תמיד משמפציע ראש השנה, אני נזכר בסיפורו של דוד חברי. לפני 30 שנה הוא שירת בלבנון בחלק הבוצי של המלחמה. כוחות צה"ל היו מפוזרים בחלקים שונים של הקללה הזו, יוצאים ונכנסים, נפצעים ואף סופגים אבידות בנפש. אתם זוכרים כמובן, ואם לא, הימים המדאיגים האלה מזכירים לכם.
בראש שנה אחד, הוא מספר, הוא מצא את עצמו מבודד לחלוטין בחור נידח. זה היה טנק תקול אחד וצוותו החסר, רחוק מהעין ורחוק מהלב, ובערב החג התברר שהכוח שצריך לחבור אליהם לא יספיק להגיע - וכך מצאו עצמם שלושה בני"שים תקועים בראש השנה המוזר בחייהם, עם מעט מנות קרב וטנק אחד במשעולי לבנון.
ספר תורה לא היה, וגם לא שופר. גם מחזור לא היה. שלושה בחורים עומדים בשום מקום, חשופים לסכנה ומתפללים בשקט ליד טנק תקוע. ונקל להבין שזו היתה התפילה הזכורה והמעוררת ביותר שדוד התפלל בחייו,
אבל הסיפור המתוק שלו לא נוגע לזה, אלא לפרט אחד קטן שבכל פעם שאני נזכר בו אני מתאהב בדוד מחדש: בתום תפילת שחרית הוא הרים את ידו, חבט בחזקה פעמיים על דופן הטנק והכריז: "חצי שעה הפסקה!"
הסיפור הזה, שאני בטוח שהיה באמת, ממש־ממש, ככתבו, הוא יסוד גדול. הוא כמובן מאוד מגזרי, ויבינו אותו היטב בעיקר מי שגדלו על ההווי המדויק של שלל טקסי בית הכנסת הפרא־תפילתיים, שהמקום שהם תופסים בתודעה הוא גדול. דוד, שיהיה בריא, עדיין עושה לדעתי מילואים, וגם במערכה הנוכחית הוא בטח מכה בדפנות טנקים כדי להתחבר לאיזו תחושת שייכות.
בתפילה ההיא עמדה השכינה עצמה. את השכינה מרגישים, אבל קשה לדמיין אותה, בעוד שאת זליג הגבאי, או את שלוימה או ניסים או כל גבאי מכריז אחר, קל מאוד לדמיין גם בלבנון באיזה פיסטין ליד טנק מבודד. דוד פשוט ראה את זה, ועיניו התלחלחו. וביחד עם חוש ההומור שלו יצאה שורה שמלחלחת גם את עיני כולנו.
"מסורת, מסורת", מכריז טוביה החולב באנטבקה כשסביבו מפזזת להקת השחקנים, בעוד במקום שבו אני גדלתי הקודקס ואורחות החיים הדתיים הם מרכז החיים עצמם, ולא רק עיטור אילוסטרציה. אבל מה שמעניין, וזה הנושא שלשמו התכנסנו, זה שגם באורתודוקסיה הנוקשה, החלקים הכאילו מרוככים יותר בחבילה הדתית וההלכתית, כלומר חלקי המנהג והמסורת, הם חשובים ועוצמתם גדולה מאוד.
אפשר לתת לעניין הזה דוגמאות רבות. בחג הפסח מתרחקים כל היהודים שומרי המצוות מחמץ, ואוכלים מצה. זה, כמובן, הבסיס הראשוני. אבל מעליו צומחים תילי־תילים של הלכות וחומרות. איסור אכילת חמץ הוא מאוד חמור. להבדיל מאיסורים אחרים, לא רק לאכול חמץ אסור, אלא אסור גם שיימצא חמץ. ולהבדיל מאיסורים אחרים - אין שיעור לכמות החמץ שאסור שיימצא.
אבל אז מתחילה המערכת בלתי נגמרת של חומרות ומנהגי החמרה שנאספו במהלך הדורות: אלה לא אוכלים קטניות ואלה מקלפים את העגבניות ואלה לא אוכלים מאכלי חלב. וזה הולך ונעשה מוגזם ומופרז, על גבול המגוחך לפעמים, במיוחד לאור העובדה שרוב מוחלט של המנהגים וההחמרות האלה נולדו בשל סיבות הגיוניות, אבל העולם השתנה והפך להיות מתועש, הסיבות נעלמו - וההחמרה נשארה.
ספרו היום למשווק מזון שאסור לאכול אורז בגלל שהוא ארוז בשקים שבהם ארזו חיטה, והוא ימות מצחוק. שלא לדבר על אלה שלא אוכלים חומץ או חומוס, כי צליל המילה מזכיר חמץ (ותאמינו לי שיש דוגמאות הרבה יותר משעשעות).
וכל מי שצוחק על המערך הזה, מזלזל בו וחושב שהוא לא חכם - לא מבין מהחיים שלו מהי מסורת. למה הסיפור תוקף אותנו בחג הפסח? מפני שבפסח אנו מציינים בעיקר את העובדה שנהיינו לעם, תוך הדגשה על כך שמנוע החיים של העם הזה, של אמונתו, של קיומו - הוא המסורת. כלומר, המסירה מדור לדור.
זה מתחיל ב"והגדת לבנך", וממשיך מאז ועד עתה. זה הסיפור של פסח, ולכן הסיפור של ההפרזה במנהגים הוא ממש לא רק הלכתי, אלא בא להדגיש שחלק מהדברים שאנחנו עושים - אנחנו עושים כי ההורים שלנו עשו.
ועל פי ההיגיון הזה, ואני מתכוון לכך בכל הרצינות, ככל שהמנהג יותר משולל היגיון - כך הוא יותר מקודש, מפני שכך הוא מדגיש עוד יותר את העובדה שאנחנו מאמינים מסורתיים. מאמינים בסיפור שנמסר לנו, מאמינים בחוקים שנמסרו לנו, כך מדור לדור.
פעם אחת, בליל שבת, התארחו בביתנו אורחים. לפני הקידוש בירכו ההורים את ילדיהם כמקובל בברכה המסורתית "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, כשרה, רבקה, רחל ולאה". זה טקס מאוד מקודש ומאוד מרגש. אבל במשפחה שלנו לא נוהגים לקיים אותו. למה? כי זו המסורת. אני מבין שאתם המומים מזה שיש מחלוקות בין יהודים, אבל תתפלאו. ככה זה. יש שנוהגים ככה ויש שנוהגים אחרת.
תוך כדי שהם מתברכים ומתחבקים, אני רואה את עיני בתי הקטנה נעצבות, והיא פונה אלי ושואלת בלי מילים למה היא לא תזכה לברכה כזו. ואני חיבקתי אותה חזק וסיפקתי לה הסבר שמאז אני גאה לחזור עליו שוב ושוב: מדוע נוסחה של הברכה לבנים הוא "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"? כי כך בירך יעקב אבינו את נכדיו אפרים ומנשה: "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".
ומדוע זו ברכה כל כך טובה, להיות כמו אפרים ומנשה? כי הם היו נכדים של יעקב, לא בנים. והם אפילו לא גדלו לידו ותחת השפעתו, ובכל זאת גדלו לבחורים טובים, אות הוא שהחינוך והמסורת פועלים היטב. לזה התכוון, כנראה, יעקב אבינו על פי מפרשים שונים.
ואם כך, אמרתי לבתי, אם כל הברכה הזו היא כדי לחגוג ולציין את קיומה של המסורת, הרי שאי הברכה שלי אותך, בגלל שזה מנהג משפחתנו המסורתי, מביעה את אותו הדבר בדיוק, ואפילו בעוצמה גדולה יותר. שהרי גם המנהג שלא לברך הוא מסורתנו המקודשת.
שתהיה לכם ולנו שנה טובה, ושיתקדש עליכם ועלינו חג שמח. החג הזה מלא ועמוס בתוכן. חוץ מהמצוות שיש בו, מהתורה ומדרבנן, יש בו את כובד מטענו של יום הדין, וחוץ מזה יש בו את חגיגת ההתחדשות ואת שלל מנהגיו.
בין אם המסורת שלכם היא ראש של כבש, בין אם היא ראש של דג, בין אם אתם אוכלים את הרימון בלילה הראשון ובין אם בשני, תנו ליבכם למנהגי המסורת, ובמיוחד בשנה הזו תנו להם משקל כבד.
בשופר אנו תוקעים כי נצטווינו, ומשום כך גם נבנה את הסוכה. אבל את הפראסה והלוביה, הגזר והמנגולד נאכל כי כך עשו הורינו. והם עשו כך כי כך עשו הוריהם. וכך נושאות עימן קציצה ירקרקה וחבטה על דופן של טנק מטען מקודש בן נצח. מסורת, מסורת, מסורת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו