מחמוד נסאר, מהוותיקים שבפקחי רשות הטבע והגנים בצפון, עוצר את רכבו לא רחוק מגדות נחל הבניאס המפויחות, ליד עץ אקליפטוס קשיש, שרוף לחלוטין, שלצידו צמח מטפס. גם העץ וגם הצמח לא ניצלו מאש הכטב"ם שהתפוצץ בסמוך וכילה את חמתו בסביבה.
"העץ היה הפלטפורמה שעליה טיפס הצמח, ועל גבו הוא נהנה מהשמש ומהרוח", נסאר מדבר בכאב. "תהיה בטוח שזה קשר ארוך שנים שנרקם ביניהם. יש באזור הזה עצים בני 100 שנה שנשרפו במהלך המלחמה. ולא מדובר רק בנזק שנגרם לעץ עצמו, זאת כל מערכת החיים שלצידו.
"העץ נותן לחות לכלניות שאמורות לפרוח בחורף, מקום מפלט לצבי שרוצה לתפוס צל בצהריים, מסתור בלילה לחיה הטורפת, שלא לדבר על החרקים והזוחלים. אחד קשור באחר. בגלל עומס החדשות אני לא חושב שאנשים מבינים לעומק את מה שקורה כאן בחודשים האחרונים. כולם ממוקדים כעת בחיי אדם, והטבע מקבל תשומת לב משנית בלבד. אני כמעט בוכה כשאני מבין שהאזור כאן הולך ונעלם. זה פשוט נוגע בעצב של הלב בפנים של הבפנים".
מחמוד נסאר, פקח רשות הטבע והגנים: "תחזור בעוד חודש, תראה פה ירוק, אבל לא תראה בשנים הקרובות זוחלים ובעלי חיים שגרו באזור. הסביבה לא תתפקד כבעבר. היא תצטרך את הזמן להתאושש, ובהרבה מקרים נצטרך לסייע לה"
כ־200 אלף דונמים של שטח פתוח נשרפו בצפון הארץ מאז החלה מלחמת חרבות ברזל, ועדיין לא הגענו לסתיו עם הרוחות הקיצוניות ומזג האוויר המשתנה - התקופה הכי מסוכנת לצומח ולחי מבחינת הקפריזות של האש. אם הקצב המסחרר של נפילת הרקטות ייגרר גם לתוך החגים, לא ברור מה יישאר באזור כשהטנקים ידוממו מנועים.
"אין פה הרבה אפשרויות", משוכנע אלי חפוטה, תושב קיבוץ ראש הנקרה ומנהל אזור הגליל העליון ורמת הגולן בקק"ל. "מ־1 במאי עד 1 בדצמבר כל הצתה, מכל סיבה, תתרחב לשריפה, וכל עוד חיזבאללה יושב בדרום לבנון - זה יהיה מצבנו. אם לא תהיה מלחמה עצימה אני לא יודע אם בכלל יהיה שווה לשקם את הנזק, כי בעוד שנתיים תהיה מלחמה נוספת.
"העליתי את הנושא הזה עוד לפני פרוץ הקרבות, כי ידעתי שזה מה שעומד לקרות. במלחמת לבנון השנייה חווינו נזקים, וכל הזמן חששתי מהמלחמה הבאה. אם, כמו שמתארים, יהיו פה מטחים של מאות ואלפי רקטות ביום, לא יישאר כלום, וגם לא נהיה פה כדי לכבות את האש".
עופר איילים מעזה
בבוקר נפגשנו עם נסאר (59), מרשות הטבע והגנים, בפאתי קריית שמונה. לאורך 34 שנים למד נסאר, האחראי כעת על האכיפה במחוז צפון, להכיר כל שביל שתנים דרכו בו ופגש כל עץ שסיים לאחרונה את חייו.
"גדלתי בטבע ובהרים", פותח נסאר, תושב המועצה המקומית טורעאן שבגליל התחתון. "אמנם הלכתי בשנות ה־80 ללמוד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, אבל התחברתי שם לקבוצת מטיילים, ובאיזה טיול בנחל כזיב יצאנו לראות את פריחת השושן הצחור, שמתרחשת בארבע לפנות בוקר.
