בערב, בביה"ח סורוקה בבאר שבע, מדממת וכואבת, היא התבשרה שהעובר שלה נפל. היא נסה על חייה במשך יום שלם, פצועה מירי מחבלי חמאס, הסתתרה בחולות, בוואדיות, ביערות ובמטעים של יישובי דרום הארץ, יחפה ושרוטה, מאבדת מאחור את הארוס שלה, אביאל אורן (29), את אחותה אורטל בן איון בובטס (24) ואת בן זוגה של האחות דניאל אוחנה (24), זכרם לברכה - שלושה מבין 383 הצעירים שנרצחו על ידי מחבלי נוחבה בפסטיבל הטראנס "נובה".
"הלב שלי עדיין שותת מעצב", אומרת שיראל בן איון (23). "יש לי געגועים עזים לאורטל, ואביאל חסר לי מאוד. יש לי גם ייסורי מצפון שהם נשארו שם ואולי אפשר היה להציל אותם. הימים, וגם הלילות, קשים לי מאוד.
"מה שמחזיק אותי הוא התקווה בכל זאת להקים משפחה. בשבעה של אביאל סיפרו לי שבאותו יום שישי לפני השבת השחורה הזאת הוא קנה לי טבעת והתכוון להציע לי נישואים ביום ההולדת שלי בפברואר. החלום שלי היה ונשאר, למרות שזה קשה, למצוא בן זוג, להתחתן ולהקים איתו בית. על זה אני לא מתכוונת לוותר".
יחד עם שיראל, אביאל, אורטל ודניאל היה גם חברו של אביאל, עדן ביטון (29). חמישה צעירים בסך הכל שקנו כרטיסים למסיבה ברעים חצי שעה לפני סגירת הקופות. עדן נהג ברכב שבו הגיעו לשם, אביאל ישב לידו, ושיראל, אורטל ודניאל ישבו מאחור.
בערב שלפני כן, ערב שמחת תורה, אורטל, האחות הגדולה, שכנעה את שיראל לבוא למסיבה. פחות משנה מפרידות בין השתיים. הן היו הכי קרובות שאפשר. חלקו אהבת נפש זו לזו, עברו הכל ביחד. "קנינו כרטיסים ב־22:30, וב־23:00 נסגרו הקופות", משחזרת שיראל.
"זרמתי עם אורטל והיתה אווירת שחרור בנסיעה לנובה. עצרנו בדרך, עשינו תמונות, שרנו. הגענו למקום באיזה שלוש בבוקר. ברכב, ליד המסיבה, אביאל אמר לי שהוא אוהב אותי. קודם לכן לא הבנתי למה הוא נוסע עם חבר שלו לכל מיני סידורים ביום שישי. לא ידעתי שזה בגלל הטבעת".
היא לא אוהבת מסיבות טבע, לדבריה, אבל זו דווקא מצאה חן בעיניה. "רקדנו, צחקנו, היה כיף. אמרתי להם במסיבה 'יודעים מה? אני אצליח לשרוד כאן גם עד חמש בערב'".
איפה המסוק?
הכיף הסתיים בבת אחת בסביבות השעה 6:20 בבוקר שבת. "היתה אזעקה ראשונה ובהתחלה לא הבנו מה קורה. חשבנו 'אוקיי, יש קצת טילים, נעזוב את המסיבה ונלך לשבת בים'. מהר מאוד הבנו שהמצב שונה לגמרי. התחילו לעוף טילים, שכבנו על הקרקע והתחיל בלגן גדול. אנשי הביטחון במקום אמרו לכולם להתפזר, וכך עשינו.
"כולם התחילו לברוח בבהלה מהמסיבה. אנשים מכל רחבי הארץ, צעירים וגם כאלה שפחות, מבלים שרקדו את החיים ונקלעו לפתע לטירוף, לסחרור, לטרור רצחני. ושם, ממש לפני שהגיעו למכונית שלהם, התרחשה שיחה מצמררת בין האחיות האוהבות. בדיעבד, זו היתה שיחת הפרידה שלהן.
"אורטל אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שהיא גאה בי, שהיא מודה על כך שאני בחיים שלה. זה לא קרה אף פעם בינינו פנים אל פנים. זה היה מרגש, מיוחד. אמרתי לה 'בואי, בואי, בואי לאוטו מהר'. לא החזרתי לה דברי אהבה בגלל כל הלחץ של הטילים והאזעקות. אני כל כך מצטערת על כך".
הם נכנסו למכונית ונתקעו בפקקים הגדולים שנוצרו במקום. באותו רגע החלו גם יריות. בהתחלה הם חשבו שבאזור יש אולי שניים-שלושה מחבלים. אף אחד לא יכול היה לקלוט את ממדי האירוע המזעזע באותם רגעים. "ירדנו מהאוטו ורצנו לשדות. היתה היסטריה, אנשים נורו, התפוצצו לנו מול הפנים.
"אורטל אמרה לי שהיא אוהבת אותי, גאה בי ומודה על כך שאני בחיים שלה. אמרתי לה: 'בואי, בואי לאוטו מהר'. באותו רגע לא החזרתי לה דברי אהבה, בגלל הלחץ של הטילים והאזעקות. אני כל כך מצטערת על זה"
"עדן אמר לנו 'בואו, תעלו בחזרה לאוטו', וכולנו רצנו למכונית שלנו. היה שם כבר שדה קרב. ירו באנשים מטווח אפס. נסענו קצת והיה מחסום. היו שם שוטרים. אמרו למכוניות 'אתם תיסעו לכאן, אתם לכאן', ורצו לקבץ כמה שיותר אנשים ביחד.
"אחר כך הבנו שאלה היו מחבלים בתחפושת. עדן אמר לאחד מהם 'תמות אתה לבד כאן' ונסע משם. עלינו לכביש 232. 100 מטר אחר כך הגיע מולנו טנדר לבן של חמאס. הם ירו עלינו בטירוף. עדן שבר את ההגה כשהוא במהירות מטורפת והתהפכנו באוויר.
"המחבלים המשיכו לירות בנו ועזבו את המקום. הם היו בטוחים שכולנו נמות. אני ספגתי שלושה כדורים בירך של רגל ימין ולא הפסקתי לדמם. אורטל היתה לידי עם ראש כבד כזה. היא אמרה לי 'לא, לא, לא' ונפלה עלי. הראש של דניאל היה ממש לידי. 'זה נגמר, זה נגמר', הוא אמר לי ונתן לי נשיקה במצח. אחר כך חיבק את אורטל, נתן נשימה אחרונה ומת במקום.
"אביאל ישב ליד עדן מקדימה. הוא היה בהכרה ואמר שהוא בסדר, אבל לא מרגיש את הרגליים. הרגליים שלו נטפו דם, כנראה מירי או מרסיסים. עדן קיבל סדק בגב מכדור שנכנס ויצא החוצה. אמרתי לעדן 'בוא נוציא את אביאל ואורטל מהרכב'. אורטל דיברה שטויות, היא חטפה ירייה בבטן.
"אביאל היה ירוי בפלג הגוף התחתון, אבל הצליח לתפקד. עדן עשה לו חוסם עורקים, ואביאל אמר לו: 'למה לא נכנסת בהם?' אביאל ואני החזקנו ידיים ואמרנו שמע ישראל. עדן התקשר למשטרה, והם אמרו לו שלא נזוז ושבתוך חמש דקות יגיע אלינו מסוק. מובן שזה לא קרה. השטח כולו היה מפוצץ במחבלים. ואז הם חזרו אלינו, ושוב ריססו את הרכב בכדורים.
"אני לא מתכוונת לוותר על החיים שלי. איבדתי את אהובי ליבי, אבל לפעמים אני גם מצליחה לייצר מעט צחוק. בעיקר חשוב לי להיות עם אמא שלי ולדעת שהיא ואחותי הגדולה בסדר. אני מקווה שהזמן יעשה את שלו, ושאוכל לצמוח ולהגשים את חלומותיי"
"הרכב שלנו היה הפוך ליד הכביש, במין תעלה קטנה כזאת. התחבאנו מאחוריו. חטפתי כדור ביד ולא צעקתי, שיחשבו שאני מתה. שמתי את היד שלי על הפה של אורטל שלא תצעק כי כאב לה נורא. היתה דממה. כאילו דממת מוות. המחבלים נסעו משם".
על אוטומט
לאחר שאיבדו את יקיריהם, כשהם ירויים, אחוזי חרדה ובהלה, שיראל ועדן ניסו לתפקד. איש לא הגיע לסייע. הם החליטו לעשות מעשה. "רצינו להעביר את אביאל ואורטל לצד השני של הכביש", מספרת שיראל.
"היה שם עץ גדול ומטעים שאפשר היה להחביא אותם מאחור. הרמנו את אביאל - אני ברגליים, עדן בידיים. זה לא עבד. ניסינו להרים גם את אורטל, וגם זה לא הלך. גררתי את אביאל שוב למכונית, פתחתי דלת, הנחתי אותו מאחור והחבאתי אותו כך שלפחות לא יפגעו לו בראש.
"המחבלים חזרו שוב. עדן אמר לי 'בואי נתחבא, מצאנו איזה שיח שם'. הם שוב ירו על הרכב ההפוך שלנו. זה היה נורא. יש לי נקיפות מצפון על כך שלא הצלנו את אביאל ואורטל, שלא הצלחנו לגרור אותם למחבוא. אבל אני גם יודעת שאם היינו נשארים שם, כנראה לא היינו כאן היום.
"המשכנו לברוח. הייתי כל הזמן הזה יחפה. רצתי על קוצים, מדממת. המשכנו לרוץ, עדן ואני, לכיוון קיבוץ כפר עזה. פתאום ראינו קבוצה של אנשים שצעקו לנו בעברית 'בואו! בואו! בואו!' התקרבנו קצת וקלטנו שיש להם גרזינים וסכינים בידיים.
"הסתכלתי על עדן ואמרתי לו 'הם ערבים, בוא נרוץ, עכשיו'. רצנו הכי מהר שאפשר לתוך איזה שיח והתחבאנו שם בשדה קוצים יותר משעה, מסדירים את הנשימה. אחר כך טיפסנו על עוד גדר וחזרנו לאזור שהיינו בו בהתחלה. ושוב, המראה הנורא הזה: רכבים שרופים, גופות שרופות, אימה".
בשלב זה התיאור נעשה מוחשי מדי עבורה, והיא זקוקה להפסקה. חברתה עדינה, שנמצאת איתנו בראיון כדי לתמוך בה, מכינה לה קפה. לאחר כמה דקות היא מתאוששת וממשיכה. ניכר שזה דורש ממנה מאמץ.
"הרופא שטיפל בי קלט את היריות שספגתי, ואמר לי שאין חדר ניתוח פנוי בגלל כל הפצועים שהגיעו לשם באותו יום, אז פשוט הוציאו לי את הקליעים עם מחט, בלי הרדמה. בכיתי המון, זה כאב מאוד. ואז עשו לי אולטרסאונד וראו שהעובר שלי נפל"
"שוב ראינו מולנו טנדר לבן של חמאס, ירו עלינו, רצנו לכיוון היער שם, ואיזו בחורה רצה אחרינו. לא האמנו בהתחלה שהיא יהודייה, ישראלית. בסוף קלטתי שהיא כמונו, נסה על חייה, אז חיכיתי לה ויחד איתה התחבאנו שוב ביער.
"היה שם, בתוך היער, מישהו שצעק בעברית 'לידור, לידור'. חשבנו בהתחלה שהוא משלנו, אבל כשראינו שהוא עם נשק לא יצאנו - וזה הציל אותנו. הוא ממש כיוון את הנשק אלינו. למזלנו, הוא לא ראה אותנו ועזב את המקום. הוא כנראה עמד שם וצעק בעברית כדי להטעות ישראלים שנמלטו ליער, כמונו".
היא מספרת שהיא לא יודעת איך בכלל תפקדה. "הייתי באדרנלין מטורף. נסתי על חיי, אבל הכוחות שלי אזלו. עדן אמר שאח שלו אמור להגיע לכביש שבו היינו קודם ושצריך לחזור לשם. אני הייתי גמורה. נפלתי על הרצפה. איבדתי המון דם, המון. אמרתי לעדן 'אני לא מסוגלת יותר לרוץ, להימלט, לברוח. יש לך טלפון, קח את המיקום שלי ותשאיר אותי פה'".
השעות נקפו, וסכנת החיים לא פסקה לרגע. "שוב הגיע רכב של חמאס, ממש לידנו, אבל בשלב הזה כבר היינו בשטח פתוח, ולמזלנו הגדול הם לא ראו אותנו. אם הם רק היו מסתכלים כמו שצריך, לא היינו עוד בחיים.
"המשכנו לרוץ, לרוץ, וכל הזמן שרקו מעלינו כדורים. הראש פשוט לא היה שם, לא חשב. לא חשבתי אפילו שאני הולכת למות. הכל היה על אוטומט. אם הייתי חושבת, הייתי אולי יכולה להציל את אחותי, את אביאל".
זוועת עולם
עם עובר בבטנה, בחודש הראשון להריונה, כשהיא מדממת כולה ולא באמת יודעת מה עלה בגורלם של ארוסה אביאל, אחותה אורטל ובן זוגה דניאל, שיראל היתה באפיסת כוחות. ואז, לפתע, עבר בכביש רכב צבאי. "ראינו חיילים והם היו בלי כלי נשק, בלי כלום. רק בגלל זה האמנו שהם באמת מהצבא שלנו - ורצנו אליהם. עדן התחיל לבכות ומלמל 'אביאל, אביאל'. אני עוד לא קלטתי כלום. הייתי בהלם".
