"הגיים צ'יינג'ר של המלחמה": חיסול אויב וחילוץ פצועים - הצצה נדירה ליחידת הטרקטורונים

"אתה יודע", שאג סרן (מיל') צ', בניסיון לגבור על הרעש העצום של ה"מאבריק", טרקטורון השטח שדהר במהירות מסחררת בחולות עזה, "שעת הדמדומים היא השעה הכי מסוכנת".

פחות משעתיים קודם לכן נפגעו שמונה לוחמי צה"ל מטיל אר.פי.ג'י ששיגר מחבל מתוך פיר של מנהרה במרחק של פחות מ־100 מטרים מהמקום שבו נסענו, והנהגים המיומנים שאליהם התלווינו לא לקחו שום סיכונים.

בעוד השמש מסנוורת אותנו וכמויות חול בלתי נתפסות מוטחות בפנינו, אנחנו ממשיכים בנסיעה המבצעית בלב הרצועה. "עד עכשיו לא ממש הבנתי מה זה 'נהג שודים'", אומר משה, צלם הווידאו שלנו, אחרי שאנחנו יוצאים. "עכשיו אני יודע".

שעה קלה קודם לכן הגענו למעבר ארז. "ברוכים הבאים לבסיס נצח יהודה", נכתב על שלט גדול מתחת לחלון מוגן ירי מנופץ ומחורר. שנה עברה מאז 7 באוקטובר, אך השטחים מחוץ לבסיס, שנכבש זמנית באותו יום ארור, כאילו קפאו בזמן. קליעים מהשבת השחורה עדיין מפוזרים על הרצפה, חורים על הקיר מספרים את הסיפור של לוחמי גדוד 13 של גולני, שהגנו בחירוף נפש על עוטף עזה מול אלפי מחבלים. "זה עוד טוב", אמר לוחם מסוקס עם כיפה גדולה ופאות שעמד בשער, "כשהגענו לכאן המבנים עדיין היו שרופים".

לפתע נשמע רעש עצום מכיוון מערב, ושלושה רכבי שטח אזרחיים דהרו לעברנו. מבעד למסכת הפנים חייך מולי סרן (מיל') צ', מפקד ומייסד יט"ר - יחידה טקטית רכובה - ואמר: "אני הטרמפ שלך להיום".

במהלך ההמתנה בת כמה הדקות שאלתי את צ' מה בעצם היתרון של ה"מאבריק" לעומת רכבי ההאמר. הוא שתק לרגע, ואז אמר: "אתה תראה ותתנצל על ההשוואה". יצאנו לדרך, עוברים ליד מערכת "רואה יורה" שהושמדה על ידי חמאס ב־7 באוקטובר, ובסמוך לחומה שמעליה עברו מצנחי הרחיפה עם המחבלים למושב נתיב העשרה.

"תפעילו ארבע על ארבע", הורה צ', ונכנסנו לעזה בשבילים שעליהם טנקים בקושי יכולים לעבור, שלא לדבר על האמרים. כלי השטח לא האטו לרגע, נוסעים במהירות שלא היתה מביישת נהג ממוצע בכביש 6, מתעלמים מבורות עצומים בשטח ועוברים מעליהם כאילו מדובר בכביש אספלט איכותי. בתוך דקות הגענו ליעד, פיר מנהרה בבית לאהיא. "אני מתנצל", ירקתי חול מהפה. זאת אכן ליגה אחרת לגמרי.

"להשוות בין הכלי הזה לבין האמר, זה כמו לשאול מה ההבדל בין סובארו לבין מרצדס", אומר צ', "מדובר בכלים שזאת המטרה שלהם - לנוע בשטח שבו גם האמר לא יכול לנסוע, בטח שלא במהירות הזו".

המפקד, צ': "יצא לנו להגיע בהפתעה לאיתורים שנקבעו מראש, ולחסל את האיום לפני הגעת הכוחות הגדולים. זה היתרון שלנו"

היחידה הטקטית הרכובה היא יחידה קטנטנה, שמפאת מגבלות ביטחון מידע לא ניתן לפרט רבות על אודותיה. היא נחשפת כעת לראשונה, כשש שנים אחרי שהוקמה, וגם זאת בצורה חלקית בלבד.
"אנחנו יחידה מאוד מצומצמת, בוטיק, עם אנשים מאוד מנוסים - לוחמים מיומנים ונהגים מהשורה הראשונה. אנחנו יחידה שקטה, לא שומעים עלינו", מסביר המפקד צ'. לוחמי היט"ר, כולם במילואים, מבצעים פעילות בכל הגזרות והזירות במדינת ישראל - ומחוצה לה. בבקעת הירדן, בצפון השומרון, בגבול מצרים, ברצועת עזה ובדרום לבנון פועלים צוותים של היחידה.

"אני הייתי בכלל נהג טנק בשריון, חטיבה 401", צוחק צ'. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1997 ושירת בין היתר ברצועת הביטחון, כלוחם בסדיר ובמילואים. בעשור השני של שנות האלפיים שוחרר מפאת גילו, והתחיל לחפש כיצד להמשיך לתרום. באותם הימים, ב־2018, השיח על נושא המשילות בנגב ובגבולות ישראל המזרחיים היה בשיאו, וצ', חולה שטח שאף עוסק למחייתו בטרקטורוני "מאבריק", הבין שהפתרון נמצא מתחת לפנס.

"הוציאו אותי מהמילואים, ובדיוק באותו הזמן היה כל השיח על עניין המשילות בדרום. אני וכמה חברים, ובהם אל"ם יצחק בן בשט ז"ל, שנפל בתקרית הקשה בסג'עייה בדצמבר האחרון, הבנו שיש צורך מטורף ברכבי השטח האלה. וכך בעצם הגענו לכאן".

צ' התחיל לאסוף סביבו לוחמים והקים את היחידה הקטנטנה והמובחרת, שכל־כולה מורכבת מלוחמים בעלי רקע בנהיגת שטח - ועם תעוזה בלי סוף. "צריך להיות קצת ילד כדי להיות ביחידה כזו", הוא צוחק בקול. ואין ספק שהוא צודק, מכיוון שנסיעה במהירות מסחררת, באזור מאוים שבו נוסעים בעיקר כלים ממוגנים בכבדות, דורשת תעוזה שאין לכל אחד. מדובר בלוחמים שפועלים כמעט לבדם, יום־יום, תחת אש.

"את הפיילוט הראשוני עשינו בחטיבת פארן, ולאחר מכן דילגנו לאוגדת איו"ש, שלקחה אותנו תחת חסותה לפעולות נגד מסתננים ושב"חים. זאת אחת הסיבות שאנחנו לא נחשפים: מחפשים אותנו, כי אנחנו נלחמים בנקודת התורפה הגדולה ביותר של מדינת ישראל - התפר, המקום שבו נכנסים כל הטרוריסטים והעבריינים, ואנחנו מפריעים להם".

היחידה הפכה למבצעית והתחילה לפעול בעיקר בגבולות ישראל לתפיסת מסתננים ומבריחי אמל"ח. המילואימניקים דהרו בכלים הקטנים והמבצעיים בגבול מצרים ובגבול ירדן, ובהמשך גם בזירות מאתגרות גיאוגרפית ביהודה ושומרון, כשהם מחולקים בפועל לשתי משימות, שתיהן קריטיות: פעילות מבצעית - ופעולות הצלה מהירות לחילוץ פצועים מהשטח.

ביוני 2023 הוקפצו הלוחמים למשימה כזו בגבול מצרים. שוטר מצרי חדר לשטח ישראלי והרג את סמ"ר אורי יצחק אילוז ז"ל ואת סמל ליה בן נון ז"ל, לוחמי גדוד ברדלס שהיו בעמדה. כוחות גדולים הגיעו למקום והחלו לבצע מרדף אחרי המחבל - שאותר בשעות הצהריים. במהלך חילופי האש נהרג סמ"ר אוהד דהן ז"ל.

"הקפיצו את הלוחמים שלי לשטח כדי לחלץ את הנפגעים. רכבים רגילים לא יכלו לנסוע בשטח בשל חילופי האש, אבל הכלים שלנו הצליחו לעבור בלי בעיה ולהוציא את הנפגעים. לצערי זה היה מאוחר מדי ונאלצו לקבוע את מותם, אבל זה היה שלב שבו כולם השכילו להבין שלכלים האלה יש יכולות מטורפות. אלו כלים שוברי שוויון - שמצילים חיים בכל יום".

פועלים מתחת לרדאר

הטרקטורון העוצמתי חורך את השטח, דוהר בין שברי בתים וחלקי מתכת בעלי מראה מטריד. נסיעה קצרה במהירות מטורפת - והגענו ליעד שלנו: פיר חשוף שנחפר על ידי דחפור, שכעת היה עסוק בהריסת צריח מסגד שאיים על כוחות שפעלו בשטח. פיצוץ גדול נשמע מצד ימין, ועשן שחור וסמיך עלה מעבר לגבעה.

"תיזהר מהכבל מצד שמאל שלך", צעק אחד הלוחמים על רקע הירי שביצעו חבריו בסמוך, והצביע על האדמה. "זה תיל־המעדה שהשאירו המחבלים כדי לפוצץ אותנו". בתוך המנהרה נמצאו עדויות לכך שרק שעות קודם לכן עוד שהו מחבלים במקום.

כשאנחנו מגיעים למקום בטוח, הלוחם מסיר את משקפי המגן ואת כיסוי הפנים ומחייך אלינו. רס"ב (מיל') א' (44) הוא אחד הלוחמים הטריים יותר של היחידה הקטנטנה והמסווגת, מפקד צוות שלו ניסיון קרבי רב. לפני שנה בדיוק, בשמחת תורה, הוא הגיע לעוטף עזה, לבדו, ללא מפקדים או משימה, כדי להגן על עם ישראל.

"בשעות אחר הצהריים הגעתי לעוטף. הגעתי לבד, להילחם. שוחררתי לפני כמה שנים ממילואים, בגלל הגיל, אחרי שירות ארוך בלוט"ר אילת (יחידת התערבות מיוחדת במילואים שפועלת באילת, ח"ג). לא היה לי לאיפה ללכת, לא הייתי בשום יחידה, אבל לא התכוונתי בשום פנים לוותר על שירות במלחמה הזו".

בשבועות הראשונים של המלחמה ניצל א', אב לשלושה מעמק יזרעאל, את ניסיונו בתחום הלוחמה בטרור כדי לשפר את היכולות של כיתות הכוננות בעוטף, אך אז שמע ממכר על יחידת טרקטורונים מסווגת שפועלת מתחת לרדאר, בשטח.

וזה אולי סוד קסמה של יט"ר. מדובר ביחידה על טהרת המילואים, שאליה מגיעים אנשים עם ניסיון בנהיגת שטח בשיטת "מפה לאוזן". כך הגיעה לפני כארבעה חודשים גם סמ"ר (מיל') א' (21) ליחידה, שבה רוב הלוחמים יכולים להיות האבות שלה.

היא גרה בירושלים, ובשירות הסדיר היתה לוחמת מעברים. לפני שנה השתחררה ושירתה במילואים באוגדה 36, בתחום כליאת האויב. "אחרי שסיימנו חיפשתי מקום אחר, יותר משמעותי, שאוכל לתרום בו", היא מספרת, "ליט"ר הגעתי דרך חבר משותף, שסיפר שיחידת טרקטורונים מיוחדת צריכה נהגות שיש להן ניסיון בנהיגת שטח. זה היה בדיוק בשבילי, כי גדלתי במושב והיינו עושים הרבה טיולי ג'יפים".

סמ"ר (מיל') א': שמעתי שקיימת יחידת טרקטורונים שמחפשת נהגות עם ניסיון בנהיגת שטח. זה היה בול בשבילי, כי גדלתי במושב ועשינו הרבה טיולי ג'יפים"

המפקד צ' מסביר שהיכולת שמביאה יט"ר "לא קיימת בצה"ל" והיא טמונה בכלים - ובלוחמים שנוהגים בהם. "אנחנו לוקחים רק את הנהגים הטובים ביותר, שמוכנים לנסוע בצורה הטובה ביותר". ואכן, ברצועת עזה, כשאתה על רכב שאינו ממוגן כלל, להיות נהג פרוע זה בונוס. נהגי היחידה לומדים לנהוג ב"פודרה" (חול דק בכמויות ענק שמייצרים הטנקים, ח"ג), דרך ענני אבק, בחושך מוחלט, במהירות מסחררת - ותוך שהם צמודים זה לזה.

היכולות הללו היוו מכפיל כוח בימים שאחרי 7 באוקטובר. "בהתחלה, מטבע הדברים, כשעוד היו מחבלי נוחבה שהתחבאו בכל מיני מקומות, לא קיבלנו אישור להשתמש בכלים האלה, מכיוון שהאיום היה גדול. כעבור כמה ימים, אני לא יכול לציין בדיוק, נכנסו כלים שלנו למשימות מאוד מיוחדות ומסוימות, שלא ניתן לפרט עליהן. בצה"ל הבינו שהכלי הזה הוא כלי יירוט - הוא יודע לצאת במהירות, להגיע למטרה, לבצע את המשימה ולצאת בחזרה".

בצה"ל לא ממהרים לפרט את יכולות הכלי, אך משיטוט ברשת עולה תמונה של טרקטורון־על בעל יכולות פנומנליות, שמהוללות על ידי אנשי המקצוע. "195 כוחות סוס, מומנט אדיר של 19 קג"מ, עם שלדה ומתלים של רכב מרוץ אמיתי", כתבו אנשי "אתר השטח הישראלי 4x4" בהשקת "מאבריק" קאן-אם X3. "היו לנו הכבוד והעונג להדריך את ההשקה של דגמי השטח של ה'מאבריק' ולקבוע בצורה פשוטה: זהו הרכב הסדרתי הכי טוב לשטח".

מסקירות של כתבי הרכב השונים ניתן להבין היטב עד כמה הכלי הזה הוא מכפיל כוח לעומת כל רכב אחר שאמור לנסוע בשטח. "נתון התאוצה ל־96 קמ"ש עומד על 4.2 שניות. בשטח זה משפט שעומד לבדו, לא צריך להוסיף לו דבר", התלהב אחד מכתבי הרכב בישראל. "נהיגה כזו בכל רכב שטח סטנדרטי מפרקת אותו לגורמים בתוך פחות מרבע מייל, אבל עבור ה'מאבריק' נסיעה בשבילים במהירות של 90 קמ"ש היא עניין פעוט. בורות, מהמורות, אבנים - נלעסים כאילו לא היו. המונחים 'חוסר שפיות', 'הזוי' ו'מטורף' מקבלים כאן פרופורציות אמיתיות. הם בנו מכונת מלחמה שפשוט משאירה אותך בהלם".

וכשכל זה מתכנס למכונת המלחמה האמיתית של ישראל, מתקבל כלי שמסוגל לעשות מה ששום כלי אחר של צה"ל לא יכול - לבצע פעולות מהירות, באגרסיביות, ולהביא לתוצאות טובות בהרבה ממה שאפשר לדמיין.

מקדימים את המסוק

היחידה הטקטית הרכובה פועלת בשני כובעים ברצועת עזה. הראשונה היא הפעילות המבצעית. המפקד צ' מספר שאחת הפעילויות המיוחדות שיט"ר מבצעת, ושעליה כן ניתן לפרט, היא פעילות בראש יחידות גדולות יותר, במטרה לחסל אויבים. "יצא לנו להגיע בהפתעה לאיתורים שנקבעו מראש, ולחסל את האיום לפני הגעת הכוחות הגדולים. היתרון שלנו, עם הכלים המהירים והיכולות המבצעיות, מספק את אפקט ההפתעה ומאפשר לנו לחסל את האיום המיידי על הכוחות".

הכובע השני, שבו נעשה שימוש רב, הוא פינוי פצועים. "כשצה"ל נכנס פנימה, לרצועה, היתה לצערנו תופעה של פצועים והרוגים שאותם היה קושי לפנות במהירות". עד למלחמה הנוכחית נעשה שימוש בעיקר בהאמרים לטובת פינוי פצועים לנקודה שאליה יכולים המסוקים להגיע, אך אלה כלים מסורבלים וגדולים, שמשמשים בעצמם מטרה לפגיעה מצד האויב. ה"מאבריקים" התגלו כפתרון הטוב ביותר שבצה"ל יכלו להעלות על הדעת. אם ההאמרים הם האמבולנסים של עזה, הרי היט"ר הם צוותי הטיפול הנמרץ.

"אנחנו פועלים בשיטת 'סקופ אנד ראן'", מסביר רס"ב א', מפקד הצוות. "המטרה שלנו היא להגיע כמה שיותר מהר לזירה, להעלות את הפצוע על הכלי ו'לטוס' לנקודת הנחיתה. לא מעט פעמים אנחנו מגיעים למקום לפני המסוק".

שעות ספורות לפני כניסתנו לעזה התרחשה היתקלות קשה. מחבל חמוש באר.פי.ג'י יצא מפיר וירה לעבר לוחמים שפעלו בגזרה. לוחמי היט"ר, שנערכו לפגישה עימנו, עזבו הכל ודהרו לזירת ההתרחשות. שמונה פצועים היו באירוע, מהם כמה במצב קשה, אך אף אחד לא נהרג, תודה לאל. פעמים רבות מאוד, בזירות מעין אלה, מהירות הפינוי עושה את ההבדל, וטרקטורוני ה"מאבריק" הם האס, גולת הכותרת במאבק להצלת חיי הלוחמים.

"אי אפשר לומר הרבה, אבל זה מדהים להיות ביחידה הזו", מספר רס"ל (מיל') י'. הוא אב לשלושה, אך השנה שהה יותר זמן ברצועת עזה מאשר בעיר מגוריו. "מצד אחד, יש הרבה התעניינות מכיוונם של הלוחמים, איך להגיע ליחידה. אבל מצד שני, יש לך המון אחריות על הכתפיים. צריך לדעת איך להתנהל עם הכלי הזה, לדעת שכל תזוזה לא נכונה יכולה להסתיים לא טוב, ומנגד להבין שכל שנייה היא קריטית. בכל משימה שלנו, אם זה להביא ציוד או תחמושת לכוחות בשטח, או לחלץ פצועים - מדובר בחיי אדם".

רס"ל י' מסכים: "אנחנו פה כי אנחנו מצילים חיים ומסייעים להשלמות משימות קריטיות. הדקות היקרות שחסכנו לחיילים בשטח מצילות את חייהם, וזה נותן לנו את הכוח להמשיך - כי אין ספק שזה לא קל אחרי כל כך הרבה חודשים, כשהמשפחה מחכה בעורף".

רס"ל י': "אנחנו מביאים לשטח יכולות, ויש פה אנשים שפשוט לא מוכנים לעזוב. לוחמים שנותנים את הכל למען המטרה העליונה: שמירה על המדינה"

רס"ב (מיל') א': "אנחנו שוברים פה את חוקי המשחק. הכלים שלנו הם הגיים צ'יינג'ר של המלחמה הזאת, והוכחנו את זה שוב ושוב. הלחימה מתבצעת באזורים שאליהם קשה להגיע, גם מבחינת עבירות וגם מבחינת הזמן, ואנחנו הכוח שמשנה את התמונה - אם מדובר בניוד כוחות מיוחדים לתגובה מהירה ואם בפינוי ובחילוץ של חיילים בשטח. עשינו אינספור חילוצים שהצילו חיי אדם, וזה מה שמייחד אותנו בצה"ל.

"אין דבר שדומה לזה בצה"ל, וחבל שאין עוד כלים כאלה. כל כלי כזה מציל חיים. לשם כך עזבנו את המשפחות, עזבנו את העבודה, התנתקנו לגמרי מהחיים השגרתיים, ובמשך השנה האחרונה אנחנו נטו בתוך הלחימה".

גם בדרכים משובשות

השמש מתחילה לשקוע במערב מעל בית לאהיא, והצוותים מתחילים להאיץ בנו לעלות על הכלים. באחד הצדדים של המגנן שבו אנחנו נמצאים נערכים לוחמי חי"ר לפעילות לילית, בצד אחר טנקים מכינים את עצמם למיגון המתחם המאוים, בלב אזור הלחימה. ללוחמי היחידה הטקטית הרכובה יש עוד לילה ארוך של פעילות לפניהם.

"כאן פגע הטיל בלוחמים", מתריע המפקד צ' כשאנו יוצאים לדרך, והסכנה הופכת למוחשית בהרבה. האויב הוכה, אך לא הושמד לחלוטין, וקיים סיכוי אמיתי שמחבל חמוש בטיל נ"ט אורב מאחורי השמש המסנוורת. פיצוצים עזים נשמעים במרחב, ולוחמי היט"ר כבר לא מחייכים. הם שקועים עמוק במשימה, מכיוון שכל טעות פירושה סכנת חיים, פשוטו כמשמעו.

ה"מאבריקים" דוהרים במהירות מסחררת, בלתי נתפסת, בדרכים המשובשות להחריד. בזה אחר זה, במרחק המינימלי הנדרש, מעיפים סביבם חתיכות מתכת ובטון, דבר לא עומד בפניהם. בור עמוק במיוחד מתגלה לפנינו, אך המפקד צ' לא ממצמץ ונוסע במהירות של יותר מ־100 קמ"ש על פני המהמורה שהיתה שוברת כל רכב אחר לחתיכות, עוקף סלעים ועצים בדרכו בחזרה לשטח ישראל.

"אין לנו מרווח לטעויות", הוא צועק מבעד לשאון המנוע הרועם והרוח, "כל נסיעה שלנו היא בשטח מאוים ומסוכן, ומחבל עלול להיות מאחורי כל פינה". הנסיעה המטורפת מגיעה לקיצה בצד השני של גדר "שעון החול", וצ' מרשה לעצמו להאט מעט. "זו לא הכמות, זו האיכות", הוא מסביר את הצורך בנהיגה כל כך אינטנסיבית.

"האיכות היא היכולת המבצעית והמקצועית של הלוחמים שנוהגים בכלים המדהימים האלה. כשאנחנו מגיעים למשימה, אנחנו חייבים לעשות זאת בשיא המהירות. מסיבה זו הנהגים חייבים להיות סופר־מקצועיים וסופר־מבצעיים. אנחנו בוחרים כל אחד בקפידה, באמצעות מיונים, כדי להבטיח שברגע האמת הם יהיו מוכנים לבצע את המשימה בצורה הטובה ביותר".

אתם לא חוששים? הרי האיום עליכם גבוה מאוד.

"זה משהו שאנחנו צריכים להביא בחשבון. בפעמים הראשונות שנכנסנו לעזה, אחרי 7 באוקטובר, העיר עדיין היתה בנויה והיה איום מכל פינה, פשוטו כמשמעו. כיום האיום עדיין גבוה, אבל אנחנו מביאים את זה בחשבון. זאת המדינה שלנו, אנחנו אוהבים אותה, ומחויבים לה".

את רס"ל י' אני שואל מה היה רוצה שאנשים יידעו על היחידה. הוא שותק לרגע, ואז עונה: "אני חושב שחשוב שאנשים יידעו על היכולות שאנחנו מביאים לשטח, ועל האנשים שפשוט לא מוכנים לעזוב. אשמח להעביר לעם ישראל את המסר, שיידעו שיש כאן לוחמים שנותנים את כל־כולם ונלחמים למען המטרה העליונה - לשמור על עם ישראל".