דרמה בפסטיבל הקומדיה. תנו לצחוק בשקט. צילום: נדב מצ'טה

עירומים בלבוש מלא: למה פסטיבל הקומדיה בירושלים חטף אש?

תקרית מוזרה, ולא מצחיקה, שהתרחשה בפסטיבל הומור ירושלמי קטן, המחישה שוב איך שונאי תרבות, כמו שונאי תלמוד, הם אנשים מסוכסכים שיקדישו זמן ומאמץ להפוך את חיינו המשותפים בישראל לעוד פחות נסבלים

הסיפור הבא הוא לא דוגמה לשום דבר. משהו בי היה רוצה לשכוח ממנו ולהניח לו. ומצד שני, דווקא משום שהוא אירוע כמעט זניח, הוא אומר משהו על המצב שאנחנו תקועים בו עד צוואר. ואם הוא אומר משהו עלינו, אז אולי נגיד גם אנחנו משהו עליו. מה גם שאני מוצא בו, לצד הכיעור והרוע, גם משהו טיפה'לה משעשע.

השבוע התקיים בירושלים אירוע תרבות צנוע מאוד, "פסטיבל הקומדיה" שמו. זאת השנה השלישית לפסטיבל הצעיר הזה, ואירועיו החביבים - הצגות והרצאות, סטנד־אפ וספוקן־וורד, ומרתון סרטי אפרים קישון - לא ממלאים את תיאטרון ירושלים ולא את אצטדיון טדי, אלא אולמות מופעים פצפונים המוכרים בעיקר לשוחרי תיאטרון ולחובבי הז'אנר. מקומות של פחות מ־200 איש.

גילוי נאות: אני עצמי הוזמנתי (והסכמתי) להשתתף בפסטיבל ולהנחות את אירוע הפתיחה הקצר. חלק גדול מהמשתתפים הם חברים, שותפים לדרך ותלמידים שלי לשעבר. אחרת לא הייתי שומע על הסיפור הזה אי־פעם.

מה הסיפור? ובכן, מרגע שהתפרסמה תוכנית הפסטיבל, כמה נשמות טובות חשו לבדוק בשבע עיניים מה קורה שם. אולי נמצא איזה אירוע מקומם? אולי נחולל שערורייה? נכפיש מישהו? אולי פשוט נעשה סיבוב קטן של ווטאבאוטיזם, לאמור: אתם מדברים על החרדים? אתם מדברים על ליבה ותרבות ותפילות ברשות הרבים וכספי ציבור? ומה תגידו על זה? קומדיה! אה?!

כמו שהוכיחו מדענים רבים, עם קצת רצון רע, עין עקומה ולב רעיל, תמיד אפשר למצוא משהו לשנוא. ומי שבאמת מוכשר ישמח לגרום לכם לתעב גם את חנה'לה ואת שמלת השבת שלה, להאמין שמהטמה גנדי היה חלאה ולחשוב שאנחנו עדיין לא יודעים הכל על יאנוש קורצ'אק.

ואכן, אחרי שתוכנית הפסטיבל נבחנה "בזכוכית מגדלת של שען חירש", אם נצטט מהקלאסיקה של ההומור הישראלי, החוקרים החרוצים מצאו את אשר חיפשו. הכותרת של אחד האירועים בתוכנייה היתה "עירומים". כך. לא פחות ולא יותר.

מרגע גילוי הכותרת, המערכת עברה ממצב "בדיקה" למצב "זעזוע פעיל". הנורות האדומות ריצדו כמשוגעות, והמכשירים הנכונים של האנשים הנכונים קיבלו הודעות דחופות, מודגשות בהיסטריה. רוצו לעירייה! את הפסטיבל הזה אנחנו הולכים לתקוע!

מיהרתי לשאול את ידידיי בהנהלה: והיה שם עירום? וכמו שאפשר לנחש, במופע "עירומים" לא היתה כל כוונה להציג עירום. המופע דיבר, אם הבנתי נכון, על חשיפה במובן הנפשי של המילה. חוץ מזה, כשרוצים להעלות מופע ארוטי, עתיר אפידרמיס אנושי ודל טקסטיל, לעולם לא קוראים למופע בשם "עירומים". למופע מהסוג הזה נהוג לקרוא בשמות כמו "היקינתון החצוף", "תולעת משי פראית" או "יום בחייו של מנקה חלונות".

פסטיבל הקומדיה ע"ש אפרים קישון, צילום: ליאור רובינשטיין

מארגני הפסטיבל חייכו בנימוס. הם האמינו, תמימים שכמותם, שמדובר בטעות פעוטה שאפשר להבהירה בתוך רגע. אלא שהזמבורות כבר רעמו, והגרונות כבר ניחרו. המילים החריפות נכתבו, הפשקווילים הוכנו לדפוס וכל האגרופים דפקו בקצב על השולחן - מהומה גנרית כהלכתה. האם לסדום היינו? בירושלים עיר הקודש, שעליה נאמר ככה, ונאמר גם ההפך?!

ניתן לשער שאפרים קישון, שהפסטיבל ציין 100 שנה להולדתו, היה כותב פיליטון מושחז, מצחיק ונוטף גיחוך על האירוע הזה. שילוב מופלא של צרות עין, צרות מוחין וטמטמת קרום הלב. אבל בירושלים של מטה 2024, מה שקרה הוא שהפסטיבל נאלץ לשנות את שמה של היצירה.

כמה האירוע הזה מטומטם? ובכן, בערך באותה המידה שהוא מרושע.  א - עבור מי שלא מבינים מדעתם כמה זה מטומטם להיות מרושע, אני מציע תרגיל מחשבתי פשוט. דמיינו גוף אנטי־דתי שהיה מחליט להרים קול צעקה וגעוואלד על כך שבישיבות לומדים תלמוד, ושהשם של אחת המסכתות באותו תלמוד היא "סוטה".

מה הייתם חושבים, מרנן ורבנן, על אותו פוץ שהיה מחליט שמי שלומד מסכת כזאת, מן הסתם עסוק מכף רגל ועד ראש בסטיות שונות ומשונות, ועל סמך התובנה המזהרת הזו היה יוצא למלחמת קודש נגד הישיבות ותלמודי התורה שלומדים "סוטה"? יש לכם תשובה? יופי. כי זה בדיוק מה שחושבים עליכם כרגע.

ובעצם, למה ללכת רחוק לתרגילים היפותטיים? גופים כאלה קיימים. אם תחפשו מעט ברשתות תמצאו בלא קושי גופים פתטיים שעסוקים בהגחכת הלימוד היהודי. בעיני קבוצות כמו "דעת אמת", כל מי שבכלל לומד תלמוד - ולא משנה באיזו גישה או שיטה - הוא אדם מגוחך שלא שווה התייחסות.

שונאי תרבות, כמו שונאי תלמוד, הם אנשים מסוכסכים ומסכסכים, שמוכנים להקדיש זמן ומאמץ כדי שהחיים המשותפים בישראל יהפכו להיות עוד פחות נסבלים. אלא שעדיין לא שמעתי על ישיבה שנאלצה לשנות את שמה, או את שם המסכת שלומדים בה.

ב - בירושלים, זה לא סוד, חיים זה לצד זה אזרחים יהודים ולא יהודים. דתיים ולא דתיים. חרדים ולא חרדים. בשכונותיו של הציבור החרדי יש בית מדרש, כולל או תלמוד תורה כמעט בכל קרן רחוב. לציבור הלא חרדי, שגם לו יש זכות לחיות בעיר הזאת, יש מעט מאוד "בתי מדרש" שבהם עוסקים ומתפלפלים בתרבות וברוח שחשובות לאותו ציבור.

בנוגע לאמנויות הבמה מדובר במקומות ספורים, שמרוכזים בשכונות החילוניות של העיר ולא אמורים להפריע לאיש. לעשות להם את המוות זה מהלך מסוכן לעתיד העיר.

אני יודע שבלב חלק מהקוראים מתבשלות ברגעים אלה המילים: "אבל למה אתה לא אומר שום דבר על עיריית תל אביב, ועל כך שהיא אוסרת תפילה יהודית במרחב?" אז הנה אני אומר. אני מגנה את איסור התפילה הציבורית בתל אביב. עם או בלי הפרדה. אני מאמין שמי שעצם המילה "תפילה" מעוררת בהם אנטגוניזם, חייבים לשאול את עצמם אם הם באמת הומניסטים.

ויותר מכך, העובדה שבשתי הערים הגדולות שלנו הרוב לוקח לעצמו את הזכות למרר את חייו של המיעוט, להצר את צעדיו ולגרום לו לחוש לא רצוי, היא סיוט מסוכן לא רק לירושלים, ולא רק לתל אביב, אלא לפרצופה של מדינת ישראל כולה. זוהי גם תזכורת למי שעדיין לא הבינו שחלק חשוב ועקרוני מתפקידה של הדמוקרטיה הוא הגנה מפני עריצותו של הרוב.

ודבר נוסף, והוא מכוון לשר התרבות שלנו, מר מיקי זוהר, ולכל שרי התרבות לדורותיהם: הגיע הזמן שהמשרד הזה יתחיל לחקוק על לוח ליבו את העיקרון שהוא לא עוסק בבידור ולא בהפגת מתחים - אלא הוא עוסק בנכסי הרוח המקודשים לציבור רחב ויקר בישראל. באלו ששוקדים, מעמיקים ויוצרים; בצורך להנגיש את היצירה, ובזכות של הציבור הרחב לצרוך אותה.

אי אפשר להתייחס לאמנות, לתורה או לתרבות רק מתוך שיקולי רווחיות מסחרית. גם מי שבליבם פנימה לא חושבים שערך התיאטרון, האמנות הפלסטית או הקולנוע יכול להיות שקול לערך לימוד התורה, חייבים לנהוג כך מטעמים של כבוד הציבור.

כל עוד הציבור החילוני בארץ ירגיש שערכיו מזולזלים רק מפני שהם לא נחשבים "דתיים", הוא עשוי להשתכנע שיש בפניו רק דרך אחת: לטפח קנאות חילונית פנאטית ולדרוש לנקות את המרחבים שלו מכל סממן דתי. רק אז יתייחסו אליו ברצינות. כמו בתל אביב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...