נשכבתי על הגופה של אלון, שכבר היה באלונקה, וכולם צעקו מסביבי 'חלאס, חלאס', רצו שאשחרר ממנו. אבל ידעתי שאם אני משחררת אותו עכשיו - אני לא ארגיש את הגוף שלו חם יותר לעולם.
"אחד מהמצרים ריחם עלי וכרך את הזרועות של אלון סביבי, וככה פינו אותנו משם.
"אחר כך היו צריכים להכניס אותו לאמבולנס, אז ביקשו ממני להירגע ולרדת מהאלונקה. הלכתי משם כאילו אני מתרחקת, וכאילו אני מבינה שאני צריכה לחבור לשאר הקבוצה - אבל אז קפצתי מעל המחסומים, אל שלושה אמבולנסים שהיו עם גופות הישראלים שנרצחו בפיגוע.
"הלכתי לאמבולנס האמצעי, ושם שכב אלון. נכנסתי פנימה, וידעתי שעכשיו אני לא עוזבת אותו שוב. התחבאתי בתוך האמבולנס, ולמצרים לא היתה ברירה. הם הבינו שאני לא מתכוונת לעזוב, אלא נשארת עם אלון עד הסוף, וככה הגעתי איתו עד לבית החולים, כשאני יושבת בתוך האמבולנס".
מור שמלי, אלמנתו של אלון שמלי ז"ל, שנרצח בפיגוע באלכסנדריה ב־8 באוקטובר, ציינה השבוע שנה לאסון ההוא. לבדה. בשעה ש־7 באוקטובר הפך ליום אבל לאומי, בשעה שקהילות הקיבוצים, הנובה וצבא הגנה לישראל זכו להכרה ממלכתית - שמלי, ואיתה שתי המשפחות האחרות שאיבדו את היקר להם מכל, נשכחו. היא, משפחתה ומשפחת הפועל ת"א, הקבוצה שבה עבד בעלה המנוח, ציינו בעצמן את האירוע, שנשכח מתודעת ההמונים.
בין אלפי המקרים הטרגיים של 7 באוקטובר, ומלחמת חרבות ברזל שפרצה מייד אחר כך, סיפורם של שלושת הקורבנות הישראלים במצרים בקושי מוזכר, אפילו בערך שנכתב לאירוע ב"וויקיפדיה". למעשה, התיאור המובא בו לקוני ומספר מעט מאוד על שהתרחש:
"פיגוע הירי באלכסנדריה - פיגוע שהתרחש ב־8 באוקטובר 2023 נגד תיירים ישראלים באלכסנדריה שבמצרים, כששוטר מצרי בביגוד אזרחי ירה על קבוצת מטיילים ישראלים בעת שביקרו באתר הארכיאולוגי עמוד פומפיוס. הפיגוע בוצע בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, יום לאחר מתקפת הפתע על ישראל. בפיגוע נרצחו שני אזרחים ישראלים ומדריך מצרי. אזרח ישראלי נוסף שנפצע בפיגוע מת מפצעיו כמה ימים לאחר מכן, ב־20 באוקטובר".
אלון שמלי ז"ל, בן 34 במותו, ואמנון בצלאל ז"ל, שהיה בן 64, נרצחו באתר התיירות עצמו ביחד עם המדריך המצרי. חגי אפרת ז"ל, שנפצע מהירי, נלחם כמעט שבועיים על חייו, אך גופו נכנע והוא נפטר מפצעיו בגיל 83.
שמלי האלמנה לקחה על עצמה כפרויקט חיים לנסות להנציח את בעלה - אך גם לדאוג לכך שהמקרה לא יירד מסדר היום הציבורי. עד עתה, היא טוענת, היא נחלה כישלון חרוץ: "אני בטוחה שאם האירוע הזה היה מתרחש מחוץ להקשר של המלחמה - כל המדינה היתה על הרגליים, ולא היו מרפים עד שהיו מגיעים לשורש האמת. עד עכשיו אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה קרה שם, לאורך כל היום ההוא.
"כשאני מנסה לברר במשרד החוץ, הם חוזרים ומסבירים לי שמצרים היא 'מדינת עולם שלישי', שהיחסים איתה מתוחים ושקשה כעת לברר את כל הפרטים. ובינתיים עברה שנה, ואפילו לא ראיתי את דוח הנתיחה של אלון. אני לא יודעת מה עשו איתו בכלל.
"המצרים עצמם, כמובן, אפילו לא דואגים לעדכן אותנו בשום דבר. אבל האהבה שלי ושל אלון היתה כל כך חזקה, שברור לי שאני לא הולכת לוותר עד שהתמונה שלי תושלם".
"זה נשמע כמו קפצונים"
הביקור בעמוד פומפיוס באלכסנדריה היה אמור להיות אחד משיאי הטיול החווייתי במצרים, שאליו יצאו מור ואלון עם קבוצה של ישראלים בתחילת אוקטובר 2023. האתר, שמציג עמוד ניצחון שהוקדש לקיסר רומאי בסוף המאה השלישית לספירה, אמור היה לספק כמה רגעים של היסטוריה עתיקה, ואפשרות לצלם את הנוף הפסטורלי ולשגר למשפחות המתגעגעות בבית.
איש לא שיער שהאתר רוחש התיירים יהפוך בתוך רגע אחד לזירת פיגוע מדממת עם הרוגים ופצועים, ושהרצאתו של המדריך המקומי תופר ביריות ובצרחות בהלה. כל זה התרחש, כאמור, יממה אחת בלבד אחרי 7 באוקטובר.
"כשאני מנסה לברר במשרד החוץ, מסבירים לי שמצרים היא מדינת עולם שלישי, שהיחסים איתה מתוחים ושקשה כעת לברר את כל הפרטים. ובינתיים עברה שנה, ואפילו לא ראיתי את דוח הנתיחה של אלון. אני לא יודעת מה עשו איתו בכלל"
גם במרחק של שנה, בדירתה בבת ים, מור מתארת לפרטי פרטים את כל שהתרחש באותו יום ארור מנקודת מבטה. היא זוכרת כל רגע ורגע מהאירוע: את קולות הירי שנשמעו כמו מתוך אקדח צעצוע, את הצעקות לעזרה, ואת המצרים שעמדו שם "וצילמו ודיברו, אבל לא הגישו עזרה. האמבולנס הגיע רק אחרי שעה ארוכה".
היא מעידה שלפחות עבורה, הזמן עצר מלכת ברגע ההוא, שבו שכבו על הרצפה למשמע היריות, והיא ראתה את אהוב ליבה מנסה לרוץ אך צונח אל מותו: "בבוקר היינו בבית כנסת באלכסנדריה. בהמשך הגענו לאתר התיירותי. נכנסו, ואז ראיתי אדם מתקרב בלבוש אזרחי, מוציא אקדח ולוחץ.
"זה נשמע כמו קפצונים. בשלב מסוים הבנתי שהאירוע נגמר, כי שמעתי איך כולם קמים, והתחלתי לחפש את אלון. רצתי וראיתי אדם שוכב על הרצפה, והבנתי שזה הוא. אלון שכב על הבטן עם הידיים לצדדים, וישר הבנתי שהוא לא בחיים.
"דיברתי איתו, התחננתי אליו שיחיה ושלא יעזוב אותי. בדיוק יום קודם דיברנו על מה שקרה בארץ, ואמרתי לו שלא אוכל לחיות בלעדיו, שאני מעדיפה למות ושהוא יחיה. כל הזמן אמרתי לעצמי: למה המחבל לא ירה בי? הייתי ליד היורה. אחר כך, כשעצרו אותו, הוא הסביר שהוא לא יורה בנשים.
"אף אחד לא עזר לנו שם. באותם הרגעים היתה לנו תחושה שהמצרים חושבים שמדינת ישראל לא קיימת יותר, ולכן הם יכולים להרשות לעצמם לעמוד שם ולטבוח בנו. אף אחד מאיתנו לא הבין איך לא יורים במחבל".
בתמונה היחידה שפורסמה מהאירוע, ניכר בבירור שהכוחות המצריים מזהים את האדם שירה ועוצרים אותו, תוך שהם נזהרים לא לפגוע בו - ובטח לא לירות בו. בעוד שאר חברי הקבוצה פונו לשדה התעופה, התגלה שגם המדריך המצרי של החבורה נרצח בפיגוע. מור, כאמור, לא הסכימה לוותר על בעלה, והגיעה עם גופתו לבית החולים באלכסנדריה.
"הכניסו אותי לחדר צדדי, כי אמרו לי שהולכים לטפל באלון, ולא ידעתי שבעצם כאן יתחילו להתעלל גם בי. אמרתי להם: 'איך אפשר לטפל באדם מת?' אבל בשלב הזה כבר הקיפו אותי 15 אנשי ביטחון, שהתחלפו כל הזמן ולא נתנו לי לצאת מהחדר הצדדי. הם הסבירו לי שזה לטובת הביטחון האישי שלי, ונתנו לי כדורים להרגעה.
"בכל פעם שניסיתי להוציא שיחת טלפון או וידאו למשפחה שלי בארץ, כדי לעדכן אותם במה שקורה, מייד המצרים שמו לי ידיים, לחסום את הטלפון, כדי שלא אוכל להראות איפה אני נמצאת. דיברתי רק דרך ווטסאפ, בהודעות מוקלטות".
כשהגיע מטוס ההרקולס עם החיילים הישראלים לשדה התעופה שבין אלכסנדריה לקהיר, מור התבקשה לעזוב את בית החולים. "אמרתי להם שאני לא זזה עד שאני לא רואה שוב את אלון. ואז הראו לי ארון מתים לבן עם ידיות זהב.
"את הבגדים שהוא לבש לא קיבלתי, כי הם אמרו לי שקרעו לו אותם. גם את הנעליים לא קיבלתי, אז שאלתי: 'גם אותן קרעו?' דוח של הנתיחה אחרי המוות לא קיבלתי עד היום. אבל עליתי עם הארון של אלון על המטוס, כי ידעתי שעכשיו לפחות הוא איתי".
"אהבנו טיולים מיוחדים"
בביתה שבבת ים ניצבת עדות אילמת לבוקר הנורא ההוא, בדמות המזוודות של בני הזוג מטיול המוות, שיירי בגדיו המגואלים בדם של אלון, ושאר החפצים של השניים ששיני הזמן משנות את צורתם. וכך, בחלקם, הולכים ודוהים כתמי דמו של אלון. "רציתי שיישאר משהו כמו שהוא מהיום ההוא", היא מסבירה בדמעות, "משהו שינציח את האדם המדהים הזה, את האהבה שלנו".
"עכשיו הפועל היא הקהילה שלי. האוהדים מזהים אותי, במועדון יודעים מי אני. וזה הרי מה שאלון תמיד רצה. אני יודעת שהוא לא יכול להיות לידי יותר - אבל כשאני שם, במשחק, הנוכחות שלו קיימת לא רק אצלי, אלא גם אצל האוהדים"
מור נזכרת איך הכל התחיל: "רציתי לטייל במצרים, כי תמיד אהבנו לטייל ביחד במקומות מיוחדים. אלון אמר שאם מצרים - אז רק בטיול מאורגן, כדי שתהיה לנו גם אבטחה. חברים מהפועל ת"א הזהירו אותנו שזה עלול להיות מסוכן, אבל נסענו בכל זאת, כי הנסיעות הללו היו חלק ממי שאנחנו כזוג.
"היו איתנו בקבוצה הרבה אנשים מבוגרים ואנשים דוברי ערבית, וכל הזמן דאגנו שמי שמדברים יהיו אלה שמדברים ערבית. שהם ידברו בשווקים, בחנויות ובכל מקום, כדי שלא יחשדו בנו שאנחנו ישראלים. זה התחדד יותר אחרי 7 באוקטובר, ואמרנו שלא מדברים עברית בכלל. גם האבטחה סביבנו הלכה וגדלה. מניידת אחת שליוותה אותנו פתאום נהיו ארבע ניידות, ואפילו המדריך המצרי הזהיר שזה בעצם גורם לנו לבלוט הרבה יותר".
ב־7 באוקטובר, בלילה במלון באלכסנדריה, מור ואלון שוחחו על תמונות הזוועה שריצדו במכשירים הניידים ובמחשבים. מור אמרה לבעלה שאם חלילה יקרה להם משהו נורא כזה - היא תעדיף למות לפניו. "כי לא אוכל להמשיך את החיים בלעדיו. מי חשב שדבר כזה יקרה לנו, ועוד למחרת?".
הם הכירו שש שנים לפני שהתחתנו. שני אנשי חינוך, אלון בתחום הספורט ומור בתחום החינוך המיוחד. היא ידעה שאם יש משהו אחד שמתחרה באהבה הגדולה שלו אליה - זו האהבה שלו לכדורגל. מורה להתעמלות אהוב על תלמידיו, מאמן במחלקת הנוער של הפועל ת"א, אדם עם תשוקה אדירה למשחק.
"הייתי מקשיבה לו ומסתכלת על ההתלהבות שלו מהכדורגל. כמה הוא אהב את זה, את הכל, מהדשא ועד השחקנים והמשחק עצמו. אני בכלל לא הבנתי ממה הוא מתרגש, זה היה משעמם אותי. אבל הייתי מקשיבה לו, כי ההתלהבות שלו היתה כל כך מידבקת, שאמרתי לעצמי שלפחות אקשיב, גם אם זה משעמם אותי".
קהילת הפועל ת"א, הקבוצה שבה עבד אלון, היתה הדבר שלטענתה נתן לה סיבה להמשיך כשחזרה לארץ אחרי הפיגוע, "גם כשהתחושה היא שהחיים נגמרו". היא והפועל הנציחו את אלון ביציע הכבוד במגרש הנוער של הקבוצה, קראו לקבוצת נערים על שמו וגם לקבוצת נוער של שחקנים עם מוגבלויות - היחידה בישראל שמשחקת במסגרת מועדון כדורגל רשמי.
בכל משחק ביתי מור מוצאת את מקומה בשערים 5-4 באצטדיון בלומפילד שביפו, מקומם של האוהדים השרופים ביותר, כשהיא עטופה בצעיף אדום הנושא את שמו של אהוב ליבה. הקבוצה עצמה עורכת בכל משחק טקסים שמזכירים את שמו של אלון, לצד עשרות הנופלים האדומים שאהדו את הקבוצה לדורותיה.
"דיברתי לאלון המדמם, התחננתי שיחיה ושלא יעזוב אותי. יום קודם דיברנו שנינו על הטבח שקרה בארץ, ואמרתי לו שלא אוכל לחיות בלעדיו. כל הזמן אמרתי לעצמי: למה לא ירו בי? כשהמצרים עצרו את המחבל, הוא הסביר שהוא לא יורה בנשים"
מור מחייכת כשהיא מספרת לי על זה: "איך הפועל ת"א פתאום הפכה להיות עבורי מה שהיא היתה עבור אלון. איך הכדורגל הפך להיות הסיבה היחידה שאני יוצאת מהבית. אני מאוד משתדלת תמיד להגיע למתחם האימונים, למשחקים, ליציע, לשמור על קשר עם הקבוצה כל הזמן.
"לא האמנתי שככה זה יהיה, אבל עכשיו זאת הקהילה שלי. האוהדים מזהים אותי, האנשים במועדון יודעים מי אני. וזה הרי מה שאלון תמיד רצה. אני יודעת שהוא לא יכול להיות לידי יותר - אבל כשאני שם, במשחק, הנוכחות שלו קיימת לא רק אצלי, אלא גם אצל האוהדים".
בסופו של דבר, מדינת ישראל הכירה באלון ובשאר הנרצחים כנפגעי פעולות איבה, אבל אף גורם לא סיפק למשפחות תשובות מלאות עד היום, שנה בדיוק אחרי האירוע. רק העדויות שהם בעצמם צילמו ותיעדו, עד שהמצרים עצרו את הצילום, שופכות אור על האירוע הטרגי.
אפילו עדכון ממשפטו של הרוצח המתועב, שעבד במקום ולמעשה היה אדם שנשא נשק ברישיון, איש לא ממש קיבל. תחילה הודיעו למשפחות שהיורה יישפט בבית משפט מקומי על בגידה, אחר כך על מעשה טרור, ואחר כך שוב על בגידה. ככל הידוע, איש מכל הגורמים הממשלתיים בישראל לא פועל משפטית סביב האירוע הזה, לנוכח ריבוי הזירות שישראל עסוקה בהן בימים אלה, ולנוכח הרגישות בשנה האחרונה מול מצרים והאזור כולו.
"אנציח אותו בכל מקום"
מדינת ישראל, שהקדישה לטבח 7 באוקטובר אינספור טקסים ושידורים מיוחדים, השאירה את קורבנות הפיגוע במצרים ללא הנצחה ראויה. סיפורם, כך נדמה, נותר לא ידוע עבור ישראלים רבים. מור מספרת שפנתה ל"תחנות הטלוויזיה המרכזיות בישראל", ולדבריה הן ענו לה שוב ושוב שהסיפור שלה אכן כואב וחשוב - אבל למרבה הצער, אין לו מקום במהדורות בימים שגדושים בכל כך הרבה חדשות.
לדברי מור, גם 16 התיירים מישראל שהגורל הפגיש ביניהם בטיול התרחקו בשנה האחרונה, בשל הזמן שחלף והטרגדיות האישיות שהעסיקו כל משפחה. "בהתחלה עוד היינו בקשר, אבל אנשים מתרחקים, וזה טבעי. אני לא שופטת אף אחד. חשבנו שנחלוק משהו מהגורל שלנו לתמיד".
היא מסכמת בדמעות: "לא אוותר ולא אשקוט עד שאדע את כל הפרטים. מה אם, לדוגמה, לקחו מאלון איברים אחרי מותו? אני לא באמת יודעת מה עשו שם בנתיחה. אני רוצה גם להנציח אותו, שלא ישכחו איזה איש הוא היה. אדאג לזה ביחד עם הפועל ת"א, אבל לא רק בקבוצה - אלא בכל מקום.
"אני מבינה שבתודעה הציבורית, המקרה שלנו הוא עוד מקרה שנשכח בתוך כל הטרגדיה הנוראה. אבל תחשבו מה היה קורה אם הפיגוע היה עומד לבדו. כמה היינו עוסקים בו ולא נותנים לו לרדת מסדר היום. אני לא רוצה שישכחו את אלון ואת מה שהתרחש באלכסנדריה ב־8 באוקטובר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו