראל. הרגשנו שזו לא הזכות שלנו, אם אנחנו לא חיים בארץ. עומר הצביע שלוש פעמים, אבל אנחנו, כשביקרנו אותו כאן והיו בחירות, לא הצבענו.

"זאת היתה תקופה של בחירות אינסופיות בישראל. עומר היה אז בקורס קצינים, והגענו לבקר אותו לשבועיים. בסוף נשארנו כמה חודשים. ראינו את המדינה בנחיתה בכיוון הגיהינום, עם קרע חברתי נורא. כשחזרנו, השארנו את עומר פה בחרדה עמוקה. אנחנו באמת לא אנשים פוליטיים. אני לא רוצה להפיל את הממשלה, אני רק רוצה את הבן שלי בחזרה. אחרי שנה של מלחמה, זה הזמן להחזיר את מי שעוד נותר בחיים. איך זה לא קורה? איך זה לא קורה? זה הזוי".

אורנה מרימה את קולה בזעקה של לביאה פצועה. מאחוריה על הספה בסלון מונחת תמונה ענקית של עומר, עם מבט טוב בעיניו וחיוך עדין. גם בעיניים הירוקות־כחולות שלה יש אור, וגם החיוך שלה ממס לבבות, אבל עכשיו היא יורקת אש, מוציאה החוצה כאב בלתי נסבל.

איזה יחס אתם מקבלים מהממשל האמריקני?
רונן: "היינו בבית הלבן עם עוד משפחות אמריקניות־ישראליות קרוב ל־15 פעמים. אנחנו מדברים איתם והם מדברים איתנו, שואלים לדעתנו ומתחשבים בנו. נפגשנו עם הנשיא ביידן פעמיים ועם הסגנית שלו, קמלה האריס, פעמיים".

אורנה: "היועץ לביטחון לאומי מדבר איתנו אחת לשבועיים-שלושה, פנים אל פנים או באופן וירטואלי. יש פה קבוצת חשיבה ויש הרבה כבוד ואמון".

רונן: "לצערי, בארץ זה לא כך. כשנפגשנו בבית הלבן עם ביידן ועם נתניהו הרגשנו הבדל גדול בין לחיצת היד וקשר העין הקצרים מאוד שנתן לנו ביבי, לבין החיבוק החם שקיבלנו מביידן".

אורנה: "ממשלת ישראל הוכיחה לעולם שהיא יודעת לעמוד בלחצים בינלאומיים ולעשות את מה שהיא צריכה. להגיד שאחרי עסקה לא יהיה אפשר לחזור ללחימה - זה לא אמין. צריך להיות מספיק אמיצים לחזור, לפי הצורך, ולא לשקוע שוב בקונספציה"

איך לדעתכם ישפיעו תוצאות הבחירות בארה"ב על המשא ומתן לשחרור החטופים?
אורנה: "שני הצדדים במרוץ הכירו באסון הנורא שקרה למדינת ישראל ובחשיבות של שחרור החטופים. ככל שהתקרב מועד הבחירות, הרגשנו שהפוליטיקאים מתבטאים קצת פחות על מה שקורה בישראל. אנחנו בחרנו בגישה לא פוליטית וחווינו תמיכה לאורך כל הדרך, מכולם. התרשמנו לאורך כל הדרך שלא משנה מי ייבחר - כולם מבינים שצריך לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים הביתה, וגם טראמפ וגם האריס התבטאו כך".

"צריכים את הקטארים"

אחד השיאים במסע ההסברה חוצה היבשות שמנהלת משפחת נאוטרה נרשם בוועידה הרפובליקנית, לפני הבחירות בארה"ב, שבה נשאו נאום מרגש מול מאות אלפי נוכחים באולם ומיליוני צופים בבית. בקהל ישב גם דונלד טראמפ, שמאוחר יותר הביא לרונן כיפה חתומה עם שמו.

"היינו בוועידות של שני הצדדים", אומר רונן. "אמרנו לאנשי קונגרס ולסנאטורים שבנושא הזה כולם צריכים לעבוד יחד. זה לא נושא פוליטי, יש פה בעיה הומניטרית קשה. לא מדובר רק בישראלים, יש חטופים מ־20 מדינות ומחמש דתות. האו"ם ממש לא מתפקד, הצלב האדום גם לא, כך שכל הגופים הבינלאומיים לא עושים כלום".

בינתיים התברר שטראמפ חזר כמנצח הגדול לבית הלבן.
אורנה: "אנחנו מקווים מאוד שעכשיו, כשהסתיימה מערכת הבחירות, הצוותים של ביידן וטראמפ יעבדו יחד ויפעילו לחץ להשגת הסכם לשחרור החטופים. לצערנו, השיחות לשחרור החטופים נמצאות בתקיעות כבר חודשים".

איך אתם תופסים את תפקידה של קטאר כמתווכת בעסקה בין ישראל לבין חמאס? בסופו של דבר, זו מדינה תומכת טרור. לדעתכם ארה"ב לוחצת מספיק עליה כדי שתלחץ מצידה על חמאס?
רונן: "אני לא אהיה הסנגור של קטאר. נפגשתי בקטאר עם ראש ממשלת קטאר ועם עוד בכירים שם. אין ספק שהם משחקים משחק כפול. מצד שני, כל העברת הכספים מקטאר לחמאס נעשתה בהסכמה מלאה של ממשלות ישראל. מי שטוען שקטאר תמכה בחמאס צריך להיות מספיק ישר ולומר שבאותה המידה גם ממשלת ישראל תמכה בחמאס.

"כרגע המציאות היא שהיחידים שמדברים עם חמאס הם המצרים, הטורקים והקטארים, ולכן אנחנו נסמכים עליהם. בסופו של דבר, המציאות הוכיחה שרק דרך קטאר אפשר לנהל את זה. אנחנו צריכים את הקטארים כרגע. אין בעיה להעיף את אנשי חמאס מקטאר, אבל איך ידברו איתם אז? איך אנחנו ננהל משא ומתן?"

אורנה: "השאלה על קטאר נמצאת כל הזמן על הפרק. יש פה גיאופוליטיקה שהיא גדולה מאיתנו, וזאת תחושה מאוד קשה".

מייד עם היבחרו של דונאלד טראמפ ניכר שחל שינוי, וצצו כמה פרסומים שלפיהם קטאר מתכוונת לגרש את הנהגת חמאס מתחומה, ושהיא משעה את מאמצי התיווך שלה. "מבחינתנו, התגובה של קטאר, שלא ברור לגמרי אם היא רק איום או אמיתית, משקפת תזוזה בהתנהלות ובלחץ שמופעל על חמאס", אומרת אורנה. "באותה מידה ממשלת ישראל צריכה להחליט אם על בסיס הישגיה במלחמה עד כה הגיע הזמן לתת קדימות למטרת המלחמה הקדושה והמוצהרת של שחרור החטופים, לפני שיהיה מאוחר מדי".

לדעתכם, הסכם לשחרור חטופים שיהיה כרוך בהפסקת המלחמה לא יפגע בעתיד בביטחון מדינת ישראל בכלל, ותושבי הדרום בפרט?
אורנה: "ממשלת ישראל הראתה לעולם שהיא יודעת לעמוד בלחצים בינלאומיים ולעשות את כל מה שהיא צריכה, אם זו כניסה לרפיח ואם זה תמרון בלבנון. להגיד שלא יהיה אפשר לחזור שוב ללחימה ולסיים את העבודה - זה לא אמין. צריך להוציא עכשיו את האנשים שלנו מעזה, וחמאס כבר ייתנו לנו מספיק סיבות לחזור לשם. צריך להיות מספיק אמיצים לחזור לשם כשנצטרך, כדי למנוע את התעצמות חמאס, ולא לשקוע שוב בקונספציה".

רונן: "עד מתי תימשך המלחמה? צריך לעצור את זה כדי לקחת אוויר, לעשות סדר וניקוי אורוות של כל השלדים בצבא ובממשלה. צריך לבנות מחדש את הכוח, החוסן והמנהיגות שלנו. אם ה־101 לא יחזרו, החוסן הזה לא ישוב להיות כשהיה. ישראל הוכיחה לעולם כולו שמבחינה צבאית היא חזקה מאוד, והיא הפכה את היוצרות במזרח התיכון. ההצלחה הישראלית חייבת גם לכלול את הנחמה של החזרת החטופים. עם ישראל זקוק ומלא כמיהה לנחמה הזו".

"אלמנט גנטי של הישרדות"

כבר שנה הם לא ממש מצליחים לישון בלילות, אלא פשוט קורסים שדודים למיטה, תוך כדי קריאת עיתונים או צפייה בחדשות. את העסק המשפחתי הזניחו לגמרי. כל זמנם מוקדש לדבר אחד בלבד - השבתו של עומר הביתה. "אנחנו רוצים את הבן שלנו בחזרה, ואנחנו רוצים את החיים שלנו בחזרה", אומר רונן.

בעצם, גם אתם בשבי.
אורנה: "לגמרי".

רונן: "הבן שלנו בשבי, ואנחנו בתוך אירוע טרור שמתמשך יותר משנה. זה טרור מבחוץ, ואחרי שאתה שומע חדשות על ההדלפות לכאורה ממשרד ראש הממשלה, אתה מרגיש שאתה נתון גם לטרור פנימי. אם זה נכון, זה בלתי מתקבל על הדעת".

רונן: "הבן שלנו בשבי, ואנחנו נמצאים בתוך אירוע טרור שמתמשך יותר משנה, טרור מבחוץ. אחרי שאתה שומע חדשות על ההדלפות לכאורה ממשרד ראש הממשלה, אתה מרגיש שאתה נתון גם לטרור פנימי. אם זה נכון, זה בלתי מתקבל על הדעת"

רגע השיא הקשה ביותר שעבר עליהם במהלך השנה האחרונה היה עם פרסום הידיעה על הירצחם של ששת החטופים במנהרה ברפיח. "הרצח שלהם בדם קר היה בוקס בפרצוף ובבטן", אומרת אורנה. "השישה נרצחו על ידי המחבלים בעקבות זה שצה"ל התקרב למקום. התברר שהפעילות של הצבא מסכנת את חיי החטופים. זאת היתה מכה קשה גם ביחס לדברים שמכרו לנו - שמחזיקים אותם בתנאים טובים ושישמרו עליהם חיים. הכל התברר כאשליות. התחושה היתה שאחרי זה חייב לקרות משהו".

רונן: "זה היה השבר הכי גדול, שלא קרה שום דבר אחרי הרצח הזה. הרגשנו שהטרגדיה יצרה הלם לאומי שיביא לשינוי, אבל בתוך שנייה יש שערורייה אחרת - ומייד עוברים הלאה. אנחנו, משפחות החטופים, שוב נשארות עם הצרה שלנו, חצי לבד כזה.

"שוב קיווינו שמשהו יקרה אחרי חיסול סינוואר, ושוב משא ומתן תקוע. היה לנו קשה גם כי התקרבנו מאוד למשפחתו של הרש גולדברג־פולין ז"ל. גם הוא היה אמריקני, ובכל זאת הורעב ונרצח. ואמא של הרש, רייצ'ל, הרגישה בצורה מאוד חזקה שהוא עומד להשתחרר".

ומה את מרגישה, כאמא, ביחס לעומר?
"שהוא חייב לחזור. שהוא יחזור. כמה אפשר להחזיק מעמד שם? הוא בחור חזק אמיץ. יש לו הרבה תכונות שיכולות לעזור לו לשרוד, הוא אמפתי ומנהיג. מה שנותן לנו כוח ומחזיק אותנו זו כמות החסד המדהימה שמורעפת עלינו - בארוחות, בתפילות ובתמיכה. מול רוע נוראי אנחנו פוגשים המון טוב, גם בישראל וגם בארה"ב, מקהילות יהודיות בעולם וגם מנוצריות".

אורנה ורונן שואבים כוח גם מבנם הצעיר דניאל, שמאז 7 באוקטובר צמוד אליהם ומנהל איתם את המאבק לשחרור אחיו. "עומר הוא אדם מאוד אופטימי, אבל אני חושש שאולי שברו אותו נפשית", אומר דניאל. "החוטפים אומרים להם שאף אחד בישראל לא רוצה להציל אותם, ואני מפחד שהוא יתחיל להאמין להם. אני מדמיין את הרגע שאחבק את עומר בארץ. אני גם חולם עליו בלילות. חולם שהוא חוזר ושאנחנו עושים יחד דברים רגילים".

חלק מאותם דברים רגילים, כמו אצל כל זוג אחים, כולל גם התגוששות פיזית. כאח הגדול, עומר האמין שעליו לחשל את אחיו הצעיר. עם השנים דניאל אכן התחזק וידע לעמוד בגבורה מול אחיו הבכור וחיבוקיו הדוביים.

השניים התקרבו במיוחד כשעומר קיבל רישיון נהיגה ודאג להסיע את דניאל מדי יום לבית הספר. "דיברנו הרבה בדרך ושמענו מוזיקה. בקורונה היינו כל המשפחה יחד, ואחר כך, כשאני הייתי במכינה בישראל ועומר שירת כאן בצבא, בילינו הרבה יחד, בלי הורים".

ההורים והבן לובשים חולצה עם תמונתו של עומר, שמדבקה עם הימים שעברו על חזיתה. על צווארו של רונן מנצנץ סמל מוזהב של סיכת החטופים עם סימני תיל: "שנינו דור שני לשואה. הוריי כבר נפטרו, אבל אביה של אורנה חי בארץ, וכניצול שואה הוא נאלץ להתמודד עכשיו עם חטיפת נכדו. ההורים שלנו שרדו את השואה כילדים קטנים.

משפחתו של אבי חיתה שלוש שנים בתנאים קשים עם פרטיזנים ביערות. הסבא, שהיה מהנדס, פוצץ רכבות גרמניות ושמר כל הזמן על מטבע זהב שהחזיק בו. המטבע הותך על ידי אחותי, שהיא אמנית, לסמל החטופים, בשיתוף סימני השואה, דוגמת גדר התיל.

"אני עונד את זה כי אני מאמין שיש אלמנט גנטי של הישרדות, יכולת להחזיק מעמד בתנאים הכי קשים, עם תושייה ותעוזה. אנחנו רוצים לקוות שגם לעומר יש את הגן הזה".

yifater1@gmail.com