מאז שהמדינה הזאת זוכרת את עצמה בכלל היא שרויה בדילמה לא פשוטה. מה אני רוצה באמת, שואלת את עצמה ישראל, האם אני מעדיפה שיאהבו אותי או שיפחדו ממני?
תראו אותה, מדינה שנראית צעירה לגילה, מביטה במראה רגע לפני שהיא יוצאת לעוד יום מפרך, והיא מציצה בפניה מהזווית הזאת וגם מההיא, ותוהה באמת מה הצד המוצלח שלה - המקסים או המאיים?
איך היא רוצה להציג את עצמה בעולם, מה היא בכלל רוצה ממנו, ובעיקר מה היא רוצה שהוא, העולם, יחשוב עליה? שיאהב. שיעמוד ויריע. שיעריך לפחות. או - שלא צריך טובות. נסתפק בכך שאף אחד לא יעלה בדעתו להתעסק איתנו. השנה, למשל, ישראל החליטה לבחור צד, ואני מודה שיש בזה משהו מאוד משחרר. אל תאהבו - תפחדו. ושלום על ישראל.
בכולנו יש משהו משתי כפות הדילמה. כולנו יודעים שהיא בלתי פתירה. בכל פעם שניסינו ללכת גם על זה וגם על זה נשארנו עירומים מכאן ומכאן. גם תיעבו אותנו וגם לא ספרו אותנו. לכל אחד מאיתנו יש רשימה מפורטת על מה היינו אמורים להיות אהובים, או לפחות מוערכים. הכישרון.
היוזמה. פרסי נובל האלה. והמוסר. משלחות הסיוע שאנחנו תמיד הראשונים לשגר, גם כשזה רחוק מאוד, גם כשהאוכלוסייה הנפגעת עוינת אותנו ושום דבר לא יוציא מהם מילה טובה. האם צריך שוב להזכיר מי הציל את סינוואר ממחלת הסרטן?
בקיצור, משהו בתוכנו מצפה שהעולם יאהב את העם הזה על אותם הדברים שעליהם אנחנו אוהבים אותו כל כך. אבל נוסף על כך, אם בכלל נותר מקום לתוספות, משהו בתוכנו היה מצפה שיאהבו אותנו גם על דברים שעליהם יש לנו ביקורת עצמית קשה. ההסברה הגרועה, למשל. העולם אמור היה להעריך אותנו על כך שאנחנו אפילו לא עושים הסברה כמו שצריך. הרי במקומות אחרים מחזיקים תשעה מסבירנים על כל אחד שתכלס נוקף אצבע.
אבל מרוב עומס, אנחנו בכלל לא מגיעים להסברה. משלחת סיוע ישראלית מגיעה למקום מוכה אסון, ולמי יש זמן ליח"צ?! צריך להקים את המרפאה, והמטבח, ואוהלים, וציוד, ופינה שקטה לסיוע הנפשי. ואולי זה בכלל לא היח"צ. אולי אנחנו פשוט ביישנים מכדי להתגאות בכל הדברים שאנחנו לא מפסיקים להתגאות בהם: הרופאים הכי טובים, והמתנדבים הכי חייכנים, והחיילים הכי אנושיים.
בעולם מתוקן וסביר היו אמורים להעריך אותנו על כל אלה, וגם על עצם הסיפור הציוני. הנס שאנחנו. שיבת ציון, ותחיית השפה העברית, וכל הכוונות והמעשים הטובים באמת. איך אפשר לדבר על הציונות כמו שמדברים עליה בקמפוסים המטורללים האלה? הרי אנחנו המדינה היחידה בדברי הימים של האנושות ש... וכאן אתם יכולים להשלים את החסר בכל כך הרבה דוגמאות, שבאמת אין טעם להתחיל.
כן, מפעם לפעם מגיע למכשיר של כולנו נאום ציוני נרגש שכביכול נישא פעם במליאת האו"ם. מעליו כתוב "הועבר פעמים רבות", והוא סוקר בסבלנות את ההיסטוריה ומונה את כל הדברים הטובים שעם ישראל תרם לעולם, ואת כל הדברים הרעים שהעולם גמל לישראל. זה נאום מוחץ, מהסוג שסרטים אמריקניים אוהבים לתאר איך בסיומו לא נותרת ברירה, וכל הנוכחים קמים אט־אט, מזילים דמעה ומוחאים כפיים בתמימות דעים תנ"כית ממש.
בכל פעם שישראל הימרה על אהבה כלפיה במקום פחד - היא שילמה על כך ביוקר ובדם. ובכלל, עמים לא אמורים לאהוב זה את זה. שמעת פעם שבדים מדברים על דנים? אין לתאר
ולכן, מה שבאמת מדהים הוא שהנאום הזה לא היה ולא נברא. לא באו"ם, ולא בשמו"ם. איש לא ראה ואיש לא שמע. ואם גם בכם מקנן החשד שהנאום כולו הוא חלום שנחלם במוחו של ישראלי מתוסכל - זה רק סימן שגם אתם, כמוני, חלמתם פעם חלום דומה.
היו צריכים לאהוב אותנו. או לפחות להעריך. זו הנחת יסוד שלא צריך להסביר אותה אף לא לישראלי אחד. מצד שני, אלה שבאמת אוהבים אותנו - אוונגליסטים אמריקנים או אנשי המקויה - הם אנשים שמסוגלים לנסוע מקצה העולם ועד למדרחוב בירושלים רק כדי לעמוד ולשיר "הבאנו שלום עליכם".
רוב הישראלים לא ממש יודעים איך להתמודד עם החוויה. היא מביכה אותם יותר משהיא מחמיאה. למעשה, רבים מאיתנו חושדים שאם מישהו בעולם באמת אוהב אותנו, אז ייתכן שהוא לא לגמרי בסדר בראש. למעשה, בכל פעם שישראל הימרה על אהבה במקום פחד - היא שילמה על כך ביוקר ובדם. ובכלל, עמים לא אמורים לאהוב זה את זה. שמעתם פעם שבדים מדברים על דנים? אין לתאר.
האם כדאי לישראלים להיגמל מהציפייה העמוקה להערכה, ואפילו לחיבה? ייתכן שכן. ייתכן שחבל בכלל לנסות, כי התשוקה לחיבה היא מרכיב בלתי נפרד מהאישיות הקולקטיבית שלנו. טקסטים עבריים עתיקים מכילים שורות כמו "ותתננו לחן, לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו" (תפילת הדרך), וכשמשה רבנו מנסה שוב לשכנע את עם ישראל לדבוק בתורה, הוא אומר שאם יעשו כך - כל העמים יגידו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
הוא ככל הנראה ידע משהו על מה שמעסיק את עם ישראל. דבר אחד בטוח: בדילמה הישראלית בין "תאהבו אותי" לבין "אל תתעסקו איתי", התקבלה לאחרונה החלטה ברורה. מה שאומר שאת הצורך באהבת ישראל נצטרך למלא בעצמנו. אף אחד אחר לא יאהב אותנו במקומנו.
לפני שנה בדיוק טלטל את חיינו אסון, שאת מלוא משמעותו ננסה להבין ולחקור עד יומנו האחרון. שכנינו מעזה יצאו לבצע בנו רצח עם. להשמיד, להרוג ולאבד. גוף ונפש. נשים וגברים, זקנים וטף. בשעה שהם ביקשו לחלל את צלם קורבנותיהם, הם חיללו את צלם האדם באשר הוא, ועשו זאת ביללות של תשוקה ברברית שבפעם האחרונה שנשמעו על פני האדמה עדיין לא הומצאו מכשירי הקלטה ומצלמות גוף.
לפני שנה, כל ענף ניר עוז במשפחתי הוכה מכה קשה וכואבת. דודה כרמלה נרצחה, ובזרועותיה נכדתה נויה המתוקה. עופר קלדרון נחטף באלימות, לצד ילדיו. הוא עדיין שם, סהר וארז שוחררו בעסקה, אך שום דבר לא משחרר אותם מהדאגה לאבא עופר, בעיקר כשבשבוע הבא, פרשת נח, ארז יחגוג בר־מצווה ויעלה לתורה.
הרבה ספקות הותרו בשנה הזאת, והדבר הזה לא הביא איתו שום שמחה. למשל, המחלוקת סביב השאלה מה כבר יכול לקרות אם העזתים יחצו את הגדר... ממש התווכחנו על זה. או המחלוקת סביב שאלת הערבות הבינלאומית, ומה היא שווה בשעת סכנה קיומית. הצרפתים, למשל, לא מפסיקים לאכזב.
אבל לפעמים, דווקא ברגעי מריבה ומתח נשלפים משפטים צלולים כבדולח, כמו דבריו של הנשיא מקרון שאמר שממשלת ישראל חייבת לזכור שהיא הוקמה בזכות החלטת או"ם. אמירה שהיא לא רק שקר מוחלט - אלא היא גם התנשאות חצופה ואימפריאליסטית.
המילים הללו, שייתכן שהוא כבר מצטער שיצאו מפיו, מסגירות מה חושב הצרפתי על מדינה כמו ישראל - שהיא לא טבעית ומובנת מאליה כמו צרפת, למשל. לא עם ושפה ושורשים עמוקים בארץ ובמסורת, אלא תוצר מלאכותי. פארש ואינסטנט.
ולכן, מה הפלא שהוא באמת מאמין שגבולות ארצנו שואבים את התוקף שלהם רק מעובי השפיץ של העיפרון של סייקס ושל פיקו? אנגליה וצרפת, שחילקו ביניהן את המזרח התיכון, כשהשיקול האחרון שהטריד אותן היה שלומם ועתידם של תושבי האזור. במקום להתבייש, או לבחון מחדש את הגבולות - זה מה שיש לו לומר, למקרון.
אז באמת לא צריך שיאהבו אותנו. שיפחדו.
