השבי שנשאר: מה באמת עובר על חטופים שיצאו, כביכול, לחופשי

הם יצאו מהגיהינום בעזה, שוחררו בחזרה אל החיים. אבל גם כשהם כאן, כבר חופשיים, חוזר אליהם השבי ולא מרפה. הוא מקיף אותם כשהם שותים את הקפה של הבוקר. מלווה אותם לאורך היום בניסיון לקיים שגרה מינימלית חדשה. עוטף אותם עם שמיכת הלילה כשהם פורשים לישון. כבליו מלפפים את הריאות כשהם נושמים, שורפים את הלב כשהם נזכרים.

מאז 7 באוקטובר חזרו יותר מ־90 חטופים חיים (כולל אזרחים זרים) משבי חמאס בעזה - רובם נשים וילדים. כל אחד ואחת מהם חוו התנסות איומה אחרת בשבי, וגם התמודדות עם מציאות שונה אחרי השיבה לארץ.

אבל לדברי מומחים שעוסקים בטיפול בקורבנות שבי, יש מכנה משותף אחד לכל מי שחזר: איש לא מצליח להתחיל בטיפול אישי בדרך להחלמתו כל עוד יש 101 חטופות וחטופים שנשארו עדיין מאחור (השבוע נטען שלפחות מחציתם חיים). ובלשון המקצועית: "כל עוד הטראומה האקוטית לא הסתיימה".

מבחינת החוזרים מהשבי בעזה, הטריגרים שמציתים מחדש את הטראומה נמצאים בכל מקום, פעמים רבות גם במקומות הכי שגרתיים ויומיומיים לכאורה. "אחת מהחטופות, לדוגמה, קופצת מכל דפיקה בדלת", מספרת הפסיכולוגית האנליטיקאית פרופ' עפרית שפירא־ברמן מהאוניברסיטה העברית, מומחית בטיפול ב"פוסט־טראומה מורכבת", מונח שיובהר כאן עוד מעט.

"בשבי החטופה הזו היתה סגורה בתוך חדר, ובכל פעם שהגיעו אנשים מבחוץ היא חויבה לעטות על עצמה חיג'אב. לכן כל דפיקה תמימה מחזירה אותה היום לעזה. חלק מהטריגרים הם חושיים. קשורים לריח, לצליל או למראה. היו חטופים שהגיעו לבית החולים כאן בארץ, וזה נראה להם כמו בית החולים בעזה, כי הווילונות בין המיטות היו באותו הצבע".

כבר ב־8 באוקטובר החליטו פרופ' שפירא־ברמן, הפסיכולוגית האנליטיקאית פרופ' מירב רוט והפסיכולוגית איריס גבריאלי רחבי לעשות מעשה. באותו יום, למחרת השבת השחורה, פרסמה שפירא־ברמן הודעה בקבוצת המטפלים ובה שאלה: "מי מתנדב לטפל בניצולים?"

בתוך שעה נרשמו למערך, בהתנדבות, לא פחות מ־450 פסיכולוגים ופסיכולוגיות אנליטיקאים. מאז, מעניק המערך טיפול ארוך טווח (למשך שלוש שנים), ובחינם, לכל נפגעי העוטף ובני משפחותיהם, כולל לנפגעים ממעגלים שאינם ממומנים על ידי המדינה. לצורך כך מגייסים מתנדבי המערך תקציב ותרומות ברחבי העולם.

עם הקמת מטה משפחות החטופים התנדב המערך לתפקד כבית הקליני שמעניק לו שירות. מטפלי המערך מטפלים גם בחטופות ובחטופים שחזרו לארץ במתווה השחרור בנובמבר 2023. "אחת החטופות שיתפה בשיחות איתה שבלתי נסבל עבורה לשהות מחוץ לבית אם אין לידה אדם חמוש. כשהיא נמצאת ברחוב היא מסתכלת לכל הכיוונים, לראות מאיפה האסון יגיע", מספרת שפירא־ברמן.

לדברי המטפלים המומחים, קושי מיוחד חווים בימים אלה משוחררים שנמצאים שוב תחת איום רקטות וטילים, ונדרשים להיכנס מחדש למרחבים מוגנים. "מדובר בחוויה איומה במיוחד למי שנחטפו מהממ"ד, "מבחינתם, הסכנה אורבת בכל מקום", מסבירה שפירא־ברמן.

"החטופים ששוחררו חזרו, למעשה, למדינה שנמצאת בכאוס, לבני משפחה מרוטים, עייפים ופצועים. כל תהליך ההחלמה עבורם הוא לפיכך מורכב מאוד. אם במקרי פוסט־טראומה אנחנו משתמשים בטכניקות של קרקוע ואומרים, למשל, למטופל 'אתה מוגן עכשיו', 'מה שעובר עליך כרגע אלה זיכרונות', 'זה לא קורה כאן ועכשיו' - במצב הנוכחי, כשאנחנו עדיין בתוך מלחמה ואין מקום בטוח, אין לנו אפשרות להגיד להם את זה".

"להתיידד" עם מחבל

אף שבישראל הצטברו ידע וניסיון רב בטיפול בנפגעי טראומה, כל המומחים שעימם שוחחנו תמימי דעים שהפעם המצב ייחודי. "הטראומה הנוכחית היא טראומה מסוג אחר לגמרי", מסביר פרופ' אשר בן־אריה, מנכ"ל מכון "חרוב", המתמחה בהכשרת אנשי מקצוע שמטפלים בילדים נפגעי התעללות, הזנחה וטראומה.

פרופ' לואיס הרמן: "ההחלמה היא לא תהליך מהיר, אין מרשם לתרופה שלוקחים וזה עובר, אבל תמיד מפתיע לראות איך גם ילדים שחוו את הסביבות הכי מפחידות, מאיימות ומתעללות, מסוגלים לשמר יכולת של היקשרות בריאה"

"אנחנו מבינים שאנחנו עוסקים כעת בטראומה חדשה שאנחנו לא מכירים. בשלבים הראשונים חשבנו שזו טראומה שדומה לטראומת התעללות בילדים, שבה הקורבן חווה בין היתר תחושה של בגידה.

"התחושה שמי שפגע בך הוא הגורם שאמור היה להגן עליך. אבל הבנו שכאן נוסף עוד אלמנט: תחושת הכישלון שחווים החטופים שחוזרים מעזה. במיוחד הילדים החטופים, שאצלם אלמנט הכישלון נכנס חזק יותר".

מהי תחושת הכישלון?
"קחי, לדוגמה, את הילדים שנחטפו. איך מטפלים בילד שהמבוגרים אמרו לו שאם הוא ייכנס לממ"ד ויפעל על פי ההנחיות, הכל יהיה בסדר, והוא עשה את מה שאמרו לו - ושום דבר לא היה בסדר? איך משקמים את האמון שלו בעולם המבוגרים? הכל התפרק לו.

"העובדה שכל מערכות התמיכה קרסו, ושכל מה שאמרנו לילדים שיגן עליהם כשל - זה דבר דרמטי שיצר סוגים חדשים של טראומה. כל מי שטוען שהוא מבין את הטראומה החדשה הזו לא מבין על מה הוא מדבר. אנחנו מתמודדים עם כל זה כעת, ואני מודה בשיא הכנות והענווה שאנחנו עדיין לומדים איך. אף אחד בעולם לא התמודד עם טראומה אקוטית שנמשכת כמעט שנה".

כאמור, בהקשר של הטיפול בקורבנות השבי שחזרו מעזה, מטפלים רבים משתמשים במונח "פוסט־טראומה מורכבת", שאותו טבעה ב־1992 הפסיכיאטרית פרופ' ג'ודית לואיס הרמן, חוקרת באוניברסיטת הרווארד, מחברת הספר "טראומה והחלמה", שהיה לאבן דרך משמעותית בחקר של הפרעות פוסט־טראומטיות ובטיפול בהן. לואיס הרמן התבססה, בין השאר, על עבודתה עם פדויי שבי אמריקנים שחזרו ממלחמת וייטנאם.

"פרופ' לואיס הרמן גילתה שאנשים עם פוסט־טראומה מורכבת מפעילים מנגנונים דיסוציאטיביים, כלומר מנגנוני ניתוק רגשי או תחושתי, עם קושי משמעותי בוויסות הרגשי", מסבירה פרופ' שפירא־ברמן.

"במקביל היא ראתה אצלם גם נטייה לסומטיזציה, כלומר המרה של כאב נפשי בלתי נסבל למופעים גופניים. מדובר, למשל, בכאבים שאין להם הסבר רפואי. הקושי בוויסות הרגשי עלול להתבטא בנטייה לפציעה עצמית.

"בעבודתה היא גילתה שהמשותף למופעים האלה הוא שמדובר בטראומה חזרתית ומתמשכת - שמתרחשת בקונטקסט של יחסי תלות ומרות. אנחנו נראה פוסט־טראומה מורכבת אצל אנשים ששרדו שבי, וכן אצל קורבנות שעברו התעללות מינית בילדות, וניצולים ממחנות ריכוז והשמדה.

"בקרב האנשים שאני מטפלת בהם, ואנחנו מטפלים במאות נפגעי טראומת 7 באוקטובר, התמונה השכיחה ביותר היא לא פוסט־טראומה שנגרמת מאירוע יחיד, כמו שקורה בתאונת דרכים למשל, למרות הזוועות הנוראיות שהם עברו. הסיפור המרכזי של החטופים השבים ושל ניצולי העוטף הוא פוסט־טראומה מורכבת, שקשורה לטראומה מתמשכת לאורך חודשים או שנים, ושיש בה גם את אלמנט הבגידה.

"השובים בעזה לא היו רק מפלצות. היתה שם גם תלות. שובה מפלצת, בכל רגע שהוא לא מתעלל - הוא נתפס מצידו של השבוי כאובייקט 'טוב'. לפיכך כל ההתנהלות הנפשית של החטופים בשבי עוסקת בניסיון לרכך את לב החוטפים, למצוא חן בעיניהם, להרגיע אותם כדי שלא יפגעו בהם.

"התלות נעוצה גם בעובדה שהשובים והחטופים שהו באותו מרחב. כולם היו חשופים לאותה סכנה. כשצה"ל הפגיז - גם החטוף וגם השובה יכולים היו להיהרג. השובים הגנו לפעמים בגופם על החטופים. היו מצבים שבהם השובים נקשרו רגשית לחטופים, במיוחד כשמדובר בילדים או בנשים. אנשים היו סגורים יחד במשך 50 יום ויותר, ובמצב כזה מתפתחות בהכרח מערכות יחסים מורכבות".

גבריאלי־רחבי: "כמו שיש לנו דור שני לשואה ודור שני למלחמת יום כיפור, יש לנו עכשיו שכבת אוכלוסייה שלמה שנפגעה מהטראומה של 7 באוקטובר. אנחנו מדברים על 300-200 אלף נשים, גברים וילדים. יש לנו פה חברה שלמה לשקם"

הפסיכולוגית איריס גבריאלי רחבי מביאה דוגמה של ילד שתיאר במהלך הטיפול שלו איך מחבל חמאס ששמר עליו ניסה להתיידד איתו. "מישהו שאתה מפחד ממנו פחד מוות שומר עליך, אז אתה גם שונא אותו - וגם צריך להתחבב עליו. מבחינת הילד, מצד אחד זה משתק, ומצד שני מעורר המון תחושות של אשמה.

"אותו ילד, שהוא ממש צעיר, ניסה להסביר למחבל למה קשה לו להיות חבר שלו, וזאת בלי לגרום לו לכעוס. הילד הרגיש שהוא צריך לספר לחמאסניק משהו אישי על המשפחה שלו, על החיים שלהם, וזה שרף אותו מבפנים".

פרופ' שפירא־ברמן מדגישה עד כמה הבלבול ממשיך להשפיע על הילדים שחזרו מהשבי, גם היום. "הילדים שבהם טיפלנו במערך היו עסוקים בפענוח מי הטובים ומי הרעים. זה כביכול מאוד ברור: הטובים באגדות הם גם החזקים, ופה הילדים חוו מצב מאוד שונה. לכאורה ברור שהטובים זה אנחנו - אבל 'אנחנו' לא חילצנו אותם במשך 51 ימים.

"מעבר לכך, סכנת החיים בעזה נבעה יותר דווקא מהצבא שלנו, בעוד המחבלים היו אלה שאמרו לחטופים 'אתם מוגנים, אנחנו נשמור עליכם'. התעתוע הנפשי הזה הוא מאוד בעייתי".

המומחים מדגישים רכיב בעייתי נוסף: החטופים חזרו ארצה לתוך סיטואציה פוליטית וחברתית מאוד מתעתעת. שפירא־ברמן: "הם רואים שלכאורה אנחנו גם לא מחזירים את מי שנשארו בעזה, ומצד שני גם הופכים אותם ל'אויבים'. אומרים לבני המשפחות שלהם 'אתם הסיבה שאי אפשר להחזיר אותם, כי אתם מפגינים - וזה מעלה את המחיר'.

"ככל שחוויית ההלם יורדת והמשוחררים מתחברים יותר לרגשות שלהם, כך הם מדברים על זה יותר ויותר. זה מפריע להם. התעתוע מסבך את הדברים. ועולה אצלם שאלה נוספת שהיא מאוד קשה: איך ייתכן שמקללים פתאום משפחות של חטופים? מי הטוב ומי הרע פה?

"מכאן גם מתגברת חוויית הבגידה, שהיא הכי קשה בטראומה מתמשכת. חוויית הבגידה כאן היא רב־שכבתית: הצבא לא שמר, ההורים לא שמרו, הממשלה לא שומרת - ועכשיו גם מאשימים את מי שנחטפו".

לדברי שפירא־ברמן, יש בעיה נוספת שגורמת להתגברות תחושת התעתוע. "כמעט כל החטופים עברו בשבי שטיפת מוח כאילו מדינת ישראל לא מתעניינת בהם. המחבלים פיזרו אמירות דוגמת 'אתם תהיו פה עוד הרבה שנים', לצד הערות כמו 'בתוך יום-יומיים אתם משתחררים'. בכך הם שברו לחטופים את האמון, וכששוברים את האמון ואת התקווה - אתה למעשה אדם מת־חי".

אני מעריכה שקשה מאוד לצאת מזה.
שפירא־ברמן: "אני חושבת שזה יהיה האסון לדורות הבאים. לא הטילים, אלא המסה האדירה של האנשים שמרגישים שהם הופקרו. זאת החוויה".

נזכרים שהבית נחרב

לדברי גבריאלי רחבי, מערך הטיפול עדיין לא יודע למלוא העומק מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח על נפשם ועל התנהלותם של החטופים החוזרים. "אמנם יש ניסיון של טיפול בפדויי שבי, אבל כאן זה קרה במהלך טבח. הכל קרה לאזרחים בתוך הבתים שלהם, בשבת בבוקר, כשהיו חשופים לגמרי.

לצעירים שחגגו במסיבה, ושרבים מהם היו תחת השפעת חומרים מסוגים שונים; צעירים שראו מול עיניהם זוועות שאי אפשר לתאר, ראו איך יורים בחברים שלהם, מבתרים ומתעללים בהם. מדובר בהלם מטורף. דבר בקנה מידה כזה טרם היה לנו. זה חסר תקדים".

כל חטוף נושא עימו התנסות אחרת בשבי. פרופ' שפירא־ברמן: "יש חטופים שנחטפו פצועים. יש שהיו לגמרי לבדם. יש כאלה שהחוטפים פגעו בהם והיכו אותם, ויש אחרים שכלל לא הוכו. יש ילדים שנחטפו עם הוריהם ויש כאלה שנחטפו לבדם. יש ילדים שסיפרו שהוכו באופן קשה והיו קשורים לאורך כל השבי.

"יש ילדים שראו בן משפחה נרצח מול עיניהם לפני החטיפה. יש שנחטפו בשלבים מוקדמים ופחות נחשפו למראות זוועה. יש ילדים שהוחזקו במנהרות וילדים שהוחזקו בבתים מעל פני האדמה.

"לכל הגורמים האלה יש השפעה ישירה ועוצמתית על עומק הטראומה ועל סיכויי ההחלמה. יש ילדים שגדלו עם חוסן נפשי, ויש ילדים שכבר חוו טראומות בעברם, למשל עם הורה שחלה במחלה, או שהתמודדו עם גירושי הורים בשנה שקדמה לשבי".

גבריאלי רחבי: "היו חטופים ששהו בחושך מוחלט, וכאלה שהיה להם אור. אנשים שידעו מי החוטפים שלהם, וכאלה שהוחזקו בבתים מבלי לדעת מי שומר עליהם מעבר לקיר. היתה אישה אחת, שנחטפה עם ילדיה, שהדבר הראשון שקרה לה כשהבינה שהם נכנסים לעזה היה 'שאט דאון' - כיבוי לכל הפעילות המנטלית שלה. היא נכנסה כל כולה למוד אוטומטי של הישרדות.

"חשבה איך להשאיר את הילדים בשקט, איך לשמור עליהם, איך לתקשר עם המחבלים. לעומתה, היתה משפחה של כמה דורות שהיו יחד בשבי, ולהם היה ביטחון מוחלט שהם יינצלו ושישחררו אותם".

לדברי גבריאלי רחבי, המכנה המשותף המרכזי לכל השבויים היה פחד מההפגזות של צה"ל או חשש שישראל תנסה להציל אותם - והמחבלים יהרגו אותם בתגובה. "רבים חזרו ודיווחו על פחד נורא מזה שהמחבלים, גם היותר 'סימפתיים', ישמעו שחבר או בן משפחה שלהם נהרג בהפצצה, ואז הם יתעללו בהם מהתקף של זעם. אחת האימהות סיפרה שבכל פעם שהיא שמעה דריכה של רובה, הלב שלה כמעט נדם והיא היתה בטוחה ש'זהו, הולכים להרוג אותנו'".

לדברי המטפלים המומחים, שבויים רבים חזרו ארצה במצב של קיפאון רגשי, שהולך ומתמוסס בהדרגה. "אחת המטופלות מספרת לי שיש לה כל הזמן זמזום בראש", מתארת גבריאלי רחבי. "כשאני שואלת מה יש בזמזום הזה, היא מתארת: 'אלה השיחות שלי עם המחבלים'".

לדברי הפסיכולוגים, אחרי תחושות השמחה וההקלה שנלוות לעצם החזרה מהשבי הביתה, כל השבים והשבות היו בהלם ממה שפגשו בארץ. "אנשים לא מאמינים למראה עיניהם. החברה הרוסה - סכסוכים, מריבות, תגובות של חוסר אמפתיה וניכור. יש רבים שחזרו - ואין להם בית", אומרת גבריאלי רחבי.

"אחת המטופלות שלנו התכוננה לפגישה ושקלה מה תלבש, ואז נזכרה 'אה, אין לי את החולצה הזאת יותר. אין לי כלום. הבית נשרף, אין לי תמונות, אין ספרים. הייתי אדם שדאג לעצמו, ועכשיו פתאום אני אוספת תרומות'. כולם מרגישים שהם על זמן שאול. חוששים שעוד מעט ישכחו מהם. הם חזרו לתוך חרדות קיומיות הישרדותיות".

סיוטים חוזרים בלילות

"שתי תרופות החזיקו את החטופים בשבי – אהבה וראיית האחר", אומרת פרופ' מירב רוט. "הם החזיקו מעמד למען אהוביהם. יש ברית סודית שמתקיימת בין האנשים שכאן לחטופים בעזה, וזה הדבר הכי חזק שמחזיק אותם. לא הרבע פיתה ביום, אלא הידיעה שיש מי שמחכה להם בארץ. זה דבר ממש מפעים ללמוד על המין האנושי, ואני מחויבת לברית הזאת.

"המטופלים שלנו עדיין בלב הטראומה. הם מתמודדים לא רק עם השבי, אלא עם אתגרים חריפים ביותר, שבשגרה כל אחד מהם הוא אדיר. רצח של בעל או בן משפחה, עקירה מהבית, אובדן כל הרכוש, אי יכולת לחזור לעבודה שהיו רגילים לה. כל נתוני הזהות שהיו להם - כתובת, מבנה משפחתי, מקצוע - נעלמו. כל הזהות שלהם נשברה.

"הם יצאו לעולם אחר לגמרי וחווים תחושה שהמציאות זרה להם. לכן, לפני הכל אנחנו מנסים לשקם בהדרגה את המראה השבורה של הזהות שלהם. לעזור להם להתמודד עם חיים שנעלמו.
לרבים מפדויי השבי יש בני משפחה שעדיין חטופים בעזה, ובמצב כזה - ללא קרקע יציבה מתחת לרגליים - אין להם שום יכולת להתחיל בשיקום.

פרופ' שפירא־ברמן: "המשוחררים שואלים כעת איך ייתכן שמקללים פתאום משפחות של חטופים? מי הטוב ומי הרע פה? זה גורם להגברת חוויית הבגידה אצלם. קודם לא שמרו עלינו - ועכשיו גם מאשימים את מי שנחטפו"

"עכשיו הם מגייסים את כל הכוחות שלהם למען שחרור יקיריהם. האימהות מחזיקות מעמד עבור הילדים. היתה בת שליוויתי למפגש עם אמה ששוחררה. כשהאם הגיעה למעבר הגבול וחיברו ביניהן – היא מייד שאלה 'איפה אבא?' השתרר שקט. דממה שבחיים לא אשכח. 50 יום הבת חיכתה לדבר עם אמא שלה, 50 יום האמא ציפתה כנראה לקבל חיבוק מבעלה, שנרצח, ולשמוע את בתה. וברגע הזה הן לא יכלו לדבר.

"אמא אחרת שהיתה בשבי עם הבן שלה מתמודדת עכשיו על בסיס יומיומי עם שאלות שלו, דוגמת 'אבא יחזור כשאהיה זקן?' 'אבא כבר מת?' זאת מציאות כל כך מטורפת".

"אחת החטופות שיתפה בטיפול שלה שבלילות השבי היא הצליחה להירדם רק כשהיא משננת לעצמה מילים מכל השירים העבריים שהיא מכירה. בבוקר, שהיו מבחינתה השעות הקשות ביותר, לקח לה זמן להגיד לעצמה 'אני חטופה. זה אמיתי. זה לא חלום'.

"גם עכשיו, כשהיא כבר בבית בישראל, הבקרים שלה קשים. יש בה המון כעס על מה שקרה. היא חזרה וגילתה שהחברים הכי טובים שלה, וגם חלק מבני המשפחה, אינם. שהיא למעשה לבד. יש פדויים שחזרו, והמשפחות שלהם, שהחזיקו מעמד כל זמן שנאבקו להשבתם, התמוטטו עכשיו. כך שזאת טראומה שפשוט לא נגמרת".

פרופ' שפירא־ברמן מסכימה: "חלק גדול מהילדים שחזרו היו עם אימהות שאיבדו בן זוג או את אחד מילדיהן האחרים - ועברו שבי מורט עצבים. עכשיו הן צריכות להתמודד גם עם הפוסט־טראומה של הילדים, וגם עם זו שלהן עצמן. חלק מהאימהות עדיין פעילות במטה החטופים, ומצב המשפחות הולך ומידרדר.

"אני שומעת אנשים שמקללים את משפחות החטופים ולא מבינה איך התבהמנו. איך אפשר? יש גם גזלייטינג, האשמות ואיומים שמופנים כלפיהן מצד שרי ממשלה. אני עובדת עם המשפחות, והן יודעות שהילדים שלהן גוססים עכשיו במנהרות בעזה. מי מצפה מהן שיישבו בשקט?

"בהקשר הזה המושג 'אויב' הפך מאוד זמין ונגיש, וזה מוסיף לשבירה של בני המשפחות. זה מעליב ברמות, ואני לא יודעת איך הם יוכלו אחר כך לחזור לאותה חברה".

ומה קורה לילדים שחזרו? מה עובר עליהם?
פרופ' שפירא־ברמן: "כשילד נמצא במצוקה נפשית שהוא לא מסוגל לעמוד בה, נראה אצלו רגרסיה. יש ילדים שחזרו להרטיב בלילות. לא רק מקרב החטופים. אנחנו רואים ילדים עם פרצי רגזנות, עם קשיי פרידה.

"עם ערעור האמון הבסיסי שלהם בעולם. סיוטי לילה. חלומות על האנשים שהשאירו בשבי. קשיי ריכוז. קושי להסתדר עם מסגרת וגבולות, כי בשבי הכל היה אסור. אפילו לבכות. לא היתה שם הגדרה של מה מותר - אלא רק של מה אסור.

"רואים אצלם עצבות, השתתקות והתכנסות פנימה. עיסוק לא מבוטל ב'טובים', 'רעים', 'חזקים', 'חלשים', 'מנצחים', 'מפסידים'. שואלים את עצמם, זה יכול לקרות לנו פעם נוספת? למה חטפו אותנו ולא רצחו אותנו? שאלות מאוד מפחידות. המפגש עם האקראיות של החיים הוא מפחיד נורא בכל גיל, וכשאתה ילד אתה חווה את זה קשה עוד יותר".

בשנה האחרונה נערך במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה מחקר מיוחד, שהתנהל במהלך הטיפול ב־19 ילדים וילדות פדויי שבי. במחקר, שאותו ניהל צוות מקצועי רב־תחומי במרכז, ושתוצאותיו פורסמו בכתב העת המדעי הבינלאומי "Acta Paediatrica", נמצא שהמטופלים סבלו מתופעות של ירידה משמעותית במשקל וטראומה פסיכולוגית, וכן סיבוכים של היגיינה ירודה, פציעות וזיהומים שנגרמו להם במהלך השבי.

"לצד המצב הפיזי הירוד, ההיבטים המטרידים ביותר שחווינו כצוות רפואי היו ההיבטים הנפשיים", מציינת ד"ר נועה זיו, מעורכות המחקר. "גילינו שכל המטופלים נלקחו בכוח מבתיהם. 24 מתוך 26 מטופלים היו עדים לרצח או לחטיפה של בני משפחה אחרים במהלך הטבח. כולם דיווחו על טרור פסיכולוגי שעברו, עם אסטרטגיות לוחמה נפשית שונות - כולל בידוד, הפחדה, הגבלת מזון ומים, והתעללות פסיכולוגית.

"עם הקבלה לטיפול ביחידה, כל הילדים הצעירים יותר (בני פחות משבע שנים) הפגינו דפוס התנהגותי כנוע, חלקם סבלו מסיוטים חוזרים ונשנים. כמו כן, ילדים אומנו לדבר בקול לחישה נמוך, ורק אחרי קבלתם ליחידה שלנו הם חזרו בהדרגה לעוצמת הדיבור הרגילה".

כדי להמחיש את העבודה הרבה שעדיין מחכה למטפלים, גבריאלי רחבי מציעה דימוי מצמרר: "קצב הטיפול הוא כמו להרטיב את השפתיים בטיפת מים לאדם שלא אכל במשך חודשים".
והיא מביאה דוגמה: "אחת המטופלות לא בכתה מאז שחזרה מהשבי, כי היא היתה עסוקה בלתפקד.

"רק כשהיא נכחה באירוע מקרי שבו דיברו על קרוב משפחה שלה שנפטר לפני שנים רבות - זה גרם לה לראשונה לבכות. שאלתי אותה למה דווקא שם, והיא ענתה: 'כי הקרוב ההוא מת טוב. עם כל המשפחה סביבו'.

"כשאותה אישה חזרה מהשבי רצו לספר לה איך בעלה נרצח, אבל היא ממש התחננה שלא יספרו. היא צריכה את אי־הידיעה כאפוד מגן כרגע. ככה זה לעבוד עם טראומה. לאט. זה מצב שבו החמצן קפא בתוך התאים, ועכשיו צריך להפשיר אותו ממש בהדרגה".

לדברי גבריאלי רחבי, מדינת ישראל כולה נמצאת כעת בטראומה מפושטת. "אני בכוונה משתמשת במונח הזה. כמו שיש לנו דור שני לשואה ודור שני למלחמת יום הכיפורים, יש לנו עכשיו שכבת אוכלוסייה שלמה שנפגעה מהטראומה של 7 באוקטובר.

"אנחנו מדברים על 300-200 אלף נשים, גברים וילדים שנמצאים בטראומה. יש לנו פה חברה שלמה לשקם. שמענו זוועות שאנשים עברו וראו, אבל אנחנו מבינים שהדברים הקשים עוד יצופו בהמשך.

פרופ' רוט: "המשוחררים מתמודדים כעת עם אתגרים חריפים ביותר, שגם בשגרה כל אחד מהם הוא אדיר. כל נתוני הזהות שהיו להם - כתובת, מבנה משפחתי, מקצוע - נעלמו. בטיפול אנחנו מנסים להחזיר את המראה השבורה של הזהות הזו"

"מבחינת הטיפול בטראומה, אנחנו מדברים על עשור קדימה, בהנחה שהכל יסתיים עכשיו ושמתחילים בשיקום. צריך להבין: יש בתים שנהרסו שצריך לבנות ולשקם, אבל חייבים לבנות ולשקם גם את הבית הנפשי שנהרס".

מלאים באשמת הניצולים

יצרנו קשר עם פרופ' ג'ודית לואיס הרמן, כיום בת 82, במקום מושבה בארה"ב, בבקשה שתחלוק עם "ישראל היום" מעט מניסיונה רב השנים. לואיס הרמן סבורה שאף על פי שטראומת 7 באוקטובר ושבי הנשים והילדים היא חריגה, קיצונית ומתמשכת - הצוות הטיפולי יכול להיעזר בידע הקיים בתחום.

"יכולה להיות החלמה מלאה, אבל היא מחייבת לפני הכל תמיכה סוציאלית וסביבה בטוחה", מדגישה פרופ' לואיס הרמן. "ככל שהקורבנות מבודדים ועדיין נמצאים בסכנה - ההחלמה אינה אפשרית. זה מוכר לנו מאנשים שחיים באזורי מלחמה, כאלה שנמצאים בסיטואציה שבה הסכנה קיימת בכל מקום שאליו הם נמלטים".

לדברי לואיס הרמן, כדי להבין כיצד אפשר לטפל בטראומת שבי, חייבים להבין את משמעותו ואת ההשלכות ההרסניות ארוכות הטווח שלו על הנפש. "בשבי מתקיימים בין השובה לבין החטוף יחסי שליטה בכפייה. במצבים של שבי, התוקף הוא הגורם החשוב ביותר בחיי הקורבן. המטרה העיקרית של השובה היא לשעבד את השבוי באמצעות שליטה על כל היבט בחייו.

"במסגרת מחקר גדול שפרסם ארגון אמנסטי העולמי ב־1973 על שיטות כפייה, נמצא כי ארגוני טרור וסוחרים בבני אדם ובילדים לצורכי פורנוגרפיה ברחבי העולם משתמשים באותן טכניקות בשבי ובאותה התעללות".

לואיס הרמן מפרטת ששימוש באלימות הוא אחת הטכניקות. "מדובר בזריעת פחד ותחושה של חוסר ישע, לצד איום במוות או בפציעה אנושה. לאלה נוספים אכיפה בכפייה של חוקים גחמניים, ועונשים לצד מתן פרסים נועדו לגרום לשבוי לא רק לפחד מהמוות או מהשובה, אלא גם להיות אסיר תודה על כך שחס עליהם ואפשר להם לחיות. דרכים נוספות הן בידוד מחיקת זהות - דוגמת שינוי שם או החלפת לבוש ושידול להמיר את הדת".

לדבריה, כדי לשרוד בשבי הקורבנות נעזרים בתודעה אחרת, מה שבשפה המקצועית מכונה דיסוציאציה. "הם מדכאים מחשבות מרצון, מצמצמים את החוויה הנפשית - למשל, נמנעים מלזכור את יקיריהם כיוון שזה מכאיב מדי. נמנעים ממחשבה על העתיד כי היא מייצרת געגוע ותקווה שמולידים אכזבה וייאוש. גם תחושת הזמן משתנה.

"מחיקת העתיד והעבר גורמת לתחושת הווה שאין לו סוף. הווה מסויט. הכלים הנפשיים שתומכים בהישרדות בשבי עשויים ללוות את הקורבנות עם השחרור ולהימשך גם עשורים אחר כך".

למרות ההשלכות הנפשיות ההרסניות של שיטות הכפייה, פרופ' לואיס הרמן משוכנעת, כאמור, שאפשר להגיע להחלמה מלאה. "זה לא תהליך מהיר, אין מרשם לתרופה שלוקחים וזה עובר, אבל תמיד מפתיע אותי לראות איך גם ילדים שגדלו בסביבות הכי מפחידות, מאיימות ומתעללות, משמרים בדרך כלשהי תחושת הוגנות ויכולת היקשרות בריאה.

"היו לי מטופלים שלא היה להם אדם אחד בעולם שבו הם יכלו לבטוח, למעט חיית המחמד שלהם. העמידות הנפשית שאת רואה בהישרדות שלהם מעוררת השראה בעיניי. מי שגדל או נחשף לנסיבות כה איומות, שראה את הגרוע ביותר שהאנושות מסוגלת לה - צריך להיות מוקף באנשים שמייצגים את הטוב ביותר. באנשים שמבקשים לטפל ולרפא".

לואיס הרמן מספרת שבדרכם להחלמה, שורדים רבים מחפשים לסייע לאחרים ולעורר מודעות. "הפסיכיאטר רוברט ג'יי ליפטון, שחקר הישרדות פסיכולוגית של ניצולי אלימות קיצונית, קורא לזה 'משימת השורדים'. מי שיש לו 'משימת שורד' יכול להחלים היטב".

מה המדינה ואנחנו, כחברה, יכולים לעשות כדי לסייע לפדויי השבי להחלים?
לואיס הרמן: "זה צריך להתחיל בממשלה. היא צריכה לשים את השבת החטופים, את ביטחונם ואת הטיפול בהם בראש סדר העדיפויות. לייצר מערכת תמיכה שמסוגלת לשמוע את הסיפורים שלהם, את המציאות האמיתית של החוויה שלהם.

"אי אפשר לצפות מהחטופים להיות גיבורים ולחיות על פי אידיאלים של גבורה, ובהחלט אסור להאשים אותם או לבייש אותם על מה שקרה להם או על האופן שבו הם שרדו. השבויים מלאים באשמת ניצולים. 'למה אני ניצלתי ואחותי נרצחה?' אין לזה תשובה. זה לא קשור לשום דבר שהשבוי או החטוף עשו. הסביבה שמקבלת את המשוחררים חייבת לחגוג את חזרתם - ולתת להם את התמיכה הנדרשת".

פרופ' בן־אריה: "הבנו שאנחנו עוסקים בטראומה שלא הכרנו. תחילה חשבנו שיש דמיון לטראומת התעללות בילדים, שבה הקורבן חווה תחושת בגידה. ואז הבנו שכאן נוסף גם האלמנט של הכישלון. זה חזק במיוחד אצל הילדים"

אחת מדרכי הטיפול היעילות ביותר, לדברי לואיס הרמן, היא קבוצות תמיכה. באוניברסיטת קיימברידג' היא כתבה יחד עם קולגה את המדריך לניהול קבוצות תמיכה למחלימים מפוסט־טראומה.

"קבוצות תמיכה וקבוצות עזרה עצמית ללוחמים לשעבר מווייטנאם נמצאו כיעילות מאוד", היא קובעת בראיון. "בקבוצות הם מבינים זה את זה, יכולים לדבר על כל הדברים שהם מתביישים בהם או מפחדים מהם, דברים שאנשים שלא היו שם עלולים שלא להבין או להטיח נגדם ביקורת, להאשים אותם ש'לא היו אמיצים מספיק'.

"בקבוצות הם יכולים לשתף בסיפורים שלהם, להבין איש את רעהו, למצוא נחמה. גם בקרב נשים שעברו התעללות בילדות - קבוצות התמיכה מרפאות מאוד. בבית החולים בארה"ב ניהלנו הרבה מאוד קבוצות תמיכה לשורדי טראומות, מכיוון שהן מאוד מעצימות, שוברות את הבידוד ומאפשרות תמיכה וריפוי. אני בטוחה שזה יכול להועיל גם במקרה הישראלי".

noam.barkan@gmail.com