תכלי, שנה ארורה: בואו ננסה לזכור שצלם אנוש גובר על כל רוע

לוח השנה העברי הוא לא רק כרוניקה יבשה, תאריכים ומשבצות. לוח השנה העברי מספר סיפורים. ובאופן מופלא למדי הסיפור הפותח מצליח למזג בין בריאת העולם והאדם לבין רעיון הסליחה, כאילו מדובר בשילוב מתבקש.

אנחנו לא ממש מתעכבים לחשוב על כך. הדברים כל כך מוטמעים בדנ"א התרבותי שלנו. אבל ככה זה עם סיפורים עתיקים ומכוננים, ובכל שנה "בבוא אלול אלינו", ולא משנה כמה קשה היתה השנה וכמה ארורות היו קללותיה, אנחנו חוזרים לדבר ולקרוא ולכתוב על התחדשות ועל האדם והעולם, ועל היכולת המופלאה והלא ברורה מאליה לסלוח ולהיסלח. כאילו הקשר בין כל אלו ברור ומובן מאליו.

כשאדם מבקש סליחה, הוא נמצא במקום הכי אנושי שלו. כשאדם מבקש שכולם יכו על חטא, מוטב לו שיתחיל מהחזה האישי שלו, ויכה חזק מספיק כדי להרגיש, אבל לא יותר מדי חזק - כדי לא להפוך את כל זה להצגה מביכה. כשאדם חוזר בו לא רק ממעשה בודד שעשה, אלא מדפוס מחשבה שליווה אותו, מפרדיגמה שהיתה חלק מהזהות שלו, הוא הולך אפילו כמה צעדים הלאה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, של ערב בוא שנה חדשה - לברכה, אמן - ולהזכיר דבר חכם ומטריד מאוד ששמעתי באחד הפודקאסטים של אפרת שפירא־רוזנברג וד"ר מיכה גודמן. ברגע מסוים גודמן מודה ביושר בקריסתה של אמונה. הדברים נאמרים בעקבות מה שעבר עלינו השנה, והווידוי האישי של גודמן, הוגה דעות אמוני וליברלי, נשמע באוזניי כמו קינה כואבת על תפיסת עולם שגם אצלי קרסה.

הוא פתח בציטוט פופולרי: "בן אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". היו ימים שבהם אנשים נשבעו באמירה הזאת, שמיוחסת למחזאי הרומי טרנטיוס. בחוגים ליברליים היא היתה מעל לכל מחלוקת. האנושיות היא אוניברסלית.

האנושיות לא מסתכמת רק בכך שכולנו יונקים זקופים והולכים על שתיים. לאנושיות יש גם איזו איכות פנימית, מוסרית, ואם אני בן אדם, אני בוודאי יכול להבין כל בן אנוש אחר. לא משנה מה שפתו או תרבותו, באילו עקרונות הוא מאמין ומול איזה המנון הוא עומד דום.

הוא אדם ואני אדם, ולכן יש לנו בסיס רחב ומוצק שעליו אנחנו יכולים להתחבר. להגיע להבנה ולאמפתיה. גם אם קשה לנו לקלוט מה מצחיק בבדיחות של יפנים, ואיך העמים ממרכז אמריקה מסוגלים ללעוס סוכריות בטעם של עץ מעופש, ברוב הנקודות אנחנו כן יכולים. כי האחר הוא אנחנו, וכולנו בראש ובראשונה בני אנוש, ומשום כך כל דבר אנושי אינו זר לנו

כך באמת האמנו. עד ל־7 באוקטובר. באותו יום בלהות ראינו התפרצות של רוע וזוועה שאין לנו דרך בעולם להבין. בין השאלות שישראלים רבים שאלו את עצמם, מאז ועד היום, נשאלה גם השאלה: ומה, הנוחבות הארורים לא ידעו שזה עומד להתנקם בהם? הם לא ידעו שבמו רשעותם המפלצתית הם מחריבים את עזה? מה הם חשבו שהם עושים, ולמה לעזאזל הם שמחים כל כך?

גודמן מצטט בהקשר הזה את הרב יונתן זקס זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי של חבר העמים הבריטי. הרב זקס טען שאנחנו יכולים להבין רוע שבא ממניעים אגואיסטיים. ברור שכולנו מגנים כל פשע, אבל משהו בתוכנו יכול להבין למה שמישהו ירצה לגנוב מיליון דולר, לנקום באדם שמירר את חייו, או להעביר 11 מוצרים בקופה של מקסימום עשרה פריטים.

העובדה שעד עתה אנחנו לא יודעים על עזתי אחד שאפשר להגדירו "חסיד אומות העולם" לא פשוטה לעיכול לאוהבי אדם באשר הם. זו השלכה שוברת לב של אמונה תמימה

מה שאנחנו לגמרי לא מסוגלים להבין זה את הרוע של הקצינים הנאצים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. ברשותם היתה רכבת תקינה אחת, והם היו צריכים להחליט מה לעשות בה: האם לשלוח בה ציוד חורף לחיילים הגרמנים שקפאו מקור בחזית הרוסית, או לשלוח עוד כמה אלפי יהודים להשמדה - והם בחרו באפשרות השנייה.

הם כבר ידעו שגרמניה עומדת בפני תבוסה, ידעו שהם גוזרים את דינם של חבריהם, אבל הם העדיפו שעוד כמה יהודים יישלחו למשרפות. לרוע מהסוג הזה הרב זקס קרא "רוע אלטרואיסטי". וזה רוע שלא מתיישב על דעתנו.

ישראל פוגשת את הרוע הזה. גם בעבר פגשנו בו, ולא תמיד ידענו לקרוא לו בשם. ניסינו להעניק לו כל מיני הסברים כדי ליישב אותו על דעתנו, ואפשר גם להבין למה: לא רצינו להיפרד מהנחת היסוד האנושית, מה גם שמשהו בתוכנו - ולא משנה מהי עמדתנו הפוליטית - לא מסוגל ולא בנוי לעכל סוג כזה של התנהגות. רוע לשמו.

רוע שמטופח בידי הכלים הדתיים והלאומיים. רוע שמוכן להקריב את חייו שלו ואת חיי הקרובים לו רק כדי לקצור עוד מוות ועוד כאב. העובדה שעד לרגע זה איננו יודעים אפילו על עזתי אחד שאפשר להגדיר אותו כ"חסיד אומות העולם" אינה פשוטה לעיכול עבור מי שחשב שהוא אוהב אדם באשר הוא. וכן, אני מזדהה עמוקות עם שיברון הלב של מיכה גודמן. שיברון לב שכרוך בהשלכה של אמונה תמימה ואהובה, שאנחנו חייבים לה כמה רגעים קסומים בחיינו.

נדמה לי שגם טרנטיוס הרומי עצמו היה נאלץ לעדכן את דבריו למשהו דוגמת: "בן אנוש אני, אבל יש לי סטנדרטים. ולא כל תרבות היא אנושית בעיניי". מה לעשות, אנחנו חיים בתקופה שבה מסוכן להחזיק בתפיסות עולם תמימות. משהו רע עובר על העולם.

כשמביטים אל הברית המוזרה שמתרקמת בין הלהט הדתי של איראן לבין הלאומנות החילונית של פוטין, מבינים שזה לא בלעדי לאידיאולוגיות דתיות פנאטיות. נאחל לעולם יום הולדת שמח. נאחל לו שיזכה לשנה הבאה. ובמקום שבו אין אנשים, נשתדל אנחנו להיות האנושיות.

ערב ראש השנה הוא באמת זמן מעולה לחשבון נפש. הנה שתי מחשבות:

1. מנהג עשו להם כמה חכמים, שבכל פתיחת שנה עברית חדשה לוקחים את צירוף האותיות של שמה, ובאמצעות התחכמות בסיסית מנסים להפיק ראשי תיבות חביבים שאולי גם ישפיעו על המציאות עצמה.

מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה השנים תמיד נפתחות ב"תש...", זה גם פשוט יחסית. מתחילים ב"תהיה שנה" וכו'. הנה לפני שנה, למשל, הציע אדם חכם את "תהא שנת פחות דרמה". ואני אומר - בואו נכיר בכישלון, ואולי פשוט נפסיק עם המנהג הזה, ודי.

2. לאחרונה יצא לי לנהל ויכוח נעים עם אדם חכם ונחמד שלא מסכים כמעט עם שום מילה שאני אומר. לתדהמתי האינסופית, הוא הצליח לומר לי את זה בלי לקלל ובלי לאחל אסונות למשפחתי. לא תאמינו איזה כיף היה לי להתכתב איתו.

במייל האחרון (בינתיים) התייחסתי לתואר דוקטור שמופיע בחתימה האוטומטית שלו, ושאלתי מה תחום המחקר שהוא עוסק בו. הוא ענה שהוא חוקר את חכמי צפת וירושלים לפני כמה מאות שנים.

לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: למה כולכם חוקרים רק את החכמים? האם לא היה עדיף לחקור דווקא את הטיפשים? הרי גם בצפת וגם בירושלים, כמו בכל מקום, היו אי־אלו דבילים, סתומים ואף אהבלים פה ושם, ולא פעם נדמה שההשפעה שלהם על ההיסטוריה לא נופלת מזאת של החכמים.
דווקא בנקודה הזאת נרשמה בינינו הסכמה. אתם רואים שאפשר? שנה טובה.