קצת אחרי הפרידה באחת ממערכות היחסים הטלוויזיוניות הכי משמעותיות בשנים האחרונות, זו שהתנהלה בין אופירה אסייג לאייל ברקוביץ', התראיין ברקו לבד ואמר "לא כעסתי", כשהמבט בעיניו הסגיר הרבה יותר מזה.
"ברקו אומר שהוא לא כעס, וזה נכון, אבל רואים שהוא מדבר ממקום מאוד־מאוד כואב", אומרת מעיין בשן, מומחית ופרשנית לשפת גוף עם ניסיון ארוך שנים בתחום. "שפת הגוף שלו מביעה כאב עמוק, בעיקר כי תוך כדי דיבור הוא מביט בשתי העיניים שמאלה ולמטה - מבט שאומר חיבור לרגשות כואבים.
"מייד לאחר מכן רואים אצלו גם מיקרו־הבעה שמשלבת בין עצב להפתעה. ההפתעה מתבטאת בהרמת הגבות למעלה, ובעצב בשפתיים, שיורדות כלפה מטה".
מיקרו־הבעות?
"הבעות שמגיעות מהתת־מודע ואין לנו שליטה עליהן. במקרה הזה, אצל ברקו, הן מספרות על עצב גדול בהקשר למה שהוא מדבר עליו, הפרידה מאופירה. הוא עצוב, מופתע מעוצמת העצב, ובעיקר מאוד־מאוד כואב. ברור גם שהיה ביניהם חיבור רגשי עמוק כבני אדם".
"לא נולדים במקרה"
מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, ובמיוחד מאז כניסתה של הטלוויזיה המסחרית לחיינו, אנחנו צופים בהם זוגות־זוגות. בתוכניות הבוקר, במהדורות החדשות, בריאליטי ובבידור. שמותיהם של צמדי המגישים המיתולוגיים הפכו גם למטבעות לשון כשהם מוזכרים יחד - החל מאברי וארז, דרך אופירה וברקו וגלית ואילנית, ועד אסי ורותם, לונדון וקירשנבאום או אורלי וגיא, רשימה חלקית בלבד. היחסים בין הזוגות הללו, לפעמים גם זוגות בחיים האמיתיים, הם מערכת מרתקת הכוללת רגשות סוערים ולא מעט אגו.
"זוגות מנחים לא נולדים במקרה", מסביר עורך בכיר בתעשיית הטלוויזיה. "הם מעוצבים בידי מפיקי טלוויזיה שמבינים את הכוח של הדינמיקה החברתית ואת המשיכה האנושית לאיזון ולסימטריה במערכות יחסים. הצופים נמשכים בטבעיות לזוגות שמפגינים תכונות משלימות - האחד יכול להיות שובב יותר בעוד האחר רציני יותר, או שאחד יכול להביא אנרגיה גבוהה בזמן שהשני רגוע ומרגיע. שילוב כזה מייצר תחושת הרמוניה על המסך.
"בעוד זוגות יכולים ליצור קסם בהגשת תוכניות, הלחצים של העין הציבורית והעומס של שמירה על מערכת יחסים מקצועית עלולים גם להוביל לנפילתם. כשזהויות אישיות ומקצועיות חופפות זו לזו - כפי שקורה למנחי טלוויזיה - הגבולות מיטשטשים וזה מוביל לקונפליקט.
"זה מה שקרה, למשל, במערכת היחסים בין אופירה לברקו. לצד ההצלחה המקצועית שלהם, המתחים האישיים שהתבססו על ההבדלים בפרסונה - גברו. למעשה, הפופולריות שלהם נבעה מהשונות ומהניגודיות שאפיינו כל אחד מהם: אופירה ייצגה את הצד התקשורתי המאוזן, בעוד אייל נודע בחפיפניקיות שלו ובהתבטאויות ישירות ובוטות".
אפשר להניח שגם האגו משתלב פה.
"האגו מתחיל לשחק תפקיד בשלב מסוים. כל צד מרגיש צורך להתעלות על הצד השני או להתחרות על תשומת הלב הציבורית, וצד אחד עלול להרגיש מואפל על ידי האחר. בתעשייה שבה התפיסה הציבורית היא מכרעת, אפילו שינויים קטנים בתהילה או בהכרה עלולים לגרום לקנאה ולמתח. כשהציבור מתחיל להעדיף מגיש אחד על פני האחר, או שאישיות אחת הופכת לדומיננטית מדי, זה מוביל למאבק כוחות פנימי שמחליש את בסיס השותפות.
"לפעמים ניגודיות בין שני המגישים מבליטה אותם ומייצרת משהו מיוחד. למשל, ארז טל, שמוכר בסגנונו המתוכנן והמדויק, מול אברי גלעד הזורם חופשי יותר. טל נוהג לתכנן ולהתכונן בקפידה לכל תוכנית, בעוד גלעד נוטה לזרום עם האירועים בזמן אמת. הגישות הללו, השונות בצורה קיצונית, יצרו מחלוקות. תוסיף לזה גם פערים אידיאולוגיים משמעותיים, ואולי זו הסיבה שלמרות שהם נחשבים לזוג איקוני, הם למעשה לא באמת עבדו שנים ארוכות יחד. כמה שנים ברדיו, אחר כך ב'העולם הערב' ואז איחדו כוחות לאחרונה, כעבור 30 שנה, בתחילת המלחמה. בפועל, הזוגיות האחרונה בתוכנית הלילה של המלחמה בחדשות 12 שרדה כחצי שנה בלבד".
לדברי בשן, "בראיון של אברי וארז משנת 1992, כשהם כיכבו עם 'העולם הערב', רואים שאברי הוא הדומיננטי יותר. הוא יושב פתוח יותר ומפנה כתף החוצה, וארז יותר רוכן כלפיו, מסתכל עליו ומגיב לניואנסים שלו.
"בתוכנית בתקופת המלחמה היוצרות קצת מתהפכים. ארז יותר דומיננטי, וזה בולט אפילו במנח הישיבה - הוא יושב גבוה וזקוף יותר. זה נובע גם מהעובדה שארז נמצא בבית שלו בערוץ 12 ואברי חדש שם יחסית, עבר לא מזמן, ולכן הוא פחות נינוח. באותה נשימה אפשר לומר שמאז ועד היום יש ביניהם כימיה מטורפת וסנכרון מעולה.
"אני חושבת שארז הוא דמות עגולה ורכה יותר, כך שהוא מאפשר לאברי את המקום שלו. הם מכירים ומחוברים משכבר הימים, וזה משהו שנשאר ורואים אותו על המסך. משהו של גדלנו, צמחנו והתפתחנו ביחד, או במקביל, ויש בינינו הערכה הדדית. זה מזכיר זוגיות בין גבר לאישה, שבה הסנכרון הפיזיולוגי טוב מאוד, כי יש הערכה הדדית על הדרך שכל צד עשה".
ויכוחים ועקיצות
"היחסים בזוגיות טלוויזיונית מזכירים יותר יחסים בין אחים מאשר בין בני זוג ממש, כאשר מי שמשמש כהורים הוא הקהל", אומרת שרי אופיר־לביא, מטפלת מינית, זוגית ומשפחתית מוסמכת. "במשפחות, כשנולד ילד הוא 'מוסלל' לאיזשהו תפקיד בהתאם למטען הגנטי ולאופי שלו, וגם על פי הציפיות של ההורים והמשפחה ממנו.
"ילד, במיוחד אם הוא בכור, גם לוקח על עצמו תפקיד מסוים, ואז אח או אחות שנולדים אחריו יהיו חייבים לקחת תפקיד שעדיין לא נתפס. אם הילד הראשון הוא בוגר ואחראי, הילד הבא יהיה ברדקיסט יותר...
"כשמדובר בטלוויזיה - הבמאי, העורך, התסריטאי וכל מי שאחראים לכך ילהקו בדרך כלל אנשים שיענו על תפקידים שמשלימים זה את זה. רואים את זה כמעט בכל זוגיות טלוויזיונית. כל אחד יפנה לקהל מסוים, למשל אחד 'בעייתי' ופרובוקטיבי והשני מרגיע אותו.
"המנחים לוקחים או מקבלים על עצמם תפקידים, וכמעט לא נראה שניים שיושבים על אותה משבצת כי כל אחד צריך לזהור במקומו, שתהיה לו פינה משלו לככב בה. זוגיות מצליחה כי מתקיימת בה תחרות שהיא אפשרית ולא תמיד אותו אחד מנצח. יש מישהו שטוב בזה ומישהו שטוב במשהו אחר ונוצר שלם גדול, מעניין ועשיר מסך חלקיו. זה קורה גם כי נוצרים ניגודיות ומתח, לצד השלמה. כלומר, יש עניין, שהוא הלחם והחמאה של הטלוויזיה".
יש לך דוגמה ליחסים טלוויזיוניים שמזכירים יחסים בין אחים?
"אסי עזר ורותם סלע, למשל, הם בדיוק כמו אחים קרובים. הם משחקים, משתטים, מתיילדים, נהנים זה מחברתה של זו ומצחיקים אחד את השנייה. הקרבה והאהבה שלהם מאוד ברורות, וברור שהם באותו צד. יש ביניהם תחרותיות, אבל היא נעימה.
"כשאתה מסתכל על אחים במשפחה, לכל אחד יש תפקיד בין שהוא מדובר ובין שלא, ובין שיש בו הסללה ובין שלא. הרבה פעמים יש מי שמורדים בתפקיד הזה, כי הם רוצים לפרוץ ממנו החוצה, ואז יש משבר בזוגיות או שהיא אפילו נגמרת, כמו שקורה גם במשפחות. הזוגיות נגמרת כשהתפקידים המסורתיים לא עובדים עוד לשני הצדדים או רק לאחד מהם. אגב, כשקורה דבר כזה ומגיעים לטיפול זוגי, מנסים לפתוח מחדש את החוזה עם התפקידים המסורתיים, לאורך השנים הוא מפסיק להיות רלוונטי.
"אצל אופירה וברקו, למשל, זה פחות או יותר מה שקרה. הם היו מתווכחים ביניהם ועוקצים זה את זה ואת המרואיינים, והרבה פעמים היתה אווירה מתוחה באולפן. מתח באוויר. ראו שמה שהכי חשוב להם היה להשמיע את עצמם. בדינמיקה ביניהם ברקו הוא יותר הילד המופרע, הפרו־אקטיבי, ואופירה היא זו שמרגיעה אותו ומפשרת בינו לבין האורחים. באותה נשימה, חשוב לה להשמיע את קולה והיא מתווכחת ומעמידה אותו במקומו, גוערת בו וקצת מנסה לחנך אותו".
בשן מספרת ש"אצל אופירה וברקו מצאתי קטע שבו רואים את טביעת האצבע של אופירה. תנועת יד למותן שיוצרת משולש. זו תנועה שהבסיס שלה הוא הגדלת טריטוריה. כמו שחתול מסמר את הגב, למשל, גם בני אדם מנסים להיראות גדולים יותר, אבל זה ביטוי לחוסר ביטחון. אה־מה־מה, אצל אופירה מדובר, כמו שאמרתי, בטביעת אצבע. עם השנים יש תנועות פיזיולוגיות שאנחנו מאמצים כטביעת אצבע. לכל אחד יש טביעת אצבע פיזיולוגית שאימץ, והיא חלק ממנו, לטוב ולרע. קשה מאוד לשנות אותן, אבל אפשר.
"אופירה התחילה בעולם מאוד גברי, ספורט, והיא אימצה טביעת אצבע כזו של הגדלת טריטוריה, וזה בעצם 'נתקע' לה והיא עושה את זה כל הזמן. עכשיו, מה הדבר המדהים? שעם לוינסון זה הרבה פחות קורה לה, אם בכלל, אבל לו כן. וזה קורה כי לוינסון חדש ולא בטוח במקום שלו, והיא צברה ביטחון במעמד שלה, אבל זה בעיקר בהקשר לאינטראקציה עם הפרטנר שמולך. לוינסון כמובן הוא לא איזה פראייר, אבל רואים את יחסי הכוחות ביניהם כרגע.
"עם ברקו היו לה יחסים מאוד טובים, היתה להם זוגיות מדהימה, אבל גם מאוד מאתגרת כי שניהם מאוד דומיננטיים, מאוד כוחניים ומאוד אגו - וגם אנשים אינטליגנטים וחכמים. היה מאבק כוחות ביניהם שרואים אותו גם בזוגיות החברית שלהם בחיים. ריבים ופיצוצים אבל אהבה ענקית. לדעתי זה חיבור נשמתי, לא מהעולם הזה".
לדברי אופיר־לביא, "דוגמה הפוכה בדיוק הן גלית ואילנית. השתיים הללו הן החברות הכי טובות, נאמנות זו לזו, מדברות כל הזמן ב'אנחנו', מכבדות אחת את השנייה ומפרגנות זו לזו. ברור שהן באותו צד והן לא מתבלטות אחת על חשבון האחרת.
"אין בכלל תחרות ביניהן, והן מצחיקות אחת את השנייה וצוחקות ביחד. שתיהן יושבות על אותה משבצת של מראיינת נחמדה, מיטיבה, נעימה ורגישה, מה שהופך אותן לנעימות לצפייה. לכאורה הן שונות, אילנית חמה יותר וגלית אסופה וקצת מאופקת, אבל בעצם שתיהן באות בטוב ונעימות, אז קל לאהוב אותן".
כפי שבוודאי הבנתם, שפת הגוף של מנחי הטלוויזיה - בין שמדובר בהנחיה זוגית ובין שמדובר בטיסת סולו - אומרת לעיתים לא רחוקות את ההפך המוחלט ממה שיוצא מפיהם.
"כשהתחלתי לחקור את נושא שפת הגוף, שאותו למדתי במשך עשור בלילות כשהילדים ישנים, השאלה המובילה היתה איך אני יכולה לזהות אם מישהו לא אומר לי את האמת", אומרת בשן. "קראתי המון מחקרים וגיליתי מטרייה רחבה, כי שפת גוף היא לאו דווקא אם מישהו משקר לך או לא, אלא שפת התת־מודע, שפת הרגש, שפה שמספרת מה באמת אדם מרגיש בפנים, גם אם הוא עושה מאמצים גדולים מאוד להסתיר את זה. שפת גוף היא מדויקת יותר מפוליגרף.
"בזוגיות טלוויזיונית, כמו בחיים אגב ואפילו ביחסים אינטימיים, אם האישה מרגישה בטוחה עם הגבר, והיא דומיננטית, היא תיקח לפעמים את 'תפקיד' הגבר. תהיה מלמעלה, תשלוט, תכתיב את הקצב ותוביל. במקרה של נשים שהן פחות דומיננטיות ויותר 'חלשות', לא במובן הרע של המילה אלא במובן העגול והנשי שלה, הגבר הוא זה שיוביל ו'ישלוט' עליהן".
מה עוד מספרת שפת הגוף?
"זו שפה שמספרת מה אתה מרגיש עכשיו בלי שום צורך להסתיר. היא תספר גם על מבנה האישיות שלך, וגם מה אתה מסתיר או מנסה להסתיר. מכיוון שאנחנו בעלי חיים, יונקים, והעניין הרגשי הוא הדומיננטי והקובע בכל זירה, גם אם מישהו מרגיש או חושב שהוא עובד דרך השכל - הצד הרגשי תמיד יתפוס מקום.
"לכן מה שקובע - וזה על בסיס כמעט כל מחקר שנעשה בתחום - שבכל תקשורת בין בני אדם, לא משנה אם זה מול תינוק, בין אנשים מבוגרים או מול קהל או מצלמה, עיקר המסר יועבר בשפת גוף. יותר מ־90% יושפעו ויועברו באמצעות שפת גוף, ורק בין 10%-7% יהיו המלל. מה שכל אחד זוכר הוא לא מה אמרתי, אלא את הרושם שיצרה שפת הגוף, את המסרים שהיא שתלה".
בין המיקרו למקרו
"בגדול, שפת גוף מתחלקת לשני חלקים", מסבירה בשן. "הראשון הוא מקרו־הבעות, שהן הבעות גדולות ומכוונות שנעשות במודע. המקרו־הבעות תופסות 80% מהמסר, שזה כמובן המון. מדובר על כל התנועות הארוכות יותר מחצי דקה, תנועות גדולות שנשלחות מהמוח המודע ומספרות לסביבה מה אני מרגישה עכשיו ולא מנסה להסתיר ומה מבנה האישיות שלי. הן מעידות, למשל, אם אדם הוא רך ועגול או חד. אגב, כשאני עובדת עם פוליטיקאים, שחקנים או ידוענים, אני מתרגלת איתם מקרו־הבעות ואיך להשתמש בהן כדי לשתול בקהל מסרים תת־הכרתיים בלי שהוא ירגיש.
"החלק השני הן המיקרו־הבעות. כאן אנחנו מדברים על הבעות שלא נשלטות ומגיעות מהתת־מודע. המוח נותן פקודה - למשל, אם מישהו יצר אצלך תחושה של חשש, ובלי לשים לב היד נסגרת על הגוף כמגננה, ועם האגודלים, שמייצגים את האגו, אתה מלטף את עצמך. זו מיקרו־הבעה.
"האורך של מיקרו־הבעות הוא עד חצי דקה, אבל בדרך כלל מדובר ממש בעשירית השנייה, קטן־קטן־קטן. המוח המודע לא מספיק לעבד את זה, אבל נוצרת תחושת בטן שגורמת למיקרו־הבעה. התהליך הפיזיולוגי הוא כזה שבו אנחנו מקבלים אינפורמציה באמצעות החושים, היא מגיעה לתת־מודע ונוצרת תחושת בטן שגורמת לתגובה הפיזית. מיקרו־הבעות תמיד יספרו לי את האמת, לכן אינטואיציה היא דבר כל כך חשוב".
עושה רושם שזה המקום לתת דוגמה.
"דוגמה אחת מעולה היא קטע מהתוכנית 'פאולה וליאון', שבה ליאון מתיישב ליד פאולה, היא מתחילה לומר משהו והוא קוטע אותה ואומר 'עכשיו את... בשקט!'
"במאזן הכוחות ביניהם, וזו לא בושה להגיד, היא זו ששולטת יותר. זה לא שליאון הוא אוויר כמובן, אבל פאולה מאוד דומיננטית. כשהוא העז להגיד לה בשידור 'שקט', הוא עשה משהו שהוא לא רגיל לעשות וזולגות לשניהם מייד מיקרו־הבעות.
"בשנייה שבה ליאון אומר את זה הוא זז עם כל הגוף אחורה ולצד, במקרה הזה אחורה וימינה, ועוצם עיניים לשבריר שנייה. העיניים הן האיבר היחיד בגוף שלא ניתן לשלוט בו, ולכן עצימת עיניים כשאדם לא מדבר מעידה על כך שהוא לא רוצה לשמוע ולראות את מה שקרה כאן. הוא בסוג של הלם מעצמו.
"במקרה הזה ליאון ממש בהלם ממה שיצא לו מהפה, כי הוא לא רגיל לדבר ככה אליה, או בכלל, או להיות זה ששולט ומשתיק. ליאון הוא דמות עגולה, לא הגבר שמשתיק. אחרי שהוא לא מאמין שזה קרה לו ועוצם עיניים, הוא עושה תנועה גדולה עם הכתפיים, עולה עם הגוף למעלה ומרים את היד. כיוון שהוא לא מורגל לסיטואציה - התנועה הזו נורא מוגזמת, וכשעושים תנועה כזו היא מעידה בדיוק על ההפך, על חוסר ביטחון".
ומה עם פאולה?
"הפנים שלה מביעות מיקרו־הבעה של סלידה. היא מרימה גבות, לא מבינה מה קורה ונמצאת גם במעין הלם, כשכל הגוף שלה נוטה הצידה.
"ליאון מגיב לתגובה שלה בתזוזה מצד לצד ובמחיאת כף, שמביעה את אי־נוחות ו'אנחנו צריכים להתקדם, אין מה לעשות'. כשהוא משדר לה את זה, כל הגוף שלה בורח הצידה והיא מתיישרת וממשיכה הלאה בתוכנית.
"בהקשר של פאולה וליאון, וגם בכלל, חשוב לומר שזוגיות טלוויזיונית היא כמו זוגיות בחיים וכמעט תמיד יש את הצד הדומיננטי ואת הצד הלא דומיננטי. אופירה וברקו - מאבקי כוחות. פאולה וליאון - מאבקי כוחות. לא במובן הרע של המילה, אלא עניינים של דמות יותר ופחות דומיננטית והמתח ביניהן, לצד האהבה הענקית כמובן.
"מצד שני, יש גם אינטראקציות שבהן רואים חיבורים שכמעט אין בהם מתח או מאבקי כוחות והם בנויים על דברים אחרים. אורלי וגיא, למשל, שהזוגיות הטלוויזיונית שלהם מאוד הצליחה, רואים גם בקטעים מהתוכניות שלהם וגם בכאלה שצולמו מאחורי הקלעים, כשהם לא באוויר, את הסנכרון המדהים ביניהם.
"שניהם יודעים להיות מאוד קשובים זה לזה. החזה של כל אחד מהם פונה לכיוון של האחר, והם גם עושים אותן תנועות בידיים או, למשל, מצביעים ביחד. זה לא משהו שאפשר לתכנן מראש, בטח לא כשהם לא באוויר. יש להם איזו סינרגיה מדהימה. אפילו כשהם נכנסים לדברים אחד של השני, הכל משתלב מדהים.
"גם אצל לונדון וקירשנבאום רואים אותו הדבר. צפיתי בלא מעט קטעים שלהם, והם מתסכלים זה על זה כמו מאהבים. יש שם חיבור מטורף. גם כשהם מתקנים אחד את השני, זה בעדינות, מכיל.
"מעבר לזה, הם נראים פשוט אותו דבר ועושים אותן תנועות. כשיש פאוזות או עצירות, פתאום אתה קולט שהם אותו דבר, קצת כמו תאומים זהים. ברור שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל כשיש חיבור כל כך טוב, עם סינרגיה והבנה הדדית כזו, נוצרת מנגינה".
יש עוד זוגות כאלה?
"מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון, שהגישו במשך שנים את החדשות יחד. הייתי אומרת אפילו שיש ביניהם מתח מיני מסוים, קל. בכל זאת זה הגיוני, הם זכר ונקבה, הכל טוב. לצד זה יש שם המון הערכה וחיבה ענקית. יעקב תמיד יפנה עם הגוף שלו למיקי, כי החזה והברכיים מספרים כוונות. בגלל זה אני אומרת שיש ביניהם גם מתח מיני קל, כי ברגע שהחזה והברכיים פונים לעבר מישהו, אנחנו בעצם אומרים 'שום דבר בסביבה לא מעניין אותי, רק האדם שנמצא מולי. אותו אני רוצה, אליו אני נמשך'.
"זה לא חייב להיות מיני, אלא גם ברמה האינטלקטואלית. בגלל שהם זכר ונקבה ושפת הגוף היא שפה שדיברנו לפני שהיו מילים, כמו בעלי החיים בטבע, רואים את זה מאוד ברור. אנחנו רואים שליעקב יש תמיד איזו הטיה כלפיה, והיא אמנם לא בהטיה כלפיו אבל הכתף שקרובה אליו גבוהה יותר מהאחרת, במנח שמצביע אליו. זה מספר לי שהחיבור ביניהם הוא הדדי. לא סתם הם היו זוג טלוויזיוני מאוד מצליח.
"אנחנו רואים לא מעט זוגות שמתחזקים או תחזקו זוגיות זורמת ומקבלת, עם סינרגיה מדהימה. כל אחד מהם בטוח במקום שלו מבחינה רגשית ולא צריך לריב. הם יודעים מתי לדבר, ויותר חשוב - מתי לשתוק כשצריך. בהקשר לשפת הגוף, אפשר למצוא המון נקודות שבהן הזוגות האלה הם כמו תאומים סיאמיים, עושים אותן תנועות. זה כמובן גם משהו שנוצר אחרי שנים של עבודה יחד".
אפקט ההילה
עם כל הכבוד לזוגות, מי שחשובים באמת הם אנחנו. "הצופים מתחילים לפתח רגשות חיבה, הבנה ואפילו קרבה כלפיהם", אומר מפיק טלוויזיה. "אף שהאינטראקציה אינה דו־צדדית, הקהל רואה את הזוג הטלוויזיוני כסוג של מכרים או חברים קרובים ובונה איתם מערכת יחסים רגשית שבמציאות אינה קיימת. תהליך כזה מתרחש במיוחד כאשר מדובר בזוג המנהל דינמיקה רגשית על המסך. באופן זה צופים מרגישים שהם חלק מהקשר של הצמד, שהם מבינים את הכימיה ואת השיח בין בני הזוג.
"מחקרי צריכת מדיה מצביעים על כך שהצופים מפתחים נטיות מציצנות כלפי צמדי מגישים בטלוויזיה, בעיקר כתוצאה מהשפעת תרבות הסלבס. התרבות המודרנית מעודדת מעורבות רגשית מוגברת בדמויות ציבוריות, והמגישים, שבהקשר הזה אפשר קרוא להם אפילו מארחים, הופכים לאובייקטים של השקעה רגשית.
"לכן, לזוגות נשואים יש יתרון מובנה, מקבלים מעין 'הצצה' לחדר המיטות שלהם. אורלי וגיא, פאולה וליאון, עדן הראל ועודד מנשה, כולם נשואים וכולם הגישו תוכניות בוקר שמצריכות חיבור אינטימי עם הצופים. בתמורה, הצופים קיבלו הצצה.
"הצופים סקרנים לגבי מה שקורה מאחורי הקלעים ומושפעים מנטיות מציצנות, שמובילות להשקעה רגשית עמוקה יותר. ככל שהזוגות משתפים יותר פרטים אישיים, כך הקהל מרגיש מחובר יותר לזוג ולדינמיקה ביניהם.
"אפקט ההילה (Halo Effect) הוא תופעה פסיכולוגית, שבה תפיסה חיובית כלפי אדם אחד מקרינה על אדם אחר שאיתו הוא מזוהה. במקרים של צמדי מגישים, אם צופה מתחבר למגיש אחד בצורה חיובית, התפיסות הללו יתרחבו גם כלפי המגיש השותף, מה שמגביר את המשיכה לצמד כולו. כשאחד המגישים מצטייר כמי שמעלה חיוך, מצחיק או מעורר השראה, הקהל ייטה לחשוב באור חיובי גם על השותף שלו. תופעה זו מגבירה את האטרקטיביות של הצמד כולו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו