בכל שאגה של יאיר רביד (רביץ) אפשר לשמוע את הזעם של קצין המודיעין, שכבר לא היה בשירות כשצה"ל יצא מלבנון, מותיר לבעלי בריתו, האנשים שאותם הפך לחיילים, את ברירת הבריחה.
ואפשר לשמוע את הילד שהיה בקריית אתא, זה שעזר לאמא לנגב מאבא את הדם. "אבא שלי היה רפד והיה לו בית מלאכה בחיפה. בכל 1 במאי, כשהיה פותח את העסק, היו מגיעים הקלגסים של מועצת פועלי חיפה ומכים אותו מכות רצח", הוא מרעים בקולו, כאילו כל השנים שעברו לא יכלו לדם הרותח של ילד קטן.
בסוף היו אלה הסבלים מרחוב סירקין ששמו סוף לעניין. "הם אמרו לאבא שישאיר להם את הטיפול בנושא. בחג הפועלים שנה אחר כך הם ארבו לתוקפים, פוצצו אותם במכות, ויותר הם לא חזרו. זה לא שאבא הלך לבקש מהם עזרה, זה נודע לסבלים במקרה", מדגיש רביד, כדי שיהיה ברור שאבא שלו הוא לא מלשן, בטח לא כשמדובר ביהודים. לא כמו אלה שהלשינו על החברים שלו לבריטים.
יהודה רביץ, שנולד בלוצק שבאוקראינה, עלה לארץ במסגרת תנועת ההעפלה של בית"ר, היה חבר בפלוגת הגיוס של אצ"ל בראש פינה, נלחם במסגרת הבריגדה היהודית במדבר המערבי ובאיטליה, ונישא לטובה פניצמן, שבגיל 15 הגיעה מפולין לבדה, היישר לזרועות לח"י.
יאיר, שנולד ב־1945, הוא הבכור מבין שלושת הילדים שנולדו לבני הזוג, שאותם, בכל יום עצמאות, היו לוקחים ההורים להדליק נרות לזכר עולי הגרדום, חלקם חברים אישיים של אבא. בספריית הבית שבו גדל, כתבי שלום עליכם הצטופפו על המדף לצד זיכרונות צ'רצ'יל, כתביו של ז'בוטינסקי ושירתו של איש האצ"ל אברהם "יאיר" שטרן, שעל שמו נקרא רביד. בית שטיפח בו את תחושת השליחות, לקראת היום שבו גם הוא יאחז בנשק.
התגייס למחזור הראשון של סיירת אגוז, שם תאונת אימונים קשה השאירה אותו משותק בידו האחת. שנתיים היה מאושפז, עבר סדרת ניתוחים, ואריק שרון, שהיה אז רמ"ט פיקוד צפון, היטיב לזהות את בעירתו של הצעיר והוא שהוציא אותו לקורס אמ"ן, שאותו סיים בהצטיינות.
הוא עוד היה אז רווק ובסופי שבוע, כשכולם היו יוצאים הביתה, הוא היה מבלה אצל שתי משפחות ממג'דל שמס, לומד את הערבית על בורייה. תחת חלום הלוחם שאבד צמח קצין מודיעין מתחום גיוס והפעלת סוכנים ביחידה 504 ובמוסד, שמילא תפקיד מרכזי בהקמת צבא דרום לבנון, תחת השם אבו דאוד. הכיר היטב כל שורה ברומן הישראלי עם הנוצרים בלבנון, זה שנכתב במלחמת האזרחים שפרצה בחורף 1975. מערכת יחסים שאותה תיעד בספר "חלון לחצר האחורית", שבמרכזו הברית שנכרתה עם הנוצרים בצפון לפני מלחמת לבנון הראשונה, שנים שבהן קיננה בכפרי דרום לבנון התחושה שצבא לבנון לא יוכל להגן עליהם, בעיקר מפני מעשי הטבח של הארגונים הפלשתיניים. התחושה הזו היא שהטילה את חלק מתושבי האזור לזרועותיו המסוקסות של צה"ל.
"מחיר הדמים"
רביד אומר שהמליץ אז לשלטונות בארץ לטפח את הקשרים עם הנוצרים בלבנון מארבע סיבות עיקריות. "האויב של האויב שלי הוא חבר שלי", הוא מונה אותן, "הקשר עם הנוצרים יוכל לחזק את המודיעין שלנו וגם יסייע בחדירה מודיעינית לסוריה, חשבתי שאנחנו צריכים להושיט עזרה לכל אותם סוכנים שעבדו איתנו במרוצת השנים ועכשיו התחננו באוזניי שנעשה משהו כדי להציל אותם מאימת הארגונים הפלשתיניים ששחטו ושרפו כפרים שלמים, והסיבה הרביעית קשורה לאימרה שבמזרח התיכון אם מתקיימת ארוחה ואתה לא מוזמן אליה, מהר מאוד אתה יכול למצוא את עצמך כאחת המנות המוגשות לשולחן.
"בלבנון היתה מלחמת אזרחים, ואני לא רציתי למצוא את עצמי מופתע".
חודשים ארוכים חיזר אחרי בשיר ג'ומאייל, כי ידע שהוא והפלנגות שלו צמאים לנשק, עד אותו הלילה שבו הגיע טלפון מחיל הים והודיעו שנעצרה ספינה מול חופי חיפה שאנשיה מבקשים להיפגש איתו. והוא, שחיכה כל כך הרבה זמן, בירך את הבאים ואמר שהוא מאושר שהגיעו עוד לפני שהציגו את עצמם או את שולחם, אבל הודיע להם שלא יישא וייתן איתם. שבשביל זה יצטרך לבוא ג'ומאייל בעצמו או מישהו רם מעלה אחר מטעמו. במקביל מילא את הסיפון בנשק, ככה בשביל רצון טוב וכדי להמחיש היטב שהוא יודע מה נדרש לפלנגות - ושיש לו מזה כמה שצריך.
"המלצתי על חימוש של הנוצרים ושל שאר הגורמים הידידותיים בלבנון בנשק, אבל בשום שלב לא דובר על כניסה של צה"ל או על התערבות במאבק הפנימי בלבנון", הוא ממשיך. "היו בישראל בורות, זחיחות ומגלומניה, בראש ובראשונה של אריק שרון. המחשבה שהפלנגות או איזה פלג אחר יחתמו איתנו הסכם שלום בנפרד היא שהמיטה עלינו את אסון מלחמת לבנון, על כל מחיר הדמים שבא איתו. לשרון לא היה מושג עם מי הוא מתעסק. לא לו ולא לחבורת היס־מנים שהקיפה אותו ופחדה ממנו פחד מוות.
"היו בישראל בורות, זחיחות ומגלומניה, בראש ובראשונה של שרון. המחשבה שהפלנגות יחתמו איתנו הסכם שלום בנפרד היא שהמיטה עלינו את אסון מלחמת לבנון"
"העבירו ללבנון אנשים שפעלו באיראן כי חשבו שהם מכירים את השיעים, אפילו שאין שום דמיון בין החברות. בנוסף, הקשרים שהקמנו עם הפלנגות הועברו לטיפול אנשי תבל (האגף המדיני של המוסד, ה"א), אנשים שלא מדברים ערבית, ובמזרח התיכון אם אתה מדבר באנגלית או בצרפתית אתה עלול למצוא את עצמך מסיים לא ממש בכיוון שאליו כיוונת".
אחר כך יוסיף שאפשר להשתגע שישראל שולחת היום לשולחן המשא ומתן לשחרור החטופים אנשים שלא יודעים ערבית. שכל שורת הבכירים בקהילת המודיעין לא מכירה את השפה שבה מתנהל המזרח התיכון.
הערבית של רביד היתה לו לבית. המבטא שלו מזוהה עם כסרואן, אזור ההר שמעל ביירות, למרות שהוא שולט יפה גם בשיעית דרומית ובשיעית בעלבקית. פסקול חייו מורכב מהקולות הגדולים של לבנון, מפיירוז ועד ודיע א־סאפי, שאותו הכיר אישית מלילות ביירות שאותם ידע משקיעה עד זריחה, ושעליו הוא אומר שיש לו קול של הים וההרים.
אנחנו יושבים בבית שבכפר הגמלאים במושב נורדיה שאליו הוא ורבקה, אהובתו ואם שני ילדיו, עברו לפני חמש שנים. בדיוק חזרו מטיול בבולגריה עם זוג חברים בדואים. פסלים וציורים שלה מצטופפים על המדפים והקירות, מנציחים בכישרון פיסות נוף ואת בני המשפחה, אלה החיים ואלה שכבר אינם.
קשה לדעת מה מרגיז אותה יותר. קולות הגיזום של גנן חדור מוטיבציה שכבר יומיים רצוף עובד בגינה, או הזבוב שמזמזם בסלון, שאותו, חמושה בנייר עיתון, היא מנסה להכניע.
במטבחון הקטן מתבשל מרק רגל כבש ושעועית שרביד הכין לצהריים, מתובל באיפוק לבנוני. מטבח שכבש את הפה של רביד, שימיו מתבשלים בערגה אליו, ולפעמים הוא נוסע לדובאי לקושש במסעדות לבנוניות מנות וטעמים לאלחוש הגעגוע.
"הבטחות שצריך לזכור"
ריח תבשיל מדרום הלבנון הוא שעורר את הסקרנות שלו באותה פגישה מקרית על מרפסת בית של משפחה צד"לניקית שנים אחרי שפרש מהשירות. בזווית העין הוא ראה אותה, אישה יפה, שעמדה ובישלה, "ואני שואל מאיזה כפר היא ומי זה אבא שלה, והיא עונה שאת אבא שלה היא לא זוכרת, נהרג כשהיתה בת שנתיים. היא רק יודעת שעבד עם הישראלים. 'אחרי זה אמא הכירה מישהו מחוץ ללבנון ושמה אותי ואת האחים שלי בבית יתומים בצור. חייתי שם חיי כלב עד גיל 16, אז חיתנו אותי עם איזה בן דוד'".
ונרקח התבשיל בסיר ואיתו מתבשלת ההבנה אצל רביד שעומדת לפניו הבת של אותו רועה צאן שגייס באמצע שנות ה־70, כשהיה מפקד מרחב צפון של יחידה 504. בשנים האלה הגיעה לשיא פעילות ארגוני הטרור הפלשתיניים, שהחלו פועלים בדרום לבנון כבר בסוף שנות ה־60 והלכו והתבססו, בעידוד הסורים, אחרי שגורשו מירדן באירועי ספטמבר השחור ב־1970.
בפברואר אותה שנה מחבלים תקפו את מטוס אל על בטיסה 435 במינכן ועוד קודם לכן, במאי, הותקף אוטובוס ילדי אביבים ונרצחו 12 אנשים, ובהם שמונה ילדים. 1972 הביאה איתה את חטיפת מטוס סבנה, את הטבח בנמל התעופה לוד ואת טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. לצד ירי קטיושות על יישובי הצפון, חוליות טרור חדרו את הגדר החשמלית. ב־1974 בוצע הטבח בקריית שמונה, חודש אחריו הטבח במעלות וב־1975 הטבח במלון סבוי.
"קיבלתי אז החלטה שלא יהיה כפר בדרום לבנון, סוני, שיעי או נוצרי, שלא יהיו לי בו לפחות שני סוכנים שידווחו על כל תנועה", אומר רביד. "ביניהם גייסנו רועה צאן שעבד עם העדר שלו על הגבול".
"מורנייה ואנשיו היו תופסים זונות או אנשים ששותים ברחוב ויורים להם בפיקה של הברך, מנהג שאימצו בחום מהפלשתינים. ממש כמו שחמאס עשו בעזה לאנשים של אבו מאזן"
חודשים ארוכים עברו עד שאותו רועה דיווח על אדם זר שפנה אליו ושאל אם הוא רואה איזו פעילות של צה"ל על הגבול. "הוריתי לתדרך את הרועה שידווח למי שפנה אליו על כל מה שהוא רואה. והוא מסר מידע על התנועה של צה"ל, עד שחברי החוליה סמכו עליו מאוד והטילו עליו לחפש נקודה בגדר החשמלית שדרכה יוכלו לחדור בלי שאף אחד יראה אותם. בעצה אחת עם רפול נבחרה הנקודה שנמסרה לסוכן".
המארב של צה"ל כבר היה פרוס בשטח, כשערב לפני החדירה מופיע רועה הצאן ואומר שהחוליה דורשת שייכנס איתם לישראל. "הם פחדו מבגידה ואני הייתי צריך להחליט", נזכר רביד. "יכולתי להגיד לו שיסרב, אבל אז הם היו הורגים אותו. אפשרות שנייה היתה להבריח אותו ואת המשפחה שלו לישראל, אבל אז חברי החוליה היו מחכים עוד קצת ונכנסים דרך מקום שאני לא מכיר. קיבלתי החלטה. ציידתי את הרועה בכפתור ותדרכתי אותו שברגע החדירה ילחץ עליו וככה יסמן לכוחות צה"ל את המיקום שלו ולא יפגעו בו.
ביום המיועד, בשעה היעודה, הרגנו אותם עד האחרון שבהם. הרועה נהרג יחד איתם. שיקרתי, הונאתי. זה היה סתם כפתור נחושת, ועכשיו, עשרות שנים אחרי, אני עומד מול הבת שלו ונופל לי האסימון על הרגל שרועדת.
"אמרתי לה, בלי להיכנס לנסיבות, 'אבא שלך היה חבר שלי. אני אעזור לך'. היא לא האמינה שמישהו בעולם הזה יעזור לה. וכשאמרתי את הדברים ידעתי שזה מגיע לו על פי חוק. הגשתי תביעה שיכירו בה כבת חלל של היחידה, וקיבלתי דחייה על הסף. לקחתי עורך דין שעשה את זה בחצי התנדבות והבאתי את היחידה לבג"ץ, שנתן לה ולבני המשפחה שלה פיצוי שמאפשר להם לחיות ברווחה עד סוף ימיהם. מאז, במקום להסביר איך הפעלה ושיקום יכולים להתקיים, אני נחשב בוגד".
"סוכן הוא לא טיפש. אם הוא יעלה עליך, אתה תשלם בריבית דריבית. הגינות בהפעלת סוכנים היא כלי נוסף שיש לקצין האיסוף. כשלא חייבים לומר אמת, עדיף לא לומר כלום"
למפעיל סוכנים יש בכלל קווים אדומים?
"יש כאלה שאומרים שצריך לשקר לסוכן על הכל. אני טוען, וזו היתה המדיניות שלי כל השנים בתחום הזה, שלפעמים אין מנוס משקר כדי לא לפגוע במשימה או לחשוף אותה, אבל אצלי שקר לא היה אופציה ראשונה ובוודאי לא אופציה אחרונה.
"סוכן הוא לא טיפש. אם הוא יעלה עליך אתה תשלם על זה בריבית דריבית. הגינות בהפעלת סוכנים היא כלי נוסף שיש לקצין האיסוף ביעד. כשלא חייבים לומר אמת, עדיף שלא לומר כלום. בעיקר כאשר צריך לממש הבטחות שפוזרו ברוחב לב כשהיה פעיל. הבטחות שצריך לזכור כשהוא נפצע או נופל".
כ־7,500 אנשי צד"ל נסוגו עם צה"ל, ואף משפחה, נוצרית או שיעית, לא שוכנה ביישוב ערבי. "הם לא מתים אחד על השני, ובצדק", מסביר רביד. יותר ממחצית עזבו. חלקם היגרו לאוסטרליה, חלקם לאירופה ולדרום אמריקה.
"ישראל דאגה בגדול לדרג הפיקודי ופחות ממנו לזוטרים. נכה צד"ל מקבל אותן זכויות כמו שלי כנכה צה"ל. הוא מוכר כנכה צה"ל וזה חייב להיאמר לזכותה של ישראל, אבל חיילים זוטרים לא קיבלו דיור כמו הפיקוד. הרבה מהם חיים בעוני. הסיפור של בני הדור השני הוא כבר אחר. רובם השתלבו בלימודים ובחברה והם משרתים בצה"ל, ואני מדבר על בני שתי הדתות, למרות שהרבה שיעים עזבו כי לא מצאו עם מי להתחתן".
"שאלה של כסף"
רבקה מצליחה להכניע את הזבוב, כשאני שואלת אותה אם זה לא מלחיץ להתחתן ולחיות עם מי שהאמנות שלו היא לתחמן. "כמו שאמרת, זו האמנות שלו, לא מי שהוא", היא חותכת. 54 שנים שהם יחד. הכירו בסוף 69' כששירתה בבסיס מודיעין בגולן. אחרי חודשיים התחתנו. "הוא היה חתיך הורס עם הקול הזה שלו", היא אומרת. גידלה את עצמה ואת הילדים בשעה שחיכתה לו שיחזור מלבנון, שבה לא ביקרה מעולם.
אחרי זה נסעה איתו בעולם, למדה איך לארוז חיים שלמים של משפחה מהרגע להרגע כי האיש שלה נחשף. כשהתקשרתי אליו אחרי מתקפת הביפרים הוא צהל מאושר. שאלתי אם הוא לא מקנא שלא היה חלק מהאקשן, אמר שמספיק לו האקשן שרבקה מספקת.
15 שנה עברו מאז פגשתי אותו. יותר מפעם הלכתי אחריו למפגשי האוכל של יוצאי צד"ל, גנרלים בדימוס שכמו מחפשים בטעמי הלבנון דרך לאחות את הקרע שנכפה על חייהם. ממנו למדתי שכשלבנוני מזמין לערק, ברור שהכוונה היא לארוחה. כי ערק שותים מול נוף ועם שולחן פורח בשלל מאכלים, המספרים על מטבח עשיר בירקות ובעשבים, שבו שוחים דגים טריים ובשר כבש וגדי נצלה על האש או בחרס. על ההבדלים בין התיבול העדין של ביירות וצפון הארץ לבין זה של הדרום. לזהות את נוכחות הכמון בקובה ניא של השיעים, שלא נוגעים בחלזונות, תשוקתם הגדולה של הנוצרים שאחרי הגשם הראשון, חמושים בסלסילות, יוצאים ללקט אותם בחורשות וביערות.
ממנו למדתי על התיירות בלבנון, שהביאה בקיץ את עשירי האמירויות שברחו מהחום להרים ולחופים של ארץ הארזים. על גידולי הסמים שהכניסו כסף גדול למדינה, ומי שהיה לו מספיק כוח גידל אותם על הכביש, שכולם יראו שאין לו פחד מכלום ומאף אחד.
על האנגלית שהחליפה את הצרפתית בפי המשכילים, על השמיים של לבנון שהיו ריקים מציפורים כי בארץ הזו, לא משנה אם אתה מרוני, שיעי או סוני, ציד זה הסיפור שלך. על כמיל שמעון שהחזיק אוסף כלי ציד מהגדולים בעולם עד שהפלשתינים שרפו לו את הבית ושדדו חלק ממנו, ועל מסעות הציד שהיה מארגן לו רביד לאורך הגבול, כי רק שם עוד נשארו חיים. על לבנון שבה כמות כלי הנשק העומדים לרשותך ביום פקודה היא עוד דרך לאמוד את החשיבות שלך.
סיפר לי על בן הנוצרים שהתאהב עד כלות בשיעית יפהפייה, רומן שהמשפחות מנעו. "היום היא שופטת במחוזי בביירות והוא חי בארץ ומעולם לא נישא, לא הקים משפחה".
אז איך איראן הצליחה במקום שבו כשלה האהבה, ותפרה את הקשר בין חמאס הסוני לחיזבאללה השיעי?
"הכל שאלה של כסף. מי ששם לחם על השולחן בשבילו אתה תניף את החרב".
"לגבי לבנון, ותקשיבי לי טוב, יש שם הרבה אנשים שמאושרים ממה שאנחנו עושים, אבל שלום לא יהיה. הכי הרבה יהיו לנו יחסים ידידותיים עם מדינת אויב"
מההתחלה ניסה רביד לגייס שיעים לצד"ל, אבל חיזבאללה המתהווה בביירות מבטיח לחם לפיות רעבים ומונע גיוס המוני של בני העדה. בסופו של דבר רק שיעים המקורבים לימין בלבנון הם שהצטרפו לצד"ל.
"השיעה הגיעה ללבנון רק ב־1776", הוא מסביר, "הטורקים ששלטו מיררו ללבנונים את החיים, אז הם חיפשו פטרון חדש ופנו לאיראנים. זה התחיל בעיר צור ומשם התפתח. 300 שנה הספיקו לשיעה עד הפכה להיות הדת השלטת, אבל בגלל העוני והבורות הם תמיד היו בשפל המדרגה, נשלטו על ידי פיאודלים שידעו שהכוח שלהם מול האריסים הוא בשימור הבורות.
"הדאחייה בכלל התחיל כפרוור עני שאליו הגיעו שיעים מהדרום לחפש עבודה בעיר הגדולה, וגדל להיות מרכז השיעה של ביירות ושל לבנון בכלל. ככל שהמקום הלך והפך דתי, כך הדברים השתנו. מורנייה ואנשיו היו תופסים זונות או אנשים ששותים ברחוב ויורים להם בפיקה של הברך, מנהג שאימצו בחום מהפלשתינים. ממש כמו שחמאס עשו בעזה לאנשים של אבו מאזן".
"לא גזענות, בורות!"
נאמן למחנה שממנו צמח, הוא לא מוכן להגיד מילה על אחריות הדרג המדיני לאירועי 7 באוקטובר, אבל את הסימנים להידרדרות המערכת המודיעינית הוא אומר שצפה כבר לפני שנים. "המקור לצרות הוא זחיחות הדעת, קלות ראש וחובבנות מקצועית הזועקת לשמיים. במוסד מונו אנשים לתפקידים משום חנפנותם לבוס, ראשי אמ"ן בשנים האחרונות הם עסקני מודיעין. אף אחד מהם לא אסף מודיעין, לא צפה במשקפת, לא האזין עם אוזניות, לא הפעיל סוכנים, לא מבין מודיעין, וככה אנחנו נראים. תצפיתניות אומרות שהפלשתינים על הגדר וראש אמ"ן במיטה".
אתה חושב שבזמנך מחדל 7 באוקטובר לא יכול היה להתקיים?
"כאשר היתה מגיעה ידיעה מאחד המרחבים, ידיעה בעלת משמעות התרעתית או ידיעה בעלת משמעות מדינית חשובה, אהרן יריב, שהיה ראש אמ"ן, היה מתקשר עוד באותו ערב למפקד המרחב. זה דילוג על שלושה דרגים. הוא היה מגיע לקצין המפעיל כי רצה לשמוע מה אמר הסוכן בדיוק. מדי פעם היה מגיע למרחב בשביל לשמוע את מצבת הסוכנים. ניתוחים, מה אתם אומרים על הסוכן הזה, מה הפוטנציאל, אם תהיה מלחמה הוא ידע או לא ידע להרתיע".
מצבת הסוכנים שאיתם עבד רביד כללה את כל המנעד שבין רועי זונות לשרים בממשלה. חלקם שיתפו פעולה תמורת כסף, אחרים כי אולי קיוו שיום אחד הקשרים עם ישראל יועילו לדחוף את הבן שלהם בסולם הפוליטי של לבנון, והיו כאלה ששיתפו פעולה ממניעים אידיאולוגיים. עם הרבה מאלה שהפעיל הוא שומר על קשרי חברות אמיצים, בשני צידי הגבול. כשאני שואלת אותו איך הוא חי עם השיח הגזעני שהולך ומתעצם בכנסת וברשתות, איך הוא, שאצלו השלט שייך לערוץ 14, חי עם צחנת המילים וחוסר הכבוד המופנה נגד ערבים, הוא שוב שואג עלי.
"לא גזענות, בורות! אני אסביר לך את המהות. הרעיון שהשמאל אוהב את הערבים והימין שונא אותם זה קשקוש. בגלל הבדלי שנים לא היה לי הכבוד לרחוץ את רגליו ולצקת מים על ידיו של זאב ז'בוטינסקי, אבל אני חניכו ותלמידו. 'שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני'", הוא מצטט משירתו של האיש, נמנע מלהמשיך הלאה, אל סוף הבית, שם מחכות "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן".
"אני לא שונא אנשים בגלל דתם", הוא ממשיך בשצף. "אני צריך להרוג את אלה שרוצים ברעתי וברעת קרוביי וידידיי. מעולם לא למדתי שנאה, לא לערבים ולא ליהודים. אמא שלי פתחה את דלת הבית שלנו לכל מי שהיה חסר לו, כל מי שהיה צריך".
האולפנים מלאים באנשים שמדברים על סדר חדש במזרח התיכון, אולי אפילו על סיכוי להסכמים.
"ככלל, אנשים שמדברים הרבה הם כאלה שבדרך כלל אין להם מה להגיד. לגבי לבנון, ותקשיבי לי טוב, יש שם הרבה אנשים שמאושרים ממה שאנחנו עושים, אבל שלום לא יהיה. הכי הרבה יהיו לנו יחסים ידידותיים עם מדינת אויב. כשאהרן יריב היה בא למרחב לפגוש סוכן שהוא אישיות כבדה, שר או מישהו בתפקיד רם מעלה אחר, היתה לו שאלה מרתקת שמראה על עומק ההתעניינות שלו, שאלה שלא שמעתי מעולם מאף ראש אמ"ן אחר. הוא שאל: 'כשהמנהיג שלך אומר שהוא שואף לחתום על הסכם שלום עם ישראל, האם הוא מתכוון לשלום סלאם או שהוא מתכוון לשלום צולח?'. סלאם זה שלום, צולח זה פיוס. כולם אמרו פיוס, לעולם לא שלום. אבל תמשיכי להפגין, תמשיכי להאמין, אני בעדך".
חבל. אני כל כך רוצה לנסוע לשם. הלב שלך לא מתרסק מול כל החורבן וההרס?
"אגיד לך את שאמרתי לא מזמן בראיון לאתר אינטרנט של גולים הפועל מחוץ ללבנון. לבנון היא אהובתי, אבל אהובתי השנייה. אני מכיר בחולשותיה כמו שאני מכיר את יופייה. התאהבתי בבת השכנים ואני רואה אותה לפעמים הולכת למיטות אחרים ואת מעשי השובבות שלה. זו אהבה היודעת להיזהר, מכירה את המגבלות והחולשות".
מתי היית בלבנון בפעם האחרונה?
"איפשהו בסוף 85' תחילת 86'".
ואתה מתגעגע?
"אני לא ישן בלילות מגעגועים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו