גורל אחד שם אותנו כאן: הורי התצפיתניות שנפלו במוצב נחל עוז זועקים את זעקתן המושתקת

תביטו להן בעיניים. בשקט. כאן לא תוכלו להאזין לצחוק המתגלגל. לשירה המיוחדת, השמחה, ב"טי טיים" - ארוחת השישי המסורתית שאהבו כל כך. גם לא לקול היציב, המקצועי, שלהן שהזהיר והתריע במשך חודשים. או לדיווחים המטלטלים של אותו בוקר נורא.

תראו את החיוך הטוב שלהן שהונצח. את המבט חדור השליחות והחוכמה. עכשיו לא תוכלו לשמוע את הנשימה המבוהלת בחושך. את המילים האחרונות שנלחשו ביניהן כשברקע ירי וצרחות בערבית. את הדי הפיצוצים ולהבות האש המאכלות, וגם לא את דממת המוות שהקפיאה את הדם וממשיכה להדהד עד לרגע זה באוזני ההורים השכולים.

הם מגיעים למקום המפגש באוניברסיטת רייכמן בהדרגה. אימהות ואבות שרק הגורל והמחדל קיבצו אותם יחד. תפרו ביניהם חוטים שקופים של יגון - שחיבר אותם מבלי לבקש רשות. כבר יש להם את החיבוק המיוחד שלהם. את המבט והשתיקה שמאחדת. את הדאגה למי שלא מצא כוח לצאת היום מהבית - כי יש ימים שבהם כבר אין אוויר לנשום.

הם מתקבצים לתמונה משותפת, ביחד, כדי לזעוק את זעקתן המושתקת של הבנות האמיצות שלהם. קול זעקת התצפיתניות שהופקרו ונטבחו ונחטפו.

עדנה מור מצמידה אליה את התמונה של שיראל ז"ל. כל צעד פוצע לה את הלב. לכאן היתה אמורה להיכנס בחיים הקודמים, עם הילדה שלה, המוכשרת. הפסנתרנית המחוננת שחלמה ללמוד פסיכולוגיה אחרי השחרור.

אילנה ניסני מגיעה עם הבת ספיר. בידיה היא מחזיקה בתמונה של שחף ז"ל, אחותה של ספיר. בתמונה היא עם רעמת התלתלים המהפנטת והמשפט שהקדישה לבנות בערב שמחת תורה, ב"טי טיים", אז נערכה מסיבת הפרידה שלה מחברותיה במוצב נחל עוז: "תעשו אחד בשביל השני ולא בשביל לקבל, אלא באמת מהלב".

ימים אחדים אחרי אותה שבת, שחף היתה אמורה לסיים את השירות - ושתיהן, אמא ובת, כבר תכננו את הנסיעה המשותפת שלהן לאמסטרדם.

כשבני המשפחות עומדים ביחד, ליד הכיסאות האפורים הריקים, שמזכירים את המוצב החרוך, אפשר להרגיש את כובד הצער שמרחף מעליהם כמו חופה בלתי נראית. יש כאן שכול מרוכז ושונה שקשה להגדיר. הוא מעורבל בזעם גרעיני, בתסכול מרתיח דם, בכעס יוקד. בחוסר אונים טורדני. ובחידלון איום מול טרגדיה בסדר גודל תנ"כי, שיכולה היתה אולי להימנע.

"אם רק היו מקשיבים להן אז לא היתה היום אימא אחת בוכה, לא היה אבא אחד מתאבל. היו מצילים את כל העוטף", כך אומר משה עמר, אביה של שירת ים ז"ל. היא היתה בת 19 והספיקה להגיע בפעם הראשונה למוצב באותו סוף שבוע של שמחת תורה. "כבר בקורס אמרו להן שבחג תפרוץ מלחמה. היא שלחה לי תמונות מהגבול. ראיתי שם קיר מפריד בין המוצב לבין עזה, כאילו הם שכנים. בכל יום שעובר אני מבין כמה הפקירו אותה".

משה עמר, אביה של שירת ים ז"ל: "אם רק היו מקשיבים להן, לא היתה היום אימא אחת בוכה, אבא אחד מתאבל. היו מצילים את כל העוטף. כבר בקורס אמרו להן שבחג תפרוץ מלחמה. היא שלחה לי תמונות מהגבול. אני מבין עד כמה הפקירו אותן"

משה מספר על ילדתו: "היו לה מיליון חלומות לעתיד, אבל היא בעיקר רצתה להתחתן ולבנות בית. היתה ילדה טובה. תמיד ראתה את האחר. היתה כותבת, תופרת, מטיילת בשדות, רוכבת על סוסים, מדריכה בצופים, צוללת, מצטיינת בבית הספר ובקורס, פייטרית. היה ברור שהיא הולכת לטרוף את העולם. איבדנו נכס. זה כאב אדיר", הוא אומר, ובקולו רסיסי אובדן דוקרים.

המחבל הסתכל בחזרה

למפגש הגיעו אבי ועדי, הוריה של רב"ט נועה מרציאנו ז"ל; גילי וחגי, הוריה של סמל יעל לייבושור ז"ל; יגאל ואילנית, הוריה של רב"ט הדר כהן ז"ל; עדנה ויורי, הוריה של סמל שיראל מור ז"ל; מירה ופיני, הוריה של סמל אביב חג'ג' ז"ל; משה וקרן, הוריה של רב"ט שירת ים עמר ז"ל; אילנה וספיר, אמה ואחותה של סמ"ר שחף ניסני ז"ל; נוי וזיו שטיינר, בני הדודים של רב"ט מיה ויאלובו פולו ז"ל; ארז וסיגל, הוריה של סמ"ר נועה פרייס ז"ל; ליאור וענת, הוריה של סמ"ר ים גלס ז"ל; ואייל אשל, אביה של סמל רוני אשל ז"ל.

נוסף על כך שוחחנו עם שחר, אחותה של סמל שי אשרם ז"ל; אדוה, אמה של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל; ברק, אביה של סמ"ר עדי לנדמן ז"ל; ועם משפחותיהן של סרן שיר אילת ז"ל וסמל שירה שוחט ז"ל.

אחת־אחת הן היו מלח הארץ. מוכשרות, חכמות, מלאות אהבה ושמחה ומוטיבציה ורצון אדיר לשרת את המדינה. הן הגיעו לתפקיד והבינו, אולי יותר מהמפקדים ומראשי המדינה, את גודל השליחות, את האחריות שמוטלת על כתפיהן. "פספוס" ו"החמצה" הן מילים עדינות מדי. גם "חלל". גם "מחדל". "פשע מדיני", קוראת לזה עדנה.

לומר "לא ידענו", או "ההתרעות לא הגיעו אלינו" - זאת הקטנת ראש שלא הולמת מנהיגים. הרי זה היה מול העיניים של כולם. סיגל פרייס, אמה של נועה, מחזירה אותנו למראות שפורסמו בשבועות שקדמו לפלישה הקטלנית. לתקופת חגי תשרי, בדיוק לפני שנה. למהומות ולהפרות הסדר האלימות לאורך הגדר - ימים ארוכים ברצף. התגרויות בלתי פוסקות, הבערות צמיגים, ירי לעבר כוחות צה"ל והנחת מטענים.

מעבר ארז נסגר אז לכניסת פועלים פלשתינים, והמצב הביטחוני הסלים בעקביות. העזתים הציתו עמדה של צה"ל. לא רק התצפיתניות התריעו. גם ראשי המועצות בעוטף אמרו: "המחבלים מרגישים על הגבול כמו בטיילת. זה ייגמר באסון". העידוד לפורענות הגיע באופן מכוון מחמאס - גם אחרי שצה"ל תקף עמדות של הארגון. לא כך נראה ארגון מורתע.

התצפיתניות ידעו ודיווחו ושיתפו גם את ההורים. מי שלא רצתה להדאיג - סיפרה לחבריה. שיראל, למשל, אמרה לחבר אחרי סוכות שהיא מפחדת לחזור לנחל עוז. "לחברה אחרת היא סיפרה לפרטי־פרטים את התסריט של 7 באוקטובר. כל מה שהיא חששה מפניו - קרה", אומרת עדנה.

"אחת התצפיתניות ראתה שיירה של מכוניות, אחת מהן יוקרתית וממנה יוצא בן שטן. התצפיתנית מגדילה את התמונה, והוא מסתכל עליה ועושה לה שלום. היא התחילה לצרוח למפקדים 'איך הוא רואה אותי?', הם עשו ריגול נגדי".

נועה מרציאנו, שנחטפה ונרצחה בבית החולים שיפא בעזה, אמרה באותם ימים מתוחים: "אמא, אחרי סוכות תתכוננו". בשבועיים הראשונים שלה במוצב היא סיפרה להורים שהתצפיתניות מתריעות, אבל לא מקשיבים להן. "מגיעים אנשים מהצד הפלשתיני, וכמו שאני מתצפתת עליהם - הם מתצפתים עלי".

שי אשרם כתבה לאחותה: "יש מלא בלגן בגזרה". "ביום ההולדת שלה שלחתי לה אוכל", מספרת שחר, אחותה. "היא כתבה לי 'איך נפלת עלי טוב. בדיוק היה הפס"ד (הפרעת סדר) ממש קשה". מעבר לזה היא לא סיפרה, כי זה מסווג. שחף ניסני הזהירה: "הם רוצים לעשות לנו 50 שנה לכיפור".

מיה ויאלובו פולו, בת יחידה להוריה, לא שתקה גם היא. "והכי עצוב", אומר זיו שטיינר, בן דודה, "שהן ידעו והרגישו שזה יקרה. הן דיווחו והשתיקו אותן, כי הן סתם תצפיתניות זוטרות. הן ראו את הטנדרים ליד הגדר. את איסוף המודיעין של הצד השני. הן דיווחו בצורה מסודרת. חטא היוהרה של כל המפקדים הבכירים הוביל לאסון הכי גדול שידענו".

זיו, בן דודה של מיה ויאלובו פולו: "הכי עצוב שהן ידעו והרגישו שזה יקרה. הן דיווחו והשתיקו אותן, כי הן סתם תצפיתניות זוטרות. הן ראו את הטנדרים ליד הגדר. את איסוף המודיעין של הצד השני. חטא היוהרה של הפיקוד הבכיר הוביל לאסון הגדול"

לא להסיט עיניים

שבוע לפני הטבח, ב־29 בספטמבר, בערב סוכות א', מזכירה סיגל, התראיין גם מפקד בכיר בצה"ל לניר דבורי בחדשות 12. "אנחנו פוגעים בהם, רואים אותם בורחים ורואים את החשש שלהם להגיע... הם לא מצליחים לעבור את המכשול".

כשרואים עכשיו את התמונות מאותם ימים הדעת נטרפת. מאות עזתים בלבוש אזרחי, ובהם ילדים, צובאים על הגדר, מפוצצים מטענים, זורקים בקבוקי תבערה, יורים מנשקים ארוכים. "זה היה שם מול העיניים של כולם. אף אחד לא אתגר את המערכת", אומרת סיגל. באותו ערב חג נפתח מחדש גם מעבר ארז לכניסת פועלים מעזה, לאותת לחמאס ש"שקט ייענה בשקט".

והתצפיתניות, הבנות שלהם, ראו את הכל. "אביב שיתפה אותנו שמשהו לא נורמלי קורה", מספרת מירה חג'ג'. "היא שיתפה שמדי יום הם מתקרבים יותר מדי לגדר. שמים מטעני חבלה, מפוצצים, בודקים, מתאמנים. בכל ערב היה להן תדריך על פשיטה.

"היו כל כך הרבה הפרות סדר, ילדים עזתים חצו את הגדרות, עמדו על עמדות הצלפים שלנו, ולצה"ל אסור היה לעשות להם כלום. אביב סיפרה את זה ברמות זעזוע - שהכל מתפורר, מתפרק, שהכל מותר. אבל היא לא דאגה לעצמה".

זה היה התפקיד שלהן. אסור לתצפיתנית להסיט את המבט מהמסך אפילו לרגע. "בתוך שנייה מישהו יכול לצאת ממנהרה, ואם הבת שלי היתה מסיטה את המבט - היא היתה מקבלת 28 יום בבסיס", אומר פיני, אביה של אביב. "למה לא דורשים אותו הדבר ממי שמעליהן?" שואלת מירה. "הרי הסיטו פה עיניים מהמסכים בכל הרמות".

כבר בקורס הן לומדות שלא להפקיר את הפסקל שלהן (המסך שמולו התצפיתנית יושבת ושמציג חלק בגזרה; נ"ב). "הראו להן את סרטון החטיפה של גלעד שליט והסבירו להן שהוא נחטף כשהתצפיתנית לא הסתכלה לרגע", אומרת עדנה. "שיראל אמרה לי: 'זה תלוי בעיניים שלנו שלא יחטפו אף אחד, שלא תפרוץ מלחמה. זאת אחריות מאוד גדולה'".

גם אביב לא הפסיקה לדבר עם הוריה על משמעות התפקיד: "אימא, את לא יודעת איזה תפקיד אנחנו עושות. זה אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שיש בצה"ל לבנות, ואם יקרה משהו לחייל אחד - אני לא אסלח לעצמי כל החיים", מספרת מירה. "מתוך תחושת האחריות הזאת כל התצפיתניות פעלו".

אביב, ממושב גילת, היתה בת 19 במותה. עוד בגן גילתה רגישות נדירה לזולת. "ציירנו, ושאלתי אותה איזה צבע היא הכי אוהבת", מספרת אמה. "היא בחרה שחור. הזדעזעתי, ואביב הסבירה: 'אף אחד לא בוחר בשחור, והוא תמיד נשאר לבד'. זאת היתה הגישה שלה כל חייה". ההורים מספרים שאביב אהבה מוזיקה, וביחד עם דניאלה גלבוע שנחטפה הן ניגנו ו"הפיחו שם חיים".

ההודעות האחרונות בהתכתבות שלה עם אמה באותו בוקר מצמררות. אביב דואגת לכל המשפחה, מבקשת שינעלו, וב־7:38, כשהיא כבר מבינה שהמוות קרוב, היא מרגיעה: "יהיה בסדר, אימוש. בעזרת ה'. תקראו תהילים". "אני לא יודעת מאיפה היו לה הכוחות", אומרת מירה, "זה מעל הטבע".

"זהו. אני מתה"

קיבוץ נחל עוז, הממוקם במרחק כמה מאות מטרים ממוצב התצפית, היה עבור התצפיתניות בית. בכל רגע פנוי הן היו הולכות לבריכה, למרכולית, לשבת בכיף על הדשא. יום אחד ראו חברת קיבוץ מבוגרת עושה הליכה על גדר המערכת, ואחת התצפיתניות אמרה: "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה".

המשפט הזה הפך לכתובת על אחד הקירות במוצב. "זאת התמצית של כל מה שהיה שם", מספרת סיגל. "הבנות ידעו מה קורה בעזה, והן עשו את תפקידן להגן על הקיבוצים, להגן על התושבים ועל הילדים, לאפשר להם לחיות בשלווה".

בערב שישי, בזמן שבקיבוץ התכוננו לחגיגת 70 שנים לנחל עוז, חגיגה שהיתה אמורה להתקיים למחרת - כל התצפיתניות שלא היו במשמרת התכנסו סביב השולחן גדוש המאכלים והקינוחים שאמא של שחף הביאה למסיבת הפרידה. הן צחקו, שרו, ניגנו.

שחף שיתפה את חברותיה באומץ כיצד התגברה על חרדות ביטחוניות ובחרה דווקא בגבול עזה: "במקום שהיה בשבילי הפחד הכי גדול... ואז הגיע סבב הלחימה הזה. מילדה שלא זזה מהממ"ד יום שלם כי היתה אזעקה אתמול בניר עם, עכשיו אני יושבת במשמרות, מתקלחת, מכינה אוכל וצוחקת בזמן מבצע... בשבילי זה היה המאני טיים האישי... שם הבנתי שסגרתי את המעגל שלי". שחף הקריאה אז את הדברים, כשחברותיה מקשיבות ומתרגשות ביחד איתה.

מירה חג'ג', אמה של אביב: "היא סיפרה לנו בזעזוע על הפרות הסדר והמטענים, ומה שהיא ראתה – שהכל מתפורר ומתפרק. אבל היא לא דאגה לעצמה. בכל החודש שלפני היא העבירה אלינו את החשש שלה שחלילה יקרה משהו לחייל אחר"

למרבה הטרגדיה, הפחד הכי איום של שחף התממש. ב־11 באוקטובר, בשעות הצהריים, היא היתה אמורה לחזור הביתה אחרי החזרת הציוד שלה. בדיוק בשעה הזאת נכנסו לבית הוריה שני הקצינים שהודיעו ששחף נפלה בקרב. "איזה נפלה בקרב?", אומרת אילנה, "היא נרצחה בפיג'מה במיגונית".

לתצפיתניות לא היתה באותה שבת ארורה שום דרך להגן על עצמן. אפילו מפתח לנשקייה לא היה להן. שחר, אחותה של שי אשרם, לא מבינה למה. "גם אם הן לא ידעו לתפעל נשק, אם כל אחת היתה יורה כדור - לפחות הן לא היו נהרגות כמו ברווזים במטווח. אולי חלק היו מצליחות לשרוד. היה שם פייט, לפחות היא היתה נלחמת".

שי היתה בת 19 במותה. את כישרון השירה שלה גילתה המשפחה רק אחרי שנרצחה. בשל בעיה רפואית היא יכלה לעזוב את התפקיד, אבל התעקשה להישאר. "קיבלתי נחל עוז. אני מאושרת, אני תצפיתנית, אין סיכוי. אני לא עוזבת את התפקיד", כתבה לאחותה.

כבר באזעקה הראשונה התקשרה שי למשפחתה וביקשה שישמרו על עצמם. "המחבלים בתוך הבסיס שלי. אני רואה אותם", כתבה לאחותה. "כתבתי לה 'תירגעי, יש גולנצ'יקים. יחסלו אותם בעוד כמה דקות והאירוע נגמר'". אבל האירוע לא נגמר. בשלב מסוים שי וחברותיה, שהסתתרו במיגונית הפרוצה, החלו להיפרד. לאחותה היא כתבה "אני מפחדת. אני אוהבת אתכם".

"שי ראתה את המוות. כולן ידעו שהן עומדות למות. זה החלק הכי קשה", אומרת שחר.
"אני אוהבת אתכם, ואתם הייתם ההורים הכי טובים שאפשר לבקש. אני נשבעת", המשיכה שי וכתבה להוריה בשעה 7:30. תשע דקות אחר כך שלחה לאחותה הודעה: "יש פה חייל שצורח. קרה לו משהו". מבן דודה ביקשה שאם הוא יעמוד ליד אימא שלה - "תדאג שיחבקו אותה", וביקשה למסור גם לאחיינים שלה שהיא אוהבת.

אילנה ניסני, אמה של שחף: "אילו היא היתה יכולה לדבר, היא היתה אומרת היום להנהגה: 'אם לא התייחסתם להתרעות שלנו, ולא לקחתם אותנו ברצינות - אתם לא ראויים להישאר בתפקידכם. לא שמרתם על מי שנלחמו עד טיפת הדם האחרונה"

כשאני שואלת מה לדעתה שי היתה אומרת לנו היום, שחר מבהירה: "היא היתה בעיקר כועסת. 'אמרנו לכם, ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר'. היא היתה כל כך דעתנית, ופתאום זאת סיטואציה שלא היתה לה דרך להילחם בה. שי היתה עוד בורג במערכת. היא בעיקר היתה משתגעת - 'למה לא הקשבתם לנו?'".

בזמן המתקפה, מיה ויאלובו פולו, בת 19 מגבעתיים, ביצעה את תפקידה בחמ"ל ולא הורידה את עיניה מפסקל 91, שהיה באחריותה. "אמא, אני אוהבת אותך. אני מוגנת בינתיים. מקווה שייגמר מהר", שלחה ממספר הטלפון של אחת התצפיתניות.

"מיה היתה תלמידה מצטיינת. תמיד ידעה להיות שם בשביל אחרים", מספרים זיו ונוי, בני הדודים שלה שהגיעו לספר עליה במקום ההורים המרוסקים. "היא היתה החברה כי טובה של אמא שלה. כולה קרן אור. שמחה, צוחקת, מרימה כל סיטואציה שהיא נמצאת בה", נזכר זיו. ונוי מספרת: "היא ממש נהנתה ללכת לצבא, הבינה את המשמעות של התפקיד - להגן על התושבים של העוטף, והיתה גאה בזה".

מיה היתה במשמרת בין 4 לפנות בוקר ל־8. בהקלטות המעטות שצה"ל שחרר למשפחות שומעים אותה מדווחת על הפריצה הראשונה: "טרקטור פורץ את הגדר". "הבנות לא האמינו שלא יגנו עליהן", אומרת נוי בכאב. "היו למיה מלא חלומות. אין תחום שהיא לא נגעה בו - ריקוד, התעמלות קרקע, גלישה. ההורים שלה שניהם דוקטורים מומחים לביולוגיה. היא חלמה להיות רופאה או מיילדת. מגיל אפס כבר ידעה ספרדית ואנגלית", מספר זיו.

"זה לא משהו שאפשר להתגבר עליו", אומרת נוי. "אמא שלה, גלית, שמרה עליה מכל משמר ואיבדה את היקר לה מכל. מיה תמיד היתה עטופה. הבת הכי טובה שאפשר לבקש. חשוב שיזכרו אותה ואת כל התצפיתניות. הן הקריבו את החיים שלהן כדי שאולי משהו פה ישתנה ונצליח לחיות מתישהו חיים יותר נורמליים. לצערי, בלעדיהן".

"תפקיד התצפיתנית הוא בעל חשיבות רבה, אשר תורם להגנה על ביטחון אזרחי מדינת ישראל וגבולותיה, תוך שימוש ועבודה עם קדמת הטכנולוגיה של צה"ל". כך מוגדר התפקיד התובעני של התצפיתנית בפרסומים למועמדות לשירות צבאי.

"השירות שלהן היה קשוח", מספרת סיגל פרייס, אמה של נועה. "הן ניהלו את החיים בעצמן. המפקדים שלהן בגדוד לא היו איתן במוצב ולא היו איתן בקשר יומיומי רציף. הן היו מקבלות אספקה מינימלית של מזון שאיתה היו צריכות להסתדר.

"הן בנו את המשמרות בעצמן, בישלו לעצמן. בתוך כל זה הן הצליחו לייצר הווי מקסים. היו מוותרות על שעות שינה כדי להיות זו עם זו, ביחד. ציינו ימי הולדת. זאת שגרה קשוחה מאוד מצד אחד, ומצד שני מלאה בהמון חיים ושמחה.

"חשוב לי שיזכרו את החיים שהן יצרו שם. מפעים איך ילדות כאלה צעירות הצליחו לקחת אחריות כל כך גדולה, גם מבצעית וגם על עצמן. בשנה האחרונה נועה היתה בשיאה - עוצמתית, עצמאית, בטוחה בעצמה. היא היתה מאוד מפוקסת וחזקה".

מלבד העתירה שהגישו ההורים בבקשה לקבל את כל הקלטות הקשר של בנותיהם - המשפחות מתעקשות לשמר את המוצב כפי שהיה. עבור עדנה מדובר במוצב שהוא "מחנה השמדה". מקום שלדבריה כל מפקד בצה"ל חייב לבקר בו וללמוד מה קרה לפני שהוא מקבל על עצמו אחריות על חיילים.

סיגל פרייס, אמה של נועה: "הן בנו את המשמרות בעצמן, בישלו לעצמן. בתוך כל זה הן הצליחו לייצר הווי מקסים. זאת שגרה קשוחה, שמצד שני מלאה בהמון חיים ושמחה. מפעים איך ילדות כאלה הצליחו לקחת אחריות כל כך גדולה, גם מבצעית"

סיגל מבקשת לפעול להנצחת המוצב כאתר מורשת. "שילמדו על הקרבות ויידעו שהיו שם בנות צעירות שחיו חיים מדהימים בתוך מציאות קשוחה. אי אפשר לקחת את היופי ממה שהן היו, מהמסורות שלהן, מהשמחה שהן הכניסו לשם. הן היו זו למען זו ברגעי המשבר. צילמו סרטונים מצחיקים, שרו ועשו שטויות - ואת זה אני לא מוכנה שייקחו לנו".

נועה פרייס היתה בת 20 במותה. גדלה ביישוב הקהילתי מבועים שבנגב הצפוני. היא היתה אחראית על פסקל 100, ביחד עם שיראל מור ורוני אשל. "נועה רקדה, ניגנה בפסנתר. היה לה חשוב להגיע להישגים בזכות עצמה. היא למדה כימיה ומזרחנות בתיכון. בשניהם הצטיינה", מספרת עליה אמה. "היא היתה מדריכה באיחוד החקלאי. אוהבת אדם. אשת שיחה מבריקה. כשהיתה רואה שנעשה עוול לה או לאחרים, היא היתה זאת שמדברת".

"יש צרחות של ערבים"

סרטון האימה המטלטל מהמיגונית בבוקר 7 באוקטובר נחרט היטב בתודעה. חיילות צעירות, רובן עדיין בפיג'מה, מסתתרות, מבועתות. "זה מסלים", רועדת אחת מהן בקולה. ב־6:50 שירת ים כותבת לחברתה: "יש לוחמות עם נשק ב'הכנס'. יש יריות".

הודיאל, קרובת משפחתה של שירת ים, שאלה אותה איפה היא נמצאת. "בתגובה, היא שלחה לי את הסרטון. כתבתי לה: 'חיים שלי, תהיי חזקה. קיבלת טבילת אש. בהדרגה תכירי את הגזרה. את אלופה. לא סתם שמו אותך שם'".

ב־7:42 שירת ים כותבת "השם ישמור עלינו", וכעבור שלוש דקות מגיעה ממנה ההודעה האחרונה: "יש פה צרחות של ערבים. יורים עלינו. אני חושבת שאני הולכת למות".

גם נועם אברמוביץ הספיקה להיות במוצב יומיים בלבד. הכשרה שעברו היא וחברותיה כללה הדמיה בסימולטור של עשרה מחבלים שחודרים לבסיס, סיפרה לאמה. "קשה להבין איזו רמת אחריות יש בתפקיד הזה", אומרת אדוה. "נועם היתה גאה בעצמה ומאושרת. היא בחרה בנחל עוז - כי 'זו הגזרה הכי חמה, הכי מאתגרת והכי משמעותית למדינה'".

נועם היתה מנהיגה מלידה, מגנט חברתי. "אנשים פשוט הלכו אחריה. היא היתה אור. טרפה את החיים, חיה בעוצמה, היתה כל הזמן עסוקה. היא אהבה את המשפחה, את החברים, את הקהילה ואת המדינה. אהבה את בן הזוג שלה. סיימה את הלימודים בהצטיינות יתרה. היא היתה לוחמת צדק".

נועם הספיקה לעבור התלמדות על פסקל 91. בשיחה הראשונה בבוקר מותה אמרה להוריה: "אני מפחדת בטירוף. אוהבת אתכם". "היא אמרה את זה כמה פעמים, וגם בהתכתבויות היא כל הזמן חזרה על זה שהיא אוהבת אותנו. לא הבנו מה קורה. בדקות ההן היא כבר ידעה, לדעתי, שמותה קרב. בשעה 7:35 אמרתי לה 'תהיי מפוקסת ולכי להתחבא'".

נועם כתבה לעצמה לאורך השנים הרבה מסרים אישיים ומעצימים, שהפכו אחרי מותה לחלק בלתי נפרד מהנצחתה. למשל: "אדם אחראי לתת משמעות לחייו" ו"הכל אפשרי אם זה חשוב מספיק". אדוה: "אם היא היתה יכולה לומר לנו משהו היום, היא היתה מבקשת שנתאפס על עצמנו ונפסיק לריב. שנבין כעם שיש לנו משימה להתאחד ולהגן על עצמנו. שהגיע הזמן לתקן".

באותן דקות איומות הוריהן של התצפיתניות במיגונית קיבלו הודעות מחרידות. "שחף פחדה פחד מוות וידעה שלא תצא מהתופת", מספרת אילנה ניסני. "היא ידעה שזה הסוף. אני אכולת רגשות אשמה, איך לא הבנתי את הסיטואציה. חשבתי שמישהו יבוא ויציל אותן. הן לא ידעו כמה מחבלים נכנסו - פשוט ישבו שם בנות במיגונית וחיכו שייכנסו וירצחו אותן. הרגשה נוראית להן ולנו". ב־7:34 שחף שלחה לאמה את המילה "חיות", אך לחברותיה כתבה במקביל: "זהו, אני מתה".

"אילו היתה יכולה לדבר היום", נאנחת אילנה, "שחף היתה אומרת: 'אם אתם שם למעלה לא מתייחסים להתרעות שלנו, ולא לוקחים אותנו ברצינות, למה אנחנו פה בכלל? למה אנחנו משמשות לכם מגן אנושי 700 מטר מהגבול? אתם לא ראויים להישאר בתפקידכם. חיילים וחיילות בדרגות טוראי נלחמו עד טיפת דמם האחרונה. אתם לא ראויים להם בכלל. לא שמרתם עליהם ולא שמרתם עלי'".

באותה מיגונית נרצחה גם הדר כהן, בת 19 במותה. "הנסיכה של הבית, בת רביעית אחרי שלושה אחים. ילדה שתמיד דאגה לאחר ותמיד היה לה חשוב שנהיה יחד, מאוחדים כמשפחה", מתארת אמה, אילנית.

בתכתובות שמצאו ההורים אחרי מותה הודיעה הדר לאחת מחברותיה שהתצפיתניות מרגישות שהן לבד: "אם תהיה פשיטה, אין מי שיקפוץ להגן עליהן".

הדר עשתה משמרת מחצות עד 4 לפנות בוקר והתעוררה לתוך התופת. בשיחות שקיימה עם הוריה, עד שנותק הקשר ב־7:38, בעיקר דאגה למשפחה. "היא ביקשה שנשמור על עצמנו", מספרת אמה, אילנית. "אילו יכלה לדבר היא היתה מבקשת שנדע על כל המחדלים שהיו במוצב - החל מזה שלא היה להן חדר אוכל ועד לעובדה שלא הקשיבו להן! היא היתה מבקשת לעשות שינוי בגישה לתפקיד התצפיתנית, כך שגם בדרגים הבכירים יבינו את המשמעות כמו שהן הבינו אותה".

נועה מרציאנו, בת 19 במותה, ממודיעין, שרדה 32 ימים בשבי, עד שנרצחה בידי חוטפיה. היא חלמה לעסוק בהוראה אחרי שירות צבאי משמעותי. "נועה שאפה לצאת לקצונה", מספר אביה, אבי, ומציג קטע מהיומן שכתבה: "כבר הרבה שנים אני שואפת להגיע לקריירה צבאית ומכינה את עצמי להיות, או לפחות לנסות להיות, החיילת הכי טובה שאני יכולה להיות".

בסיום קורס התצפיתניות כתבה נועה: "הכל התחיל כשציפיתי לקבל מצרים וקיבלתי עזה, ומעט נשבר לי הלב. אבל אז הבנתי את היתרונות והיופי שבעזה, והמשמעות העצומה... מאוד התלהבתי מהעמדה שקיבלתי, והצלחתי ללמוד אותה טוב ומהר. נורא נהניתי גם ללמוד עם הבנות שאיתי בחמ"ל ולהכיר אותן טוב יותר".

אבי מספר על ילדתו: "היתה בה אהבה לארץ ולאדם. מגיל צעיר היא צעדה בשבילי ארץ ישראל. שאפה את ריחות האדמה ונגעה באבניה. היא היתה אמיצת לב, ולימים היתה מדריכה בתנועת של"ח".

"ידעה שזה הסוף"

התצפיתניות האמיצות בחמ"ל שהופקרו זכו ברגעיהן האחרונים להיות עם שלוש מפקדות צעירות וגיבורות. סרן שיר אילת, ממושב כפר שמואל, היתה המפקדת המוערכת והאהובה של התצפיתניות. באותו בוקר, בחמ"ל, היא דאגה להן כמו אמא עד לרגע האחרון.

הוריה של שיר זכו להאזין להקלטות הקשר שלה. "קשה לתפוס את היכולת שלה לפעול במקצועיות ובקור רוח כזה בגיל 20", מספרת אמה, איילת. "למרות שהיא ראתה את כל הזוועות מול המצלמות, היא דיברה בקשר בצורה מדויקת וללא פחד, העבירה מידע לכוחות הלוחמים תוך הבנה מלאה של האירוע החריג ודאגה לחיילות שלה בכל השעות שבהן שהתה בחמ"ל.

"היא לא דיברה איתנו באותה שבת. לפי עדותה של מאיה, התצפיתנית היחידה שניצלה מהחמ"ל, שיר דאגה שכל החיילות שלה ייצרו קשר עם משפחותיהן. עולות בנו מחשבות על מה שיר הרגישה ברגעים האחרונים. האם פחדה וידעה שזה הסוף?".

שיר תמיד דאגה לחיילות שלה. תמיד היתה קשובה ומעלה הכל לדיוני הערכת מצב ולדרגים הבכירים. "היא האמינה בכל ליבה בצבא", ממשיכה איילת. "אנחנו בטוחים שהיא ושאר הבנות האמינו שיבואו להציל אותן. אם היא היתה יכולה להעביר לנו מסר היום, הוא היה ברור: שיר לא תנוח על משכבה בשלום עד שהחיילות שלה, החטופות בעזה, ישובו הביתה, ביחד עם כל שאר החטופים.

ביחד עם שיר בחמ"ל היתה גם סמ"ר ים גלס, בת 20 במותה, ממודיעין. בשנות התיכון עזבה ים עם משפחתה להולנד, בעקבות עבודתו של אביה. היא היתה תלמידה מצטיינת והקימה עם בני כיתה נוספים הרכב מוזיקלי שבו היתה המתופפת. כשסיימה את התיכון החליטו ההורים לחזור לארץ, כדי שים ואחיה יתגייסו לצבא.

אחרי שנה בגדוד 414 היא יצאה לקורס פיקוד והוצבה, לבקשתה, כמפקדת במוצב נחל עוז. היא נכחה באינספור אירועים ובשלושה סבבי קרבות. באותה שבת בחמ"ל היא תפקדה עד לרגע האחרון.

"לא היה בה פחד. היא ידעה שאם תקפיץ כוחות הם יבואו. אבל הם לא באו. הן היו שם שעות והם לא באו", אומרת אמה, ענת. "היא היתה מוכשרת בכל, בציור ובכל המקצועות הריאליים". כבר קנתה כרטיס טיסה ליפן ולהולנד אחרי השחרור, ותכננה גם טיול עם אמה לניו יורק - מספרים בני המשפחה. בהמשך תכננה ים ללמוד הנדסת מחשבים.

אליהן הצטרפה לתגבר את החמ"ל סמ"ר עדי לנדמן, בת 19 וחצי במותה, מיוקנעם עילית, שסיימה קורס מפקדות רק חודש לפני השבת השחורה. את החפיפה כמפקדת היתה אמורה לסיים באותו בוקר. היא דאגה לבנות, וידאה שהן בסדר, ניסתה לשמור על ההומור ועל הצחוק גם ברגעים הקשים ביותר בחמ"ל - כך סיפרו ניצולים להוריה.

"עדי אהבה את החיים, היתה חכמה ומלאת שמחה. אהבה לבשל, לאפות ולשמוח עם חברותיה. בכל מעגל חברתי, למרות ביישנותה, היא הפכה למסמר הערב", מספר אביה, ברק. "היא היתה צינית, וביטאה את זה בסרטונים מצחיקים בטיקטוק - כך משכה אליה עשרות אלפי עוקבים.

"כשהיתה בכיתה ה' היא הצטרפה ללהקת צעירי יוקנעם, שם גילינו את כישרונה כזמרת, כשחקנית וכרקדנית. בתיכון היא למדה במגמת אדריכלות, והחלום שלה היה לשלב בין התחומים".
"אשרו קבלה"

7 באוקטובר, 6:29 בבוקר. יעל לייבושור, בת 21 במותה, ממושב גיאה הסמוך לאשקלון, מביטה במסך פסקל 76 - שמתצפת על מוצב נחל עוז עצמו. היא רואה את האסון מתקדם אליה ומדווחת במערכת הקשר: "אני רואה ארבעה אנשים שיורדים לכיוון הגדר, אשרו קבלה!".

"אחרי הפצצת המכשול שעליו היא מדווחת נשמע בקשר הקול האמיץ שלה מבשר במקצועיות מפעימה על קבוצת המחבלים הראשונה שחדרה לישראל. קולה נשאר חזק למרות הבעתה שאוחזת בה: "קודקוד גרנט, קבל שאני מזהה בערך כ־15 אנשים שצמודים לחומה המזרחית של המוצב. הם נמצאים בתוך המוצב".

"יעל הוכיחה את עצמה עד הרגע האחרון. ההקלטות שלה הן ההוכחה הגורפת לאחריות ולגבורה", אומרת אמה, גילי. "היא דיווחה על עצמה, על כך שמחבלים מגיעים אליה. יעל היתה ילדת טבע, אהבה לטייל. עשתה שנת שירות בחברה להגנת הטבע, ורצתה להתמחות בביומטריקה או בביומימטיקה - תחום שרותם את חוכמתו הגדולה של הטבע לפיתוח טכנולוגיות לתועלת האדם.

"היא אהבה לרקום, זאת היתה התרפיה שלה. על הקבר שלה כתבנו: 'אוהבת אדם, נושמת מדבר, רוקמת חברויות'. לכל חבריה היא רקמה סימניות ועטיפות חוגרים. אהבה לרקוד פלמנקו".

ומה היתה אומרת לו יכולנו לשמוע את קולה עכשיו?

"יעל היתה אומרת - 'אנחנו עמדנו במשימה'".

באותו חמ"ל נספתה גם סמל שירה שוחט, בת 19 במותה, ממודיעין. "שירה אהבה מאוד את התפקיד ואת חברותיה, הבינה כמה התפקיד שלה משמעותי", מספרים בני משפחתה. "את הכומתה בסיום הקורס היא קיבלה מהמפקדת עם המשפט שאפיין אותה: 'בדיוק כמו שאת ככה זה טוב', ובאמת, כך היתה שירה שלנו – מושלמת בשבילנו.

"היא התריעה על המצב החמור בגזרה, פחדה ממלחמה שתגיע ממש בקרוב. שירה היתה ילדה של שמש ואור, ים וטיולים, שמילאה את משפחתה בגאווה. היא היתה חברת אמת ולא ויתרה לעצמה מעולם. היא הספיקה לכתוב להורים הודעה וביקשה שלא ידאגו לה. היא חלמה ללמוד רפואה ולהציל חיי אדם".

ככל שידוע למשפחות, המחבלים זרקו רימונים עם גז מורעל והעלו באש את החמ"ל רק סמוך לשעה 12. מה עבר על הבנות באותן שעות שבהן המתינו לחילוץ או למוות? על השאלה האיומה הזו קשה לענות.

"אם רוני היתה יכולה לדבר, היא היתה מבקשת ממני: 'אבא, תוציאו את כל האמת לאור. שמי שאחראי יודח וייענש", אומר אייל אשל, אביה. "רוני חשבה שהתפקיד שלה הוא שליחות ממדרגה ראשונה. היא סיפרה הרבה על הזלזול, ההפקרה וחוסר המודעות של המפקדים. היא סיפרה על שרשרת פיקוד שלמה שחוטאת לתפקיד שהיא אמונה עליו".

אייל אשל, אביה של רוני: "גילינו שבחמ"ל היה חדר תקשורת שנשאר נעול באותה שבת ולא ניזוק. למה לא נתנו להן הנחיה שאם קורה משהו - שינעלו את עצמן שם? למה לא היה סולם מילוט בשירותים? ציוד לכיבוי אש? אף מפקד לא הודח מאז"

כל הורי התצפיתניות בפורום "הקול שלהן" נאבקים כעת על הקמה של ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את כל שרשרת המחדלים. אייל: "בחמ"ל היה חדר תקשורת. גילינו את זה בדיעבד. הוא נשאר נעול באותה שבת. לא ניזוק, נשאר ללא פגע. שם השרתים, המחשבים, כל הציוד נשאר עומד.

"למה אף אחד לא נתן להן הנחיה שאם קורה משהו - שייכנסו לחדר התקשורת וינעלו את עצמן? למה לא היה סולם מילוט בשירותים? הן היו יכולות לטפס ולקפוץ מהחלון עם שבעת החיילים שנחלצו מהחמ"ל. למה לא היו מטפי כיבוי אש בתקרה? לא היה ציוד לכיבוי אש. המפקדים עדיין בשירות. אף אחד מהם לא הודח".

סמל רוני אשל, בת 19 במותה, היתה מנהיגה מגיל אפס, מספר עליה אביה. "היא היתה לוחמת צדק אמיתית. לא יכלה לראות החרמות של ילדים. היתה מאוד דעתנית. היא אהבה את עולם הקולינריה, והחלום שלה היה ללמוד בישול בניו יורק".

אייל מספר שביקש מרוני שתיתן לו מספר של אחד המפקדים, אחרי ששמע מפיה על כל ההתרעות. "היו עוד הורים שביקשו, אבל התשובה שכל הזמן קיבלנו מהבנות היתה 'אבא, אל תעשה לי פדיחות'. על זה אני מייסר את עצמי עד היום. שהקשבתי לה..."

בתאריכים 31.10- 1.11 יתקיים פסטיבל Tea Time ייחודי שיזמו המשפחות תחת הכותרת - זוכרים שמח.בפסטיבל לזכרן, משחזרים את הביחד השמח והמשותף, משמיעים את קולן, שרים בשבילן וזוכרים את החבורה המופלאה הזאת שהיתה העיניים של המדינה ושקולותיהן האחרונים הצילו רבים.

הפסטיבל יתקיים בכל שנה בשבוע האחרון של אוקטובר, ויהיה ארוע זיכרון שמח שסוגר חודש עצוב. השנה, בשנתו הראשונה הפסטיבל, הוא יתקיים בברנרוק בקיבוץ גבעת ברנר, בין התאריכים 31.10-1.11, חמישי בערב ושישי בצהריים, כך שגם חיילים וחיילות שיוצאים לשבת יוכלו להגיע.

השנה יופיעו בפסטיבל שלמה ארצי (31/10) ועילי בוטנר ורועי בר נתן (1/11). בנוסף יכלול הפסטיבל אוכל טוב ברוח ארוחת ה-TEA TIME וכן מייצגי הנצחה עוצמתיים ברוח זוכרים שמח.
תצפי נחל עוז- זוכרים שמח!!

כרטיסים לעילי בוטנר ורועי בר נתן: https://2207.kupat.co.il/show/elaibotnerandroybarnatan

כרטיסים לשלמה ארצי: https://2207.kupat.co.il/show/shlomo-artzi-5

לתרומות: https://yadlabanim.org/donation בחירת פרוייקט לתרומה: פסטיבל לאורן ולזכרן.

noam.barkan@gmail.com

הפקה: אורטל כהן, איפור ועיצוב שיער: ורד בדוסה רוטרו, איפור: מיכל אחדות, נוי מיכאל, ע. הפקה: שי מרטינובסקי. תודתנו לאוניברסיטת רייכמן