הוא מנסה לשמור על קור רוח ועל שליטה עצמית, אבל משהו בתוכו מתנפץ לרסיסים והכאב ניבט מעיניו. ברגליים כושלות ובעזרת מקל הליכה הוא מתקרב אל מבנה הבטון שנצבע בלבן בוהק, ידו מלטפת לרגע את סימני הירי הרבים שנותרו בכניסה ועל חלק מהקירות. מתוך חמישה אזרחים, הוא היחיד ששרד את התופת. לראשונה מאז 7 באוקטובר, הסכים רז פרי לחזור למקום שבו כמעט סיים את חייו, מיגונית הדמים של קיבוץ מפלסים.
"אני לא מאמין שאני כאן", הוא אומר בשקט ומבטו בוחן את נרות הזיכרון שעל הרצפה, מונחים למרגלות קן זרדים שבנתה סנונית. "יש פה עדיין ריח שרוף של מוות. אני רואה כמה המקום קטן ולא מבין עד עכשיו איך אני חי והשאר מתים. זה מאוד קשה לי. ייסורי המצפון לא יעזבו אותי לעולם".
קרב מפלסים היה עקוב מדם, לאחר שלפחות 50 מחבלי נוחבה הקיפו את הקיבוץ. חלק מהם העמידו את הטנדרים בעיקול הסמוך במארב מתוכנן, וטבחו בנוסעים בכלי הרכב ובמי שהצליחו להימלט מהנובה. על פי עדויות, המחבלים אנסו צעירות, שרפו אותן בחיים ווידאו הריגה בכל הנרצחים.
שאר המחבלים התקדמו לשער הקיבוץ, וכמה מהם התרכזו במשך יותר מחצי שעה רק במיגונית ובחמשת האזרחים בתוכה, שארבעה מהם - אדיר טמם ואשתו שירז־שירן ישמרני טמם, חברתם סלין רחל בן דוד נגר, ורוכב האופניים שלומי דוידוביץ' - נרצחו.
סיפורם נשמע כאילו נלקח מסרט אימה. בתחילה רז נאבק במחבל בידיים חשופות ולאחר מכן נזרקו לתוך המיגונית ארבעה רימונים. כשהמחבלים הבינו ששלושה נותרו בחיים, השליכו פנימה ארבעה רימונים נוספים וירו בקלצ'ניקוב. השלושה התחבאו מתחת לאחת הגופות ונותרו בחיים.
אלא שהזוועה לא הסתיימה. כשהוא יחף, ללא חולצה, עם רסיסים ברגליים וכדור בבטן, רץ רז להזעיק עזרה ובדרכו חצה שטח בוער, שגרם לכוויות בכל גופו. השניים האחרים, שנשארו במיגונית והמתינו לסיוע, נרצחו זמן קצר אחר כך.
רז שרד באותה שבת שחורה, אבל בשנה האחרונה הוא עדיין נלחם על חייו משום שחלה בסרטן. הוא עבר סבב של כימותרפיה וממתין כעת לתוצאות הבדיקה שתראה אם הטיפולים צלחו. "כל הרופאים אמרו שלא אחיה, והנה אני עדיין עומד על הרגליים ולא מתכוון לוותר.
"היתה למחבל כאפייה סביב הפנים וראיתי רק את העיניים. היה בהן טירוף. אין לי ספק שהוא היה על סמים. המחבל היה בריון בגובה שני מטרים, לבוש מדים מנומרים של הקומנדו ועם אפוד. הרגשתי כמו דוד מול גוליית"
"בזמן האשפוזים בבתי החולים כתבתי במחברת את כל החלומות שלי, ואני מתכוון להגשים את כולם. בעוד שלושה חודשים אטוס לארה"ב כדי לטפל ברסיסים ברגליים ואשאר שם כדי ללמוד רפואה אלטרנטיבית. זה הייעוד שלי. אני רוצה לעזור לכמה שיותר אנשים. בנוסף, אני מרצה על הסיפור שלי, כדי לעורר השראה ותקווה במי שצריך אותן וכדי לעודד לא לוותר אלא למשוך קדימה. גם מהחור הכי שחור שהייתי בו, התרוממתי ולמדתי ללכת".
"לקחתי פיקוד"
רז (24) לא תכנן להגיע לפסטיבל הנובה. הוא הקפיד לשמור שבת, וחיפש להיות לבד ובשקט לאחר שבחודשים שקדמו לטבח התגלה בגופו סרטן לימפומה מסוג הודג'קין. "החברים לחצו והצליחו לשכנע אותי להגיע, כי אחד מהם לקח חלק בהפקה של הנובה", הוא מגולל את סיפורו. "החלטתי להגיע בזריחה, כדי לא לצאת בלילה ומשום שלא רציתי להיות שם יותר מדי זמן.
"לבשתי מכנסיים קצרים וגופייה, ואני זוכר שהתלבטתי אילו נעליים לנעול. בחרתי בכפכפים כדי להרגיש את האדמה בפסטיבל, ורק אחר כך התברר שהבחירה הזו החמירה את הפציעה שלי. יצאתי בחמש בבוקר לכיוון העוטף, וכשהגעתי לאזור ניר עם ראיתי את הזריחה הכי מדהימה שיש. השמיים היו אדומים.
"כשעברתי את הכניסה למפלסים, הסתכלתי בווייז וראיתי שנותרו לי 11 דקות עד לחניון רעים. הרמתי את העיניים וראיתי את הרקטה הראשונה יוצאת מעזה וטיל של כיפת ברזל פוגע בה. עברה בדיוק שנייה והתחיל מטח מטורף לכיוון מרכז הארץ והדרום. יצאתי מהרכב ונשכבתי על האדמה.
"הייתי לגמרי לבד וזה היה מפחיד. מימיני ומשמאלי היו רק שדות פתוחים. פתאום נחת מולי פצמ"ר. הבנתי שאני אפגע אם אשאר שם, ותכננתי לנסוע לכיוון שדרות. ממולי הגיעה סוזוקי שפנתה למפלסים, ונסעתי אחריה".
המיגונית נמצאת ליד שער הכניסה הצהוב של הקיבוץ, סמוך לאזדרכת הגדולה. נראה כי רז חווה שוב את האירוע הרצחני וקשה לעצור את שטף דיבורו. "עצרתי את הרכב מול השער ורצתי. במיגונית היו כבר ארבעה אנשים. זוג מחולון וחברתם הטובה, שהיו גם בדרך לנובה, ולידם היה רוכב אופניים שיצא לרכיבת בוקר.
"היינו במיגונית דקות ארוכות ואז שמענו יריות של נשק קל. הרוכב חשב שהן מגיעות מכיוון הגדר, אבל לי זה נשמע קרוב. זיהיתי את הירי של הקלצ'ניקוב. כתבתי לחברים בנובה שייזהרו כי יש מחבלים, ופתאום שמענו קריאות בערבית 'אללה אכבר' ו'איטבח אל־יהוד'.
"היינו בהלם ונלחצנו. הזוג מחולון אמר שיש לו ילדים, אז לקחתי פיקוד ואמרתי לכולם שיעמדו מאחוריי כי אני מתכוון להילחם ולא הולך למות בלי לעשות כלום. אולי זו היתה המשימה שלי. אני צעיר מהם, חולה בסרטן, והם הורים לילדים.
"הרצתי את החיים שלי כמו אדם שעומד למות. שמעתי צעדים מתקרבים אלינו וכרעתי מאחורי הקיר שצמוד לפתח. פתאום קנה של רובה נכנס לאט פנימה ואז נשמעה צרחה של בחורה. המחבל נכנס בהתקפה ולא שם לב שאני מתחתיו. הרמתי את היד ונתתי לו בוקס באשכים.
"הוא פלט כדור ועזב את הנשק. תפסתי את הקלצ'ניקוב ומשכתי אותו, אבל הוא היה עדיין תלוי על הצוואר של המחבל. נאבקנו תוך שהוא עדיין עם האצבע על ההדק ויורה לתוך המיגונית. אני חושב שהוא פגע לבעל בברך".
"היה מחניק במיגונית בגלל רימון העשן והגזים הרעילים, אז הבעל יצא החוצה כי לא הצליח לנשום. אחד המחבלים בחוץ רצח אותו. אשתו צרחה והמחבלים הבינו שאנחנו עדיין בחיים. הם הציצו פנימה ואנחנו התחננו שיעזבו אותנו"
אתה זוכר איך המחבל נראה?
"היתה לו כאפייה סביב הפנים וראיתי רק את העיניים. הן היו פעורות לרווחה והיה בהן טירוף. אין לי ספק שהוא היה על סמים. המחבל היה בריון בגובה שני מטרים, לבוש מדים מנומרים של הקומנדו ועם אפוד.
"הרגשתי כמו דוד מול גוליית. הוא הרים בכוח את הנשק, כשאני תלוי עליו, ומשך אותי החוצה. הוא הסתכל על משהו מאחורי הגב שלי וצעק 'יהוד, יהוד'. סובבתי את הראש וחשכו עיניי.
"עד אותו הרגע הייתי בטוח שמדובר בחמישה מחבלים שהצליחו להיכנס לישראל, אבל הבחנתי בטנדר לבן ומסביבו אולי 30 מחבלים. הם ירו על מכוניות ומסביב היו גופות של אזרחים. חשבתי שאני בסרט אימה או בחלום רע. חלק מהמחבלים כיוונו אלי את הנשק.
"שחררתי את הידיים ונפלתי לאחור, הגב שלי נחבט בשפת הבטון של המיגונית. זו היתה שנייה גורלית, כי המחבלים ירו לכיוון שלי ופגעו בטעות במחבל. ראיתי דם ניתז מהכתף ומהצוואר שלו. הכדורים שרקו ליד האוזניים שלי. ניצלתי את המהומה וגררתי את עצמי בחזרה למיגונית".
"הכל היה שחור"
המחבלים לא תכננו להניח ליושבי המיגונית, במיוחד לאחר שרז גרם להם להרוג את חברם. שניים מהם הציצו פנימה וראו חמישה אנשים. "היתה לי הרגשה רעה. צעקתי לכולם לרדת לרצפה ונשכבנו אחד על השני. אני מעל החברה של הזוג, הם היו מעלי, ורוכב האופניים היה קרוב יותר לפתח. המחבלים זרקו ארבעה רימונים. הראשון היה רימון עשן ושלושת האחרים התפוצצו.
"עם כל 'בום' חזרתי על אותה מנטרה: 'שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. תן לי לחזור הביתה ולשמור על ההורים שלי'. כשהמחבלים סיימו, כולנו היינו פצועים ולי היו רסיסים ברגליים ובידיים. לא ברור איך אף אחד מאיתנו לא נהרג.
"היה מחניק במיגונית בגלל רימון העשן והגזים הרעילים, אז הבעל יצא החוצה כי לא הצליח לנשום. אחד המחבלים בחוץ רצח אותו. אשתו צרחה בבהלה, והמחבלים הבינו שאנחנו עדיין בחיים. גם הפעם הם הציצו פנימה, ואנחנו התחננו שיעזבו אותנו. נשכבנו שוב אחד על השני, ומשכתי את הגופייה ככה שהיא כיסתה את הראש של החברה של הזוג כדי להגן עליה מהעשן.
"המחבלים זרקו פנימה עוד רימון והוא נתקע בתוך הגופייה, קרוב לחזה שלי. ראיתי אותו מנצנץ. תפסתי אותו וזרקתי החוצה. שמעתי פיצוץ וצעקה. קיוויתי שפגעתי במחבל. הם לא ויתרו וזרקו עוד שלושה רימונים פנימה. הפעם איבדתי את ההכרה".
מה ראית כשהתעוררת?
"הכל היה שחור. הבחנתי שבת הזוג גם נרצחה, אבל לחברה שלה לא קרה כמעט כלום כי היא היתה מתחתיי. רוכב האופניים ביקש חוסם עורקים כי הוא נפגע ברגל. עצרתי לו את הדם בגופייה שלי. נותרנו שלושה מתוך החמישה".
שמעת מה קורה בחוץ?
"התנהל שם קרב יריות. שמעתי שמישהו מניע את הרכב שלי, והתפללתי שייקחו אותו וייסעו משם. אבל אז אחד המחבלים אמר 'שווייה, שווייה'. רגע, רגע. היתה לי תחושה שהוא רוצה לעשות לנו וידוא הריגה.
