לא מעט שירים ישראליים קיבלו בשנה האחרונה מעמד חדש ונטענו במשמעות מצמררת בעקבות מלחמת חרבות ברזל. אחד הבולטים שבהם הוא "פנים ושמות" של דני רובס, שהפך משיר הנושא של אלבומו השני והחתרני מסוף שנות ה־80 לאחד מסמלי התקופה.
פנים ושמות של החטופים והחטופות, החיילים והחיילות, הגברים, הנשים והילדים שאיבדו את בתיהם, את יקיריהם ואת החיים שהכירו, הפכו כולם לתמונות שמלוות אותנו ומתמזגות עם הפסקול הישראלי והנוסטלגי של ישראל ההמומה והכואבת מאז 7 באוקטובר.
ביום הזיכרון האחרון, בחודש מאי, קיבל השיר גם חותמת ממלכתית, כשנבחר להוביל קמפיין של משרד הביטחון תחת הכותרת "כל הפנים והשמות". מדובר ביוזמה של אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, שעודדה את הציבור להנציח את זכר חללי מערכות ישראל באמצעות הדלקת נרות זיכרון באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
רובס צולם מבצע את "פנים ושמות" בדרכו מכבישי עוטף עזה להיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל שבירושלים, והפנים והשמות שלו הפכו באופן ברור לפנים ולשמות של כולנו.
"בשנה הזאת מצאתי את עצמי חושב המון על מוסר של בני אדם, על איך מתמודדים ונשארים אנשים מוסריים בתוך מקומות מוסריים פחות", משתף רובס בתחילת הראיון.
"בעיקר התחדדה התפיסה שלי לגבי מקומן של האמנות והתרבות בעולם שלנו. הן מהעוגנים הכמעט מרכזיים שנשארו לנו, בזמן שכל הדברים האחרים בישראל נכנסו לסחרור כללי.
"מ־7 באוקטובר התרבות הזכירה כמה המקום הזה יכול להיות טוב ומלא באור, וכמה יש ערך ומשמעות למה שאנחנו עושים. את מה שפוליטיקאים לא עושים בכלל, ולפעמים עושים ההפך, האמנות מצליחה לעשות - ואני מוצא את עצמי אסיר תודה על שאני יכול להיות חלק מזה".
לא בטוח שמקבלי ההחלטות ומובילי המדיניות יסכימו איתך שהתרבות היא ערך עליון. די להיזכר במה שקרה בקורונה.
"באופן יסודי תפקיד התרבות הוא לגרום לאנשים לחשוב ולהעמיק, לחפש איזו אמת פנימית. השלטון לא רוצה בזה. הוא רוצה שתקשיבו למסרים של שופרותיו, שתגידו בדיוק מה שהוא אומר, שכולם יחשבו אותו הדבר.
"גם המנהיגים הכי דמוקרטיים בעולם היו הכי שמחים שכולם יעשו מה שהם אומרים. אני יכול למנות המון מנהיגים בהיסטוריה של ישראל שקיבלו בחריקת שיניים, ולא באהבה גדולה בכלל, את הדבר הזה. למשל דוד בן־גוריון, שהמשורר נתן אלתרמן כתב עליו דברים לא נעימים אבל הוא היה מספיק דמוקרט לקבל את זה.
"ויש את השליטים של היום, שכבר יותר מדי שנים אומרים 'אני הקופה, ואני אחליט מה אני מממן מתוך הדברים האלה'. רק שהם לא הקופה, הקופה זה הציבור. הכסף שיש למנהיגי המדינה הוא לא כסף שלהם, הם לא יכולים לקבוע מה הם מממנים.
כל עוד יש בציבור אנשים שרוצים תרבות, ויש קהל, יש לזה זכות קיום. בשביל שהתרבות תמשיך לנוע דרושים כספים בסיסיים שהמדינה צריכה לתת, גם אם זה לקהל קטן וגם אם זה נוגד את ערכי השלטון. כל זמן שאין פגיעה בחוק, הסתה או לשון הרע באופן קיצוני - התרבות אמורה להיות ממומנת בחישוק שפתיים על ידי הממשלה, גם אם היא לא אוהבת את זה.
"אני אמן עצמאי שלא ניזון בכלל מכספי המדינה, אבל חשוב לי לצרוך אמנות מכל הסוגים. אני רוצה לראות גם דברים שאני לא מסכים איתם, שמעצבנים אותי, שמקוממים אותי, כדי שאוכל לחדד את מה שאני כן חושב שהוא מוסרי ואמיתי ונכון וליברלי ודמוקרטי. בבסיסי אני ליברל־דמוקרט, ואני עדיין מאמין שהמדינה צריכה לממן גם דברים שהם ההפך ממה שאני חושב. כי לכל אחד מהדברים יש קהל, אחרת יהיה פה פרבדה, אמנות מגויסת, וזה נורא ואיום".
אמרת שבשנה האחרונה התחדדה אצלך חשיבות התרבות, ובמיוחד המוזיקה.
"ב־8 באוקטובר, יום אחרי שפרצה המלחמה, אני וכל חבריי האמנים לקחנו את כל מה שיש לנו והתחלנו להסתובב בין בסיסי צבא, בתי חולים שהתחילו להתמלא בפצועים, ומשפחות החטופים והמפונים. מקומות שאתה יכול להביא אליהם סוג של נחמה, תקווה וחיבוק.
נתקלתי שם בדברים באמת בלתי אפשריים. אתה שר לערימה של תחבושות, שאומרים לך שמתחתיה יש מישהו שנכווה ב־98% ושאולי אלה רגעיו האחרונים. אתה שר לו, ואמא שלו יושבת לידו ואומרת שהיא מזהה סימן של זיק בעיניים שלו כשאתה שר.
"או כשאתה מחתן מישהו שהגיע מאובק מהלחימה בדרום עם מישהי שהגיעה מהצפון, ורבע שעה אחר כך כל אחד מהם נוסע לצד שלו, וכעבור כמה שבועות אתה שומע שהבחור נהרג. או כשאתה מופיע למשפחות של מפונים, ואנשים מסתכלים עליך בעיניים ריקות, לא יודעים איפה הם נמצאים או מה לעשות עם הילדים שלהם, איפה הם מתכוונים לחיות את המשך חייהם.
"ואתה שר, ואתה שר, ואתה שר. דברים שמחים, דברים מלאי תקווה, דברים עצובים, ואתה לא מתבייש לבכות, ולשמוח, ולהגיד להם שבסוף זה ייגמר, וכשזה ייגמר משהו, איזה פניקס צריך לקום מתוך האפר הזה, והנוצות של הדבר הזה חייבות להיות מי שאנחנו - אנשים אוהבי אדם, שוחרי שלום, שוחרי תרבות. אנשים שמכבדים אנשים אחרים, גם אם הם מאוד שונים מהם.
"הביקורת שהושמעה כלפיי על ההשתתפות שלי בקמפיין יום הזיכרון מגוחכת. מילא אם הייתי מקבל סכומי כסף אדירים ונוסע במטוס כנף ציון הפרטי שלי. עשיתי את זה על סף ההתנדבות, באהבה רבה, והקמפיין ריגש רבים"
"ב־7 באוקטובר אנשים חטפו סטירה נוראית וקיבלו את הדם של הנקם בעיניים. אומרים שנקמה צריך להגיש קרה, ואנחנו עשינו את זה הכי חם שיש. וזאת בעיה, כי נוצרות פה כל מיני לקונות - וזו לא המדינה שאנחנו רוצים להיות.
"אני חושב שיש הרבה אנשים שחושבים כמוני, ישראלים דמוקרטים, ליברלים ואוהבי המדינה הזאת, פטריוטים גדולים, שחושבים שנכון מאוד היה להכות ולהחזיר, אבל צריך גם להסתכל מה יהיה אחרי זה, כי צריך להיות משהו אחרי זה. אתה לא יכול להיכנס לקטטה שאתה לא יודע איך תצא ממנה, והתחושה היא שאנחנו לא יודעים איך אנחנו יוצאים מזה. זה נורא מטריד אותי בתור אזרח".
משהו מכל המפגשים שחווית בשנה הזאת נצרב בך במיוחד?
"המון. למשל קצין מקסים, סרן יהל גזית ז"ל, שנפל בלחימה בעזה בגיל 24. הוא כתב שירים נפלאים שהגיעו אלי דרך עמותת יד לשריון, ובהם השיר 'כל אדם זקוק לבית'. פגשתי את אמא שלו, פסיכולוגית, אישה מופלאה.
"הלחנתי את השיר והוצאתי אותו ביום הזיכרון האחרון לרדיו, ונשארנו בקשר מאוד־מאוד חזק. הסתובבתי בבית של יהל, שהוא מוזיאון תמונות של הצעיר מלא החיים שהיה ואיננו עוד, וזה דבר בלתי נסבל.
"שרתי במושב שדמות דבורה, בשלושים למותו של סגן עומרי שוורץ ז"ל, שנפל בצפון רצועת עזה בגיל 21. ההורים שלו הזמינו אותי לשיר את 'מכתב קטן'. עמדתי עם כל המשפחה הערכית, המהממת ואוהבת האדם הזו והייתי צריך לשיר. וזה נורא קשה".
מאיפה מגייסים כוחות לשיר ברגעים כאלה?
"אתה שר ממקום אחר, לא מהגרון, זה כאילו אתה מדמם את השיר. אחרי שסיימתי לשיר את 'מכתב קטן', אבא שלו ניגש אלי, חיבק אותי ואמר לי באוזן: 'אנחנו חייבים להיות ראויים לו. הוא היה שוחר אהבה ושלום, אנחנו צריכים להיות ראויים למוות שלו'. אני מסתובב עם המשפט הזה כל הזמן, חושב איך אני יכול להיות ראוי כחלק מהמדינה. מה אני יכול לעשות במקום הפצפון שלי".
ומה אתה עונה לעצמך?
"אני מנסה להפיץ את זה בשירים שלי. לדבר בהופעות על החטופים, שבעיניי היחס אליהם הוא נייר לקמוס למשהו איום שקורה במדינה שלנו. העובדה שיש איזושהי לגיטימציה לתקוף משפחות של חטופים - זה בלתי נסבל. זה חלק שצריך לכרות אותו, כמו גידול, ובעיניי זה הדבר הכי חשוב שצריך לעשות עכשיו במדינה, כולל הפסקת המלחמה.
"אני חושב שאם ישראל לא תחזיר את החטופים שלה הביתה - אין לה תקומה. עברנו אסון, וכולם מדברים על הניצחון המוחלט, על ביחד ננצח, אבל אסון אתה לא מנצח, מאסון אתה משתקם. אנחנו לא צריכים לנצח, אנחנו צריכים להשתקם. מובן שצריך לדאוג למקום מבחינה צבאית וביטחונית, אבל צריך לשקם את הנפש, והשיקום של הנפש חייב להתחיל בזה שכל חטוף, עד האחרון שבהם, יחזור. עכשיו. בכל מחיר.
"מדינה שלא עושה את זה לא ראויה לאזרחים שלה, שנמצאים שם בגלל שהיא הפקירה אותם. אני פוגש את המשפחות, שר בטקסים ובכל המקומות שבהם מטפלים פסיכולוגית באנשים האלה, ואני לא מבין איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה. זה אפילו לא אובדן, כי עם אובדן יש דרך להתמודד".
"הכל צף בים של אשפה"
האובדן והשכול, למרבה הצער, אינם זרים לרובס, שחווה אותם באופן אישי. במלחמת לבנון הראשונה נפטר מסרטן אחיו הצעיר, יואב ז"ל, בעת שירותו הצבאי, כשהוא בן 21. השיר "מכתב קטן", שרובס שר בדואט עם הזמרת המנוחה אופירה יוספי, נכתב בצל הטרגדיה המשפחתית הזו.
המפגשים שלך עם המשפחות השכולות הציפו, מן הסתם, גם את הכאב הפרטי שלך.
"אני חושב על אחי יואב המון, אבל לא במובן שהשכול של האחרים מעלה בי את הזיכרון שלו. אני חושב על העובדה שהוא חי במדינה אחרת, שהיה לה אופי אחר.
"אחי נפטר ב־1984, בעיצומה של מלחמת לבנון. גם אז המדינה לא היתה מאוד אחידה, היו שמעון פרס ומנחם בגין ויצחק שמיר, אבל היתה תחושה שהמדינה היא אחרת, שרוב האנשים בה אוהבי אדם, מחפשים איזו אמת.
"יואב חי בעולם שלא היו בו רשתות חברתיות - דבר מדהים שהאנושות חירבשה לגמרי. על מה שהיה אמור להיות כיכר דמוקרטית השתלט סוג של שקר מוחלט, ואין שום אחריות ועמידה מאחורי מה שאומרים. הכל צף שם בים של אשפה".
"התגובות של הקהל בהופעות בשנה האחרונה הן 400 אחוז יותר רגשיות. הכל רגיש ופעור, ואנשים משילים את עורם בכניסה. כאמן, יש לך אחריות, אתה צריך להיזהר יותר"
אתה מוצא נחמה במחשבה שהוא לא חי בעידן שלנו?
"כן. אני חושב גם על אמא ואבא שלי, שנפטרו לפני כמה שנים, והיו אנשים מאוד ערכיים, מוסריים ופטריוטים. לפחות הם לא חווים את הכיעור שיש כיום מסביב. המון כיעור שאנחנו צריכים לנקות עם איזה מסיר איפור חזק. אני לא יודע איך אבא שלי היה מתמודד עם הדבר הזה, לו היה חי היום".
העובדה שאתה בעצמך איבדת את אחיך מקילה במשהו על החיבור למשפחות השכולות שאתה מגיע לנחם?
"כן. אני חושב שיש חיבור אחר, למרות שאני לא מביא את זה לשולחן, לא בא כאח שכול. אנשים מכירים את הסיפור שלי, כי הוא מוכר ופתוח אצלי המון שנים, גם בהופעות ובשירים. אני חושב שיש תחושה של שותפות גורל אכזרית מאוד כשאני בא אליהם.
"אני לא אוהב, למשל, שאומרים לאנשים 'תהיה חזק', כי דברים חזקים נשברים. אני אומר להם 'תהיה גמיש', כי אתה צריך ללמוד איך לסדר את החיים שלך מול הדבר הנוראי הזה, שתמיד יהיה שם, בור שאף פעם לא מתמלא. אתה לא יכול להיות קשיח, כי אם אתה קשיח אתה תישבר, ואנשים נשברים. אני מכיר אנשים שפשוט נשברים לרסיסים.
"צריך למצוא את המקומות של התקווה ושל החיים סביבך, ואת היכולת להנציח משהו מתוך הדברים המופלאים שהאנשים שאינם השאירו וישאירו אחריהם מאז 7 באוקטובר. אני נפעם ממה שעושים סביב החטופה שנרצחה, כרמל גת ז"ל, או סביב מוזיקאים שהשאירו אחריהם שירים. יש מפעלות שלמים סביב הדבר הזה, וזה מדהים בעיניי. יש לזה כל כך הרבה משמעות".
אתה מצליח לשמור על האופטימיות?
"לא האופטימיות נסדקה כאן, אלא בעיקר התחושה שזה יקרה מהר, שנצא מזה מהר, שנגיע אל האור מהר. אנחנו מגלים שאלה תהליכים מאוד ארוכים. לאונרד כהן כתב שאיפה שיש סדק תמיד האור מגיע, ואני באמת מאמין בזה.
"אני מסתובב המון בין אנשים ורואה תזוזות טקטוניות חזקות מתחת לפני השטח, רעידת אדמה תת־קרקעית שעוד לא מתבטאת בשטח, אבל תהיה חייבת לצאת. אני לא יודע מתי הדבר הזה ישטוף את כל הרוע מהחיים שלנו".
מקליט אלבום בבית
כש"פנים ושמות" קיבל את החותמת הממסדית והוביל את קמפיין משרד הביטחון ביום הזיכרון האחרון, רובס זכה לקשת של תגובות, שמאפיינת מאוד את החברה המפולגת של ישראל 2024. החל מהמחבקים והאוהבים, שהדבר נגע בהם, ועד כאלה שכינו אותו "בוגד" ש"משתף פעולה" עם הממשלה.
"אני משלם מיסים במדינה, האם זה אומר שאני משתף פעולה עם הממשלה כי אני נותן כסף למשרד האוצר?", רובס שואל בחיוך. "אני נוסע בכבישים ומשלם אגרות, האם זה אומר שאני משתף פעולה עם מירי רגב ומשרד התחבורה? אז פה זה אותו הדבר.
"כאזרח המדינה אתה כל הזמן משתף פעולה עם הממשלה שלך, כי אין לך ברירה. אגב, במקרה הזה בכלל לא היה מדובר בכסף, שכולו הלך להפקה. הסכמתי באהבה גדולה לעשות את זה, כי אני יודע שלשיר יש משמעות עבור המון אנשים, ומחלקת ההנצחה מאוד יקרה לי, גם אם היא נמצאת תחת משרד הביטחון.
"הדעות שלי מאוד ברורות, ואני אומר אותן בצורה מאוד ברורה. אני לא 'משתף פעולה' עם אף אחד בשום צורה, אני מביא שיר שמעניק לאנשים סוג של נחמה. בשנה האחרונה הכותרת 'פנים ושמות' הופיעה כמעט בכל פעם שהציגו שמות ותמונות של חללים. זה שיר שכתבתי בכלל על אבא ואמא שלי ברחובות, על הבית שגדלתי בו ועל געגועיי אליו מניו יורק.
"לגבי הביקורת שהושמעה כלפיי, זה קצת מצחיק. מילא אם הייתי מקבל סכומי כסף אדירים ונוסע במטוס כנף ציון הפרטי שלי, אז יאללה, תרדו עלי. אבל זה מגוחך. עשיתי את זה על סף ההתנדבות, ובאהבה רבה, והקמפיין קיבל כל כך הרבה תגובות מרגשות מכל כך הרבה אנשים. ראיתי גם את אלה שכתבו משהו אחר, וזה בסדר. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, וזכותו של כל אחד להגיד מה הוא חושב".
האלבום "פנים ושמות", שרובס הוציא ב־1987, הפך גם למופע מיוחד, שבו הוא מנגן על הבמה את כל השירים שבו. מדובר במופע קונספט שכמוהו עשה גם לאלבומיו האחרים, ושיחזור לסיבוב בסתיו הקרוב.
השירים הם אולי אותם שירים, אבל המציאות השתנתה בארבעת העשורים האחרונים. זה הביא, מבחינתך, משהו אחר בעבודה על ההופעות, בעמידה על הבמה, במשמעות שיש כעת למוזיקה בכלל?
"אני חושב שכל האמנים במדינה מרגישים שיש להם אחריות אחרת כיום. האחריות שלי כאמן היא להיות הכי אותנטי והכי קרוב לעצמי, אבל בתקופה הנוכחית יש אחריות נוספת, כי אנשים מגיעים יותר פגיעים נפשית, כיווני התדר של הרגשות שלהם גבוהים יותר, והמוזיקה מספקת איזה סוג של מרחב מוגן רגשי.
"אם היא תהיה מדינת יהודה, לא ארצה לחיות פה. לא ארצה שילדיי יחיו במדינה שמכריחה אותם להיות דתיים ולעשות דברים לטובת איזה מולך, מין שלטון צפון קוריאה. אבל ישראל רחוקה מזה"
"אני לא חושב בכלל שהופעות הן אסקפיזם. להפך, אנשים מגיעים בשביל להתחבר למשהו שמאפשר להם לבטא את הרגשות שלהם בדרך שפחות מתאפשרת ביומיום. אנשים מגויסים להגן על הנפש שלהם מהזוועות שקורות מסביבם, להגן על הילדים שלהם, על האהובים, מפני העולם שיש בו אכזריות נוראה. אז הם כל הזמן מפעילים את השריר שמגן על עצמם, וכשהם באים להופעה הם משחררים את השריר הזה.
"הם פתאום מייבבים כמו ילדים קטנים בשירים שאתה לא מצפה שזה יקרה, מחברים מילים של שירים לדרך שמתאימה להם כדי לסדר את העולם הפנימי שלהם, ומשתמשים במוזיקה כמו בסופרמרקט ענק שמתוכו הם יכולים לקחת את מה שמתחבר להם לאוכל שינחם אותם, למשהו שישאפו פנימה וינחם.
"את רואה בהופעות שהתגובות של הקהל בשנה האחרונה הן 400 אחוז יותר רגשיות, אז יש לך אחריות כאמן, כי הכל נורא רגיש ופעור, ואנשים מגיעים ומשילים את עורם בכניסה, מבקשים ממך 'תרפא אותי'. אתה נוגע להם במקומות שיכולים להכאיב ולצרוב, אז אתה צריך להיזהר יותר".
בתקופה כזאת יש גם מחשבה על מוזיקה חדשה? אתה מצליח ליצור?
"כן. הוצאתי מוקדם יותר השנה שיר עם דני בסן, 'מה שנשאר לי אחרי המלחמה', שמדבר על המצב שלנו בלי להתבייש ובלי להסתתר. זה שיר שאילאיל (אשתו של רובס, מוזיקאית וזמרת הליווי שלו; מ"כ) ואני כתבנו והלחנו, והייתי אמור לשיר אותו לבד, אבל בסיבוב ההופעות בארה"ב, לשם נסעתי עם בסן ומתי כספי (לגיוס כספים לילדי העוטף; מ"כ), נוצר בינינו קשר מאוד טוב והצעתי לדני לבוא לשיר איתי.
"זה נתן לשיר פתאום איזה כוח, כי דני הוא זמר פי מאה יותר טוב ממני. צריך להגיד את זה, ובאהבה רבה אני אומר. אני גם עובד על סדרה של אלבומי הופעה שיוקדשו לארבעת האלבומים הראשונים שלי - 'מסגרות', 'פנים ושמות', 'בדרך אל האושר' ו'גוף ראשון' - עם פרשנות 40 שנה יותר מאוחר. בנוסף אני עובד על אלבום אקוסטי שאקליט בבית, כולו גיטרות אקוסטיות ומיתרים, בלי הרכבים ובלי תופים. נורא ישיר ונורא חשוף".
אני מניחה שיהיו בו גם טקסטים שכתבת על התקופה.
"כן, יש שיר שקוראים לו 'מנהרה', שמדבר על שני סוגים של מנהרות: על מנהרות שאנשים זוחלים בהן, בשוחות, ועל מנהרה פנימית שאנשים נכנסים אליה ולא יודעים איך לצאת ממנה. יש שירים שקשורים בתקופה הזאת וגם שירים שנשארו מאלבומים קודמים שלא נכנסו, שירים אקוסטיים שאני מרגיש שפתאום מקבלים קונוטציה אחרת בתוך המקום הזה. כל החיים שלנו מקבלים קונוטציה אחרת. זה כאילו מישהו האיר אלינו איזה אור ופתאום אי אפשר לחזור למה שהיה".
אתה מאמין שאי־פעם נחזור?
"אני לא חושב שנחזור להיות מה שהיינו, אני חושב שנהיה יותר טובים. אנחנו חייבים להיות יותר טובים, כי אם לא נהיה אין לנו זכות קיום. אין לנו זכות קיום בתור מדינה רעת מזג, משיחיסטית, פונדמנטליסטית קיצונית, כי אז אנחנו נטמעים פה באזור. אם לא נתקשר עם המקומות המערביים הליברליים זה יחלחל לתוכנו כמו אוסמוזה ונהיה חלק מהעולם שחלקו מכוער מסביבנו. לא כולו, אבל חלקו.
"זכות הקיום היחידה שלנו היא להיות נקודה גדולה של אור. היינו הרבה שנים האור הזה. מדי פעם הוא מתעמעם, אחר כך מתחזק ושוב מתעמעם. עכשיו הוא כמעט כבה, אבל יש שם זיק, ואנחנו חייבים לחזור. זה תהליך ארוך, מדינה היא ספינה גדולה, ונדרש הרבה זמן בשביל להזיז אותה, וצריך להתחיל לסובב.
"שיהיו בחירות חדשות ויקום שלטון חדש שהדבר הראשון שיעשה הוא שיקום. לא 'איך אנחנו נוקמים', 'איך אנחנו תוקפים', 'איך אנחנו מתמודדים' - אלא שיקום פנימי של הנפש שלנו בכל מחיר. כמו אדם שעבר טראומה, אנחנו בסוג של פוסט־טראומה שצריך לטפל בה קולקטיבית. אם נטפל בה, אנחנו נהיה מדינה יותר טובה ממה שהיינו לפני זה, ואם לא - לא נהיה".
בית חדש לקלאסיקה
העיניים של רובס בורקות כשהוא מדבר על ישראל ועל האהבה שהוא חש כלפי המקום שבו הוא מגדל את חמשת ילדיו. "יש לי שניים קטנים מאילאיל - נעמה (13 וחצי), מתבגרת קלאסית, ואלון (11), שניהם מקסימים ומדהימים.
"מנישואיי הראשונים יש לי את גל (42), שגרה בשבדיה ונשואה לוויקינג שבדי מתוק, איש הייטק, וממנה יש לי שלושה נכדים, ואני על הקו לשם כמה שאני יכול; רוני (39), שחיה בניו יורק ועושה שם מוזיקה ויוגה, מוזיקאית נהדרת; ורז (31), שהיא על הספקטרום, גאון מדעי מטורף.
"היא עושה עכשיו דוקטורט במדעי המוח ומתמודדת עם לקויות חברתיות כמו שיש לאנשים כמוה, עם תסמונת אספרגר. זאת אומרת שהיא יכולה לנתח משהו מבריק מדעי - ואז לא להבין לשון סגי נהור, למשל. אני אוהב אותה ואת כל הילדים שלי אהבת נפש".
איך הקשר שלך עם רז?
"מדהים. מעבר לעובדה שאנחנו מתראים המון ואוהבים נורא, אנחנו גם מדברים לפחות פעמיים-שלוש בשבוע שיחות מאוד ארוכות עם הסברים על איך להתנהג מול העולם. אני מספר לה על עולמי".
המוזיקה מקרבת ביניכם יותר?
"מאוד. רז מבקשת הסברים על שירים שכתבתי על אמא שלה, אשתי הראשונה, כשהיינו יחד לפני 30 שנה, וגם על תקופות קשות בחיינו. כי כל חיי אני כותב מין יומן חיים לא צהוב, אבל די פתוח, ולא התביישתי לכתוב גם על דברים לא נעימים שקרו בחיי. היא שואלת על זה שאלות, ואני עונה ביושר, מסביר כל מיני דברים שהיא, ילדה בת 31, כבר יכולה להבין.
"בהלוויות אתה לא שר מהגרון, אלא אתה מדמם את השיר. אבא של חלל אמר לי: 'הבן שלי היה שוחר שלום, אנחנו צריכים להיות ראויים למוות שלו'. אני מסתובב עם המשפט הזה, חושב מה אני יכול לעשות במקום הפצפון שלי"
"אני מסביר לה איך רגשות משתנים עם השנים, והיא לומדת על רגש ועל איך הוא מתבטא בסיטואציות חברתיות. היא פנומן. את יודעת כמה כוח צריך אדם כמוה כדי להתקדם בעולם? אני מעריץ את הילדה הזאת".
יש לך שתי בנות שגרות בחו"ל. במלחמה הנוכחית ישראלים רבים שקלו לעבור למדינה אחרת, חלקם עזבו בפועל. זה משהו שחלף גם לך בראש?
"לא. אני ישראלי, ואני רוצה להיאבק על הפנים של המדינה הזאת. אם המדינה לא תהיה ישראל יותר, אם היא תהיה יהודה, אני לא רוצה לחיות פה, כי יש לי ילדים, ואני לא רוצה שהם יחיו במדינה שמכריחה אותם להיות דתיים, למשל, או לעשות דברים לטובת איזה מולך, מין שלטון צפון קוריאה.
"אני לא רוצה לחיות במדינה כזאת, אבל ישראל היא לא המדינה הזאת, היא מאוד רחוקה מזה. אני אשאר ואיאבק עד טיפה דמי וצליליי האחרונים כדי לעשות את המדינה הזאת מקום טוב לילדיי.
"אני חי במדינה, ואני נלחם על חיי. הייתי יכול לעזוב מזמן, יש מקומות שהיו מקבלים אותי ואת אילאיל בזרועות פתוחות מוזיקלית, אבל אני לא רוצה. המדינה הזאת אהובה עלי. כל רגב אדמה פה מוכר לי, כל אולם קטן של מופעים שהסתובבתי סביבו במעגלים גדולים, כל כביש. אני רוצה להילחם על האופי של המדינה, על האור שלה, ואני נלחם בכל דרך שאני יכול. יש כמוני הרבה מאוד אנשים, ואנחנו ננצח".
אתה גם יוצא למחות ולהפגין?
"כן, בשבתות. לתל אביב אני מגיע בהפגנות גדולות במיוחד, אבל בדרך כלל יש באזור שלנו, בכפר תבור, הפגנות, ואני עומד בהן ומפגין למען המדינה שאני רוצה שתהיה - מדינה טובה יותר וליברלית, שלא תגלוש לכל מיני מקומות לא דמוקרטיים. ואני מפגין למען שחרור חטופים מיידי בכל מחיר. זאת משימה ראשית עילאית של מדינת ישראל עכשיו".
כל מי שנכח בהופעה כלשהי של רובס מכיר את הביצוע המרגש והמצמרר שהוא מגיש לשירו "מחר הוא יחזור", על אחיו המנוח, שחותם כל הופעה בשירת א־קפלה. לאחרונה הוסיף לו רובס בית חדש שמעניק לשיר נופך מרגש עוד יותר.
"לשיר הזה יש קונוטציה מאוד חזקה של שכול, אבל ואובדן, למרות שזה שיר כאילו אופטימי, עם המשפט 'מחר הוא יחזור'. החלטתי שאני רוצה לכתוב לו בית חדש, כי בשיר במקור יש את הסיפור של אחי, ששכוב בשק שינה בשירות הצבאי שלו וחושב על הבית שהוא יחזור אליו,
"אם לא נהיה יותר טובים, לא תהיה לנו זכות קיום כמדינה רעת מזג, משיחיסטית, קיצונית. אם לא נתקשר עם המקומות הליברליים, זה יחלחל כמו אוסמוזה וניטמע בכיעור של האזור סביבנו"
"ויש החלק של זוגתו, שבטח ישנה עכשיו וחושבת שאולי הוא יופיע מחר. חשבתי שצריך לדבר לא רק על מה שקורה ביניהם אלא גם על משהו פנימי, וכתבתי בית שמדבר על סוג של התמודדות עם פוסט־טראומה".
איך הבית החדש נשמע?
"הגוף עוד לא נרגע מהיום המשוגע / כי מפחד משתק אין מקום להסתתר / רחוק בחשיכה אין לנפש מנוחה / הוא עוצם את שתי עיניו ונשבע לא לוותר / כשהלילות מרים הוא אוסף את השברים / וזורק את הכאב / רק לב מאבן לא ישמע / באדמה אין ריח מלחמה...
"שרתי את זה בהופעה באמפי שוני והשתנקתי. היתה לזה עוצמה מטורפת שלא ידעתי איך להתמודד איתה. כאילו משהו הרים אותי לאיזו טלטלה. הבית הזה, מבחינתי, הוא חלק מהשיר. אני שר את זה בכל מקום, וכשנקליט את אלבום ההופעה של 'פנים ושמות' - השיר יהיה עם הבית החדש.
"אני מסתובב המון סביב העניין של פוסט־טראומה. הופעתי לא רק לאנשים שיש להם פוסט־טראומה, אלא גם למטפלים שלהם. יש בארץ קבוצה של מאות מטפלים ופסיכולוגים שעוברים גיהינום, כי הם פוגשים את האנשים בנקודה הכי נמוכה שלהם, והם צריכים להרים אותם משם. הם צריכים לקבל חלק מהחושך הזה ולספוג אותו אליהם, אז אני מופיע אצלם ועושה להם כיתות אמן ושר להם. אנחנו מסיימים תמיד ב'משהו חדש מתחיל'".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו