לקפוץ על הרימון - זאת המחשבה. כל ה־17 שעות בממ"ד אני על המיטה, חצי יושב חצי שוכב. קופא מקור, אבל לא מתכסה בשמיכה. אני צריך להיות בהיכון. אשתי והילדה שלי לידי. אני מסתכל על החור הפעור בקיר מעלינו עם המחשבה שאם המחבלים יזרקו דרכו רימון – כמו שראיתי בסרטים - אני צריך לקפוץ עליו".
- טום אורן דננברג, נחל עוז, מתוך פרויקט "עדות 710"
אני מכירה את הקול שלו מיום שנולדתי, אבל מעולם לא שמעתי את אחי הבכור, טום, מדבר ככה, מספר מול מצלמה על הדקות הארוכות, האיומות, הבלתי נגמרות, שבהן השתולל טבח אכזרי וקרבות נועזים התנהלו מסביב לבית משפחתו.
גם כשנפגשנו מעט אחרי שהמשפחה חולצה ושמענו על הרגעים שבהם הגיעו הבשורות הקשות על החברים הטובים שנרצחו ועל צרורות הירי והדיבורים בערבית שנשמעו מעבר לקיר, לא היה לי מושג שבמשך כל אותו הזמן הוא תכנן לזנק על רימון כדי להציל את גיסתי ואת אחייניתי האהובות.
העדות של טום היא אחת מתוך מאות שצולמו על ידי מתנדבי פרויקט "עדות 710" - ארכיון עדויות דיגיטלי של אירועי 7 באוקטובר 2023. במהלך 13 החודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר נגבו לטובת הפרויקט יותר מ־1,300 עדויות של שורדות ושורדים מהקיבוצים, מהמושבים, מהערים, מהמסיבות, מבסיסי צה"ל, מהמוצבים, מיישובי הנגב והפזורה, ומקרב אנשי כוחות הביטחון וההצלה.
המיזם הוקם על ידי אנשי קולנוע תיעודי, שחברו לגופים ולאנשים מתחומי המחקר ההיסטורי ובריאות הנפש לטובת תיעוד ושימור העדויות של הנשים והגברים שהיו בלב התופת. "כבר ב־8 באוקטובר קיימנו את ישיבת הזום הראשונה עם קבוצה של אנשים שעוסקים בתיעוד מקצועי וחובבני", מספר הקולנוען והבמאי התיעודי איתי קן־תור, מהיוזמים ומהמקימים של פרויקט התיעוד. "התכנסנו כדי לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, וב־9 באוקטובר החלטנו להקים את מאגר העדויות".
ד"ר רננה קידר: "לקחנו 300 תמלילים ובדקנו מהן המילים הכי בולטות. בקרב ניצולי הנובה, המילים 'אנשים', 'חברים', 'אוטו' ו'מחבלים' חוזרות פעמים רבות, בעוד בקרב ניצולי היישובים דומיננטיות יותר מילים כמו 'בית', 'קיבוץ', 'דלת' ו'ילדים'"
קן־תור וחבריו ביצעו את המלאכה בסטנדרטים המקצועיים והאתיים הגבוהים ביותר. התפיסה האתית שאותה אימצו פותחה על ידי ד"ר אוהד אופז, ראש החוג לתקשורת במכללת אורנים, והיא נשענת על תיאוריה של פרופ' דורי לאוב - פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שורד שואה, שהיה ממקימי הארכיון הראשון בעולם לעדויות ניצולי השואה.
על פי התיאוריה שלו, אנשים שעברו טראומה זקוקים שיקשיבו להם. ליתר דיוק, כפי שמסביר קן־תור, הם צריכים "שישמעו את הסיפור שלהם ללא הפרעות ומתוך הקשבה מלאה. בניגוד לעדויות של ניצולי שואה שצולמו עשרות שנים אחרי הטראומה, כאן מדובר באנשים שעדיין נמצאים בתוכה, ולכן אנחנו צריכים להיות זהירים הרבה יותר. שאלות מסוימות עלולות לפגוע ביכולת של העדים להתאושש.
"בזמן הטראומה האדם מאבד שליטה על חייו. כשהוא מספר את מה שקרה בדרך שלו, הוא לוקח בחזרה שליטה על האירועים - ואנחנו כאן כדי להקשיב לו".
לעורר מודעות
"אנחנו שומעים צרחות בערבית... יש פיצוצים מטורפים. מלא טילים... ואדם (בן ה־3) שואל אותי 'מה זה? יש רעמים וברקים?', ואני עונה 'כן, יש סופה בחוץ ואסור לצאת כי דברים עפים. אנחנו נישאר פה ונעשה מסיבה'. אני כותבת לאבא שלי שאני מפחדת. צילמתי לו את המגירה שרוקנתי מתחת למיטה של אדם וכתבתי לו שפה יהונתן (התינוק, בן 4 חודשים) יהיה אם משהו קורה לנו. שיחפשו אותו".
- דורין כהן. קיבוץ כפר עזה, מתוך "עדות 710"
לעדות המטלטלת הזאת הקשיבה ההיסטוריונית לורן פאר, שעוסקת בהוראת השואה ביד ושם. פאר איבדה ב־7 באוקטובר את מי שהיה עבורה מורה וחבר קרוב, אלכס דנציג בן ה־75, שנחטף מביתו שבקיבוץ ניר עוז ונרצח חודשים ארוכים לאחר מכן בשבי חמאס.
"בימים הראשונים ניסיתי להביא את הסיפור של אלכס למודעות הבינלאומית ובמקביל התנדבתי לתרגם עדויות ששורדים מפסטיבל הנובה העלו לרשת", היא מספרת. "כשראיתי בפייסבוק מודעה על מיזם התיעוד שמחפש מתנדבים, הגשתי מועמדות, עברתי ראיון, ומהר מאוד הצטרפתי להכשרות ולהדרכות.
"פרסמתי פוסט בפייסבוק על המיזם, ופנה אלי חבר כיתת כוננות מקיבוץ ארז. הוא סיפר שנפצע קשה בקרב ושהוא מרגיש שהוא חייב לספר את הסיפור שלו. הוא הפנה אלי חברים מהקיבוץ ופתאום היתה רשימה ארוכה של שורדים מארז. ב־18 באוקטובר נסעתי עם צלם מתנדב לאכסניית אנ"א שבמצפה רמון, לשם התפנה הקיבוץ. אלה היו הראיונות הראשונים שלי".
במשך יומיים, במצפה רמון, פאר תיעדה 15 עדים, בני הקיבוץ. "הראיון הראשון היה עם חבר בצח"י (צוות חירום וחוסן יישובי, נ"ב). הוא ישב בחמ"ל והיה לו מבט על כל המתרחש בקיבוץ. הוא ראה את הקרבות, העביר מסרים לתושבים המודאגים וקיבל את הפצועים שהגיעו לחמ"ל. הוא מדבר, ואת רואה שהוא עדיין חי את זה. הרגשתי שאני ממש איתו - יושבת בחמ"ל, שומעת את היריות ברקע ואת הפצועים נכנסים. אני זוכרת שממש הקשבתי לו ושהגוף שלי רעד".
פאר מרכזת את עדויותיהם של חברי הקיבוצים ארז וכפר עזה, כולל תיעוד הקרב של כיתות הכוננות, כשזו של כפר עזה איבדה חצי מחבריה בקרבות. אל מפגשי העדות היא ניגשת בחרדת קודש.
"ה'אני מאמין' שלנו מבוסס על המחקר של פרופ' לאוב, שהעמיד את העד במרכז", היא אומרת. "העד בוחר מה לספר ומה לא. אני מקשיבה. אני לא מראיינת, לא לוחצת עליו ולא מנסה לסחוט ממנו מידע. המטרה היא לתת להם מקום בטוח. זו הקשבה כמעט ללא הפרעות. זה לתת להם לספר, ופשוט להיות שם ולהקשיב. את באמת מרגישה שהלב שלהם בידיים שלך.
"בהתחלה אני מבקשת שיציגו את עצמם, ואז אני לוקחת אותם ל־6 באוקטובר. רוב העדים גולשים באופן טבעי לשבת בבוקר, וכך מתחיל רצף של סיפור. אני פשוט אומרת להם 'אתם תספרו את הסיפור שלכם כפי שאתם רוצים שהוא יישמר וייזכר לדורות. בראיון לגיליון מיוחד של יד ושם ב־2012, פרופ' לאוב הסביר כי כשעד מתקשה לספר על חוויותיו וגולש להסבר היסטורי, המראיין יכול לומר לו: 'רק ממך אנחנו יכולים לשמוע על האירועים שאתה עברת'".
לורן פאר: "הראיון הראשון היה עם חבר בצוות חירום יישובי. הוא מדבר, ואת רואה שהוא עדיין חי את זה. הרגשתי שאני ממש איתו. יושבת בחמ"ל, שומעת את היריות ברקע ואת הפצועים נכנסים. אני זוכרת שממש הקשבתי לו ושהגוף שלי רעד"
בזמן האסון, בתוך הכאוס, כשהם מול המוות, הפחד והכאב הבלתי נסבל, הניצולים היו לבד. לכן, למתן עדות מול אדם קשוב ומול מצלמה שמאפשרת הכרה ציבורית ומקנה תוקף לאסון, יש חלק משמעותי בתהליך הריפוי האישי והלאומי. לאיסוף העדויות ולהנצחת הסיפורים בזמן אמת, סמוך מאוד לטראומה עצמה, יש ערך רב בכל הנוגע לבניית הזיכרון הלאומי ולמאבק בהכחשה.
"כהיסטוריונית וכמחנכת שעובדת רבות עם נוער ועם אנשי חינוך, צבא וכוחות הביטחון, חשוב לי מאוד שיידעו מה קרה כאן. זה משמעותי גם למאבק שלנו בניסיונות לשכתב את ההיסטוריה. כשאת שומעת בתקשורת העולמית דיווח על אמילי, הילדה מבארי שהלכה לאיבוד וחזרה, את מבינה שיש קולות שמכחישים לחלוטין את הנסיבות שבהן הילדה נחטפה על ידי ארגון טרור רצחני".
ממצאים ראשוניים
"ב־12 ורבע המחבלים נכנסו אלינו לבית. פתאום היה פיצוץ מטורף שהעיף את איתמר ואת שידת הספרים, שפשוט התפוצצה על אדם... קפצתי למיטה של אדם עם התינוק, החזקתי אותו והתחלתי לעשות לו עיסויים. אנחנו שומעים יריות מטורפות עלינו, ואני מחזיקה אותו ושרה להם כדי שלא יבכו. יהונתן, תינוק בן 4 חודשים, הוא היה בהלם.
"אני שרה ומעסה אותם. אדם מאוד נבהל. הוא קם מהפיצוץ, עפו עליו כל הספרים והוא התחיל להקיא. הוא ממש החניק בכי. הוא בכה בשקט. שמענו אותם שופכים חומר בעירה והתחלנו להריח את העשן. הצלחתי לשלוח הודעה אחרונה, ששורפים לנו את הבית, ואז הטלפון כבה".
- דורין כהן, כפר עזה, מתוך פרויקט "עדות 710"
"לצד האתיקה הגבוהה, חשוב לנו שהעדויות יצולמו ויוקלטו באיכות גבוהה", אומר קן־תור, "עיקרון חשוב נוסף שלנו הוא שהמאגר יהיה מוכוון מחקר ויצירה כבר מהשלב הראשון. אם את עדויות ניצולי השואה נדרשו שנים לקטלג, כאן היה לנו ברור שאנחנו בונים ארכיון מותאם לשימוש למחקר, ליצירה ולחינוך כבר מההתחלה".
לצורך כך, הצטרפו למיזם חוקרות ומומחיות בבניית ארכיונים דיגיטליים מהאוניברסיטה העברית. "אנחנו מתמללים את כל העדויות ואת התקצירים שלהן, כך שיהיה אפשר לקרוא את העדות גם באופן אישי־אנושי וגם בהסתייעות במכונה", מסבירה מנהלת הארכיון של הפרויקט ד"ר יעל נצר, חוקרת במרכז למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית.
באופן הזה ניתן לאתר מידע ועדויות לפי נושאים, אירועים וקטגוריות, וגם לגלות, לדוגמה, מהן המילים הדומיננטיות שעולות מתוך כלל העדויות ולבחון את ההבדלים בין קבוצות. "זה הכל חלק ממחקר תוך כדי תנועה, ולכן הממצאים שלנו ראשוניים מאוד", מבהירה מנהלת מחלקת התוכן, הארכיון והמחקר של עדות 710 ד"ר רננה קידר, מרצה בכירה בפקולטות למדעי הרוח ולמשפטים באוניברסיטה העברית.
מתוך עדותה של לירון הכהן: "כשהשמש שקעה נורא פחדתי שיירד החושך. תוך כדי, בן הזוג שלי ואני מסתכלים דרך החלון ורואים יונק דבש קטן מסתתר מתחת לעלה. זה היה רגע קטן אופטימי, חמוד, של יהיה בסדר, של משהו תמים בתוך הדבר הזה"
"בכל שבוע מצולמות עשרות עדויות, אבל לצורך הדגמה לקחנו 300 תמלילים ובדקנו מהן המילים הבולטות ביותר, מה חוזר על עצמו - למשל, בקרב עדים שניצלו ממסיבת הנובה. אצלם המילים 'אנשים', 'חברים', 'אוטו', 'רכב' ו'מחבלים' חוזרות פעמים רבות, בעוד בקרב עדים שניצלו מטבח ביישובים ובקיבוצים דומיננטיות מילים כמו 'בית', 'קיבוץ', 'דלת' ו'ילדים'.
"עיקר העבודה כרגע היא תשתיתית, כדי שבהמשך יתאפשר מחקר. לכן, המידע חייב להיות בנוי, רשום ומתועד בצורה שיטתית, מעוגנת ומקושרת, כשהמילים הדומיננטיות חשובות מאוד למחקר. המילה 'חברים', למשל, לא תדירה בשפה היומיומית כמו שהיא נפוצה בעדויות של השורדים, שמספרים על החברים שאיתם הם הגיעו למסיבה, החברים שאיבדו, החברים שאיתם נמלטו או הסתתרו.
"זה לא ייאמן כמה פעמים המילה 'דלת' חוזרת בקרב ניצולי היישובים. יותר מ'נשק', מ'אקדח' ומ'חיילים' - כי הדלת קבעה מי חי ומי מת. מילים נוספות שחוזרות על עצמן בעדויות האלה הן 'משחקים' ו'שינה'. הכוונה היא למשחקים שהם שיחקו עם הילדים בממ"ד, ולמי הצליח לישון ומי לא. וגם הנושא של בעלי החיים, כמו הכלבים שהיו נצורים איתם, בולט מאוד".
אמנם בשלב הזה עדיין לא ניתן לבצע מחקר מעמיק כיוון שעבודת איסוף העדויות צפויה להימשך לאורך השנים הקרובות, אבל בשבועות האחרונים ממשיכות החוקרות לבחון נושאים שונים בתוכן, ובהם היקף השימוש של העדים בשאלה "איפה היה הצבא?", שעלתה, לדוגמה, בעדותה של השורדת לירון הכהן מכפר עזה:
"סגרנו את הדלת של הממ"ד. שומעים מלא בומים. עוד טיל ועוד טיל, ואני קולטת שקולות הנשק מתגברים. אנשים התחילו לכתוב 'הצילו, הם בפנים', 'למה אין צבא?'... מתחיל גל הודעות של זעקה לעזרה, ושכן שלנו כותב שהוא שומע ערבית בחלון, שהם ממש פה ליד הבית ושהוא אוהב אותנו. שכן אחר כתב שיש שריפה...
"במחשבה, את חושבת שכולם מתים, שלא יבואו להציל אותך, שיכול להיות שכבשו את כל השטח... שמעתי את המחבלים צועקים מרחוק. הם דיברו ביניהם ובאיזשהו שלב הם ברחו... אחר הצהריים, כשהשמש שקעה, נורא פחדתי שיירד החושך.
"תוך כדי, בן הזוג שלי ואני מסתכלים דרך החלון ורואים יונק דבש קטן מסתתר מתחת לעלה. עם כל העשן מאחורה זה היה רגע קטן אופטימי, חמוד, של יהיה בסדר, רגע של חמלה, של משהו תמים בתוך הדבר הזה..."
"חיפשנו את ההתייחסות לנושא במאות העדויות, ובשליש מהן מצאנו אותה", חושפת קידר. "מעניין היה לראות שבקיבוצים השאלה הדהדה כמעט פי עשרה מאשר בקבוצות שורדים אחרות. מצאנו גם שבחצי מהעדויות עולות מילים שקשורות לדת, לאמונה, לאלוהים ולתפילה. מדובר על מילים שקשורות סמנטית לעולם הרעיוני של הדת, אבל זה חוצה עדות, מגדר ומיקום גיאוגרפי. זו אמונה בכוח עליון, בלי קשר לשאלה אם האדם דתי או חילוני".
בדיקה נוספת, ראשונית בלבד, שערכו החוקרות היתה בהיבט המגדרי. "המילים הכי נפוצות בקרב נשים אחרי 'בית' ו'מחבלים' היו 'דלת' ו'ילדים'", אומרת קידר. "אצל הגברים המילה הבאה בתור היתה 'הקיבוץ'".
ד"ר רננה קידר: "חיפשנו את השאלה 'איפה היה הצבא?' בתוך מאות העדויות, ובשליש מהן מצאנו אותה. בקיבוצים השאלה הדהדה כמעט פי עשרה מאשר בקבוצות שורדים אחרות. בחצי מהעדויות אפשר למצוא מילים שקשורות לדת, לאמונה ולאלוהים"
אף שידוע כי במהלך הטבח ביצעו המחבלים גם פשעי מין מחרידים בנשים ובגברים, מילים שעוסקות בנושא תקיפה מינית או אונס לא עולות בעדויות כלל. "הבחנתי כמה קשה בשלב הזה אפילו לומר את המילה 'אונס'", מספרת קידר. "נשים מספרות שהן אמרו לעצמן ברגעי האימה 'אני מעדיפה למות ושלא יחטפו אותי'. אני יכולה להשלים בדמיון את המשפט ולהבין למה, אבל את המילים הספציפיות האלה עדיין קשה להן להגיד".
רסיס של תיקון
"כמעט שאין חמצן, אין חשמל, אין מזגן, לא היתה תקשורת עם העולם החיצוני. מתחיל הייאוש. ייאוש מאוד כבד. מתחילות שיחות של 'בנות, אולי אבא מת'... יצאתי באיזשהו שלב מהממ"ד וראיתי בשירותים של ההורים את מברשת השיניים של אבא על הכיור עם משחה עליה, ובאתי בהתרגשות, 'אבא היה פה! הוא בא לצחצח שיניים!', ואז אמא הושיבה אותי ואמרה "לא, הוא פשוט לא הספיק לצחצח שיניים בשבת'".
- ליא־היא (ליקי) אביאני, בתו של שחר אביאני ז"ל, רבש"ץ קיבוץ כפר עזה, מתוך פרויקט "עדות 710"
עם הזמן, כשפסיפס העדויות הולך ומתרחב, מאגר "עדות 710" מאפשר גם לקהילות להבין ולהשלים את הסיפור שהתנפץ לרסיסים במהלך הטראומה. "הרבה מאוד פעמים אנשים מכירים רק את הסיפור שלהם, את מה שעבר עליהם במהלך 30 שעות בממ"ד, ואין להם מושג מה קרה בשכונות אחרות או ממש מטרים ספורים מהבית שלהם", אומרת פאר.
"בחלק מהקהילות שאנחנו עובדים בתוכן קורה דבר מעניין - הן משתפות את העדויות בפלטפורמה הקהילתית, וכך אנשים מצליחים להשלים את רסיסי הסיפור לרצף קוהרנטי. זה מאוד מרגש שאחד או אחת מהם שומע עדות, ופתאום מישהו מזכיר אותו או אותה".
למשל, כפי שניתן לראות בעדותו של ניב קרקו, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ ארז, שמזכיר אחרים:
"אני רץ לחמ"ל, פוגש שם את בן והוא עם ידיים על הראש. אני שואל 'מה קורה' והוא אומר לי 'לא טוב, יש צלף במחצבה, בבית של ד', חבר שלנו הרוג והמשימה שלי היא לחלץ'... 30-25 מחבלים על הגדר סוגרים על הבית. אני בא לצאת, פתאום אנחנו שומעים 'קרקו, קרקו, חכה רגע'.
"אני מסתכל לאחור ומזהה רביעייה של כיתת כוננות 'אור הנר'. הרביעייה הזאת הופכת להיות אוויר לנשימה עבורנו. ירי מטורף. לכל כדור יש שריקה וצליל. את מזהה שהמוות מתקרב עם כל צעד שלך. נכנסים לבית של ד'... אני לוקח את הנשק של החבר שנהרג, מסתכל עליו ואומר לו 'מצטער אחי. תודה'... כדורים שורקים לי במסדרון בבית. אש תופת על כל הקיר".
"באמצעות העדויות מוזכרים שמות של שכנים, של הרבש"ץ, של חברי כיתת הכוננות ולפעמים גם של דמויות פוליטיות, וכך אפשר לייצר גרף חברתי ולהבין מי היו הדמויות המשמעותיות בתוך ההתרחשות", מסבירה ד"ר נצר. "אפשר לשים את הדברים על ציר זמן ועל נקודה גיאוגרפית, ולצורך זה אנחנו מנהלות גם רישום מפורט של המידע. כך, למשל, יש לנו גם מידע רב על הנרצחים, על המקום ועל הזמן שבו נרצחו, ואם הם היו תושבי המקום".
מדובר בעבודת נמלים מדויקת ורגישה. "כ־13 נשים מתנדבות מקשיבות כבר שנה לכל עדות ועדות, ומוציאות את כל האינפורמציה על אנשים, על מקומות ועל ארגונים, והכל עובר קידוד", אומרת ד"ר קידר. "יש פה כל הזמן שילוב עבודה בין האדם למכונה. לא ניתן רק מהקשבה אנושית או רק מעבודת מחשב להגיע לניתוח הרשתי הזה".
"אנחנו כאן בעיקר כדי להשאיר את האמת ההיסטורית כפי שהיא - וגם מהמקום האנושי, להיות שם, להיות חלק מהתהליך", מסכמת פאר. "אמנם אנחנו רק חלק קטן ממה שהם צריכים, אבל את יודעת שאת עושה רסיס של תיקון שמרכיב את תיקון העולם שאנחנו שואפים אליו".
Noam.barkan@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו