השכנים שהפכו לגיבורים: חיים רבים ניצלו באופקים בזכות האנשים האלה

טקס הזיכרון של שכונת הגיבורים התקיים בגינה השכונתית. מהעץ הגדול השתלשלו עשרות תמונות, שנתלו על ענפיו כמו עלים. מהתמונות חייכו פניהם של אלו שכבר לא יגיעו לגינה, פנים שכולם בשכונה מכירים. הבאים התבקשו להגיע בלבן ולקחת איתם הביתה לפחות תמונה אחת. להביט באיש או באישה שנפלו ממש כאן, קרוב לגינה, להדליק נר לזכרם ולהקדיש להם מחשבה טובה.

המחשבה הטובה שעלתה בדעתי היא שזהו אירוע שהייתי מצפה לפגוש ביישוב קהילתי. אולי במדשאה מרכזית בקיבוץ. לא בשכונה עירונית. אבל אופקים, שצמחה מעיירה לעיר ואם, היא עדיין מקום שהקהילתיות החמה שלו מזכירה יישובים קטנים ואיכותיים.

כמה מילים, ברשותכם, על אופקים, עיר שפגשתי כמה פעמים בחיי אבל איני מכיר אותה באמת: ובכן, אופקים היא מקום שמתאהבים בו, עניין של דקות. אחרי שזה קרה גם לי, טרחתי לברר קצת עם חברים, דווקא כאלה עם טעם שונה משלי.

כולם אישרו את הנקודה: באופקים מתאהבים. אנשים מגיעים לביקור קצר, והם אנשים בוגרים, שקולים, סאחים מכף רגל ועד ראש ולגמרי בסדר, והנה, בדרך חזור הם שואלים את עצמם: למה בעצם שלא נגור באופקים?

והמילה "גיבורים". מאז ומתמיד סביבת המגורים שלנו היתה מוצפת במקומות שנקראו "גן הגיבורים" או "כיכר הגיבורים". זה תמיד עבר לנו מעל לראש. כיכר הגיבורים של אופקים היא כאן ועכשיו, והגבורה בוהקת מהחזיתות ומהקירות כמו צבע טרי. אני מודה שזה גרם לי לחשוב מחדש על גני הגיבורים של ילדותי.

וכן, כל תושב מקומי שפגשתי טרח ללוות אותי מעט. כולם סיפרו על הגיבורים - על חתואל, וזקוטו היפה, ובוהרון - וכולם, בלי יוצא מן הכלל, הצביעו בשלב מסוים ואמרו: "כאן, ממש ממול, הבית של רחל. כן, מהעוגיות". כמו שהשכנים שלי בנחלאות בירושלים אהבו לומר: "הנה בית הכנסת של משפחת בנאי. כאן נולד יצחק נבון. פה הרב אריה לוין היה עובר". כך נולדות אגדות.

מילה נוספת על הזמן הלא מוגדר שנמתח בפתיחתו של כל אירוע, ממלכתי או פרטי, אזכרה לסבתא או חלוקת פרס ישראל: זמן הביניים שנפתח כשמגיע ראשון המקדימים ומניח תיק על כיסא כדי לתפוס מקום, ומסתיים כשמישהו מכריז שרוצים להתחיל ונא לכבות מכשירים ועוד בדיחה על הביפרים. הזמן הזה, שמכונה "התארגנות" או "מינגלינג" ושמוקדש לרוב לתקיפה רב־מערכתית של פינת הקפה.

רואים את פני הגיבורים והגיבורות. איזו הצפה של הכרת הטוב. ישראל כולה יכולה ללמוד מהעיר הדרומית רבת ההשראה הזאת. כמוה, כולנו יכולים לקבל אחריות לסיפור שלנו

ובכן, באופקים החליטו להקדיש אותו לשירה בציבור ספונטנית. אולי כדי להבהיר מעבר לכל ספק שהתאספנו לרגל ערב 7 באוקטובר, ולא רק כדי להתייחד עם זכר הנרצחים והנופלים. לא רק על אלו שאינם ועל כל מה שלא ישוב, אלא גם על אלו שישנם ועל כל הדברים הנפלאים שהתגלו. כי לצד הדגל שמורד לחצי התורן, יש הרבה מה להעלות על נס. והם שרו שם על הדשא "לחיי העם הזה" ו"שני אורות בליל" - לא בדיוק שירי זיכרון.

ומכיוון שאופקים היא מה שהיא, מיקרופון אחד היה בידי זמר שללא ספק למד פיתוח קול אצל מורה דוברת רוסית, ובמיקרופון השני שר חבר שללא ספק שמע בחייו הרבה יותר דקלון ואהובה מאשר מקהלת הצבא האדום. ישראל במיטבה.

מעבר לכך, ולא פחות חשוב: ברגע הזה הבנתי שאופקים אינה אזור מוכה אסון. לפני שנים רבות עבדתי בעונת הכותנה באיזה מפעל שהזכיר את הסיפורים של דיקנס, ונדהמתי לגלות שמגורי העובדים היו בבניין שבו התרחש פיגוע מפורסם בשנות ה־70.

האסון ההוא כאילו הוציא את אותו בניין מתחום הנדל"ן. אף אחד לא רצה לגור בכתובת ההיא, כתובת מוכת אסון, והמפעלים האזוריים רכשו אותו בפרוטות והפכו אותו למגורי עובדים. לפעמים כל העניין הוא איך אתה מספר את הסיפור שלך. ואופקים היא באמת סיפור אחר.

אופקים גאה בכך שתושביה יצאו מהבתים עם אקדח או מקל, ולעיתים בידיים חשופות. המילה "אריות" נשמעת לא מעט. הם נלחמו ברוצחים המתועבים, רבים וטובים גם נפלו, אבל הם אלו שהדפו את המתקפה וגרמו למחבלים להודיע לשולחיהם בעזה שלא כדאי לשלוח עוד כוחות לאופקים, כי ההתנגדות חזקה מדי.

הם הצילו את עירם. בזכותם השם "אופקים" כבר מצלצל אחרת באוזן הישראלית. בזכותם הטקס שהתקיים ביום ראשון השבוע נפתח בשירים שמחים בדשא, לצד העצב הכבד על הקורבנות היקרים.

בדרכי חזרה הביתה, עדיין נפעם, ליווה אותי הפסוק העתיק של הנביא מיכה: "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי - קמתי". חשבתי על כך שהרגע ביקרתי במקום שבו בדרך למכולת, אתה מביט שמאלה וימינה ורואה את פניהם של האנשים שהצילו אותך ואת משפחתך. גיבורים בכפכפים ועם סלי קניות. גיבורות עם עגלת תינוקות ולק ג'ל.

איזו חוויה בלתי נתפסת זאת צריכה להיות. איזו הצפה של הכרת הטוב. ובעצם, כשחושבים על כך, בכל נקודה בישראל אנחנו פוגשים גיבורי יום־יום כאלה, אלא שלא כתוב להם על המצח שהם חזרו מ(עוד) מילואים, וגבורתם היא קצת פחות מקומית. בכלל, ישראל כולה יכולה ללמוד הרבה מהעיר הדרומית הצנועה ורבת ההשראה הזאת. כולנו יכולים לקבל אחריות לסיפור שלנו.

כל מי שגדלו בחינוך הדתי יודעים שאין דבר מביש יותר ממה שמכונה "חילול השם". הרעיון מאחורי המושג הוא שיש לאנשים ציפייה מסוימת מהדת. אנשים שמסמנים עצמם כדתיים, ובוודאי אלו שמסומנים כרבנים, מעוררים רשימה מסוימת של הנחות וציפיות.

רובן המכריע אמורות להיות די מחמיאות. בגדול, מצפים מהם לעמוד בסטנדרטים הבסיסיים של היהדות. למשל - הספר הקדוש, שבו ה"רבנו" הראשון מתואר כמי שעומד יחף מול הסנה הבוער ובורח מהשררה ומהכבוד כמו מאש.

כשהציפיות נכזבות, אנחנו קוראים לאפקט "חילול השם". בעקבות הביזיון של הבחירות לרבנות, שוחחתי עם רב חכם שהוא גם חבר יקר, והוא אמר לי דבר שהפך לי את הבטן: חילול השם הגדול בכל הסיפור הזה, הוא אמר, הוא שאף אחד אפילו לא עשה עניין. ואף אחד לא עשה עניין מכיוון שכבר אין ציפיות. נפוטיזם? אז נפוטיזם. רדיפת שררה? נו, מה חדש. קרדום לחפור בו? שמחת זקנתי.

וכשאין ציפיות, אז לכאורה גם אין חילול שם שמיים. אבל זה לא מדויק, כי עצם העובדה שכבר אין ציפיות היא החילול המהותי. חבר אחר אמר: אם למען התפקיד מותר לבטל דברים שהתחייבת להם - אז כבר אפשר לבחור בגדעון סער כרב ראשי.

תמיד חשבתי שביום שבו עבריינים יחדלו מהמנהג המוזר להניח כיפה על הראש בבית המשפט, הציבור הדתי יצטרך לעשות חשבון נפש. אז יתברר שאפילו העבריין כבר לא מאמין שיש יומרה כלשהי מאחורי הכיפה.