"שוב הייתי מעל לחברה, ובחוסר ברירה נכנסנו כולנו מתחת לגופה של בת הזוג. שמעתי צרורות נורים עלינו ובנס נותרנו שלושתנו בחיים. כמה שניות אחר כך שמעתי פיצוץ חזק".
רז לא ידע כי באותן דקות זרמו לתוך הקיבוץ עשרות מחבלים שנכנסו משלושה מוקדים שונים והציפו את המשעולים ואת המדשאות. ליד הרפת הם חטפו עובדים תאילנדים, אבל נתקלו בהתנגדות נמרצת של חברי כיתת הכוננות בפיקודו של הרבש"ץ משה קפלן. הם הדפו את המחבלים בלחימה משותפת עם צוות טקילה בפיקודו של איש השב"כ יוסי טהר ז"ל, כוח של סיירת מטכ"ל ולוחמים מגדוד ההכשרות של חטיבת כפיר.
"בשלב כלשהו היריות נשמעו רק מתוך הקיבוץ והצצתי החוצה. ראיתי מולי עמוד אש שחצץ ביני לבין שער הולכי הרגל. ישבתי בהלם על רצפת המיגונית וחיבקתי את הברכיים. רוכב האופניים ביקש שאזעיק עזרה. איך אעשה את זה כשאני רק במכנסיים קצרים ובלי נעליים? הכפכפים עפו לי מהרגליים.
"קיבלתי החלטה נועזת של רגע לנסות להציל את כולנו. לא הבטתי לאחור ורצתי לתוך האש. לא הרגשתי את החום בגלל האדרנלין, אבל אחר כך התברר שיש לי כוויות על כל הגב, בידיים וברגליים.
"ישבתי על רצפת המיגונית, חיבקתי את הרגליים, ובשלב מסוים קיבלתי החלטה נועזת ורצתי לתוך האש. לא הרגשתי את החום בגלל האדרנלין. אחר כך התברר שיש לי כוויות על כל הגב, בידיים וברגליים"
"מולי היה בניין של שתי קומות. נכנסתי פנימה כשאני צועק 'הצילו', אבל אף אחד לא ענה. עליתי לקומה השנייה וגם שם היה ריק. הרגשתי משהו נוזל עלי, וזו היתה הפעם הראשונה שהבחנתי שירו לי בבטן וכולי מלא דם. הרמתי את המכנסיים כדי לסתום את החור ויצאתי מהבניין".
לא נתקלת במחבלים?
"היה ירי בכל מקום, אבל רצתי בתוך שיחים גבוהים עד שהגעתי לבתים פרטיים. דפקתי על הדלת הראשונה, ואף אחד לא ענה. דפקתי על דלת של בית שני, וגם שם אף אחד לא ענה. הגעתי לבית שלישי, אמרתי 'שמע ישראל' ופתחתי את הדלת בבעיטה".
"טירוף מוחלט"
רז מתרחק מהמיגונית לעבר חניון החול, משם הגיחו עשרות המחבלים, שתועדו במצלמות האבטחה של הקיבוץ בכמה סרטונים מחרידים. "מה שהיה כאן, זה טירוף מוחלט", הוא אומר. "אין לי מילים. אני רואה את הבניין שנכנסתי אליו, אבל לא זוכר היכן היה הבית הפרטי".
הדירה היתה המוצא האחרון של רז, שהיה על סף התמוטטות. נדמה היה לו שאין אף אחד בבית, שבו התגוררו בני הזוג רוהקר. "נשכבתי על הספה בסלון וחייגתי לחבר שהיה בנובה", ממשיך רז. "צעקתי לטלפון שאני מבקש שיצילו אותי ושאני שולח מיקום, אבל בכלל לא היתה קליטה ודיברתי לעצמי.
"זה היה רגע של שבירה. זלגו לי דמעות והשלמתי עם מר גורלי. חשבתי שאמות שם על הספה. פתאום ניגש אלי מישהו עם סכין ושאל אותי בערבית איך קוראים לי. אמרתי לו שאני יהודי וקוראים לי רז.
"זה היה נאור רוהקר. הוא הרים אותי, לקח אותי לממ"ד ופתח ערכה של עזרה ראשונה. אמרתי לו שאין צורך כי לא בטוח שאמשיך לחיות. ישבנו יחד בממ"ד, מסביב יריות בלתי פוסקות. מדי פעם הרגשתי מסוחרר וכמעט איבדתי את ההכרה, אבל הוא דיבר איתי וביקש שאשאר ערני. היה חשוב לי לדעת מה קורה עם האנשים במיגונית, אבל לא היתה לנו קליטה ולא היה איך לברר. התפללתי כל הזמן שמי שכבר ניצל שם, יישאר בחיים".
בצהריים נשמעו קולות בעברית מחוץ לממ"ד. "חברים בכיתת הכוננות שאלו אם אני יכול לרוץ איתם, והייתי בטוח שכן. התרוממתי ומייד נפלתי על הרצפה. לא יכולתי ללכת או לזוז. הם הושיבו אותי על כיסא והוציאו אותי החוצה.
"שאלתי מה עם האנשים במיגונית, ואחד מהם סימן לי שהם לא שרדו. זה היה רגע קשה. בחוץ הכל היה מלא בגופות. הם הניחו אותי רגע על הקרקע, ואז הרגשתי את השמש על הכוויות. צרחתי כמו משוגע מרוב כאב. הכניסו אותי לרכב ומשם העבירו אותי לאמבולנס ממוגן. ראיתי שהעור שלי שחור".
דיברת מאז עם נאור?
"לא. גם לא דיברנו מאז 7 באוקטובר. עברתי ניתוחים, שהיתי חצי שנה בבתי חולים, אבל אני יודע שאחותי עדכנה אותו במצב שלי. הייתי מאוד רוצה לפגוש אותו".
"שאלתי את חברי כיתת הכוננות מה עם האנשים במיגונית, ואחד מהם אמר שהם לא שרדו. בחוץ הכל היה מלא בגופות. הם הניחו אותי רגע על הקרקע, ואז הרגשתי את השמש על הכוויות. צרחתי כמו משוגע מרוב כאב"
נאור רוהקר, כמו שאר חברי מפלסים, פונה מהקיבוץ לתל אביב. אחד מחברי כיתת הכוננות תופס אותו בטלפון ומעביר את השיחה לרז. ההתרגשות של שניהם נשמעת מייד. "לעולם לא אשכח את היום", אומר רז.
נאור: "תיקח אותו לכיוון חיובי כדי שתתחזק. ראיתי שאתה נלחם עד הסוף ולא מוותר".
רז: "ניצחתי את המוות ב־7 באוקטובר, אני אנצח גם את הסרטן".
נאור, שסיים עכשיו מילואים ביחידה מובחרת, מספר שהופתע מהחוזק הנפשי של רז. "אני זוכר את הרגע שבו הדלת של הבית נפתחה ושמעתי שמישהו מחרחר בסלון", הוא משחזר. "תיארתי לעצמי שזה מחבל או חייל. על מחבל פצוע אוכל להתגבר ולחייל צריך לסייע. יצאתי מהממ"ד עם סכין והצמדתי אותה לצוואר של רז. הייתי ב'מוד' קרב. רז נבהל והציג את עצמו. הוא היה מפויח ומלא בדם. היו לו הרבה פציעות, כמו הכדור בבטן ורסיסים ברגליים.
"בממ"ד ביקשתי כל הזמן שיירק, וראיתי שהוא יורק דם. היה ברור שהפציעה שלו קשה. ניסיתי לעודד אותו וסיפרתי לו איך נפצעתי במבצע צוק איתן, כשעליתי על מטען, והנה אני כאן עכשיו. אחרי שפינו אותו, לקחתי נשק מחבר כיתת הכוננות והצטרפתי ללחימה".
מעכשיו תהיו בקשר?
"מאוד אשמח. רק שנינו יודעים מה עברנו שם. אחרי 7 באוקטובר יצא לי לראות את הסרטונים של מצלמות האבטחה בקיבוץ, ומה שהם עברו במיגונית זה מטורף. המחבלים לא עזבו אותם לפחות חצי שעה. רצחו אזרח וזרקו רימונים. את המאבק של רז במחבל לצערי לא רואים, כי המחבלים כבר השמידו את המצלמות".
כמו גיבור על
אף שהחושך מקיף את מפלסים והעוטף, רז מתעקש להגיע גם לחניון רעים כדי להדליק נרות לזכר חבריו שנרצחו בנובה. הוא מסתובב כסהרורי בין האנדרטאות הזמניות, מנסה לעכל את המספר הבלתי נתפס של הנרצחים.
"גם התמונה שלי היתה יכולה להיות כאן", הוא אומר, תוך שהוא בוהה בתמונתה של ידידתו, עמית לוי ז"ל. "כנראה הגורל שלי היה להיות במפלסים. אני עדיין לא קולט שאני כאן. הבטחתי לעצמי שאם אצא בחיים מבית החולים, אארגן מסיבה לזכר החברים. היא תתקיים בנובמבר".
נראה כי החיים של רז מזמנים לו אתגרים רבים. הוא גדל בחולון, סיים תיכון במגמה גיאוגרפית ונאבק לשרת בצה"ל כלוחם קרבי עד שהתקבל לסיירת חרוב, המתמחה בלוחמה בטרור בשטח בנוי. במסע האחרון הוא מעד על אבן וסובב את הברך. לאחר ניתוח לאיחוי הקרעים במיניסקוס ואשפוז של חודשיים, הוא עבר לשיקום ארוך ומצא את עצמו מחוץ לצבא משום שסירב לעבור לתפקיד מטה.
"זה פספוס ענקי מבחינתי", הוא אומר. "החלום שלי היה להיות לוחם. אחרי השיקום מצאתי עבודה כמנהל בחברת משלוחים, וכשהבעלים עזב, לקחתי על עצמי את החברה. התחלתי בשלוש מסעדות ועם שליח אחד, ואחרי שנה היו לי 25 שליחים שנעו בין 50 מסעדות בחולון, בבת ים ובראשון לציון. לא היו לי עוזרים וניהלתי את הכל בלי יום או לילה.
"היה לי כסף, היתה לי בת זוג, ובגיל 21 קניתי לעצמי רכב. למרות זאת לא אהבתי את החיים שלי והיתה לי תחושה לא טובה, כאילו משהו אורב בפינה. שנתיים אחר כך הרגשתי לא טוב. קמתי בבוקר עם כאבים עצומים בגב התחתון והרגשתי גולה בכתף.
"הרופאה חשבה שזה קרע בשריר, אבל לחצתי על בדיקת אולטרה־סאונד ומשם הפנו אותי לביופסיה. כששמעתי שמדובר בסרטן, חשכו עיניי. יצאתי מהרופאה, ישבתי על ספסל ובכיתי. בכיתי על זה שאמות בגיל צעיר מבלי שהספקתי משהו בחיים. חרב עלי עולמי.
"החלטתי לא לעשות טיפולים, כי היה לי כרטיס טיסה לקולומביה ולא רציתי לוותר על החופשה עם החברים. הרופא אמר שבלי כימותרפיה אני מסכן את עצמי, ועניתי שחשוב לא פחות לתת מנוחה לנפש. קראתי מחקרים בינלאומיים על מערכת הלימפה, הפסקתי עם ג'אנק פוד ועברתי לסלטים, לשייקים ירוקים ולתוספי תזונה.
"במאי 2023 טסתי לקולומביה ואחרי שבועיים גיליתי לחברים שיש לי סרטן. הרגשתי באותו זמן בריא כמו גיבור־על, כי עשיתי ספורט ולא היו עלי סימנים למחלה. אחרי חודש חזרתי לישראל והקצנתי בתזונה שלי. אכלתי רק מה שיוצא אורגני מהאדמה. הפסקתי לעבוד ונסעתי לסאבלטים בצפון.
"קמתי בבוקר עם כאבים עצומים בגב התחתון והרגשתי גולה בכתף. עשיתי בדיקת אולטרה־סאונד ומשם הפנו אותי לביופסיה. כששמעתי שמדובר בסרטן, חשכו עיניי. בכיתי על זה שאמות בגיל צעיר מבלי שהספקתי משהו בחיים"
"רציתי שקט. הבחנתי שהגוש הולך ונעשה קטן, והאמנתי שכמו עץ שמצמיח עלים חדשים, ככה אצמיח תאים בריאים. היתה לי תחושה שאצא מזה, אבל אז הגיעה השבת השחורה".
איך הרופאים הגיבו להחלטה שלך לא לעבור כימותרפיה?
"כולם אמרו שאני אמות, ורק רופא אחד אמר שמזל שלא עברתי טיפולים כי הם מדללים את הדם ומחלישים את המערכת החיסונית, ולא הייתי שורד את הדימום מהכדור בבטן. אולי זה מה שהציל אותי. אני מאמין שלכל דבר בחיים יש סיבה".
בזמן האשפוז קיבלת גם טיפול נגד הסרטן?
"לא יכולתי, כי התעסקו בכוויות שהיו בדרגה 4. הגב, הידיים והרגליים שלי נראו נורא. כל העור התקלף. הרופאים רצו שאעבור השתלת עור, אבל סירבתי וטיפלתי בעצמי, לבד, בעזרת שמן CBD (קנאביס רפואי - ט"א). בנוסף, מהבטן הוציאו את הקליע ורסיס, שהיו במרחק סנטימטר מהעורק הראשי".
היה לך קשר עם המשפחות של הנרצחים שהיו איתך במיגונית?
"לא באופן ישיר, כי הייתי כל הזמן בבתי חולים. הראשון היה השותף של אחי, שהראה לי תמונות של הזוג, וזיהיתי אותם ואת החברה שלהם. שוטר שהכיר את האקסית שלי הגיע עם תמונה של רוכב האופניים, והתברר שזה בן־דוד שלו. הפכתי למי שמבשר את בשורות האיוב וזה היה קשוח. מצד שני, לא רציתי שהם יחכו כל כך הרבה להודעה הרשמית. הייתי בתחושה שלא אחיה עוד הרבה כי הגוש בכתף גדל שוב".
מתי השתחררת מבית החולים?
"בערך אחרי חודשיים, אבל כעבור שבועיים חזרתי לשם כי קיבלתי התקף קוצר נשימה. אמרו לי שהסרטן התפשט וגרם לחור בריאה. לי היתה הרגשה שזה משהו אחר. עברתי מבית חולים אחד לאחר, וכולם אמרו אותו הדבר ושמו לי נקז כדי להוציא נוזלים. הרופאים אמרו להורים שלי להיפרד ממני כי לא אשרוד. דחפו לי מלא סמים, כמו מורפיום, והייתי זומבי. אפילו הסכמתי לקבל כימותרפיה.
"כולם אמרו שאמות, ורק רופא אחד אמר שמזל שלא עברתי טיפולים כי הם מדללים את הדם, מחלישים את המערכת החיסונית, ולא הייתי שורד את הדימום מהכדור בבטן. אולי זה מה שהציל אותי. לכל דבר בחיים יש סיבה"
"בטיפול הראשון כל המדדים שלי צנחו וירדתי מאוד במשקל. אחרי הטיפול השני עצרתי הכל ואפילו אקמול לא לקחתי. בצילום ראו שהחור בריאה התרחב. הגעתי למשקל של 32 ק"ג ולא יכולתי ללכת. בסוף הסכמתי ללכת לביה"ח הדסה, והרופא שם היה הראשון שנתן לי תקווה.
"החור נוצר כנראה כי המחבל היכה אותי עם קת הנשק בחזה. נותחתי ואחר כך היה לי זיהום בריאות. לא ויתרתי והמשכתי לקחת 20 ויטמינים ביום. הרופאים היו המומים מזה שהצלחתי להעלות את המדדים דרך הידע שלי בויטמינים. רק אחרי חודש וחצי הסכמתי לחזור לכימותרפיה ועברתי שישה טיפולים".
היכן אתה עומד היום עם הסרטן?
"הטיפול האחרון היה לפני חודשיים, ובימים האחרונים נבדקתי כדי לראות אם נשארו תאים סרטניים. אני מחכה לתוצאות אבל מרגיש בריא לגמרי".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו