הפוך
המתקפות הנאציות על ישראלים באמסטרדם לא יכולות לעבור ללא מענה. כבר עכשיו ברור שלמשטרה ההולנדית אין שום רצון לפעול בעניין הזה, הם מפוחדים, אפשר להניח שחלקם אנטישמים, ואף אחד לא רוצה שיזיזו לו את הגבינה של הנוחות בעבודה בשביל סכסוך שלא נוגע לו לכאורה, עד שיגיעו אליו.
המל"ל הוציא הנחיות חדשות־ישנות, וכרגיל אנחנו מתבקשים להסתיר סימני זהות ישראליים ויהודיים, ולהתנהג כאילו חיילי האס.אס עוד שנייה עולים עלינו ושולחים אותנו לאושוויץ, היישר מהקופי שופ השכונתי. ואני חושב שככה זה לא ילך, ושחייבים להתנהג הפוך בדיוק ממה שהמל"ל מורה.
קודם כל, קל להגיע אל הפורעים, שמעלים פוסטים ברשתות החברתיות עם מעלליהם. הם זקוקים לביקור בית של חוליית מוסד שתהפוך את קורת הרוח שלהם לבהלה קיומית. כשהם בדבוקה הם מאוד אמיצים, כשהם אחד־אחד קצת פחות. להפתיע כמה מהם בעבודה, ברחוב, בבית, ולעשות מה שצריך. איני קורא בגלוי לאלימות, אך בסמוי בהחלט כן. כבר הבנו שההולנדים לא ייתנו מענה, אז אין ברירה. במסגרת המגבלות ויחסי החוץ וכל כיוצא באלה, חייבים לקחת את העניין הזה לטיפולנו.
מה שעוד חייבים לעשות זה לפעול בזירה המשפטית. יש להגיש נגד פעילים בפרעות תביעות אזרחיות במיליונים. לא לעבור בכלל דרך המערכת הפלילית - ישר לכיס. ארגון כמו שורת הדין של עו"ד ניצנה דרשן לייטנר, שמנקנק מחבלים בכל העולם, חייב להתגייס. יידע כל פוגרומצ'יק שלמחרת המתקפה מתחילה עליו מתקפה כלכלית שסופה התרוששות.
יש להפגין נוכחות ישראלית ברחובות. לא של תיירים בודדים, זה מסוכן, אבל כן של קבוצות. סיפר לי חבר שהיה באמסטרדם עם קבוצת אוהדי מכבי שהוא וחבריו נעו בקבוצה של מאה איש, עם דגלים והכל, והעכברים המוסלמים נסו מפניהם. אסור בתכלית לעבור למצב חיים במחתרת. חייבים להנכיח ישראליוּת במרחב הציבורי. יש להצמיד ליווי של לוחמי קרב מגע מיומנים לכל קבוצה ולשאוף לחיכוך. שהם יפחדו.
מדברים על שבע הזירות. למעשה יש שמונה. זירת חו"ל היא זירה לכל דבר הדורשת התייחסות ותורת לחימה חדשה. יהודים וישראלים חייבים הגנה, והממשלות חוששות לבצע את תפקידן. מדינת ישראל, בסיוע מתנדבים יודעי איגרוף, צריכה לבנות מערך שיידע לייצר הרתעה וכבוד באמצעות שימוש חכם בכוח וברשתות חברתיות - להפצת פעולות התגמול. עידן ההתחבאות בעליות הגג עבר, ולצערי גם זמנה של הולנד נגמר. חבל, היתה דווקא ארץ נהדרת.
בום
הנה התחילה עונה חדשה של "בייבי בום" בערוץ הבית שלי, 12. אני אוהב לצפות בסדרה הזאת, ובו־בזמן מתוסכל אש. אוהב כי השמחה הגדולה בחיי אדם היא מידבקת, וכל סיפור הוא מרגש, וכל חיים חדשים נושאים בחובם תקווה לפוטנציאל נפלא, לשמחה גדולה ולהקמת משפחה - ומשפחה היא אבן הבניין הראשונית של החברה, וטוב שיהיו כמה שיותר.
חוצמזה, חמותי ישתבח שמה, שרה, הופיעה בפרק השבוע כמיילדת בחדר הלידה, ומכיוון שהיא ייִלדה את שתי בנותיי מאשתי הנוכחית, בתה, אני יודע עד כמה נוכחותה בחדר לידה נהדרת ומוסיפה, ושמח עבור כל מי שזכתה בה.
עד כאן דברי שבח וקילוסין. פה מתחילה הבעיה. רוב הנשים המגיעות ללידה באות לא מוכנות, לא עברו שום תהליך לפני כן, והן נכנסות לחדר לידה במטרה אחת - לסבול כמה שפחות ולצאת בידיים מלאות, תוך שהן שמות מבטחן באפידורל ובפיטוצין. וזאת טעות. בתור אחד שילד כבר כמה פעמים, ברור שגם חוויית הלידה ללא הכנה ובהשפעת משככים ומזרזים, וגם הימים שאחרי הלידה, שונים בתכלית מאלו של יולדות שבוחרות בלידה פעילה וטבעית ככל הניתן בבית חולים, אחרי הכנה מדוקדקת של חודשים.
שתי בנותיי הקטנות נולדו לאחר שהלכנו יחד לקורס מעולה להכנה ללידה. למדנו בו מה עושים כשמגיע ציר, למדנו מה יכול בן הזוג לעשות כדי להקל, למדנו מיני עיסויים חיצוניים ופנימיים, לחיצות, קפיצות, סיבובים ועיגולים, ובבוא היום ידענו לְמה אנחנו הולכים. זה עבד כמו קסם. לא שלא כאב, לה בעיקר, אבל לא היה צורך בשום משתק עמוד שדרה שאחריו היולדת הולכת כברווז שעות ארוכות, ולא היה צורך בשום התערבות כירורגית משום סוג. וזה גם מזל טוב שפקד אותנו, וגם פרי עמל רב, שגם חיבר בינינו מאוד בהיריון, וגם נשא פריו בחדר הלידה.
לא מצליח להבין איך אישה מגיעה לחוויה החשובה בחייה ללא כל הכנה. מפקידה את עצמה בידי הצוות הרפואי שבוודאי רוצה בטובתה, אבל גם מעוניין בסיום מהיר, ויאללה, ללידה הבאה. בעיניי, לידה היא כמו קבלת רישיון להורות. לרישיון נהיגה לומדים לפחות 20 שיעורים, אז איך ללידה יש הבוחרות לא לקחת ולו שיעור אחד? הכנה ללידה היא שער להורות מודעת, שבה כלום לא על אוטומט, כולל רגע ההתחלה עצמו.
ההכנה ללידה הפכה עבורנו את החוויה מסיוט להתעלות רוחנית ממש. איך אפשר לדלג על דבר כזה בבום?
ההשתלה
ידיד מפעם סיפר לי שהוא זקוק להשתלת כליה ולא מוצא תורם בגלל נדירות סוג הדם שלו. ביקש עזרה. העליתי פוסט קצר בפייסבוק ובו בקשה ממי שיש לו איזו כליה ספייר וסוג דם מתאים לשקול תרומה. מה שקרה אחר כך היה לא פחות ממדהים, וסיפר את כל הסיפור של התקשורת אוכלת הנבלות שמתקיימת בשולי התקשורת האיכשהו סבירה שעוד נשארה. אתר אחר אתר העלו כותרות באותו ניסוח - "אברי גלעד מחפש תורם כליה. רוצה להמשיך לחיות".
ההטעיה ברורה: כאילו אני מחפש כליה לעצמי, כאילו חיי בסכנה. מלכודת קליקים קלאסית. כשראיתי את האתר הראשון שעשה את זה, דווקא "סרוגים" מכולם, הרמתי טלפון לעורך ושאגתי עליו שאגות. אמרתי מילים כמו הטעיה, גניבת דעת, גזל. הוא לא ממש התרשם מסערת הנפש שלי, והוסיף לכותרת את המילה שהיתה חסרה מראש - לחבר. מחפש כליה לחבר. העובדה שהפרסום הראשון הריץ אלי חברים ובני משפחה חרדים לגורלי שלא ידעו שאני נואש לכליה, לא ממש עניינה. העיקר הקליקים. אחר כך עשו אותו דבר גם אתר "אייס", אתר ירוד במיוחד לענייני תקשורת, וגם "מעריב" שהיה פעם עיתון.
קיבלתי הרבה פניות מהציבור. כל מיני אנשים טובים התנדבו לתת לי כליה. שקלתי לקחת ולהקפיא, שיהיה למקרה הצורך. שמחתי שיש אנשים שראו בי מקבל ראוי לחלק מגופם. מחמיא. ועם זאת, שקעתי בהרהורים נוגים במיוחד על מה נהיה מהמקצוע הזה שפעם אהבתי, ומה קרה לגופי התקשורת, ובכלל, איפה האמת כשצריך אותה.
בעצם, מה שקרה פה זה שאתרים הצמאים לכניסות לקחו פוסט שלי, עקרו ממנו כמה מילים, עשו להן השתלה מחדש תוך שיבוש מכוון של משמעותן המקורית, יצירת מצג שווא בידיעה שהוא הטעיה, זרעו דאגה בקרב כל מי שמכיר אותי ורוצה בטובתי (לא בהכרח יש חפיפה מלאה בין שתי הקבוצות האלה) - וכל זה תחת המטרייה של חופש הביטוי והפרסום.
ובכל זאת, בגלל הכותרות המטעות, רבים מאוד נחשפו לפוסט שלי, וזרם תורמים אמיתיים התחיל לזרום. כיוון שתהליך הבדיקות והבירור הוא ארוך, עדיין אין תשובה לשאלה אם נמצא התורם המדויק, אבל התחילה תנועה, וזה ממלא בתקווה. אז מתוך רמייה נולדה נתינה, וטוב ורע שוב הלכו שלובי זרוע. בטח אחרי שתהיה השתלה מוצלחת יכתבו - אברי גלעד מצא כליה להשתלה. שמח להמשיך בחיים.
avrigilad@gmail.com