משחק חייהם: תערוכה חדשה על ספורט, מלחמה - ואלה שביניהם

בסופו של דבר, המקום היחיד שהחברה הישראלית על שלל רבדיה השיגה בו "ניצחון מוחלט" היה בשנה החולפת עולם הספורט. באופן פרדוקסלי, ישראל חוותה את השנה הספורטיבית המוצלחת בתולדותיה דווקא כאשר נאסר עלינו לקיים תחרויות ספורטיביות בישראל, כאשר טיסות לאימונים ולתחרויות הפכו משימה בלתי אפשרית כמעט, והספורטאים והספורטאיות שלנו הסתובבו עם אבטחה כבדה והתמודדו מול קהל עוין.

התערוכה "בלתי שביר", שעליה התחלנו לעבוד במוזיאון הספורט היהודי בכפר המכביה לפני כשבעה חודשים, מציינת כל זאת ונושאת עימה תקווה ורוח ניצחון, אבל בוחרת גם להנציח חלק מהנרצחים והנרצחות שהספורט היה כל עולמם - בין כספורטאים מקצועיים, בין כחובבים ובין כאוהדים. לכולם, אלה שאינם עימנו יותר ואלה שדואגים לכך שהדגל הכחול־לבן יתנוסס ו"התקווה" תתנגן בבמות הגדולות בעולם, אהבה משותפת אחת: ספורט.

התערוכה כוללת שלושה פרקים, לצד מוצגים ופריטים אותנטיים המספרים את אשר התרחש מבעד למגרש הספורטיבי: היום הראשון למתקפה, היציאה חזרה אל מגרשי המשחקים בארץ ובעולם, והאופן שבו העולם ומדינת ישראל הגיבו למלחמה דרך הספורט. בחרנו להציג כמה סיפורים מהתערוכה שנפתחה השבוע, שמספרים על הקשר הבלתי נתפס והכל כך ייחודי לנו, הקשר בין מלחמה לספורט.

ליאור לב זהב

אייל לחמן על ליאור אסולין, כדורגלן עבר שנרצח במסיבת נובה ברעים בשעה שחגג את יום הולדתו

ליאור תמיד חיפש את אמא מימי ביציע, כדי לרוץ אליה אחרי כל שער שכבש. היא תמיד ליוותה אותו. אחרי כיבוש הצמד שלו בגמר הגביע ההיסטורי, אחרי הריצה לעשרות האלפים ובעיקר לאמו שחיכתה לו כהרגלה כל משחק בשורה הראשונה ובזרועות פתוחות, הקהל נשא אותו על הכתפיים בכל סכנין. הוא הפך לכוכב הכי גדול של סכנין ולא עניין אותו בכלל ערבים או יהודים, רק להצליח על המגרש ולהביא שמחה למועדון ולאוהדים. שחקן שנותן תמיד הכל, בכל מגרש ובכל משחק.

בסוף אותו ערב ישבנו יחד במסעדה והוא קיבל שיחה מבית"ר ירושלים. אמרתי לו שסכנין הולכת לשחק באירופה, אבל אשחרר אותו אם הוא מרגיש שזה ישתלם לו כלכלית. ליאור היה גדול בבית"ר. לאחר המפגש הראשון שלו מול סכנין במדי בית"ר ירושלים, על אף היריבות הגדולה, שחקני סכנין הלכו לברך ולחבק אותו. ההערכה אליו היתה כל כך גדולה. סמל להצלחה, סמל לדו־קיום.

ליאור ניסה קריירה בחו"ל, אבל בליבו תמיד היה שייך לישראל ולמשפחה. הוא היה עבורי ליאור לב זהב, כי אולי היה חלוץ מצטיין ששבר שיאים, אבל קודם כל אדם של נתינה, של נאמנות אין קץ לכל כך הרבה אנשים שכאבו את לכתו. אבא מסור לילדיו, אח למושיקו ובן אהוב של מימי. גם באותה שבת ארורה הייתי בטוח שליאור יצליח לחמוק, כי זה ליאור. אבל לא ניתנה לו ההזדמנות.

עליתי לפודיום עם דמעות בעיניים

ארטיום דולגופיאט, מתעמל, זכה באליפות העולם בהתעמלות קרקע ב־7 באוקטובר (בצהריים) ובמדליית כסף באולימפיאדת פריז בקיץ האחרון

7 באוקטובר היה היום הכי קשה בקריירה שלי, ללא ספק. כשהגיעו הדיווחים מהארץ והתחלנו להבין מה מתרחש, לא באמת ידעתי מה לעשות, אבל החלטתי שאני עולה להתחרות. הייתי מרוכז בתרגיל וידעתי שחשוב לייצג את המדינה. כשזכיתי בזהב הרגשתי שמחה ועצב, כי קשה להיות שמחים ביום כזה.

עליתי לפודיום עם דמעות בעיניים וכל הצוות, כמוני, שמח ועצוב ביחד. שמחתי שהצלחתי ביום הכי גרוע שלנו, לתת קצת גאווה ושמחה לעם שלנו, גם אם זה משהו לא גדול. התמלאתי בדמעות, בשלב ההוא לא היה אכפת לי בכלל מהמדליה. בשנה הזו הבנתי שאפשר לנצח כנגד כל הסיכויים, גם אם שום דבר לא ברור ולא תלוי בך.

לאולימפיאדת פריז הגעתי עם פציעה שמלווה אותי במשך שנה שלמה ולא הצלחתי בשלב המוקדמות, ידעתי שהציון שקיבלתי עלול להשאיר אותי מחוץ לגמר, אבל כנגד כל הסיכויים, בסוף עליתי לגמר ושם ידעתי שזו ההזדמנות שלי לתקן. לשמחתי, זכיתי במדליית הכסף. בפריז הרגשתי שאני לא לבד, הרגשתי שיש איתי ומאחוריי מדינה שלמה. זה היה החוזק שלי לעומת המתחרים האחרים. שם הבנתי שאין שום דבר שהוא בלתי אפשרי, שתמיד יכולה להיות הזדמנות שנייה לתקן, שאפשר לקום מכל משבר.

אני שמח שניתנה לי הזדמנות להציג את המדליה מ־7 באוקטובר בתערוכה, כדי שלאנשים תהיה הזדמנות לראות את המדליה הכל כך חשובה הזאת עבורי, עם כל הסמליות שיש בה. כמו שכבר אמרתי, אנחנו העם הכי חזק שיש.

הכדורעף בעילבון הוא משפחה עבורנו

שלומית, אמו של סמ"ר שי לוינסון מגבעת אבני, שחקן כדורעף במ.ס עילבון מליגת העל שנפל בקרבות על גבול עזה ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה ומוחזקת בעזה

שי היה מפקד טנק בגדוד 77 של חטיבה 7 והוצב להגן על מדינת ישראל בגבול עזה. בשעה שש וחצי בבוקר של השבת השחורה שי וצוותו הוקפצו לעמדות על יד גדר הגבול, והיו מהראשונים להיתקל באויב הפולש. באותו רגע, שי לא היסס לחתור למגע ולנהל קרבות בנחישות, באומץ ובגבורה רבה, עד שטיל אר.פי.ג'י פגע בטנק והכריע את הצוות. כתוצאה מהפגיעה שני אנשי צוות נהרגו ושי ככל הנראה הועף מהטנק. בתחילה מצבו לא היה ידוע והוא הוגדר נעדר, לאחר כשבועיים השתנה הסטטוס לככל הנראה חטוף על ידי ארגון טרור, ובינואר התבשרנו ששי נהרג ושגופתו נחטפה לעזה. בן 19 היה במותו. בחרנו לשבת שבעה, אבל קבר עדיין אין.

שי היה בחור נחוש מאוד שלא היסס לחלום בגדול. הוא ידע שהוא יכול להשיג כל מטרה שיציב לעצמו, ואחת המטרות היתה להתגייס לצבא כחייל קרבי. למרות שהפרופיל הרפואי שלו היה גבולי ולא אפשר תפקיד לוחמה, הוא התעקש ושלח כמה וכמה מכתבים לצבא, עם הסבר מפורט מדוע הוא צריך להיות לוחם. הוא אף בחר לוותר על אישור הספורטאי הפעיל שכבר היה לו. כשהגיע השיבוץ לחיל השריון שי היה בעננים. הוא לקח את השירות בצורה רצינית, מורעל ועם גאוות יחידה. מפקדיו מספרים שכך בדיוק נראתה הלחימה שניהל באותה שבת.

שי בלט בכל מקום שבו נמצא, בין היתר בשל העובדה שהתנשא לגובה של 1.92 מ'. כל הילדים שלי גבוהים, זה היה ידוע כבר מיום היוולדם, ובמשפחה שבה הספורט הוא עיסוק מרכזי, היה לי ברור שעם הגובה הזה חייבים לעשות משהו. שני בניי החלו את דרכם כשחקני כדורסל, ענף ספורט הפופולרי שהיה הזמין ביותר אצלנו במועצה, אך ככל שגדלו והמשחק הפך ליותר אגרסיבי, אני פחות אהבתי את זה וניסיתי להכיר להם את ענף הכדורעף שממנו אני מגיעה. באותה העת עוד הייתי שחקנית פעילה. לא רחוק ממקום מגורינו נמצא הכפר עילבון, כפר קטן בגליל שרוב תושביו הם ערבים נוצרים ויש בו מועדון כדורעף מפואר.

הצעתי לשי ולאחיו בן לבוא להתנסות, ומהר מאוד כולנו הבנו את גודל הפוטנציאל, כשהבנים הראו התקדמות והגיעו להישגים מרשימים. שי ואחיו בן התחילו את דרכם במועדון הכדורעף של עילבון בליגת הנערים, לאחר מכן עלו לליגת הנוער ומשם המשיכו לטפס עד לליגת העל של הבוגרים. שי גם זכה עם המועדון במקום הראשון בליגת העל לנוער והגיע עם הקבוצה הבוגרת עד לגמר גביע המדינה, הישג השיא של המועדון. לפני כשנתיים הצטרפה גם האחות מיקה למועדון, כשחקנית בליגת הנערות והנוער.

עילבון היא כמו בית שני עבורנו ומועדון הספורט הוא משפחה. למרות היותנו היהודים היחידים בקבוצה, מהיום הראשון קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ונתנו לנו תחושה של שווים. בן ומיקה שחקנים פעילים במועדון עד היום, והקשר עם הכפר והמועדון חם ואף התחזק לאחר האסון שנפל עלינו. רבים מאנשי הכפר, שחקנים, חברים ונבחרי ציבור, הגיעו לנחם אותנו בביתנו וזה חימם את הלב. נוסף על כך, לפני משחקי בית, המועדון דואג לערוך טקסים לזכרו של שי ואף מתכנן לערוך טורניר להנצחתו.

החלום שלך עבר אלי כצוואה

לימור ויצמן, אלמנתו של ליאור ויצמן משדרות, שנרצח ב־7 באוקטובר בעת רכיבה על אופניים, בדרכו לאימון עם איה מידן מקיבוץ בארי, שניצלה

עוד חתיכות שמרכיבות את השלם שלך. באותה שבת, 7.10.2023, כשרכבת עם אור בעיניים, אף אחד לא ידע שזו תהיה הרכיבה האחרונה. אני יודעת שרצית לחזור הביתה כדי לחבק את כפיר ולשמור עלינו שלמים. אני יודעת שנזהרת וניסית להימנע עד כמה שניתן מלקחת סיכונים. אבל כמו כולנו באותה השעה, לא ידעת שאתה נמצא בגיא צלמוות. שהחושך יכבה את האור שלך.

היתה בך משאלה, לנצח את עצמך כדי להיות איש הברזל. מי חשב שבאותו יום נבין כולנו שאנחנו אנושיים, שגם אלה שחולמים מדממים, אבל פתחת מעגל של תשוקה וחלום שעבר אלי כצוואה.
מלאך שלי, שנה שלא נשמתי אותך. בפעם האחרונה ששמעתי את הקול הנפלא שלך קראת לי "בואי", ומאז זה מה שאני עושה. מנסה להגיע לכל מקום שקורא לי בשם שלך.

בחול המועד סוכות תיפתח תערוכה שהיא כולה גבורה וסימן לתקווה. האופניים שלך יוצגו במוזיאון הספורט היהודי בכפר המכביה ואני מזמינה את כולם להגיע, לראות ולזכור את אשר לא נשכח לעולם.

ואיזה חברים האוהדים

עדי רובינשטיין וצור שדה על עומר חרמש, אוהד הפועל תל אביב כמותם, שנרצח ב־7 באוקטובר בקיבוצו, כפר עזה

את עומר הכרתי במסגרת האהדה המשותפת שלנו להפועל תל אביב. פעם, אחרי עוד סבב, נסעתי דרומה לפגוש אותו, כדי שידבר על החיים בכפר עזה. הוא הסביר לי שלא יעזוב את כפר עזה אף פעם, לא משנה מה, כי הקיבוץ הזה הוא המקום הכי טוב בעולם. הוא האמין גם בשכנים מהצד השני של הגדר וחשב שאין ברירה אלא לחיות עימם בשלום.

בהלוויה שלו, בקיבוץ שפיים, לצד הנאומים קורעי הלב של משפחתו, נראו אוהדי כל הקבוצות באשר הם. הגיעו כאוהדים, הגיעו כחברים של עומר, של המשפחה ושל האב, שי, דמות מוכרת בשדה הפוליטי בישראל. אוהדים, חשבתי לעצמי כבר אז, הם קהילה בפני עצמה. לכן לא היה לי ספק שעומר וסיפורו צריכים להופיע בתערוכה.

כשיצרתי קשר עם אחיו יניב, הוא הסכים מייד לשתף פעולה ביחד עם בני המשפחה. שאלתי אותו מה אחיו עומר ז"ל היה חושב על כך שמנציחים אותו דווקא בתערוכה במוזיאון שנמצא בכפר המכביה, מקום מושבו של מרכז מכבי. "הוא היה צוחק, זה בטוח", השיב לי. "אולי היה חושב שעובדים עליו, אבל היה מבין את הקטע. בתכלס, בשנה שבה עומר נרצח הפועל ירדו ליגה, אז נדמה שאין מתאים מזה".

עדי רובינשטיין

עומר חרמש היה רשת חברתית לפני הרשתות החברתיות. חרמש מהפורום, חרמש מהיציע, חרמש מהטרמפים לכל מי שצריך. הוא הכיר את כולם לא פחות משכולם הכירו אותו. שנא דיסטנס, שנא "לא נעים", בז לזה.

הוא אמר מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה. אף פעם לא היה אפשר לכעוס עליו, תמיד אותו חיוך. עומר חרמש היה דמות להערצה לצעירים ביציע - הוא בכל מקום, בכל מגרש, הוא אוהב את הפועל לא ב־100 אחוז, אלא ב־1,500 אחוזים לפחות.

היו עוד אוהדים כאלה, שראו את הפועל מעל הכל, שהיו איתה תמיד, אבל אף אחד לא ראה את האוהדים כמוהו. אף אחד לא נתן כינוי לכל אחד, אף אחד לא היה מסוגל לפתח את אותה שיחה עם אוהד בן 60 ואז להתייחס באותה רצינות תהומית לילד בן 13.

ואנחנו? אנחנו היינו צמאים לעוד ועוד רגעי חרמש. נכנסים איתו ליציע בגאווה - שאנחנו, דווקא אנחנו, הגענו למשחק יחד עם עומר חרמש.

השנים עברו ובדיוק כמו הפועל, גם חרמש לקח צעד אחורה, אולי 100 צעדים. הוא אמנם לא התבגר, אבל כן השתנה. ניתק קצת קשרים, שמר על עצמו, הסתגר. קצת כמו אריק, אוהד אגדי אחר.

ועדיין, לא משנה כמה הכעיס, התסיס, רב, לא יכולת באמת לכעוס עליו, פשוט כי זה חרמש. הוא חלק מהמשפחה. תמיד היה, תמיד יהיה. תמיד תשמח לעוד חמש דקות יחד איתו ביציע, משעמם זה בטח לא יהיה.

עומר חרמש הוא אגדה שהיתה באמת. בכל מקום, בכל מגרש. הוא חיבר אינסוף אוהדי הפועל זה לזה, ליציע, להפועל. הוא סמל למשפחתיות שאסור לתת לה להיעלם מהיציע, ללהיות שם בשביל הפועל, אבל גם בשביל החברים ליציע. בשביל הכיף, הצחוקים והשטויות. תזכורת שהדרך למשחק לא פחות חשובה מהמשחק עצמו. ש‏להיתקע בעליות של סכנין לא פחות חשוב מלהוציא שם תיקו. שלעצור בסמי בכיכר בדרך הביתה לא פחות חשוב מלהגיע בשלום.

עומר חרמש הוא סמל, וכמו רוב הסמלים בשנים האחרונות, גם הוא בסוף שבר לנו את הלב.

צור שדה

בבמה הכי גדולה

בן בנימין, כדורגלן בליגה השלישית בישראל שאיבד את רגלו במסיבת נובה ברעים. לאחרונה חזר לשחק במסגרת נבחרת ישראל לקטועים

מהרגע שאני זוכר את עצמי, הכדורגל היה שם. את כל חיי השקעתי בו והוא הכל בשבילי, הרבה מעבר למשחק. חיים שלמים. כשנפצעתי ואיבדתי את הרגל, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "זהו, הלך הכדורגל". המחשבה שאין יותר אפשרות לעלות על הדשא, להריח אותו ולהרגיש את הכדור ואת האווירה של המשחק הכל כך יפה הזה, גמרה אותי. בהתחלה גם חשבתי שעכשיו אעביר את חיי על כיסא גלגלים ולא אצליח ללכת.

יום אחד הגיע לבקר אותי שרון פז, מאמן נבחרת הקטועים של ישראל. הוא אמר לי שבעוד חצי שנה אהיה עם הנבחרת באליפות אירופה בצרפת בכדורגל קטועים. צחקתי. לא הבנתי על מה הוא מדבר בכלל, ואולי בכלל לא האמנתי שהדבר אפשרי.

שלושה חודשים בדיוק מ־7 באוקטובר התחלתי להתאמן עם הנבחרת, בדיוק כמו ששרון אמר. הדבר הזה עזר לי מאוד בשיקום הפיזי וגם הרים אותי נפשית אחרי שעברתי תקופה קשה בשיקום, במיוחד בשל העובדה שלא הצלחתי לפרוק את האנרגיה שהיתה בתוכי, ועזר מאוד לחזור למסגרת האימונים.

רק לפני כמה חודשים לא האמנתי שבכלל אוכל לחזור ללכת, והנה אני על המטוס לצרפת לטורניר היורו, אחרי מחנה אימונים אינטנסיבי. לשחק בנבחרת ישראל זה משהו שלא יכולתי לחלום עליו לפני שנפצעתי. ללבוש את מדי הכחול־לבן ממלא אותי גאווה, אז לחשוב שעשיתי זאת באליפות אירופה, בבמה הכי גדולה - מי היה מאמין.