מלחמה על המים: הצטרפנו סטי"ל חיל הים להפלגה בים סוף // כתב: אבי כהן
בסוף השבוע האחרון צפינו כולנו בסרטונים ההיסטוריים שבהם תועדה ספינת הטילים של חיל הים מדגם סער 5 בעודה חוצה את תעלת סואץ בואכה מצרים. מבלי להתכוון לכך הפך הסטי"ל הישראלי ללהיט טיקטוקי שהדהד ברחבי החברה הערבית.
View this post on Instagram
אפשר להבין את זה. מכונת המלחמה הצפה, ועליה 80 אנשי צוות ישראלים, ביצעה כניסה מפוארת. למי ששכח, מצרים חתומה על הסכם שלום עם ישראל, והמסע שאליו הצטרפנו, לשלושה ימים דחוסים, צרים, אך מלאים בתקווה, שם במרכזו גם את שיתוף הפעולה והברית עם השכנה מדרום.
בשישי בערב, רגע לפני היציאה להפלגה הארוכה, התכנסו אנשי הצוות בחדר האוכל הצר שבו שולט הטבח שובל, שמצליח לייצר מעדנים שנעים בין חצי פיתה עם חביתה לבין ארוחת שישי עמוסה בכל טוב. באזרחות הוא מנהל מסעדה בקריות, אבל החבר'ה כאן שכחו מתי בפעם האחרונה הם היו בבית. סא"ל טל כהן, מפקד הספינה, הגיע פעמיים - פעם לכל משמרת - כדי להקריא את קידוש ליל שבת. "זה חלק מהמסורת", הוא מסביר. "כולם צריכים לראות את המפקד בארוחת שישי".
אחרי הארוחה, רגע לפני שהטלפונים נאספים למכלים אטומים עד החזרה לחוף, מתקשרים החיילים הביתה. השיחות קצרות, תכליתיות. "נדבר כשנחזור". הם כבר מכירים את הריטואל הזה, כשמעבר לקו המשפחות מתקשות להשלים עם המציאות הלא קלה הזו.
אחד החיילים שומע את בנו מבקש נשיקה אחרונה לפני שנפרדים. חייל אחר שומע מהאישה שהיום היה יום טוב עם הילדים והם היו רגועים. שלישי מדבר עם ההורים שמבקשים, איך לא, שישמור על עצמו. רוטינה שהפכה למוכרת ברוב הבתים בישראל בשנה האחרונה.
השמש שקעה בינתיים לגמרי, והלילה מלא הכוכבים מסמן את יציאתנו לדרך. "הבית המיטלטל" שלהם, שבו אנחנו אורחים לרגע, נפרד מהנמל, לא לפני שאנשי הגוררת האזרחית שמסייעת לספינה לצאת מהנמל צועקים להם "תשמרו על עצמכם".
"תראה את המסדרונות האלה", מצביע רס"ר עידו, האיש שכולם מכנים "אבא של הספינה". "כל דלת פה שוקלת כמו מכונית קטנה, חייבים לנעול אותן כשעוברים". עידו הוא מהדמויות הצבעוניות על הסיפון. כשהטבח רצה לקצץ במנות האורז, עידו התערב מייד. "בספינה שלי", הוא אומר בחיוך שמסתיר נחישות, "אף אחד לא הולך רעב". כשהוא זז, אחד החיילים הדגיש בפניי "בלי רס"ר עידו הספינה לא תזוז".
מחפשים מטרות במסכים
שקט משונה שורר על הסיפון כשאורות אילת נבלעים באופק. הסטי"ל הישראלי, מפלצת פלדה של 1,220 טונות, יוצא למסע. "זה לא מובן מאליו", לוחש לי אחד הקצינים, "ספינת חיל הים הישראלי חוצה את תעלת סואץ". הספינה עמוסה בארסנל מרשים - משגרי טילי הרפון נגד ספינות, טילי ברק נגד מטוסים, תותח וולקן וטורפדו נגד צוללות. אבל הלילה, בדרכה צפונה, היא נעה כמו חתול בית מאולף.
סרן אל־ים: "כל נקודה על המסך שלנו יכולה להיות קריטית. בזירת אילת אין לנו פריבילגיה לטעויות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל כלי שיט חשוד, עד שמוכח אחרת. בעיר תיירותית, כשמסביבך כלי שיט אזרחיים ומשפחות בחוף - האחריות היא גדולה"
בגשר הפיקוד, המקום הגבוה ביותר בספינה, הצפיפות מורגשת. כל אחד בעמדתו, יודע את תפקידו. במי"ק (מרכז ידיעות קרב) שמתחת, מול עשרות מסכים, עוקבים חיילים צעירים יותר ופחות אחרי כל נקודה שנעה במרחב. "הירוקים - שלנו. הסגולים - לא מזוהים", מסביר אחד החיילים. "כל סגול דורש לפעמים תחקיר מיידי מול חיל האוויר".
סמ"ר (מיל') איתי ס', בקר הגנה, בן 21 מיקנעם, מחלק את השירות הצבאי שלו, מטבע הדברים, לטרום השבת השחורה ולאחריה. "הייתי יותר ימים בים באותו חודש מאשר כל התקופה שלי בשירות עד אז". זה הסיפור של רבים כאן. הם יצאו למשימה שאיש לא ידע באותם רגעים מהי - ובעיקר כיצד תסתיים.
וכן, היא עדיין לא הסתיימה. איתי לא חושב יותר מדי על הבית, אם אפשר לקרוא למשהו אחר "בית" זולת הספינה הזאת. "לכו לישון, קמים פה מוקדם", הוא שולח אותנו בחיוך. על פי גילו הוא יכול להיות הבן שלי, אבל המהירות שבה הדור הצעיר הזה הפך מילדים לגברים מעוררת השתאות. הבטחנו להם שזאת תהיה המלחמה האחרונה, וכרגיל אכזבנו.
הדרגשים במיטה מסודרים שלושה ושלושה. עם המזל שלי, הכל נתפס ואני באמצע. אני בקושי מצליח להשתחל פנימה, אבל ברור ששינה היא לא הסיפור פה. הספינה גועשת ורועשת, עמוסת פעילות, ולפנות בוקר כבר אפשר לצאת עם הקפה לראות את הזריחה המתקרבת.
המשורר יחיאל מוהר, עליו השלום, כתב ב־1967 ש"אנחנו נעבור בחושך ובאור, בדגל כחול־לבן במיצרי טיראן". רגע לפני שעולה האור, מול המיצרים, מנווטת הספינה בין המצופים האדומים והירוקים. המעבר הצר הזה, שחסימתו הובילה למלחמת סיני ולמלחמת ששת הימים, מחייב דיוק מרבי. כל טעות קטנה עלולה להיות גורלית.
על הסיפון, אחד החיילים מצביע לשמיים: "תראה את העגלה הקטנה, את כוכב הצפון. אין פה זיהום אור כמו בתל אביב. אפשר פשוט להירגע ולהביט בשמיים". אני, לעומת זאת, מרגיש כמו הדקות הללו שבהן הבת שלי חונה ברוורס. יודע שהיא תצליח, אבל מחכה שזה יסתיים.
המפקד, סא"ל טל כהן, בן 38 מרגבים, נשוי ואב לשניים, קולט שהקפה השחור לא עוזר לי במיוחד, אז הוא נפתח לשיחה אישית. "הייתי בסיציליה עם כל המשפחה, בבורדינג חזרה לארץ, כשהטלפון שלי התחיל לרטוט עם הצבע האדום", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, חופשה ראשונה זה שבע שנים ובסוף אני מוצא את עצמי בקונקשן בלרנקה. הבנתי שאני חייב למצוא דרך לחזור הביתה כמה שיותר מהר. היתה לי תוכנית גיבוי עם יאכטה, אם הטיסה תתבטל. אבל תוך 35 שעות כבר הייתי על הסטי"ל בלב ים".
המעבר מצפון לדרום מדגיש את השוני בין הזירות גם למי שאינו מורגל בנעשה. באילת, הקרבה לאוכלוסייה האזרחית מוחשית. "אתה ממש רואה על מי אתה שומר", אומר כהן. "רואה את האזרחים עם אופנועי הים, את סירות הפדלים, את המלונות על הטיילת. אתה יודע שאם משהו מצליח לעבור אותך, זה מגיע ישר אליהם".
בימים אלה, כשאילת הפכה לעיר מקלט למפוני הצפון והדרום, המשימה מקבלת משנה תוקף. "אנשים באים לכאן להתנתק רגע", אומר כהן. "אנחנו לא רוצים שגם ברגעי המנוחה האלה הם יחוו אזעקות וספיגות".
הצוות כבר מורגל לאיום החדש - כטב"מים וטילים מכיוון מזרח. "זה משהו שלא יכולנו לדמיין לפני המלחמה", אומר סמ"ר איתי. "היום זאת כבר שגרה. אנחנו לומדים מכל אירוע, משתפרים כל הזמן". אני שואל אותו, רגע לפני שהשמש עולה לקראת המפגש שלנו עם המצרים, מה הדבר העיקרי שהם למדו פה בתקופה הלא נורמלית הזאת.
"ללא ספק, שיתוף הפעולה עם חיל האוויר", הוא אומר. "בעבר זה היה שונה לגמרי. היום אנחנו חלק ממערך הגנה אחד. יש לנו יתרון בגילוי מהים, אנחנו מרחיבים להם את מוטת השליטה. למדנו אפילו את השפה המקצועית שלהם".
בית עם 80 איש
הכי קרוב שהגעתי לספינת קרב בעבר היה כשצפיתי בסרט הלהיט של שנות ה־90 "מצור ימי", כשסטיבן סיגל גילם טבח שמשתלט לבד על הרעים שמאיימים לחטוף את הספינה. המעבר דרך תעלת סואץ, בשבת בבוקר, הוא אירוע שלקוח אף הוא כמו מתוך סרט. ההמונים שצולמו על החוף מקללים או מריעים, תלוי בשמיעה הסובייקטיבית של המאזין.
רב״ט מאיה, ממחלקת האלקטרוניקה בסטי"ל: ״אנחנו משרתות ביחד עם הגברים, בלי הבדל, וזה רק משפר אותנו. השהות הארוכה לצד הלוחמים וההתמודדות המבצעית מוכיחות שאין דבר העומד בפני הרצון שלנו, ושלוחמות יכולות לעשות הכל"
"תעלת סואץ היא נתיב מעבר בינלאומי", מסביר כהן. "מעבר של כלי שיט, ועוד ישראלי, מחייב תיאום כדי שכולם יבינו שמדובר בתום לב. אנחנו כאן לא כדי לבצע פעולה מלחמתית או התקפית. יש פה משמעות ואנחנו מבינים אותה, אבל אנחנו במשימה".
בקבינה הקטנה שלו תולה סא"ל כהן את תמונות בני המשפחה. "לפני כמה ימים הילד סיפר לאשתי שחלם שאבא בא הביתה", הוא אומר. "זה משמח שהגעגוע חזק, אבל עצוב שילד צריך לחלום על מפגש עם אבא שלו. ויש כבר משפחות שיכולות רק להתגעגע. זו החובה שלנו להמשיך עד שנשיג את כל מטרות המלחמה".
כשהשמש כבר חזק בשמיים, אנחנו חוצים את תעלת סואץ ויוצאים לסיפון המרכזי, מרכז התרבות והפנאי של הספינה. פנאי זו מילה גדולה, כמובן: סיגריה, קפה שחור ואם מתפרעים ממש, אז גם קלפי טאקי.
סמ"ר אמיר סעד, בן 22 מבית ג'ן, מחייך כשאנחנו מתחילים להציק לו בשאלות. "בתור טכנאי מערכת יירוט, אין לי מקום לטעויות. אם אני לא מבצע את תפקידי כמו שצריך, או לא מחזיק את המערכת במצב מושלם, הספינה לא יכולה לצאת לים. וכשאנחנו בזמן אמת, ההחלטות שלי משפיעות על חיי אדם".
סעד, שלמד י"ג-י"ד באלקטרוניקה לפני הגיוס, מספר על הדינמיקה המיוחדת בספינה: "זה בית שיש בו 80 איש ביחד. משפחה אחת גדולה. כשמגיעים לוחמים חדשים, האתגר הוא איך להשתלב. הוותיקים עוזרים בכל - מחומר מקצועי ועד איפה למצוא מיטה".
ליאור, סמ"ר במילואים מיוקנעם, מבקש להבהיר עד כמה הניתוק הכפוי בלב ים הוא גדול: "אני זוכר את תחילת המלחמה כחוויה מטלטלת, כי אתה בעצם לא יודע כלום. אתה לא מודע להמון דברים שכל המדינה היתה מודעת אליהם בגלל התקשורת. בים כל האינפורמציה נשמעת יבשה, עוד מספרים ועוד נתונים, ובסוף, כשאתה מגיע לחוף ומצרף את הפנים והשמות - אז מגיעה המכה האמיתית.
"אתה מגלה, לדוגמה, ששני חברים מאוד טובים שלך נהרגו. זה לא קל, אבל אין לך הרבה זמן לעבד את זה, ואחרי 12 שעות אתה צריך לצאת עוד פעם למשימה ולהגן ולשמור על המדינה".
רב"ט איתי ח', בן 19 מנתניה, הוא בקר ודור שלישי בחיל. התגייס לחיל הים בעקבות סיפורו המשפחתי: סבא שלו, ששירת בנחתות, חתם קבע כרס"ר בספינות, יצא לקצונת חוף וסיים כסגן אלוף כקצין מודיעין בחיל הים. אמו שירתה בחיל הים והוצבה בלשכה בקריה. איתי, שעבר את ההכשרה שלו תוך כדי הלחימה, מתאר שבמסגרת ההכשרה יצא לו גם לבצע משימה ערכית משמעותית.
סא"ל טל כהן, המפקד: "תעלת סואץ היא נתיב בינלאומי. מעבר של כלי שיט, ועוד ישראלי, מחייב תיאום כדי שכולם יבינו שמדובר בתום לב. אנחנו כאן לא במטרה לבצע פעולה מלחמתית או התקפית. יש פה משמעות ואנחנו מבינים אותה. אנחנו במשימה"
"בניגוד למקומות אחרים בצה"ל, הכלי המבצעי הוא גם הבית שלך. אנחנו אוכלים כאן, ישנים כאן, חיים כאן. אתה יכול לריב עם מישהו רגע, ואחר כך להיות החבר הכי טוב שלו. ובסוף, כשיש עמדות קרב, כולם עובדים כמו מכונה אחת.
"בבה"ד, בהכשרה, עזרנו בהקמה של בית החולים התת־קרקעי ברמב"ם, וזה היה מאוד משמעותי עבורנו. יום שלם סחבנו את כל המיטות, הורדנו את כל הכיסאות, חיברנו את בלון החמצן, ממש היינו לצד כל הצוות הרפואי".
הראש נחבט במיטה
לשיחה מצטרפים שניים. הראשון, סרן אופיר, המכונאי הראשי (צ'יף) של הספינה, מציע לי לחבור אליו למסע אל מאחורי הקלעים של הסטי"ל, ומוביל אותי במעמקי אח"י אילת. מתחת לסיפונים, בין צינורות ומערכות ודלתות שהן כאמור כבדות מאוד, מסתתר עולם שלם. "צריך חשמל, מים, מיזוג, ומעל הכל - צריך אנשים שיידעו להפעיל ולתחזק את כל המערכות האלה. זאת מערכת שחייבת לעבוד 24/7, בכל מזג אוויר, בכל מצב מבצעי".
במי"ק (מרכז ידיעות קרב), סרן אל־ים, קצין גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר), בן 23 מזכרון יעקב, רוכן מעל המסכים. דור שלישי למשפחת חיל הים - אמו היתה רופאה בחיל וסבו שירת כחובל. "כל נקודה על המסך יכולה להיות קריטית", הוא מסביר בעיניים בוחנות.
"בזירת אילת אין לנו פריבילגיה לטעויות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל כלי שיט הוא חשוד, עד שמוכח אחרת. בעיר תיירותית, כשמסביבך עשרות כלי שיט אזרחיים ומשאבים שחשובים למדינה שלנו, האחריות היא גדולה".
בחדר המכונות, ליבה הפועם של הספינה, שני מנועי דיזל ענקיים, ביחד עם מנועי הטורבינות, מספקים את הכוח המניע. הרעש מחריש אוזניים, אבל סרן אופיר כבר מורגל. "יש לנו גם טורבינה, בדיוק כמו במטוס", הוא מסביר בגאווה מקצועית. "זה נותן לנו יתרונות. אם פעם בעבר הספינה היתה מפליגה 100 שעות בחודש, היום אנחנו על 250-200 שעות. המלחמה שינתה את כל תפיסת התחזוקה".
עשר חיילות הן חלק מהספינה, עוסקות בכל המלאכות. בקרוב יהפכו ל־15, וככל שהמלחמה תימשך כך יגדל גם מספרן. רב״ט מאיה, לוחמת במחלקת אלקטרוניקה בסטי"ל: ״בספינות אנחנו משרתות ביחד עם גברים, ללא הבדל, וזה רק משפר אותנו. השהות הארוכה בספינה לצד הלוחמים וההתמודדות עם האירועים המבצעיים מוכיחות שאין דבר העומד בפני הרצון שלנו, ושלוחמות יכולות לעשות הכל״.
"כשפרצה המלחמה הייתי בסרי לנקה, ולא הבנתי את גודל המצב", משחזר סרן איתי ה', קצין אלקטרוניקה וסגן מפקד הספינה. לידו בגשר הפיקוד עומד סמ"ר איתמר ועוקב אחרי המסכים בריכוז. "יש פה צוות מאוד חזק וחברים ממש טובים", איתי אומר, ואיתמר מוסיף: "אני יודע שאם יש לי רגע קשה, או רגע שאני צריך עזרה, יש לי את החבר שייתן כתף. ואם הם צריכים, אני אשמור במקומם בלילה או אצ'פר אותם בעוד רבע שעה.
הלילה יורד על הסטי"ל, ואני מתכווץ לתוך המיטה הקטנה. כשאני מתעורר לרגע מהשינה, ראשי נחבט במיטה שמעלי. החבר'ה משתדלים שלא לצחוק. בשעת שחר אני נכנס למטבח העמוס בכל טוב, להכין טוסט. הטבח שובל, ששולט כאן, דואג לפנות אותי בעדינות
"מה הצ'ופר? לתת לחבר עוד רבע שעה לישון בשמירה, לסדר לו את הדברים שיהיה לו נוח להיכנס למיטה בים, או להתקשר כשמישהו חולה בבית ומפספס. אתה יודע שאתה שם בשבילו".
"יש אי ודאות תמידית שמלווה אותך כאן", מסביר איתי. "בכל יירוט, לא משנה מי מיירט, אנחנו עובדים ביחד עם חיל האוויר בשפה שהומצאה ביחד איתם במהלך השנה האחרונה. מובן שגם יש לנו שיטות עבודה חדשות שלא היו חלק ממה שמתרחש כאן, לפני 7 באוקטובר".
איתמר: "בגשר אתה רואה את הכל. את האנשים על החוף, את המשפחות, את החיים שממשיכים למרות הכל. זה נותן משמעות אחרת לכל משמרת, לכל רגע של ערנות".
הלילה יורד שוב, ואני מתכווץ מחדש למיטה הקטנה. הקצינים שלידי בחדר נכנסים ויוצאים, וכשאני מתעורר לרגע, ראשי נחבט במיטה שמעלי. החבר'ה משתדלים שלא לצחוק. אחרי שינה של כמה שעות אני פונה למטבח העמוס בכל טוב, להכין לי ולצוות טוסטים ואפילו לחתוך להם קצת ירקות.
"המלחמה הכפילה לא רק את שעות ההפלגה, אלא את כל העומס על המערכות", מסביר סרן אופיר תוך שהוא בודק מדדים במערכת הבקרה. "טיפולים שהיינו עושים פעם בשבועיים-שלושה, היום אנחנו עושים כל שבוע. עבודות שבעבר היו מוקדשות לזמן עגינה בנמל, היום אנחנו מבצעים גם בלב ים. זה דורש התארגנות לוגיסטית מורכבת - פי שניים חלקי חילוף, פי שניים דלק, פי שניים מאמץ מהצוות".
אנחנו יוצאים לאוויר הקר של תחילת החורף. "ההפלגה בזירת ים סוף היא סיפור אחר לגמרי", מחייך אלינו סרן אל־ים. "זה לא ים פתוח כמו בצפון. אתה נמצא באילת, עיר תוססת, מלאה בפעילות ימית. כשמגיע איום, אתה חייב להגיב במהירות. אין לך פריבילגיה של מרחב תמרון כמו בים הפתוח".
הוא נזכר ביירוט הראשון שלו, ונדמה כי הוא מצליח לשמר את אותה התחושה הבתולית שהרגיש אז: "היתה דממה מוחלטת בגשר. כולם מרוכזים, דרוכים. כשזה קרה, כשהצלחנו ליירט, היתה התרגשות עצומה. אבל אין זמן לחגוג - אתה מייד נדרך לאיום הבא. במלחמה הזאת למדנו שתמיד יש האיום הבא".
הניסיון המשפחתי בחיל הים מוסיף לאל־ים פרספקטיבה מיוחדת. "כשסבא שלי ואמא שלי שירתו בחיל הים, המציאות היתה שונה לגמרי. היום האיומים מורכבים יותר, המשימות אינטנסיביות יותר. אבל הערכים נשארו אותם ערכים - אחריות, מקצועיות, דבקות במשימה. אתה רואה את זה בכל פינה בספינה. זה לא סתם צוות, זאת משפחה אחת מלוכדת שנלחמת ביחד".
"זה ריח של בית"
אנו חולפים על מיצרי יובל, שנמצאים בין ים סוף ומפרץ סואץ. השבת לא באמת מורגשת בספינה שבה כולם עובדים סביב השעון. שובל מפנה אותי מהמטבח בעדינות. בינתיים מדווחים לנו שאח"י להב, שהחליפה את אח"י אילת, קיבלה קבלת פנים צוננת עם שיגורים לכיוון אילת. עוד תזכורת שלמרות התחושה הפסטורלית כאן, אנחנו מאוד רחוקים משקט. ברקע אנחנו עוברים את האסדות בעיירה אבו רודס, שנמצאת במחוז דרום סיני במצרים, על חופו המזרחי של מפרץ סואץ.
בשעה 22:00 מגיעה אח"י אילת לתעלת סואץ, וכעבור זמן קצר הגיע הפיילוט המצרי שנותן הוראות באשר לכיוון הספינה ומהירותה. "הוא המומחה של המים האלה", מסביר אחד הקצינים. "בסואץ, כאמור, אין מקום לטעויות".
במהירות של שמונה קשר, קצב של ריצה, הספינה נכנסת לתעלה. מימין מסגד דומם, ורכב ליווי מצרי עוקב בשקט. "תסתכל על המכ"ם", מצביע אחד המפעילים. "אנחנו יכולים לזהות כל סירת דייגים במרחק של עשרות קילומטרים, אבל הלילה הכל שקט".
אנחנו מובילים שיירה שלמה, כשברקע סירה מנועית חשודה ללא אורות מזוהה בקרבת הספינה. הצוות נערך לאבטחה, מאיר את הסירה בזרקור וצופר לעברה. מתברר שזו סתם סירה מקומית פורעת חוק שניסתה להיכנס לתעלה. "זה קורה לפעמים", מסביר אחד הקצינים, "אבל אי אפשר לקחת סיכונים וגם לא לעשות טעויות". הדרמה הקצרה מסתיימת ללא פגע.
הספינה ממשיכה לשוט באיטיות בתעלה. אני חושב על מה שהתרחש כאן לפני 51 שנים, במלחמת יום כיפור, כשב־6 באוקטובר 1973 צלח הצבא המצרי את תעלת סואץ ממערב למזרח, לכל אורכה. אחד הקצינים אומר לי שכל תעלת סואץ והדרך אליה, דרך המיצרים, היא "שיעור בהיסטוריה על מדינת ישראל". אחרי שהספינה חצתה את התעלה, צוות הפיילוט המצרי שליווה אותנו ירד לסירה שהגיעה לאסוף אותו, לא לפני שנופף לנו לשלום.
כשהים התיכון נפרש לפנינו, משהו באוויר משתנה, וגם הגלים הופכים גבוהים יותר. "אתה מריח את זה?" שואל אותי אחד החיילים. "זה ריח של בית". אבל הלילה בתעלת סואץ, בין כל מערכות הנשק המתוחכמות והפלדה הקרה, מזכיר שכמו המים השקטים - גם אנחנו מייחלים להגיע לרוגע אחרי יותר משנה של לחימה.
הרגע המרגש ביותר במסע נרשם כשהסטי"ל עצר במקום שבו טבעה לפני 57 שנה אח"י אילת הראשונה, אחרי שנפגעה מארבעה טילי סטיקס מצריים. 47 לוחמים נספו אז, 91 נפצעו. הצוות ערך טקס זיכרון קצר, וחייל וחיילת הטילו זר פרחים אל המים.
"אנחנו נושאים את השם שלה", אומר כהן. "זו לא סתם ספינה. זה זיכרון חי". סרן אל־ים מדגיש: "זה כבוד לשרת על ספינה שנושאת את שם המשחתת שהיתה ספינת הדגל. לפני שהתגייסתי לא הכרתי את ההיסטוריה הזאת, אבל היום אני מבין את המשמעות העמוקה".
כשאנחנו חוזרים לישראל, רגע לפני שהספינה נכנסת לנמל, השמש של יום ראשון כבר שקעה. לחבר'ה הצעירים כבר מחכה משימה חדשה. "אין זמן למנוחה", אומר אחד הקצינים. "יש מלחמה". הטלפונים יוצאים מהכיסויים האטומים, והחיילים מתקשרים הביתה, להרגיע את הקולות שמהעבר השני של הקו. עוד סבב הסתיים לעת עתה, אבל לכולם ברור שהוא לא האחרון. למעשה, כשתקראו את השורות הללו, הם כבר יצאו לסבב נוסף בלב ים.
avikuku@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו