קרב רב: מאחורי הוויכוח על גיוס החרדים יש אמת פשוטה ומודחקת

השבוע קפץ מול עיניי סרטון בפייסבוק. הוא היה כל כך אקטואלי, עד שחשבתי שהוא צולם השבוע. מתברר שהוא לא מהיום. הדובר הוא הרב אילעאי עופרן האהוב עלי, לבוש מדים, שנמצא בדרכו למילואים ושולח מסר נוקב שקשור ללימוד התורה ולשירות בצבא. הוא מתייחס בדבריו, כצפוי, לטענה שלימוד התורה מגן. הוא גם מעלה טענה נוספת, בדבר הצורך בגדולי תורה, ומשיב גם עליה, ואז על עוד אחת.

ברבות ימי המלחמה הלך הקול הזה וגבר, והוא נשמע עתה במלוא עוזו. רבנים ומחנכים מהשורה הראשונה בציונות הדתית עסוקים כבר חודשים בסוגיה הזו. רבנים אחרים שאכפת להם מקיימים שיחות עם רבנים בכירים חרדים, ורבים אחרים עוסקים בהפגנות ובהרמת קול נגד מה שנראה כאפליה נוראה בין דם לדם.

ככל שהוויכוח סביב גיוס תלמידי הישיבות מתלהט, כך הוא הולך ונחלק לשני ראשים. יש שרואים אותו כוויכוח אחד, אבל יש לראות בו שניים. האופוזיציה וההנהגה החילונית מדברות על "השתמטות", "חוק ההשתמטות", שוד הקופה הציבורים ועוד כאלה גידופים - אך בחלל נשמע כבר זמן רב קול נוסף, מנומק הרבה יותר ואכפתי הרבה יותר, מצד בני הציונות הדתית, שדמם מוקז בחודשים אלה למען העם והארץ, והטענה שהם משמיעים נוגעת כמעט תמיד בוויכוח האידיאולוגי שביסוד העניין. שני הוויכוחים הם מתסכלים, מייאשים וחסרי תוחלת.

ביסודם עומדים שני שקרים, או אולי, באווירת הפיוס של שנה חדשה, עדיף שנקרא להם שתי איוולות. האיוולת האחת באה מהצד החרדי. כשדוברים חרדים, בעיקר הפוליטיקאים החרדים שהם באמת בחלקם עונש נורא לשולחיהם, אומרים בראיונות שהתורה מגינה על עם ישראל - הם יודעים שבזה הם לא עונים על השאלה מדוע רוב תלמידי הישיבות לא מתגייסים לצבא. ז

את מקסימום תשובה לשאלה מספר 2, ששואלת: האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה? ועל כך ניתן לומר: גם לימוד תורה מספק הגנה לעם ישראל. אבל מה עם שאלה מספר 1? זו שתוהה מדוע תלמידי הישיבות לא מתגייסים ברובם?

התשובה לשאלה הזו מורכבת, אבל ברורה: מאחר שהשירות בצבא במתכונת שלנו, של גיוס חובה לצבא שהוא צבא העם ושהוא כור היתוך, כרוך בשאלות של זהות ושל שייכות - כבר ארבעה דורות בערך הצעירים החרדים מוצאים את עצמם מנותקים ממנו, מפני שהם מנותקים מהאתוס שעומד בבסיסו.

קשה מאוד־מאוד לתרום את חייך, או לעודד את ילדיך לתרום את חייהם, עבור ערכים שברובם זרים לך, שאתה לא שלם איתם ושגדלת וחונכת על עוינות כלפיהם. החרדים חשים זרים. פה ושם הם גם חשים נרדפים. במתכונת "כור ההיתוך" הישראלית הוותיקה, הם התרגלו לכך שזהותם מאוימת ושתרבותם מאוימת ושאורחות חייהם מאוימים. דור אחר דור הנרטיב הזה הולך ומונחל, ובכל פעם ביתר עוצמה.

בשוליים, יש קבוצות חרדיות גדולות שמתעשתות ועושות דרכן אל עבר ישראליות שלמה, כזו שבשלב שני תכלול בוודאי גם שירות מלא ואפילו מסירות נפש, אבל במרכז, בזרם המרכזי - זעף, זרות, ניכור ואף כעס.

זאת כל התורה כולה על רגל אחת. עליה, כמובן, ניתן להוסיף את כל השאר: את הדאגה מפני החילון, את ביטול התורה, את האמונה שלימוד התורה מגן על העם. הכל נכון, אבל הכל פתיר (אפשר להקים מסגרות נפרדות, אפשר לקיים הסדר שירות ולימוד, אפשר לדאוג שמצבת הלומדים בכל רגע נתון לא תיפגע. הכל אפשר), ובעיקר - אלה לא הסיבות העיקריות. אלה סיבות המשנה.

הסיבה העיקרית היא זו שלעיל: אף אחד לא מת עבור עניין שהוא לא שלו. זה נשמע נורא, אבל עד שמישהו לא יגיד את זה בקול - השקר ימשיך להתגלגל ודבר לא יזוז.

מנגד עומד השקר השני, זה שמאשים את החרדים ב"השתמטות" ושמתעלם לגמרי מהבסיס האידיאולוגי והחברתי שעליו עומד כל המצב הזה. כל השיח שבנוי על כך שהעם הזה נחלק לשני חלקים. ממש בדיוק לשני חלקים: צד אחד שנותן את הנשמה ואת החיים, וצד אחד שנמצא כאן רק כדי לזכות בכל המנעמים, להתפנק, לחיות את החיים הטובים ולא לתת כלום. ומי אלה? החרדים.

במכוון הקצנתי מעט, אבל זו המנגינה שנשמעת לאוזן החרדית - והיא נשמעת נורא, יש לומר. גם בגלל המיעוט החרדי שמשרת, גם בגלל הפלטפורמה הערכית שניצבת בבסיס החיים החרדיים, גם בגלל תפיסת החרדים את עצמם כנושאים בעול שמירת הגחלת, ועוד ועוד.

בתווך, כאמור, עומד הקול הכאוב של מנהיגים בציונות הדתית, שהחטא העיקרי שלהם הוא ההיתממות. אפשר, כאמור, להתווכח עד הבוקר על מהי ההגדרה המדויקת של "תורה מגנא ומצלא" ושל מלחמת מצווה - אבל כל זה לא רלוונטי, כאמור. בואו נדבר קודם על זהות ועל שייכות.

אז הנה שלוש עצות. הראשונה לחבריי הפוליטיקאים החרדים, השנייה למי שצועקים "משתמטים, נמאסתם!", והשלישית למי שצועקים "האחיכם?".

העצה הראשונה היא - בואו נפסיק לשקר, בבקשה. אפשר לנסות להגיד את האמת. כשפוליטיקאים חרדים מדברים על התורה שמגינה, הם לא מתכוונים לזה. הם בסך הכל רוצים לומר שני דברים: האחד הוא - אנחנו לא משתמטים, אנחנו באים מאידיאולוגיה; והשני הוא - אנחנו לא אוכלי חינם, אנחנו נותנים הרבה לבניינו הרוחני של העם. ועל כן יש לומר: הכל סבבה - אבל למה לא להתגייס? בגלל מה שכתוב כאן למעלה. נכון? אז בוא פשוט נגיד את זה, גולדקנופף.

העצה השנייה - מכיוון שכבר הוכח לעיל שהדרך היחידה לגרום לאתוס להיבנות ולחומות ליפול היא חיבוק ויצירת חיים משותפים ושוויוניים, כל פעולה שעושה את ההפך מרחיקה מן היעד. אפשר לנהל את הוויכוח הזה בצורה מאוד נוקשה, אפשר אפילו להטיל סנקציות, ואפשר, אם יימצא לכך הרוב הדרוש, לפעול בכל דרך לקידום התהליך, אבל הביזוי המתמשך והשימוש במילת הגנאי "השתמטות" לא מביאים שום תועלת. הם מחזקים את נרטיב הניכור ומרחיקים את הגיוס. כך, ממש כך.

אבל אלה הרי דיבורים אל הקיר, וכבר עייפתי מלהשמיע אותם. אותי מעניין הרבה יותר השיח עם הכוחות האכפתיים בציונות הדתית, שבאים אל הוויכוח הזה בדמעות ובאהבה, בדרך כלל היישר מאוהל אבלים. ולהם ניתנת העצה השלישית, אל כל הרבנים והמחנכים שממש ברגעים אלה עסוקים בניסיון לדבר אל הלבבות, להתווכח ולהסביר למה זה לא מספיק רק ללמוד תורה, אלא צריך גם ביסל"ח.

קודם כל, להבין ולהפנים שלא זה העניין. ומרגע שמבינים מה כן העניין - מה שכבר יקדם את הוויכוח הרבה צעדים קדימה - לעמוד מול הטענה הנכונה הזו ולנפנף מולה בחרב שאין אפקטיבית ממנה: גם הציונות הדתית יכולה היתה לראות בעצמה בת חורגת במבנה הישראלי ההיררכי.

והיא גם יכולה היתה, למרות יסודותיה הציוניים האיתנים, לסגת אל מחוזות העלבון המוצדק ותחושת הניכור, במיוחד אחרי ההתנתקות והמהומות הפוליטיות. והנה היא ניצבת בחוד החנית של מסירות הנפש ושל הערבות ההדדית. ומשם, מתוך נקודת הבנה ושותפות זו, היא יכולה לטעון: האחיכם, המדוכאים אף הם, ייצאו למלחמה על הבית המשותף ואתם תשבו פה?