בנות השבויים: אבותיהן נחטפו בהפרש של דור, עכשיו אלה בן עמי ורוזלין זוהר מדברות על הכאב והגעגוע

"יש לנו את אלה מבארי על קו הטלפון", עצר לרגע דני קושמרו את הדיון באולפן בבוקר שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר. "שלום", אלה עונה בקול שקט ורועד. "אני צריכה עזרה, חטפו את אבא שלי", קולה נשבר, "חטפו אותו, הוא בעזה".

השעה היתה 11:00. פיסות המידע הזוועתיות, הלא הגיוניות, החלו לנחות אז בזו אחר זו והלמו באוזנינו.

"למה את אומרת שחטפו את אבא שלך?" שאל קושמרו בדאגה. "כי ראיתי תמונה שלו בטלגרם, מחדשות עזה", ענתה לו אלה.

את השיחה הזאת, מאותם רגעים בשבת השחורה, קשה לשכוח. באותן שניות גם רוזלין זוהר ישבה קפואה מול הטלוויזיה בביתה. הדיווחים על חטיפת אזרחים לעזה שאבו אותה אחורה בזמן, לגיל 8, אז אביה, הימאי שלמה פרץ ז"ל, נעצר ונכלא במצרים.

עשרה חודשים הוא שהה שם. בחודש הראשון איש בישראל לא ידע מה עלה בגורלו. כשנודע שהוא בכלא המצרי - ירדה רוזלין עם אמה ואחיה לאלכסנדריה באוטובוס. שם האם ניהלה את המאבק לשחרור בן זוגה ואבי ילדיה.

לסיפורה של רוזלין היה סוף טוב למחצה. אביה חזר אמנם בריא בגופו, אך הלום שבי בנפשו. "היה לו נורא קשה. הוא דיבר על זה כל חייו - עד שנפטר לפני 11 שנים מדום לב, בגיל 61. זה ליווה אותנו כל החיים", מספרת רוזלין.

השבוע נפגשו השתיים לראשונה, במטה משפחות החטופים. רוזלין זוהר (46), בת החטוף "הוותיקה" שמבקשת לתת מעט תקווה לרעותה הצעירה ממנה; ואלה בן עמי (24), בת החטוף "הטרייה", שמאז רגעי האימה שבהם היתה נצורה בעצמה בממ"ד בבארי ושרדה את הטבח לא מפסיקה להילחם על השבת אביה, אוהד, הביתה. אמה, רז, שנחטפה עם אביה, שוחררה במתווה השבת החטופים בסוף נובמבר, אחרי 54 ימים בעזה.

"אני קמה בבוקר ואני במאבק הזה, ואני גם הולכת לישון בזה. אפילו התפללתי שהפגישה שלנו תתבטל", אומרת אלה בחיוך כאוב. רוזלין מבינה אותה ומחבקת. "בסוף זה הופך להיות סיפור חיים", היא מבטיחה. "כמה נורא שזה סיפור החיים", אומרת אלה.

ורוזלין ממשיכה: "סיפור חיים שהופך אותך לעוד יותר חזקה ממה שהיית כששמעתי אותך עולה לשידור באותה שבת. את מקבלת כוחות אחרים. אני שומעת את כוחות הנפש שלך. את תעשי בסוף משהו גדול בחיים האלה".

אלה: "אחרי השחרור שלה מעזה אמא שלי היתה בהיי מטורף, מאוד פעילה. ברגע שהאדרנלין ירד היא פתאום קלטה שאין לה את הבית בקיבוץ, שהרבה חברי ילדות שלה כבר אינם, והכי חשוב - שבעלה, אבא שלי, עדיין חטוף. היא במצב מורכב עכשיו"

תא מעצר מעופש

12 בפברואר 1986. רוזלין זוהר, אז ילדה בת 8, התגוררה עם משפחתה בעתלית. היא היתה רגילה שאביה נעדר מהבית ימים ארוכים כימאי של חברת צים, אבל ביום ההוא - בשעת צהריים - הוא פשוט נעלם כלא היה. שלמה פרץ יצא להפלגת עבודה בספינת "קמיליה", ביחד עם הימאי עמרם שלוש, כשעל הסיפון סחורות רבות שיעדן היה אירופה. בדרך עצרו השניים לעגינת ביניים בנמל אלכסנדריה שבמצרים. הם עגנו רק לשעות ספורות - ובחצות היו אמורים להמשיך ליוון ומשם לטורקיה ולרומניה.

פרץ, אז בן 35, ושלוש, אז בן 53, הסתובבו בטיילת באלכסנדריה, עצרו לאכול במסעדת דגים, ומשם השתכנעו לעלות לכרכרה ולנסוע למועדון לילה מקומי. בדרכם עצרו את הכרכרה כמה גברים צעירים לבושים אזרחית. הגברים, שאחד מהם הציג תעודת שוטר, תפסו את הימאים הישראלים, הובילו אותם לתא מעצר מעופש, ושם זרקו אותם על הרצפה. ללא אוכל או שתייה, ומבלי שאיש יודע לאן נעלמו.

למחרת האשימו הרשויות המצריות את פרץ ושלוש באחזקה, לכאורה, של 200 גרם סם מסוג חשיש, שנמצאו בכרכרה שבה נסעו. השניים הכחישו כל קשר לסם, אבל לא היה מי שיגן עליהם. רק כעבור ימים ארוכים וקשים מנשוא אמה של רוזלין קיבלה את ההודעה הראשונית על מעצרו של האב ועל מצבו. אחרי עשרה חודשים מורטי עצבים, ובסיוע הקונסוליה הישראלית באלכסנדריה וגורמים דיפלומטיים מישראל - הגיע השחרור המיוחל.

כיום רוזלין יודעת שהסיפור האישי שלה הוא שהוביל אותה לבחור במקצוע שלה, מטפלת רגשית (M.A) לילדים ולנוער, ומדריכת הורים, עם התמחות בטיפול בקשיים רגשיים והתנהגותיים. "זה היה אירוע משנה חיים שנצרב בי ושינה את חיי ואת חיי משפחתי לנצח. אנחנו הצלחנו להשתקם, ואני מאמינה שגם היום, יותר מתמיד, אסור לנו לאבד תקווה".

רוזלין: "הייתי בים המלח עם מפונים מהדרום. עבדנו שם ימים ארוכים עם ילדים, עם מבוגרים, עם כל מי שהיה זקוק לעזרה. עד שהרגשתי שזה נספג בתוכי והייתי צריכה לעצור ולקחת הפסקה, כדי להתמלא מחדש בכוחות לתת עוד"

בשבת השחורה רוזלין לא הצליחה לזוז מהמסך. "7 באוקטובר טלטל אותי בכל הרמות", היא משחזרת. השבת ההיא הגיעה אחרי טקס סיום קורס תצפיתניות שסיימה בתה. "הן סיימו ב־4 באוקטובר, ואחרי הטקס עשו הגרלה - מי יוצאת הביתה ומי נשארת. הבת שלי חזרה לשבת, וביום ראשון היתה אמורה להשתבץ בחברון.

"ואז התחילו להגיע הודעות מחברות שלה מהקורס ששובצו בנחל עוז. כל הבית שלנו היה בהלם. כל היום הייתי מול הטלוויזיה, לא יכולתי לתפקד".

כעבור שבועיים הרימה רוזלין את עצמה והחליטה להצטרף לצוותי הטיפול המתנדבים הרבים שמאז 7 באוקטובר מסייעים לנפגעות ולנפגעים. "בתחילת נובמבר הייתי בים המלח, עם תושבים מפונים מבארי, שדרות וכיסופים. עבדנו שם ימים ארוכים עם ילדים, עם מבוגרים, עם כל מי שהיה זקוק לעזרה - בכל מרחב אפשרי. עד שהרגשתי שזה נספג בתוכי והייתי צריכה לעצור ולקחת הפסקה כדי להתמלא מחדש בכוחות לתת עוד".

"חזר עם צלקות ממכות"

"אבא שלי נעלם כשהייתי בת 8", משתפת רוזלין את אלה. "לקח חודש להבין לאן הוא והימאי הנוסף שהיה איתו נעלמו. בהתחלה היו כאלה בארץ שחשבו שהם בטח מרגלים. הייתי הולכת ברחוב והיו צועקים לי 'אבא שלך מרגל! אבא שלך סוכן!'".

היא נזכרת גם בימים שבהם בית המשפחה התמלא באנשים זרים, ואמה היתה שולחת אותה לחדר. "עכשיו חשוב לי לספר את זה לכולם. אני שומעת היום אנשים ששואלים 'איך נעבור את כל זה?' ו'באיזה מצב החטופים יחזרו?' - ואני אומרת שבסוף זה עובר וחיים את החיים".

"כן", מזדהה אלה. "האמת היא שאני מפחדת מאוד מהיום שאבא שלי יחזור. זה יהיה הכי מרגש בעולם, אבל אני לא יודעת איזה אבא יחזור הביתה. אנשים לא חושבים על היום שאחרי. אני שומעת את התגובות על אמא שלי. אומרים לי 'איזה יופי, היא חזרה'. ואני עונה: 'לא, היא לא נמצאת כאן'.
"ייקח הרבה זמן עד שכולם יחזרו. ועד שהאחרון יחזור - הראשון שחזר לא יוכל להשתחרר מרגשות האשמה על מי שעדיין נמצאים שם".

רוזלין: "הייתי ילדה בת 8 ולא ידענו מה קרה לאבא. אני זוכרת שניקיתי את הקלמר שלי, כדי שאמא שלי תהיה פחות עצובה. רציתי לעשות משהו שישמח אותה, כאילו שזה ימחק את השחור שהיה בתוך הבית"

אלה מבקשת מרוזלין לספר על השבי של אביה. "הוא יצא להפלגת עבודה כימאי של צים ביחד עם ימאי נוסף", רוזלין עונה כמתורגלת. "יום אחד שניהם פשוט נעלמו. חודש שלם לא ידעו לומר לנו איפה הם. אני זוכרת את היום שהבינו איפה אבא שלי נמצא. חזרתי אז הביתה מבית הספר, והיו אצלנו המון אנשים.

"אני זוכרת שהתחלתי לנקות את הקלמר שלי, כדי שאמא שלי תהיה פחות עצובה. רציתי לעשות משהו שישמח אותה, כי יום קודם רבתי איתה על הבלגן בילקוט שלי. על בננה שלא הוצאתי בזמן ועל שבבי העפרונות שהשארתי בקלמר. זה היה קלמר עם שלושה חלקים, בצבע ורוד עם כוכבים כסופים, שאבא הביא לי מאחת ההפלגות שלו".

רוזלין משחזרת איך יצאה למטבח העמוס באנשים, בשקט, מבלי שאיש ישגיח שהיא שם, איך לקחה מטלית רטובה וניקתה היטב את כל הכתמים השחורים שהעפרונות השאירו. "כאילו שזה ימחק את השחור שהיה בתוך הבית ברגע אחד. ידעתי שמעכשיו אני חייבת להתאמץ להיות 'ילדה טובה'".

ברגע שאמה הבינה שהאב נמצא בכלא המצרי - היא החליטה לנסוע לשם. "אמא שלי ארזה אותנו, שלושה אחים, באוטובוס וירדנו לאלכסנדריה. את בר־המצווה של אחי חגגנו בבית כנסת באלכסנדריה, כשאבא שלי בכלא. בהתחלה הכניסו אותם לצינוק. בהמשך קיבלנו הודעה דרך הקונסוליה שהעבירו אותם לכלא עם עוד אסירים פליליים. זאת היתה תקופה איומה בשבילו. היכו אותם, והם חזרו עם צלקות".

היה שלב, רוזלין נזכרת, שבו פורסמה בעיתון כתבה שבה נכתב כי שני הימאים ניסו להתאבד ביחד בשבי. היא גם זוכרת איך היתה חוזרת הביתה עם חברותיה ומתיישבת בסלון מול הטלוויזיה, מול משדר האקטואליה היומי "ערב חדש", ששודר אז בשעות אחר הצהריים. כשהיו מעלים את סוגיית הימאים השבויים היא ניסתה להתעדכן אם יש פרט מידע חדש.

"הייתם שם כשהוא שוחרר באלכסנדריה?" אלה מבקשת לשמוע.

"היינו בגבול סיני, עם רכבים", משיבה רוזלין. "היתה המולה גדולה וצעקות והשתוללות. אני ממש זוכרת את היום ההוא. הכל חרוט לי חזק בזיכרון. היו הרבה צלמים ועיתונאים שנכנסו אלינו הביתה וצילמו אותנו בסלון.

"היו באות אלי חברות מהכיתה. ברגע שהבינו שהימאים בחיים והם בשבי - הכיתה שלי קנתה לי מתנה. היו אז ערכות של מטפחות יפות מקופלות וריחניות. זה מה שהביאו לי. הבאתי לאמא שלי ואמרתי לה, 'תראי, הביאו לנו מטפחות לבכי'.

"אמא שלי היתה אז בת 30, עם שלושה ילדים. בחודש הראשון זה היה נורא. אני בעיקר זוכרת אותה בבכי בלתי פוסק. הבית היה מלא אנשים כל הזמן. פתאום הבית הפרטי שלך הופך לציבורי. ואמא שלי כל הזמן ביקשה ממני - 'לכי לחדר, לכי לחדר'. זאת היתה סערה מאוד גדולה".

אלה: "אני קמה בכל בוקר במאבק לשחרור של אבא שלי, ואני גם הולכת לישון עם זה".
רוזלין: "מהניסיון האישי שלי, בסוף זה הופך לסיפור חיים שמשאיר אותך יותר חזקה ממה שהיית לפני השבת ההיא".
אלה: "כמה נורא שזה סיפור החיים"

ציורים במקום מילים

כאן עוברת רוזלין לתאר תקופה שמן הסתם מעסיקה ללא הרף גם את מחשבותיה של אלה. "בימים שאחרי השחרור אמא שלי לא כל כך ידעה איך להסתדר עם אבא שלי. הוא חזר אחרת. חזר פוסט־טראומטי. רגיש לרעשים, לקולות. בלילות אין שינה, בימים כולם צריכים להיות בשקט. ככה גדלנו. המזל היה שבשלב מסוים אמא שלי החליטה שכולנו צריכים להיות מטופלים. זה עשה שינוי מאוד גדול".

אלה מתעקשת להיאחז ברגעים המחזקים ושואלת: "ואיך התנהל השחרור אצלכם?"

רוזלין: "אני הייתי ילדה. אני זוכרת את השגריר, שהיה איתנו, ואת הילדים שלו. אני לא זוכרת את הפוליטיקה שהיתה מסביב, ואמא שלי, למען האמת, לא מדברת על הדברים האלה. היא אומרת 'די, זה מאחורינו. זה היה. זה עבר'. מבחינתי, כל התקופה ההיא היתה שנה שבה הייתי מסתגרת המון בחדר ומציירת את כל מה שלא יכולתי לומר במילים. אלה רגעים שנחרטים. שלא עוזבים אותך'".
רוזלין נעצרת ומתעניינת לגבי אלה: "ואיך אמא שלך?"

אלה: "אמא שלי במצב מורכב. בשבועות הראשונים אחרי השחרור שלה היא היתה עם אדרנלין מאוד גבוה, בהיי מטורף. כל הזמן רצתה להזמין איתנו אוכל, להיות כולנו יחד, רק רצתה ללכת איתנו לקניון, לקנות דברים. היא היתה מאד פעילה.

"ברגע שהאדרנלין ירד, היא פתאום קלטה איפה היא נמצאת. הבינה שאין לה את הבית שבו היא חייתה מגיל אפס. קלטה שהרבה חברים מהילדות שלה כבר לא איתנו, והדבר הכי חשוב - שבעלה, אבא שלי, עדיין חטוף בעזה, בגיהינום שהיא עצמה היתה שרויה בו עד לפני רגע".

אלה ממשיכה לספר כשעל פניה חיוך של געגוע: "להורים שלי יש את הקשר הכי מדהים. הם הכי מודל לחיקוי בשבילי מבחינת זוגיות ואהבה. אבא שלי הציע נישואים לאמא שלי בכל בוקר. הם הכי חמודים. באמת. יצאו לשלושה דייטים בכל שבוע. בגלל המחלה שלה, אמא שלי נדרשה להגיע באופן קבוע לבית חולים - אז במקום לקרוא לזה טיפול אבא שלי קרא לנסיעה 'דייט'.

"מאז מצבה הבריאותי של אמא שלי הידרדר. כשהיא לא בבית חולים היא במיטה, וזה קשה לראות אמא שהיתה הכל פתאום מרוסקת. היא מפחדת לחזור לקהילה של הקיבוץ, לראות מי היא איבדה, בלי התמיכה של אבא. היא מחכה לו, לצעדים של ההתאקלמות. היא כל הזמן אומרת 'אחרי שאבא יחזור'.

"המחלה שלה זה משהו שגדלתי איתו. שיש אמא חולה וצריך להתחשב, אבל פתאום אין את אבא שייקח אותה לרופא, שידבר איתה כשהיא עצובה. פתאום זאת אני".

היא משתפת במה שעבר עליה בשבי?

"בשבוע הראשון היא שיתפה הרבה. בהמשך זה דעך. עכשיו יכול לקרות מצב שהיא תשתה, ופתאום תסתכל בשעון ותגיד 'מעניין מה השעה שם ומה הייתי מקבלת עכשיו לשתות'. הרבה אנשים מסתכלים על אמא שלי ואומרים 'הנה, היא חזרה לחיים', אבל הם לא יודעים מה קורה לה בפנים".

רוזלין מהנהנת לשמע הדברים. "זה ייקח שנים רבות. אצלי עברו 40 שנה. זה לא נעלם. ועם זאת, ישנם הכוחות של הנפש. חשוב גם שאמא שלך בוכה עכשיו ומרגישה עכשיו. ככל שהיא תחווה את הכאב והעצב בסמוך לאירועים יהיה לה קל יותר בשנים הבאות".

אלה: "היא לא חושבת על עצמה בשבי. היא לא מתמודדת עם מה שהיא עברה. היא חושבת על אבא. הכי דחוף זה אבא".

אלה: "האמת היא שאני מפחדת מהיום שאבא שלי יחזור. זה יהיה הכי מרגש בעולם, אבל אני לא יודעת איזה אבא יחזור הביתה. למי שחוזרים קשה להשתחרר מרגשות האשמה על מי שעדיין שם"

זוכרת את הפיתה במצרים

בראיונות הראשונים שאביה של רוזלין נתן לתקשורת אחרי שחרורו הוא סיפר על התעללות קשה שעבר בכלא המצרי. "זה היה סיוט שלא אשכח כל חיי. זה היה נורא. כמעט נשברתי. כלאו אותנו כמה ימים בצינוק, בנפרד. הכניסו אותי לשם עירום וסגרו עלי את הדלת, שאותה פתחו פעם ביום כדי לצאת לשירותים. כל שאר הזמן הייתי לבד, בחושך, בלי שום דבר עלי או לידי, ובלי קשר לאף אחד.
"כשרצו לתת מים הכניסו צינור דרך חור דק, וכדי להתעלל משכו אותו בדיוק כשהתקרבתי אליו. אחר כך, כשנרדמתי, התיזו עלי מים והעירו אותי. זה היה נורא. כמעט נשברתי" .

במשך שהותו בכלא המצרי, אחרי הצינוק, הוא הוחזק בתא קטן וצפוף עם אסירים פליליים. מתאו יכול היה לחזות בהוצאתם להורג של ארבעה נידונים למוות - תואר אז בעיתון "חדשות", "אבל למרות הכל", צוטט אז אומר בהתרגשות של החזרה לארץ, "ידעתי שיש מדינה מאחוריי, ידעתי שיש עם נהדר שישמור לי אמונים ויעשה הכל כדי שאני אצא משם".

החזרה של אביה הביאה איתה כאמור, לדברי רוזלין, גם חיים עם פוסט־טראומה. "זאת התמודדות", היא אומרת לאלה. "זה לא האבא שאת מכירה - האבא שחזר. לקח שנים עד שהבית חזר להיות בבריאות.

"הוא חזר לעבוד רק שנה אחרי השחרור שלו. הוא הקדיש את עצמו לעזור לאחרים. אני זוכרת שהיו לו גם הרבה מניירות של ערבים. פתאום נפלטו לו מילים בערבית, והדרך שבה היה שותה את הקפה היתה שונה".

הזיכרונות אמנם נחרטו בזיכרון, אבל במשך שנים רוזלין לא ייחסה להם חשיבות גדולה. עד לימודי התואר השני שלה. "כשהתחלתי את התואר השני בטיפול הגיעה פרופ' עמיה ליבליך והרצתה בעניין מחקר שעשו על ימאים שחזרו מהשבי וסבלו מפוסט־טראומה - ואז נפל לי האסימון.

"היא סיפרה על מחקר שעשו במעבדות שינה, ותוך כדי שהיא דיברה הרגשתי שהיא מדברת על אבא שלי. פתאום הכל עלה לזיכרון: הנסיעות עם אמא למצרים, הפיתה־חביתה שאכלנו תמיד בדוכן שמעבר לגבול, הגעגועים, הבכי, הנוף המדברי בדרך, הצלמים שארבו לנו ברחוב והכעס של אמא עליהם. המבטים המרחמים של המורות, תחושת האשמה, הגעגוע, הבושה, הרצון להיעלם, הרצון להיות.

"הכל עלה לי ברגע אחד ביום הראשון ללימודים בתואר השני. היום אני יודעת שזה משהו שמלווה את הסיפור שלי ואת הבחירות שלי בחיים, וכמטפלת - וגם את ההתמחות שלי ברווחה עם משפחות שעברו משברים. משפחות שבהן אחד ההורים עם פוסט־טראומה.

"נסגר לי מעגל פנימי, הבנתי למה הגעתי לתחום. למה העבודה עם ילדים פורטת לי על כל המיתרים. זאת השליחות והייעוד ומטרת העל שלי - להגיע להורים ודרכם לנפש של עוד ילדים. להכניס קצת אור, לתת להם כוח וידע מיטיב עבור הילדים שלהם.

"נכון שהסיפור שלי קיצוני, אבל זה קורה יום־יום. בזמן שאנחנו מדברות יש מאות ילדים שמרגישים לא שווים, מרגישים שהם איבדו את כל הביטחון שלהם - כי הם חיים כל הזמן תחת הטראומה המשפחתית. לא מדובר רק בילדי החטופים, אלא גם בחיילים, במילואימניקים, במפונים, בהורים השבורים, בנשים של הלומי הקרב. זה לא פשוט לגדול בצל פוסט־טראומה, אבל ניתן לרפד ולרפא את הלב".

רוזלין: "בימים שאחרי השחרור אמא שלי לא ידעה איך להסתדר עם אבי. הוא חזר אחרת, פוסט־טראומטי. רגיש לרעשים, לקולות. בלילות אין שינה, בימים כולם צריכים להיות בשקט. המזל היה שהיא החליטה שכולנו נלך לטיפול. זה עשה שינוי גדול"

תכשיט של עץ החיים

עכשיו היה חשוב לרוזלין לפגוש את אלה, ולספר לכל משפחות החטופים שיש הרבה תקווה. "משפחה שעוברת דבר כזה, נראה לה לכאורה שזה 'אבוד לה לכל החיים'. בוער לי לצעוק להן: זה לא נכון. הנה, יש הרבה דברים טובים שאפשר לעשות, אפשר לחיות אחר כך חיים טובים. הנפש שלנו יודעת להשתקם. זאת אמנם שריטה רצינית בנפש שאיש לא יוכל לקחת מהם - אבל יש להם סיכוי לחיות חיים טובים".

לפני שהן נפרדות רוזלין מוציאה מהתיק קופסה קטנה ועדינה. כשהיא פותחת אותה מתגלה תליון. "זה עץ החיים", היא אומרת. "יש לי חברה שמעצבת תכשיטים, והיא נתנה לי את זה עבורך. זה מסר - לחזור לחיות בלי רגשות אשמה".

אלה מתרגשת: "מהמם. תודה רבה. גם לי יש משהו בשבילך". היא מסירה מפרק כף ידה צמיד צהוב. "זה צמיד של רומי (גונן בת ה־24, שחטופה בעזה; נ"ב). ביום ההולדת שלה (שאותו ציינה גונן בחודש שעבר בשבי; נ"ב) קיבלתי את הצמיד. זה צמיד של מעשים טובים. רומי אוהבת לעשות מעשים טובים.

"זה צמיד שמעבירים הלאה למישהו שפוגשים שעושה מעשה טוב. אני בטוחה שלפתוח את הסיפור האישי שלך זה מאוד קשה. אני מקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה, ושלא יהיו יותר שבויים וחטופים".

Noam.barkan@gmail.com