מטראמפ ועד ברבי: הנשיאים והנשיאות שעשו את זה הכי טוב על המסך

תומאס ויטמור, "היום השלישי": יפה הבלורית והתואר

לנשיא ארה"ב ב־1996 יש אחלה שיער. כלומר, לקלינטון יש שיער סביר, אם את בקטע המתולתל ומטריד־הנשים הזה - אבל לביל פולמן, שהוא נשיא ארה"ב תומאס ויטמור ב"היום השלישי" (1996), יש בלורית ארוכה שנופלת לו על העיניים מדי פעם, וילדה בגילי, והוא גם טייס קרב מעוטר שמוביל את העולם החופשי למלחמה בגזע החייזרים האכזרי שמשתלט על כדור הארץ.

אח, היו ימים. שנות ה־90. הדמוקרטים שולטים במדינה. אידיאלים הם סחורה לוהטת, והוליווד מעצבת את הדימוי של נשיא ארה"ב כמו אחרון גיבורי הפעולה. יפיי קאי יאי, רק מינוס הקללות והזיעה.

פולמן של "היום השלישי" הוא הנשיא המושלם של מדינה שנמצאת בשיא כוחה הכלכלי, הפוליטי והצבאי. מדינה שאף מדינה אחרת לא מאיימת עליה (ולכן רק החייזרים יכולים), מדינה שבה נשיא ארה"ב עובד יחד עם כולם (כלומר עם וויל סמית ועם ג'ף גולדבלום, שני ייצוגים של מיעוטים דומיננטים באמריקה), ומצליח לרתום את כולם לשיתוף פעולה.

שלוש שנים אחר כך תעלה "הבית הלבן" של אהרון סורקין, ותהפוך את דמותו של נשיא ארה"ב לאב־יודע־כל שמטרתו היא להעריף עלינו מחוכמתו ומכוחו. אבל כדי להגיע למקום הזה, עלינו קודם כל להיכבש בסקס־אפיל. להפוך אותו לגיבור אקשן, לגבר המושלם. למי שיודע לאן ללכת, מה לעשות ואיך להשמיד את אויבינו, בעודו שומר על האנושיות שלו ומבטא רגשות מורכבים. אוקיי, רגשות כאילו־מורכבים.

"היום השלישי" הוא סרט אקשן מעולה שהפך לשובר קופות עולמי באותה שנה (עם הכנסות של יותר מחצי מיליארד דולר ברחבי העולם), והצליח לשרטט במדויק את מה שהאמריקנים רצו מהנשיא שלהם באותה התקופה - גיבור־על. הטוב המוחלט. איש שאפשר ללכת אחריו ושיש לו אחלה שיער. אל תיתנו למציאות, או למוניקה לוינסקי, לערער לכם את האידיאל.

הילה רגב

פרנק וקלייר אנדרווד, "בית הקלפים": באנו לשלוט, לא להציל את העולם

ואז קלייר אנדרווד הפכה לנשיאה. זה לקח שש עונות ופיטורים פומביים מאוד של קווין ספייסי בשל האשמות בתקיפה מינית - אבל בסוף זה קרה. אחרי חמש עונות שבהן ראיתי את רובין רייט מתעלה לפסגות חדשות של משחק מדויק ואכזרי, סוף־סוף התסריטאים של "בית הקלפים" הבינו שארה"ב מוכנה לנשיאה מסוג בת. ועוד איזו נשיאה - ללקק את האצבעות.

"בית הקלפים", סדרת המקור הראשונה אי־פעם שעלתה בסטרימינג ושהזניקה את נטפליקס, לקחה את מוסד הנשיאות האמריקני והפשיטה אותו מול אמריקה והעולם. אין אידיאלים, אין רצון להנהיג את העולם החופשי למען עתיד טוב יותר. יש כסף וכוח. ואם צריך לבחור בין כסף לכוח - לבחור תמיד בכוח.

דמותו של פרנק אנדרווד (ספייסי), בקריצה ברורה לניקסון ושות', לא היתה דמות שצריך לחבב, להעריץ או לפנטז עליה. רוצח חסר מצפון. איש של אינטרסים קטנים כגדולים. אדם ששם את עצמו מעל הכל ושמעקם את המערכת לצרכיו. הקריפטונייט הרעיל לכל מלמולי האידיאולוגיה בקצב של שמונה עמודים בדקה מ"הבית הלבן" של אהרון סורקין.

באנו ליהנות, חברים, לא להציל את העולם. פרנק אנדרווד הוא הנבל ההוליוודי המושלם. ב"בית הקלפים" נתנו לו את המפתחות לממלכה ולחצו על הגז. חמש עונות של סדרת נשיאות שלדעתי, גם בחלוף העשור שעבר, עדיין היתה הכי קרובה למציאות בקפיטול היל. פרנק תחמן, שיקר, כעס, גזל, רצח, הרביץ, העליל, כלא, הכאיב וגזלט את דרכו לנשיאות, ואז עשה מה שבזין שלו. אח, איזו דמות מטורפת.

איזו מראה ענקית הציב דיוויד פינצ'ר מול האומה הגדולה ביותר בעולם. איזו הנפת אצבע משולשת לאלו שאוהבים את הנשיאים ההוליוודים שלהם בוהקים ואידיאליסטיים, עם הדגל המבריק על הדש והבלורית המתנופפת (לפרנק לא הייתה בלורית! והוא גם היה נמוך!).

הפיטורים של ספייסי, באותה התקופה האדם השנוא ביותר בהוליווד לצד הארווי וויינשטיין, פינו את הדרך לשלטונה של קלייר כנשיאה. אבל כנראה דמות של מנהיגה יוצאת דופן, אסרטיבית ומוחשבת עד אימה כבר היתה על סף הבדיה בהוליווד - והצופים דחו את השינוי. העונה החדשה צומצמה, ואחרי שמונה פרקים בלבד - תם הטקס. חבל, קלייר. אני האמנתי בך.

הילה רגב

ג'ד ברטלט, "הבית הלבן": לחלום זה לא מזיק

חמש דקות בפרק אחד של "הבית הלבן" שעלתה לאוויר ב־1999 - או "The West Wing", כפי שהיא נקראת באנגלית - הפכו איקוניות, ורפרנס שמוזכר שוב ושוב בהקשרים אקטואליים: "מה התועלת שבתגובה מידתית? איזו טובה תצמח לנו מתגובה מידתית?", שואל מרטין שין, שמגלם את הנשיא (ג'וזיה) ג'ד ברטלט. האירוע הוא דיון בסוגיה כיצד להגיב לפעולת טרור שבוצעה בגיבוי סורי.

"הם יודעים באילו אתרים אנחנו נפגע", מקשה ברטלט על הפיקוד הבכיר של הצבא האמריקני, שיושב מולו, "כי זה מה שאנו עושים תמיד, לכן הם פינו את המקומות הללו כבר לפני שלושה ימים!".
מילים כדורבנות. עכשיו החליפו את סוריה באיראן, ודמיינו שהדיון הזה מתנהל בקבינט הביטחוני הישראלי. רלוונטי היום כמו לפני 25 שנה!

כוחה של הסדרה, ששודרה במשך שבע עונות, הוא שפרקיה עסקו תמיד בנושאים אקטואליים שעל סדר היום הציבורי, וכותביה עקבו באדיקות ומקרוב מאוד אחר האירועים. נוסף על כך, הסדרה הצטיינה בשחזור מדויק של ההתנהלות והאווירה בבית הלבן, גם לדעת אנשי צוות ששירתו בבית הלבן, ואף נשיאים קודמים שנשאלו לדעתם.

הנשיא ברטלט תואר כחלום של נשיא. רבים השוו אותו לנשיא קלינטון (לפחות בקדנציה הראשונה). מרטין שין עצמו, שהיה מיודד עם קלינטון, הודה שבנה חלקים מדמותו של ברטלט לפי המודל הקלינטוני. ערכי מבפנים ומבחוץ, לא שש ללחוץ על ההדק אף שהוא יודע איך לעשות זאת כשצריך.

אדם הגון בסך הכל, שהלב שלו בצד הנכון, וגם השכל. כמו כן, המונולוגים שלו והדיאלוגים שניהל עם צוות עוזריו המצוין היו תענוג לאוזן. תמיד שנון, תמיד חכם ותמיד מלווה בהומור סרקסטי. ככה היינו רוצים שגם נבחרי הציבור שלנו יישמעו. טוב, נו, מותר לחלום.

אחד מהישגיו הגדולים של הנשיא ברטלט הוא פתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני באמצעות משא ומתן על הסכם היסטורי בקמפ דיוויד ב־2005, והצבת כוח לשמירת השלום באזור. הוא מצליח למרות התנגדות למאמציו, הן מצד הדמוקרטים והן מצד הרפובליקנים. אוקיי, כאמור - מותר לחלום.

אהרון לפידות

דייוויד פאלמר, "24": הקדים את זמנו

בנובמבר 2001, בדיוק לפני 23 שנים, עלתה לאוויר סדרה שכמותה לא נראתה קודם. סדרה שכפתה על עצמה מסגרת כל כך נוקשה, שפלא גדול שהיא החזיקה מעמד שמונה עונות מלאות (ועוד חצי עונה מאוחרת), טובות יותר וטובות פחות - אבל תמיד בצל השעון המלחיץ שמנה על המסך את כל הדקות (כולל פרסומות!) של השעה שנמשך כל פרק. "24" היתה מהפכנית ממש, בכל פרמטר. תמיד צעד אחד לפני המציאות. מבחינה תמטית היא היתה פורצת דרך. הנרטיב היה שומט לסת לעיתים, והטכנולוגיה בדיונית - אבל לא מופרכת.

הסדרה עסקה בסיכול איומי טרור על ארה"ב - ועלתה לאוויר חודשיים בלבד אחרי 11 בספטמבר. תזמון מושלם. ארה"ב המזועזעת והמושפלת התחברה ל"24" כמו אל צינור חמצן, כדי לראות שהטרוריסטים המנוולים מקבלים את המגיע להם. האיומים היו תמיד איומים חמורים, לעתים קיומיים ממש, ומדרך הטבע, מפקד יחידת הלוט"ר ג'ק באוור, בגילומו הקשוח של קיפר סאת'רלנד, דיבר ונפגש עם הנשיא לעיתים קרובות.

ומכיוון שזו היתה סדרת אקשן פוליטית, לנשיא ארה"ב היה תפקיד משמעותי בהנעת האירועים. לרוב, במיוחד בעונות הראשונות, הוא תואר כדמות שקולה, פטריוטית ולוחמנית במידה. טייפ־קאסט של נשיא, שבסופו של דבר קיבל את ההחלטות הנכונות לטובת אמריקה. בהמשך תפסה הפוליטיקה הפנימית מקום גדל והולך בסדרה, ובעונות הבאות נפגע מאוד הדימוי של הנשיא, והוא תואר כרכיכה ואף כעבריין מושחת.

הבשורה המהפכנית שהסדרה הביאה למסך היתה בכך שזה היה הייצוג הראשון אי־פעם של נשיא ארה"ב כשחור. 2001 נראית כהיסטוריה קרובה, אבל האפשרות של נשיא שחור באמריקה היתה כמעט בלתי נתפסת אז. דניס הייסברט, שבעונה הראשונה היה עדיין סנאטור דייוויד פאלמר, שבר את תקרת הזכוכית והפך בעונה השנייה לנשיא דייוויד פאלמר, נשיא שחור בבית הלבן, וניבא את כניסתו האמיתית של הנשיא אובמה לתפקיד.

בשתי העונות האחרונות שלה, 2009-2010, הנפיקה "24" נבואה נוספת: הנשיאה אליסון טיילור. זה אמנם עוד לא קרה - אבל היי, כבר היתה מועמדת, הילארי קלינטון, וכך גם בבחירות שבפתח.

אהרון לפידות

אנדרו שפרד, "הנשיא מאוהב": דבר אלי בפרחים

שמו המקורי באנגלית של "הנשיא מאוהב" מ־1995 הוא בכלל "The American President". כלומר, באמצע שנות ה־90, נראה היה למנכ"לי הוליווד שמספיק בהגדרת התפקיד של הדמות הראשית בשם הסרט כדי למשוך המונים אל אולמות הקולנוע. אם להודות באמת - זה די עבד.

"הנשיא האמריקני" - או "הנשיא מאוהב", כאמור, שכתב אהרון סורקין ושביים רוב ריינר, זכה להצלחה בקופות, ויותר מכך, הוא הפך לקומדיה רומנטית שהגדירה את תקופתה. לא הרבה סרטים הציגו את מנהיג העולם החופשי באופן חיובי, רגיש ואנושי יותר מהסרט הזה, שבו הנשיא אנדרו שפרד (מייקל דגאלס) הוא אלמן ואב יחידני המוצא את עצמו מתאהב בסידני אלן ווייד, לוביסטית איכות הסביבה בגילומה של אנט בנינג.

נאמנה לכל חוקי הז'אנר, הקומדיה הדביקה הזו כוללת גם משבר אישי (אבל בעיקר יחצני) שעימו מתמודד הנשיא, לנוכח מערכת היחסים שהוא מפתח עם פעילת איכות הסביבה היפהפייה, שעליו הוא מתגבר כשהוא, איך לא, בוחר בדבר הנכון (כלומר באהבה) - ולעזאזל זוטות כמו שיעורי תמיכה ודעת הקהל.

במבט לאחור, קשה להאמין שקהל חובבי הקולנוע הצליח לקבל ללא חשדנות בסיסית יצירה מתחסדת ומשלה כל כך, שמציירת את הפוליטיקאי החזק בעולמו כדוב פנדה רך שרק זקוק לאהבה, ושבוחר בחייו האישיים על פני אי־אילו אינטרסים פוליטיים. נכון, מדובר בקאסט שחקנים מרשים שכולל גם את מייקל ג'יי פוקס, מרטין שין וריצ'רד דרייפוס, וכן, לא צריך לקחת כל דבר ברצינות.

אבל כשחושבים על כל מה שהתגלה ושנחשף בעשורים האחרונים בשתי התעשיות האמריקניות - הפוליטית והקולנועית - מכל העסק עולה תחושת ציניות קשה. עם הנשיא טראמפ ופעילת האקלים (והטרור) גרטה טונברג זה פחות היה עובד.

עמי פרידמן

סלינה מאייר, "VEEP": אחת משלנו

בדרך כלל, יוצרי תוכן טלוויזיוני הם ליברלים. ובדרך כלל, כשיוצרי תוכן טלוויזיוני ליברלים מדמיינים לעצמם את מסדרונות השלטון, הם רואים אחד משני חזיונות: הראשון הוא קודר, "ניקסון" בואכה "כל אנשי הנשיא", ז'אנר שלם של דרמות שבהן אנשים קטנים ואמיצים - עיתונאים, עוזרים פרלמנטריים ושאר ירקות פוליטיים - חושפים שחיתויות ללא מורא וללא משוא פנים.

השני הוא ההפך הגמור: שתיים-שלוש דקות של "הבית הלבן", למשל, ישכנעו כל מאן דהוא שיוצריה עושים על המסך את מה שאנשים בדרך כלל עושים לבד בחדר חשוך - עינוג עצמי פורנוגרפי לעילא ולעילא, שבו כל מועמד דמוקרטי לנשיאות הוא רהוט ועשוי ללא חת, וכל עוזריו חכמים וטובים ויודעים את המלאכה.

ואז באה סלינה מאייר. האם היא מבריקה? לא. אבל האם היא ראויה לתפקיד סגנית הנשיא? גם לא. ואנשי הצוות המקיפים אותה? ראויים עוד פחות. אבל כל אחד מהם משקף הרבה יותר נאמנה את הערכים שבאמת מניעים את וושינגטון: מעט מאוד אידיאולוגיה והקרבה עצמית, הרבה מאוד חוסר ביטחון, קטנוניות, נטירת טינה, חמדנות ושאר התכונות שמרכיבות את הקומדיה האנושית.

אבל גם כשהבדיחות המרושעות חותכות לכל הכיוונים, סלינה, כמו הסדרה שהיא מובילה, לא מאבדת את הראש - או, חשוב לא פחות, את הלב. בשום שלב יוצרי הסדרה לא נותנים לאף אחת מהדמויות להידרדר לפארודיה מגוכחת. מתחת לפגמים - כל כך, כל כך הרבה פגמים - סלינה, איימי, דן, ג'ונה, סו, מייק וחבריהם הם בני אדם שעובדים קשה, שעושים את המיטב שביכולתם, ושנזכרים מפעם לפעם בלהט הנעורים שהוביל אותם לפוליטיקה.

ובכך, הם משהו הרבה יותר נדיר בנוף הטלוויזיוני: דמויות אמיתיות וכנות, כנות ואמיתיות בדיוק משום שהן מופיעות לפנינו לא בשחור או בלבן, אלא באלף גוונים של אפור. לא נוראות ולא מושלמות, אלא פגועות ורגוזות ורועדות ומרושעות, אבל עדיין, למרות הכל, מאמינות במשהו אמיתי וגדול ועל־זמני. אם מישהו מכיר הגדרה טובה יותר לפוליטיקאים - שיגיד.

ליאל ליבוביץ

ג'יימס דייל, "הפלישה ממאדים": על החיים ועל המוות

נשיאים אמריקנים, בעיקר כדמויות ראשיות, הרואיות ועשויות ללא חת, עמדו במרכזם של לא מעט סרטי מדע בדיוני בשנות ה־90. "היום השלישי", שיצא בקיץ 1996 (בדיוק שנה לפני צאתו של "אייר פורס 1"), הוא דוגמה קלאסית לכך.

לקראת סוף הניינטיז, טים ברטון, שבנה לעצמו בעשור ההוא מוניטין של במאי עם ראש אפל ומופרע ומעט מאוד נכונות להיכנע לקונבנציות, החליט ללעוג לז'אנר, שכבר החל להראות סימני עייפות בקרב קהל קצת יותר ביקורתי. הוא עשה זאת באמצעות "הפלישה ממאדים" - סרט אסונות ומדע בדיוני פארודי שיצא חודשים ספורים לאחר אותו "היום השלישי" (שבאנגלית נקרא בכלל "יום העצמאות" ושיצא לאקרנים ב־3 ביולי, לקראת יום חגה של אמריקה, כי ברור שכך).

אם הנשיא ויטמור של "היום השלישי" היה בסך הכל בחור חביב שבליבו ובנפשו מידות טובות - אז הנשיא ג'יימס דייל, שאותו גילם ג'ק ניקולסון בקומדיה הברטונית המופרעת "הפלישה ממאדים", הוא מקרה שונה לחלוטין. כשפניו לא באמת לשלום כמו כאקט כניעה או התפשרות, דייל מציע לחייזרים הפולשים לשתף פעולה עם המעצמה שבהנהגתו.

"תחשבו מה אנחנו יכולים להשיג יחד", הוא מציע למנהיג הפולשים השמימיים כשהוא ניצב אל מול פני המוות, בנאום זחוח ולא כן במיוחד, מוצאו האחרון של אדם נטול תקווה אמיתית או מוסר. "למה כולנו לא יכולים פשוט להסתדר זה עם זה?", הוא מוסיף, בשורה שתהפוך איקונית מתוך נאום אמריקנה מטופש, ציני ומלא קלישאות.

מבלי לספיילר יותר מדי, נספר שאפילו האויב החייזרי והאכזרי לא ממש מקבל את פרופגנדת הסולחה המקושקשת הזו, שיוצאת מפיו של מנהיג (תואר רם אך חסר משמעות, במקרה זה) האומה החזקה בעולם.

עמי פרידמן

מרקין מפלי, "ד"ר סטריינג'לאב": יש יותר חלש מזה?

לא בטוח שלמרקין מפלי, נשיא ארה"ב בקלאסיקה הקולנועית של סטנלי קובריק "ד"ר סטריינג'לאב", יש אפילו את הכישורים להיות מוכר ארטיקים בים. ילדים מייד קולטים סימני חולשה ורכות לב, מנצלים את זה ומורידים את מחיר הארטיק בחצי. במקרה של מפלי, הם גם לא ממש יתקשו להוציא את זה ממנו בחינם.

ד"ר סטריינג'לאב, שיצא לאקרנים ב־1964, מתויג תחת הסוגה "קומדיה שחורה", ובהתאם לכך, דמותו החלשה והאנמית של הנשיא משורטטת בהגזמה פראית - אבל זה לא אומר שאין נשיאים כאלה גם בעולם האמיתי. זה גם לא אומר שהעולם האמיתי לא יכול להגיע למצב האפוקליפטי שהוא מגיע אליו בסרט. חולשת יתר של מנהיגים היא ללא ספק זרז להגשמת פנטזיות של קיצונים.

הנשיא מפלי נאלץ להתמודד שם עם משבר ביטחוני שמאיים על האנושות. משימתו של מפלי היא לנסות למנוע מגנרל חיל האוויר ג'ק ריפר לממש את זממו ולפתוח במלחמה גרעינית עם בריה"מ, בטענה שהמעצמה הקומוניסטית מחדירה פלואוריד למי השתייה בארה"ב כדי לגרום לאין־אונות בקרב גברים.

לבסוף ריפר מצליח להשתכנע שלא כדאי לצאת למתקפה - אבל הפקודה כבר ניתנה, ואחד המטוסים שיצאו להפצצה מטיל את פצצת האטום. כלומר, המשימה של הנשיא לעצור את המהלך נכשלת, וכתוצאה מכך ארה"ב סופגת תגובה והעולם הופך בלתי ראוי למגורים למשך 93 שנים.

לזכותו של מפלי החלשלוש, יש להגיד שהשחקן שמגלם אותו, פיטר סלרס, מגלם שתי דמויות נוספות בסרט - אל"ם ליונל מנדרייק, שמנסה לשכנע את ריפר להימנע מתקיפה, וד"ר סטריינג'לאב, מומחה נאצי לשעבר בכיסא גלגלים, שמבין בחומרי נפץ. אפשר להבין, אפוא, את הבלבול ואת חוסר האונים שלו.

נוכח העובדה ש"ד"ר סטריינג'לאב" נועד להיות ביקורת פארודית על יחסי ארה"ב־בריה"מ בימי המלחמה הקרה, קל להבין מדוע קובריק הציב בראש המדינה נשיא כה אבוד וקלולס. בשלבים מסוימים של המלחמה ההיא ריחפה מעל העולם סכנה אמיתית, מוחשית, של מלחמה אטומית, שתפרוץ בעקבות אירוע שייצא משליטה.

קובריק לקח את החרדה הקולקטיבית הזאת, וקבע שהיא נובעת בין השאר ממנהיגות חלשה. ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה נשיא כמו מרקין מפלי. מזל שהוא נהרג בהפצצת הנגד של רוסיה.

רועי בהריר

דונלד טראמפ, "המתמחה": שחו עם הזרם, בסוף תגיעו

הסרט "המתמחה", שביים עלי עבאסי ושעלה לאקרנים ממש לאחרונה, מתבלט בין הסרטים האחרים ברשימה - כנראה כי במרכזו יש נשיא שמתבלט בין שאר הנשיאים שבאו לפניו. אם במשך שנים הוליווד הציגה את מוסד הנשיאות כמשאת נפשם של פוליטיקאים שמאחוריהם שנות עשייה רבות, עמדה שאליה מגיעים אלה שסימנו אותה כמטרה שנים לאחור - אז דונלד טראמפ, כפי שהוא מגולם כאן בידי סבסטיאן סטן, הוא מקרה שונה.

אדם שגדל עם אספירציות בתחום העסקים, שלאחר שהגשים את עצמו במסלול רב־המכשולים של אמריקה התאגידית - פשוט עבר ליעד הבא. הנשיא לשעבר, ואולי גם הבא, של ארה"ב בעשור השלישי של המילניום הנוכחי הוא איש שהגיע לאן שהגיע מטעמי אינרציה. עקרון התמדה של מי שכבש פסגות בגיל צעיר, שהתפרסם בזכות יכולת הבנה של כוחות השוק ושל האופן שבו אנשים פועלים רגשית, ושלא היסס להשתמש בכוח כדי להשיג את מטרותיו.

נכון, יש מה להגיד על הבחירה הלא מקרית לשחררו לקהל הרחב שבועות בודדים לפני הבחירות לנשיאות לארה"ב, וגם על האופן הכמעט לא אנושי שבו הוא מוצג בשלבים מתקדמים של הסרט ושל חייו. גם אם עד אמצע הדרמה מדובר בדמות מעוררת אמפתיה - עד סופה עבאסי מציג לצופיו איש עסקים אכזר ורב־פגמים, שדורך על הקרובים אליו ביותר כדי להגיע לעמדות מפתח.

אנשיו של המועמד לנשיאות הכחישו את הנטען בחלקים הקשים בסרט, אבל גם בלעדיהם מדובר במסמך מעניין, שעוסק באופן שבו השתנתה דמות הנשיא עם השנים ולנוכח התמורות ההיסטוריות שעברה ארה"ב.

ביוגרפיות קולנועיות הן לרוב פלופים איומים, שמרגישים יותר כמו מערכון פארודי של "ארץ נהדרת" מאשר תיאור מדויק וטבעי של השתלשלות אירועים בחייו של אדם. אבל "המתמחה", במונחי בימוי, קצב ומשחק משכנע, מצליח לצייר תמונה מורכבת יותר; כזו של אדם שחוסר הנכונות שלו לשחק לפי החוקים הוא זה שגרם לו לסחוף אחריו המונים.

אלה מוכנים אולי להתעלם מפגמים, כדי לקבל עליהם בעוד שנים (עלילת הסרט מסתיימת בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90) כנשיא לעתיד אדם שיימנע מקלישאות של תקינות פוליטית, ושיגיד בקול בדיוק את מה שהם חושבים.

עמי פרידמן

ברבי הנשיאה, "ברבי": האמת הוורודה

הסרט "ברבי" חשף בפני כל גבר ניאנדרתל שלא השכיל להתקדם בשנים האחרונות את האמת המרה על עצמו, והפך לקאלט פחות משנה אחרי שיצא לאקרנים. אי אפשר - ובימינו גם לא כל כך מקובל - להתווכח עם העובדה שמי שכיהנה שם כנשיאת הקבוצה המנצחת ראויה לתפקידה.

הצלחתו המשוגעת של הסרט, בשילוב עם היותה של ברבי־נשיאה אישה אפרו־אמריקנית לא מאוד צעירה ולא מאוד רזה, בדיוק כפי שברבי אמורה להיראות ב־2024, ככל הנראה תרמה משהו לקמפיין הבחירות של המועמדת הנוכחית לנשיאות ארה"ב - אבל זו בעיקר יד המקרה.

לצערו של העולם הנאור, להבדיל מברבי־נשיאה, קמלה האריס לא תתקן את העיוות החברתי־מגדרי בחיינו, לא תנצח את הפטריארכיה ולא תהפוך את הנשים למין השולט. מצע המפלגה שלה לא כולל את זה. הגברים יכולים לישון בשקט, ולמחרת בבוקר להמשיך להיות דושבאגים כאוות נפשם.

ברבי־נשיאה, כמו שאר הברביות בסרט, הבינה שהדרך היחידה לנצח אותם היא להבין שמדובר ביצורים לא מתוחכמים ולא מפותחים, לערער להם את האגו, ליצור אינטריגות בתוך המחנה שלהם ולגרום להם להילחם זה בזה ולעזוב אותן לנפשן.

תחת פיקודה, הברביות "התחפשו" לתמימות, עשו עצמן מתפעלות כשכל הקֵנים חפרו להם על דגמי מכוניות או הסגבירו להם איך מפעילים מחשב, ורק אז, לאחר שקנו את אמונם, חשפו את חולשותיהם, פירקו את גאוותם, ערערו את ביטחונם ופגעו בכבודם - הן היו יכולות לתפוס את כס השלטון.

אם ברבי־נשיאה היתה חפצה בכך, לא היתה לה כל בעיה להפוך אחר כך את "ברבילנד" למקום שבו נשים מדכאות גברים ושוללות את זכויותיהם - בכל זאת, מגיע להם, אחרי מה שהם עוללו לנשים במשך מאות ואלפי שנים - אבל זה לא הסטייל שלה. היא מנהיגה אצילית, אינטליגנטית ורגישה.

לקראת סוף הסרט, כשאחד הקֵנים חושף בפניה את חרדתו מחיים בעולם שמונהג בידי נשים בלבד, היא משיבה לו שאם הם, הגברים, יתנהגו יפה - בשלב מסוים היא תסכים לאפשר להם להגיע לייצוג של 30% בפרלמנט, בדומה לחלק היחסי של נשים בפרלמנט האמריקני כיום.

הציבור האמריקני זקוק לברבי־נשיאה כדי להירפא, וכך באמת להפוך את אמריקה לגדולה שוב. נכון, היא בסך הכל בובה של ילדות, אבל אף אח גדול לא יעז להוציא לה את הראש, לגזור לה את השיער ולצייר עליה רובוטריק, לא משנה כמה הוא משועמם. העידן הזה תם.

רועי בהריר

ג'יימס מרשל, "אייר פורס 1": איזה מענטש

באחד מרגעי השיא של "אייר פורס 1", דרמת המתח־פעולה של וולפגנג פטרסן מ־1997, הנשיא האמריקני ג'יימס מרשל, בגילומו של האריסון פורד, מיישיר מבט אל אחד מהטרוריסטים הרוסים ששבו בעלילה את מטוסו. "אתה יודע מי אני", הוא אומר בהתרסה למחבל שמכוון אליו באותם רגעים נשק חם, בעוד אנשיו בבית הלבן מאזינים לו דרך רמקול בחדר מלחמה.

"אני הנשיא של ארה"ב של אמריקה" הוא ממשיך ברוב פאתוס, בעוד הקולגות בצידו השני של הקו צוהלים, רוקעים ברגליהם ודופקים בשולחן בהתלהבות למשמע צירוף המילים העוצמתי הזה. כך, בפומפוזיות שבה תיאר פורד (השחקן, לא הנשיא) את מצבו התעסוקתי, התייחסו יוצרי הסרט למוסד הנשיאות.

חודשים ספורים בטרם עלתה לכותרות פרשת הנשיא דאז ביל קלינטון והעוזרת מוניקה לוינסקי, הוליווד ציירה תמונה של נשיא למוד קרבות אמיתיים, ולא רק מהסוג הפוליטי. הנשיא ג'יימס מרשל, שלא במקרה מגולם כאן בידי מי שבין תפקידיו האיקוניים הקודמים ניתן למנות דמויות כמו אינדיאנה ג'ונס והאן סולו, הוא מודל לחיקוי כאדם, כשליח ציבור, כגבר.

בשלב ההוא בחייו הוא אמנם חנוט בחליפה ונע בין ישיבות, מסיבות עיתונאים וקבלות פנים חגיגיות - אבל עמוק בפנים הוא עודנו חייל מעוטר, לשעבר טייס ולוחם בווייטנאם, שמסוגל להציל את עצמו, את בני משפחתו ואת צוותו מידיהם של המחבלים שחטפו את מטוסו, ואפילו מטיס אותו בעצמו בשלבים מסוימים.

"רדו מהמטוס שלי!", הוא פוקד על שוביו, ומוכיח את עליונותה של ארה"ב על בריה"מ כמה שנים לאחר סופה של המלחמה הקרה. הנשיא של "אייר פורס 1", שזכה לשבחים מהנשיא במציאות קלינטון כשיצא הסרט (ולא קשה להבין למה), הוא דמות הרואית שנשבעה בתחילת הסרט להילחם בכל סוג של טרור, ועד סופו הוכיחה כי היתה רק אמת בדבריה.

הוא איש משפחה אוהב, מנהיג דגול, בוס נערץ על עובדיו ובאופן כללי אדם חתיך גם בבגרותו - קלישאה של נשיא אמריקני בשנים שבהן עוד לא נרשם אובדן אמון מוחלט בפוליטיקה ובנציגיה.

עמי פרידמן

צילומים: מתוך הסדרות והסרטים