השניים הגיעו בסביבות השעה חמש אחר הצהריים לביה"ח סורוקה בבאר שבע. עדן נלקח מייד לניתוח. "כל הגוף שלי היה מלא דם, חתכים וקוצים ומה לא. שיער פרוע. לא יכולתי ללכת בכלל. אחד הרופאים שטיפל בי קלט את היריות שספגתי ואמר לי שאין להם חדר ניתוח פנוי בגלל כל הפצועים שהגיעו לשם באותו יום, אז פשוט הוציאו לי את הקליעים במחט, בלי הרדמה. בכיתי המון. זה כאב מאוד. ואז עשו לי אולטרסאונד וראו שהעובר שלי נפל.
"זה היה היום הקשה בחיי. אובדן כל כך גדול. כאב עצום. הרגשתי שאני לא מסוגלת, רגשית ופיזית, להישאר בבית החולים. הרגשתי שאני חייבת תמיכה ומשפחה ואת אמא שלי ואת אחותי הגדולה טליה (26). הייתי חייבת לצאת משם הביתה.
"בשלב מסוים המשפחה של אביאל הגיעה לסורוקה - וברחתי איתם. הגעתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי סיפור בדוי. 'ירו בנו', אמרתי לה, 'אורטל בסדר, היא ברחה באוטו של בנות אחרות'. חששתי שיקרה לאמא משהו אם אספר לה את האמת.
"היה בתוך היער מישהו שצעק בעברית 'לידור, לידור'. חשבנו שהוא משלנו, אבל כשראינו שהוא עם נשק לא יצאנו - וזה הציל אותנו. הוא לא ראה אותנו ועזב את המקום. הוא כנראה עמד שם וצעק בעברית כדי להטעות ישראלים שנמלטו ליער, כמונו"
"בבוקר קמתי וכולי דם. אמא שלי עוד רגע עם התקף לב. לקחו אותנו לבית חולים והייתי מאושפזת שם שלושה ימים. עדיין יש לי כדור אחד בתוך הגוף כי מסוכן להוציא אותו".
אבל במשך שבוע וחצי שיראל ועדן לא ידעו מה עלה בגורלם של אורטל, דניאל ואביאל, ונעו בין תקווה קלושה לתחושות קשות וכואבות. "את הטלפון של אביאל מצאו בחאן יונס, ומעבר לזה מצאו בשטח ממצאים ולפי צילומי שיניים משערים שזה הם", היא אומרת.
"נוסף על הירי, הם גם שרפו את הגופות. זוועת עולם. קברנו את דניאל ביום שישי, את אורטל בבוקר יום ראשון ואת אביאל באותו ערב. הייתי בשוק בשבעה. אפילו לא בכיתי. לא לגמרי הייתי שם".
11 החודשים שחלפו מאז לא היו פשוטים עבורה. היא ניסתה להשתלב בעבודה, אבל לא הצליחה להתקבל לשבע משרות שאליהן רואיינה. בהמשך, בלית ברירה, ניסתה לחזור לעבודה המשרדית שהיתה לה לפני האסון, אבל גם זה לא צלח עקב מצבה הרגיש. גם טיפול רגשי שעברה לא עשה לה טוב, לדבריה.
"התחלתי טיפול אחרי השלושים. הייתי בארבעה מפגשים, אבל זה גרם לי לפוסט־טראומה. התחלתי לפחד מרעשים, עלה לי ריח של דם, ריח של שריפה. ניסיתי גם טיפול אלטרנטיבי, אבל גם זה לא עבד. אני גם מפחדת בכביש. כל הזמן מחפשת את הנתיב לברוח, מאוד ערנית. כשמישהו עוצר ויוצא מהאוטו, אני ישר חושבת שזה מחבל.
"התחלתי גם לעשן המון, שתי קופסאות ביום. אני מאוד רוצה להצליח להיות מטופלת. אני צריכה עזרה, כמהה לכך. אני חושבת שהמדינה לא עושה מספיק ולא תומכת בניצולי הנובה, לא רגשית ולא כלכלית. בהתחלה קיבלתי תמיכה כלכלית מהמדינה, אבל בחודשים האחרונים זה פסק - וזה מאוד כואב לי".
אני שואל אותה אם היא יכולה להבין שורדי נובה ששמו קץ לחייהם אחרי הזוועות שחוו שם, ואם זה עלה במחשבות שלה גם כלפי עצמה."אני לא טיפוס אובדני", היא אומרת. "יש לי גם מטרה מאוד ברורה ותקווה להקים משפחה ולקרוא לבת שלי משי. אבל יש כאלה שאיבדו כל טעם לחיים, כל תקווה. אנשים איבדו שם את האנשים שהכי קרובים להם. אני יכולה להבין איך שום דבר כבר לא נראה בעיניהם כניתן לריפוי, עם משהו להיאחז בחיים".
ב־22 בינואר השנה, כשלושה חודשים אחרי השבת השחורה, קיבלה שיראל בשורה קשה נוספת, כאשר החבר הטוב שלה ושל אחותה אורטל, רס"ל (מיל') אלקנה יהודה ספז (25) מקריית ארבע, לוחם בגדוד 8208 שבחטיבה 261, נפל בקרב בדרום רצועת עזה. לאחר מותו משפחתו של אלקנה הגשימה את חלומו והקימה לזכרו ולעילוי נשמתו "פוד טראק" בקריית ארבע בשם "פינת אלקנה", שבו מחולק מזון לחיילים חינם.
חצי שנה אחרי השבת השחורה היא נסעה יחד עם חברות טובות לאזור הסמוך לקיבוץ רעים, שבו התהפך הרכב בבוקר האסון. "הרגשתי שיתוק מטורף. ישבתי לבד על העפר, איפה שהיה האוטו שלנו, ולקח לי זמן לקלוט מה בכלל קרה שם. באותו רגע הכל התנהל רגיל. שטח פתוח, כולם נוסעים, מתנהלים. ואז רציתי רק ללכת משם. הביתה. אין לי מה לעשות שם".
לנצח, אחותי
היא נולדה בירושלים, בת שלישית, אחרי טליה ואורטל, לרבקה ג'וליה ולניסים ז"ל, שנפטר לפני שלושה חודשים. הוריה נפרדו כשהיתה בת 7, אבל היא מספרת שבסך הכל היתה לה "ילדות מהממת" ושבהמשך עברה לפנימייה, "כי אחותי אורטל עשתה את זה לפניי ורציתי גם, אבל אמא שלנו לקחה את זה קשה".
בילדות היא הפליאה בהתעמלות קרקע, רכשה הרבה חברים וחברות, התבגרה מהר והיתה מאוד צמודה לאורטל. אין סוד שהשתיים לא חלקו. "אורטל היתה הכל בשבילי. ידעתי עליה הכל, אהבנו מאוד לצאת ולהיות יחד בטבע, פשוט להיות ביחד, לחלוק, לשתף.
"הרכב שלנו היה הפוך ליד הכביש בתעלה קטנה. התחבאנו מאחוריו. חטפתי כדור ביד ולא צעקתי, כדי שיחשבו שאני מתה. שמתי את היד שלי על הפה של אורטל, שלא תצעק, כי כאב לה נורא. היתה דממה. דממת מוות. המחבלים נסעו משם"
"היה לה לב מזהב, לב פשוט טוב. אני מאוד מתגעגעת אליה. כל כך רציתי שהיא תעמוד בחופה שלי לצידי ושאני אעמוד לצידה ביום הגדול בחייה. לאחרונה אני יותר מדברת איתה, פורקת, בוכה".
את אביאל הכירה במסיבת סילבסטר לפני ארבע שנים. הם ישבו ודיברו, ומאז לא נפרדו. "הוא לימד אותי לצאת למסיבות וללכת לים. היינו מאוד צמודים. שכרנו דירה ביחד והיו לנו תוכניות גדולות. מאוד התאמנו אחד לשני. אחר כך גרנו אצל ההורים שלו בירושלים כדי לחסוך כסף. רצינו לטוס לברזיל ביום ההולדת שלי, ושם הוא היה מציע לי להתחתן, כפי שהבנתי עכשיו. הוא ממש רצה את הילד שחיכה לנו בבטן".
למרות הכל, היא מנסה לחיות והיתה אפילו במסיבות טבע מאז הנובה. "יצא לי להיות במסיבת טבע בפורים האחרון באילת, והיתה אחת גם כאן, בעין כרם", היא מספרת. "הבעיה היא שברגע שיש זריחה, מתחיל אצלי לחץ גדול. בשש בבוקר אני נדרכת, כולי חרדה. זה מאוד לא פשוט. אני מנסה כל הזמן להתמודד עם זה.
"אני לא מתכוונת לוותר על החיים שלי. איבדתי את אהובי ליבי, אבל לפעמים אני גם מצליחה לייצר מעט צחוק. בעיקר חשוב לי להיות עם אמא שלי ולדעת שהיא ואחותי הגדולה בסדר. אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו ושאוכל לצמוח ולהגשים את השאיפות ואת החלומות שלי".
erannavon9@gmail.com