"ראינו את הפריחה, ירדנו להתרחץ בשמורת הטבע, ואז הופיע פקח בג'יפ פתוח ועם כלב. הוא הזמין לנו משטרה, אבל לי נדלקו הזרקורים - הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אז אנשים אומרים לי 'אתה משוגע לכבות שריפות תחת מטחי רקטות?', לא מבינים שזה כמו שגידלת ילד - מה לא תעשה בשבילו? ככה אני מתייחס לטבע. אתה מציל ריאה ירוקה, ומי שמבין את הדינמיקה יכול להיות מסופק חבל על הזמן".
נסאר פתח את פעילותו יום קודם, בחמש בבוקר, כשחיפש בשטח ציידים לא חוקיים בעונת הציד שבדיוק החלה. הוא חזר בצהריים לביתו, לנוח קצת, ומייד הוקפץ לשריפה שהשתוללה בהר מירון כתוצאה מנפילות בשטח. הוא כבר לא סופר. לדעתו מדובר בעשרות, אולי אפילו 100 שריפות שאליהן הוזעק מפרוץ המלחמה.
"תראה את השריפה שהיתה לפני שבוע וחצי ליד קיבוץ שמיר", הוא מצביע על נקודה שחורה באופק. "נלחמנו פה עד שהצלחנו להשתלט עליה בשעות הערב. כל שריפה תלויה במקום, בתצורת הצומח, במזג האוויר.
"אם זה באזור כמו הבניאס, השריפה תימשך כמה ימים, כי הקנה ממשיך לבעור ואחרי יומיים-שלושה השריפה יכולה להתחדש בכלל ממקום אחר. יש גם מקומות שקשה להיכנס אליהם, כמו שמורת הטבע בגמלא".
בגמלא השתוללה שריפה לפני כמה שבועות כתוצאה מכטב"ם שהתפוצץ בקרבת מושב כנף הסמוך, ומשם תפסה האש את הקוצים והגיעה מהר מאוד לנחל דליות, שבתחתית המצוק.
"זה אזור מדהים, כי הנחל זורם למטה, ויש שם לא מעט בעלי חיים וצמחייה כמו עצי זית ואלות בוגרות", מסבירה לילך ביטון, מנהלת השמורה בגמלא.
"רק שהכניסה לשם לא פשוטה. הפקחים שלנו ניסו לרדת במדרון כדי לכבות את האש, וזאת היתה סכנת חיים, בטח בשעות הלילה. אז הגיעו מטוסי הכיבוי, ורק ביום השלישי השריפה כבתה".
שמורת גמלא מוכרת בעיקר בזכות אוכלוסיית הנשרים שמקננת בה, אבל בשנים האחרונות הקהילה הזו הלכה והתמעטה, לא בגלל ימי הקרב הארוכים, אלא יותר בגלל הרעלות ופגיעות אחרות. כיום יש שם כעשרה נשרים בלבד. עקב הנפילות, שהלכו והתקרבו למתחם השמורה, רוב הנשרים המקומיים הועברו לכלובים ונלקחו לאזור מושב כחל שבמערב הכנרת, עד יעבור זעם.
"היתה שריפה גדולה בגמלא לפני קצת יותר מעשור, אבל לא בצד של המצוק", ביטון מספרת. "אנחנו לומדים בכל פעם מהניסיון, ובעיקר בגלל המלחמה אנחנו מרחיבים יותר ויותר את השמירה על הקיים. יש לנו שטח מגודר, ובין היתר נמצא שם עופר איילים שקיבלתי לא מזמן מחיילים שמצאו אותו קשור באוהל בעזה. הם הביאו אותו לבית החולים בספארי שברמת גן, שם הוא קיבל טיפול ואחר כך הגיע אלי.
"יש לי כעת שבעה עופרים, שאנחנו רוצים שיתרגלו למזג האוויר, לאוכל ולטורפים בסביבה, וכשיתחזקו אשחרר אותם בטבע. יש שם גם נשר נכה שלא יכול לעוף בגלל בעיות בכנף, והוא מוקד משיכה חיובי לנשרים בשמיים. אנחנו שמים להם שם אוכל, ואז הנשרים האחרים רואים את החברותא שלו, יורדים לאכול - וכך אנחנו בטוחים שהם לפחות אוכלים מזון נקי מרעל".
לייצר מכלאות נודדות
ממשיכים עם נסאר לשמורת הטבע יהודייה, שנמצאת בדרום רמת הגולן. מנהל האתר, נאאל דעבוס, מראה לנו צילום שתיעד במכשיר הנייד שלו לפני כחודש: 12 נפילות רקטות במקביל ברכס הסמוך, שעד מהרה הביאו אש גדולה לשמורה שבשבוע רגיל מושכת אלפי מטיילים.
אילן טיבי, מנהל יחידת המרעה הארצי בקק"ל: "לא היתה קטסטרופה כזאת, ואין אור בקצה המנהרה. יש רועים שלא מוצאים את העדר שלהם, שהלך לאיבוד, כי הפרות נמלטו לכל עבר. אתה לא מבין איזה טלפונים אני מקבל, לא קל להתמודד"
בסיור הקצר שערכנו במקום אפשר היה לראות צמחייה שרופה וסלעים במצוק שהתפקעו מעוצמת החום. דעבוס מספר שראה במהלך ניסיונות הכיבוי צבאים, חזירי בר, שועלים ותנים נמלטים בבהלה מהאש שהקיפה אותם מכל עבר.
"השריפה הזאת הכי כאבה לי", מספר נסאר, שהגיע באותם ימים לסייע בכיבוי. "שם ראית חיות חסרות אונים. צבאים שרצו כמו משוגעים ולא ידעו מה לעשות. צבי יכול לחטוף בקלות התקף לב מהלחץ, שלא לדבר על החוגלות והסיקסקים.
"זאת תקופת הדגירה, ואפרוחים שרואים סכנה נשכבים על האדמה ונשרפים. כמעט עלו שם באש פרות וסוסים, ובמזל הצלחנו לפתוח להם חור בגדר, שיברחו. אין פה משחקים. זה מצב חירום".
השטח הפתוח והיערות בצפון מהווים שטחי מרעה לכ־50 אלף פרות, עיזים וכבשים, שמוצאים שם את מזונם ברוב חודשי השנה - ועל הדרך מסייעים ליערות להתפתח באמצעות מיגור חומר שעלול להיות דליק בזמן שריפה.
האש פגעה קשות גם באוכלוסיית הרועים בצפון. היום כמעט כל אחד מהבוקרים מחזיק ברכבו ציוד כיבוי בסיסי, לפחות מפוח של גינון, שנחשב לאביזר יעיל בחודשים האחרונים.
"אני מכיר את המרעה 13 שנה, לא היתה קטסטרופה כזאת, והבעיה היא שלא רואים את האור בקצה המנהרה", מספר אילן טיבי, מנהל יחידת המרעה הארצי בקק"ל.
"יש רועים שלא מוצאים את העדר שהלך לאיבוד, משום שהפרות נמלטו לכל עבר. יש עדר שברח למחצבה בכפר גלעדי ונכנס לחול טובעני, אז את חלק מהפרות הצליחו לחלץ וחלקן מתו.
"אתה יודע כמה ציוד נתתי בשבועות האחרונים לרועים רק כדי שירכזו שוב את העדר? ולך תעבוד מול מסגריות שייצרו כמה שיותר מהר מכלאות ניידות. אתה לא מבין איזה טלפונים אני מקבל, ולא קל להתמודד עם בקשות של מגדלים, להגיד להם לפעמים 'לא'.
"כואב עליהם. אני מכיר רועים שאומרים 'אני קורס, אין לי כסף להביא אוכל לפרות'. יש כאלה שמבקשים שנגדר מחדש את השטח, ואני אומר 'אני לא אשקיע כסף במקום שמחר בבוקר ייהרס במלחמה'".
מדובר בנזק כלכלי עצום?
"אני מעריך, בהערכה עדינה, שלא פחות מ־100 מיליון שקלים, בכל הנוגע למרעה. היום גדר עולה 50 שקלים למטר. שטחים נפגעו מטנקים שעברו בהם, וכל שער עולה הרבה כסף. ותביא בחשבון שהברזל יקר, אז תאר לך כמה הוא יעלה אחרי שהמלחמה תסתיים".
לא מעט פרות איבדו את חייהן מפגיעת רקטות וכטב"מים שנפלו בשטח שבמקרה רעו בו. "האינסטינקט של יערן, אפילו כשיש מטחים, הוא לחכות טיפה, לקבל אישור מגורמי ביטחון ולצאת לכבות", מספר אלי חפוטה מקק"ל. "היה מטח כבד לאזור שבו כיבינו אש, אז אמנם כל העובדים היו עם שכפ"צים וקסדות, אבל אין מיגוניות שמפוזרות ביער.
ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברט"ג: "באצבע הגליל היתה שריפה לפני חודשיים. היום אתה רואה שהקנה שם כבר בגובה מטר, ועצי הדולב, שהיו שרופים, מלבלבים. המראה נותן לך איזו פרופורציה. זה הקצב, אלה תהליכי הטבע"
"זה אומר שאתה נשכב עם הידיים על הראש, וזה מפחיד, כי הנפילות ממש קרובות - ובמטח הזה נהרגו עשר פרות. זה היה מזעזע. כולן היו מרוטשות, ואלה פרות במשקל טונה. פרה אחת פשוט נעלמה מההדף".
את חפוטה פגשנו במשרדי קק"ל ביער ביריה, בשעות הצהריים. יער ביריה, הקרוב לצפת, ספג במלחמה לא מעט, מאחר שהוא סמוך לבסיסי צה"ל שחיזבאללה נוהג לטווח.
"בהתחלה חשבתי שאם יירטו את הרקטות בשטח פתוח אז יהיה פחות נזק, אבל הבנו שהיירוט מעל השטח גורם יותר נזק מאשר אם תיפול כאן רקטה אחת", חפוטה מסביר.
"מיירט מפזר את האש לעשרה מוקדים, ואז אתה בכלל בסרט אחר - וזה מה שקרה כאן. אראה לכם חלקת ארזים שנטעתי לפני עשר שנים בסך הכל. עצים שהגיעו לגובה של שבעה מטרים ונשרפו. אני זוכר שביקרתי בתל אביב, אצל הבת שלי, וכבר כשראיתי בטלוויזיה שיש התרעות בצפת, בביריה ובעמוקה הבנתי שהלך עלינו".
הריח נישא באוויר
יערות קק"ל בצפון סובלים מדי שנה משריפות עקב מזג האוויר הלוהט, רשלנות והצתות מכוונות, אבל אם בכל שנה נשרפים כאלף דונמים של יער, השנה - שטרם הסתיימה - כבר הלכו 30 אלף.
"ביערות קק"ל אנחנו עומדים על 30 אלף דונמים שרופים מתוך כ־200 אלף דונמים שאני מנהל. מדובר ב־15%", חפוטה נאנח. "בגדול, ממטולה ועד קרן נפתלי הכל שרוף. אבל לא טוטאל לוס, ממש לא. היער בסוף יתחדש".
איך יודעים שעץ שרוף הוא אבוד?
"ברגע שהעץ כולו פיח שחור - הוא טוטאל לוס. אם נשארת עליו חופה ירוקה, הוא יחיה. לדעתי, בין 20 ל־30 אחוזים מתוך 30 אלף הדונמים השרופים אבודים, אבל אנחנו לא יודעים לגבי כל השטח, מאחר שיש מקומות סמוכי גבול שאנחנו לא מתקרבים אליהם.
"מקומות שאנחנו נותנים לשטח להישרף, כי אנחנו לא ארגון הצלה, את זה צריך לזכור. אסור לנו לסכן עובדים, ואנחנו גם לא מתעסקים בכיבוי אורבני, רק בשריפות יער".
זה עדיין נשמע מסוכן.
"אני איבדתי את הפחד. אני גר בראש הנקרה, וגם במלחמת לבנון השנייה נשארתי בבית, ואני לא איזה גיבור גדול. יש אנשים שרועדים. אתה קובע איתם פגישות באזור, והם מפחדים להגיע. לעובדים שלי אמרתי שאם יש מישהו מהם שחושש - נעביר אותו למקום אחר. אני שואל אותם אחד־אחד".
חפוטה (58) נכנס לרכב השטח ולוקח אותנו בשבילי היער השרוף. ביריה הוא יער אורנים שניטע בשנותיה הראשונות של המדינה, והאתגר נעוץ בעובדה שהאורן הוא מהעצים הבעייתיים ביותר בזמן שריפה. הוא נדלק מהר ומשמש חומר בעירה יעיל.
מסע קצר ביער מגלה אלפי דונמים שנעלמו במלחמה האחרונה. "אתה יודע מה זה לכבות שטח כזה, ועוד בוואדי? זאת האש הכי חזקה, ואתה צריך להוריד לשם כבאיות. סכנת חיים", חפוטה מסביר כשאנחנו עומדים מול השטח השרוף. "שים לב לחומר הסגלגל שהמטוסים הטילו, כי היתה סכנה שהאש תתפשט ליישובי הסביבה".
לא תמיד אפשר להעלות מטוס כיבוי לאוויר. המטוסים צריכים אישור להמריא בזמן לחימה, ולא תמיד הטופוגרפיה בשטח מאפשרת גישה נוחה למקום השריפה. ויש עוד לא מעט קשיים שהכבאים צריכים להתמודד איתם מלבד האש.
ביער ביריה אפשר לראות ולהריח היטב, גם שבועות אחרי, את סימני השריפה שהשתוללה כאן. בדיוק ברגעים שנסענו בשביליו הבחנו באות חיים מרענן - צבי חצה את הדרך ונעלם בין העצים. אני שואל את חפוטה אם אפשר לכנות את האירוע אסון טבע.
"בקנה מידה של הייעור בארץ אפשר לקרוא לזה אסון, אפילו קטסטרופה", הוא עונה. "הייעור בארץ הוא לא צפון אמריקה, שבכל שנה נשרף שם שטח שגדול ממדינת ישראל כולה. שם אלה מערכות טבעיות ושריפות טבעיות.
"פה ליער, מעבר לתפקידו האקולוגי, יש תפקיד חברתי. נוף, טיילות ונופש. אין הרבה יערות בארץ, לכן זה נכס שאמורים לשמור עליו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לו להישרף.
"תחשוב שאת נזקי מלחמת לבנון השנייה שיקמו, נטעו במקום הפגוע עצים חדשים - ואז בקטיושה אחת הכל נשרף שוב. אין לנו בעיה לשקם, אבל בעוד ארבע או חמש שנים תהיה מלחמת לבנון הרביעית, אז שזה שוב יישרף? אין לי בכלל ספק".
היער היה כמעט ריק ממטיילים בזמן סיורנו. מי ירצה להגיע לסביבה שבה נופלות מדי יום רקטות ונוחתים כטב"מי נפץ? חפוטה עוצר את הרכב בנקודת תצפית גבוהה ומציג על הרכס מרחוק את היישובים הלבנוניים מרכבא, חולא וכפר כילא, משם מגיעות לא מעט מהרעות החולות שאיתן הוא ואנשיו מתמודדים.
"כתושב הצפון הייתי רוצה שתהיה מלחמה עצימה בלבנון, שנגמור עם זה אחת ולתמיד", הוא אומר. "אישית אני אחזור הביתה בין שיהיה הסכם ובין שלא יהיה הסכם, אבל 30-20 אחוזים מהתושבים כבר מצאו את חייהם החדשים במרכז הארץ.
"הקטיושות הן לא הבעיה העיקרית. בראש הנקרה יש לא פחות קטיושות מאשר פה. החשש הוא מחדירה. איזו אמא תשב בלילה בחושך ותחשוב שייכנסו לה לבית, כמו שקרה בדרום? לשבת על הגבול ולדעת שכוח רדואן נמצא בסמוך זה פחד פסיכולוגי".
זרעים לאלף שנים
כשהכל יסתיים, באחד הימים, יצטרכו בכל זאת לחשוב איך משקמים יער כדוגמת ביריה. בשריפות ובפגעי טבע קודמים נוכחו לדעת שהאורן הוא עץ שקשה להשתלט עליו. הוא מפזר סביבו זרעים, ובאזור כזה מוצאים לפתע המוני עצים שמכסים את הסביבה.
בשוויצריה הקטנה שבכרמל, היכן שבעבר השתוללו שריפות חורש רציניות, יש כעת מקומות שאי אפשר ללכת בהם עקב צפיפות האורנים - צפיפות שמהווה בעיה לצומח ולחי.
"נקים צוות מיוחד, שולחן עגול", אומר חפוטה. "אנחנו לא רוצים לחזור למה שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אז ישר הגיעו תורמים מארה"ב, זרקו מיליונים והתחילו לחרוש ולנטוע את הגבעות מחדש. השטח ברובו ישתקם לבד. יש פה בקרקע מאגר זרעים של אורנים לעוד אלף שנים. הם גדלים בלי סיוע, תסתכל".
חפוטה מצביע על העצים הצעירים שבצידי הדרך. "זה הדור הבא של היער, אלא אם כן אתה רוצה לגוון, ובשביל זה צריך לשתול מיני עצים אחרים ובכך ליצור יער בריא. עברתי פה כמה אירועים גדולים בעבר, כולל אחד גדול יותר מהנוכחי ב־2013. אמנם לא היתה אז מלחמה, אבל היתה סופת שלגים שפגעה בערך ב־50% מהעצים. הקריסה שברה אותם. הרס טוטאלי.
"הייתי יערן חדש, שלוש שנים בסך הכל בתפקיד. אתה עומד ושואל 'איך מתחילים לטפל?'. מי שאין לו סבלנות לא יכול להיות יערן. אחרי שנתיים אתה כבר רואה התאוששות של העצים. אז עבדנו קשה והיער חזר לעצמו".
האלונים פחות נדלקים
למרות המראות הלא נעימים והשחור שמסביב, הצומח והחי בצפון אמורים כאמור להשתקם. יש עצים שמהר מאוד ישובו לשיא תפארתם, ויש כאלה שייקח להם שנים, אולי אפילו עשרות רבות. כבר עכשיו, שבועיים אחרי השריפה שבערה כאן, אפשר היה לראות את הקנים שליד הבניאס גדלים בפראות וחוזרים להעניק לטבע את צבעו הירוק והמרענן.
אלי חפוטה, מנהל אזור גליל עליון ורמת הגולן בקק"ל: "בקנה המידה של הייעור בארץ אפשר לקרוא למצב אסון, אפילו קטסטרופה. פה לא צפון אמריקה, אין לנו הרבה יערות. לכן זה נכס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לו להישרף"
"לפני שבוע הייתי בחורשת טל, וכשהסתכלנו על עץ ערבה שהיה שרוף כולו - ראינו שאחד מענפיו כבר החל ללבלב", מספר ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים. "ליד כפר סאלד יש מקום שנקרא תל קליל, שהיתה בו שריפה לפני חודשיים, והלכתי לשם לצלם. אתה רואה שהקנה שם כבר בגובה של מטר, ועצי הדולב שהיו שרופים מלבלבים. זה נותן איזו פרופורציה. זה הקצב, אלה התהליכים, ולא משנה איך נסתכל על זה".
דולב, שמספר על הכאב לראות את הצומח בצפון שרוף, מודה שהיקף השריפות עצום, אבל ממליץ להישאר אופטימיים, לפחות בתחום הזה. "בגליל העליון, מאזור הר מירון ומערבה, מדובר בחורש ים־תיכוני סבוך, שהאלונים שולטים בו", הוא מספר.
"השריפות, כמעט בכל המקרים שם, היו קטנות ומצומצמות, כי האלונים פחות נדלקים. אז למרות שנפלו בסביבה המון טילים, אתה לא מוצא קרחות גדולות. יהיה לך קשה לשים שם את האצבע ולומר היכן היו הדליקות.
"חוץ מאורנים, במרבית המקרים עצים לא מתים. אז כדאי שתחזור לבקר בעוד חצי שנה ותצלם באותו המקום את אותם העצים. תסתכל לא רק על הגזע השחור. צריך להסתכל קרוב לקרקע ולראות אם יש התחדשות של ענפים ירוקים. ברוב המקרים זה יקרה, כי עצים כאלה ברובם שורדים".
אז אפשר לנשום קצת שהמצב לא עד כדי כך נורא?
"אני משתדל פחות להשתמש בהגדרות 'נורא' או 'לא נורא'. אני מעביר את האינפורמציה, ואת השיפוט אני משאיר לאחרים. קשה ולא נעים לראות עצים שרופים, זה נראה כמו אנדרטאות נוראיות, אבל כדי לקבל פרספקטיבה שווה לראות את זה שוב באביב. כמו שאף אחד לא יעצור את הזמן, אף אחד לא יעצור את העצים והצמחים מלהתחדש".
אם לגבי הצומח קיימת אופטימיות, לגבי עולם החי נערכים עדיין מחקרים בשאלה איך הוא ישקם את עצמו אחרי שריפה גדולה, שמשנה את הנוף ואת הסביבה שאליה בעל החיים התרגל.
"החיות הגדולות יכולות לרוב לברוח מהאש", מסביר ד"ר דולב. "חזיר, תן, שועל, גירית, צבי, יכולים להימלט ממקומות מאוימים, אבל יכול להיות שחלק מהצומח, שהוא מזונם, יישרף - והם יצטרכו להגדיל את מרחב החיפוש שלהם. מצד שני, בכל שריפה יש אזורים שלא נשרפו לגמרי, וכמו בקנים יש תהליך התחדשות מהיר.
"אני בספק אם תהיה כאן מצוקת מזון. לגבי החיות הקטנות - עכבישים, חרקים, עקרבים, מכרסמים, קיפודים, זיקיות, צבים - החיות האלה לא מסוגלות לברוח. הן יילכדו באש, בחום הנורא או בעשן. הפרט לא ישרוד, אבל כאוכלוסייה אין כמעט מקרים שכולה נפגעת. תהליך ההתרבות וההפצה ישלים את החסר. כמה זמן זה ייקח? אני לא חושב שיש לנו היכולת לדעת, כי קשה לעקוב אחרי כאלה דברים".
אין חיות שנוטשות אזור בגלל שריפה?
"לפני שנתיים היתה שריפה גדולה במורדות הרי נפתלי, ואחרי שנה, כשספרנו, גילינו שאוכלוסיית הצבאים לא השתנתה. הידע שלנו הוא לא אבסולוטי. למשל, אנחנו לא יודעים איך השריפות משפיעות על אוכלוסיות פרוקי הרגליים, יש חוקרים שעדיין עובדים על זה. אנחנו נמצאים במערכת אקולוגית שיודעת לשקם את עצמה ושחשופה לאיום השריפות עוד מאז היות האדם באזור ב־10,000 השנים האחרונות. האדם תמיד הכניס את האש כחלק מפעילויותיו".
ורעשי הלחימה לא מבריחים את החיות?
"זאת שאלה ששאלו רבים. אחת הדוגמאות היא עדות של מישהי מקיבוץ ברעם, שסיפרה שהיא יצאה למטע ופגשה נקבת יחמור ועופר שאכלו עשב, ופתאום היה בום של נפילה קרובה. היחמורה נרתעה לרגע, הרימה ראש, הסתכלה לצדדים, ראתה שאין איום - וחזרה לאכול. אם אקח את עצמי: הייתי בשטח, בצפון עמק החולה, והיו כמה בומים. לרגע הסתכלתי מסביב, וכשהרעש נגמר המשכתי".
שפן סלעים חרוך
אז הטבע ישתקם, השאלה היא מתי. אם כל כך הרבה נשרף עד עכשיו, קשה להעריך מה יקרה כשבאמת יתחילו להילחם בצפון, המטחים יגברו, והרוח תנשב בעוצמה ותפזר את האש על פני היער. במלחמה יש חללים, חיילים ואזרחים, אבל את העצים והחיות בדרך כלל לא קוברים.
יום אחרי הסיור בצפון נסאר שלח לי תמונה של שפן סלעים שהאש לכדה לפני שהספיק לחמוק. "מי ישפה את הטבע? רק בורא עולם, בעזרת גשם וזרימת מים", הסביר לי רק יום קודם, כשעצרנו למנוחה קצרה על שפת הבניאס. "תחזור בעוד חודש, תראה פה ירוק, אבל לא תראה בשנים הקרובות זוחלים ובעלי חיים שגרו באזור. הסביבה לא תתפקד כבעבר. היא תצטרך את הזמן להתאושש, ובהרבה מקרים אנחנו נצטרך לסייע לה כדי שתעמוד שוב על רגליה".
eyal1iris@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו