בתעשיית המוזיקה רווח כיום מושג: "עשה פאר טסי". ראם כהן, זמר ושדרן ברדיו דרום, שמכיר את טסי עוד מתחילת דרכו, ממהר להסביר את משמעות הביטוי. "זה אומר לעשות קאמבק אדיר שבאדירים, כנגד כל הסיכויים. להוציא אלבום של 20 שירים ולהצליח עם האמירה 'אני עושה את מה שאני רוצה, ומי שיאהב יאהב', לא לפי הקודים המקובלים והחוקים הישנים, אלא בדרך משלי״.
עבור מאות אלפי ישראלים, במעגל שהולך וגדל, הקאמבק המפואר של פאר טסי הפך אותו לעוף החול, ומעריציו הם המסדר הסודי שלו. אם אתם נמנים עם אלה ששואלים "מה בעצם התחדש אצל פאר?", או תוהים איך הוא נראה כיום - אתם ודאי לא שותפים לסוד הזה. אבל אם עמדתם בין האלפים בהופעות שלו ושרתם בהתרגשות עצומה כל מילה של "רוז" או של "אחרי הנצח" - לכם יהיה ברור שטסי הוא מוזיקאי ענקי ומרכזי, גם אם זה לא משתקף כעת בתקשורת.
בימים כתיקונם, מדד ההצלחה הישראלי לאמן עובר בדברים שניתן לכמת: כמה נוקיות וקיסריות מילאת, כמה האזנות יוטיוב יש לשיריך, כמה השמעות ברדיו וכו'. בחמש השנים האחרונות טסי קימט את כל המדדים הללו - וזרק לפח. לא משום שהוא לא יכול להתהדר במספרים, אלא מפני שהוא בחר לעשות דברים אחרת לחלוטין.
כחוקר המוזיקה של יוצאי ארצות האסלאם בישראל, כששמעתי את "דרך השלום", לפני כמעט עשור, היה לי ברור שטסי הוא הגשר שלו חיכו הישראל השניות, הראשונות, השלישיות והרביעיות במשך עשרות שנים. במושגים אמריקניים, קל להסביר את טסי כאלביס. צומת דרכים מרקד שמחבר קצוות לבנים ושחורים ומתיך אותם יחדיו כדי ליצור סגסוגת מוזיקה כלל־ישראלית.
אלא שבמושגים ישראליים הדברים מסובכים יותר. שלמה־ארציים יותר, אם תרצו. ההשוואה בין השניים אינה מקרית או מתריסה. הדמיון בין הקריירות שלהם מפעים. הדרך של טסי בעשור האחרון היתה כרכבת הרים במשעול החתחתים. משוליות מוחלטת, להצלחה מוקדמת ועצומה, בלתי אפשרית לשחזור. בעקבות ההצלחה - התרסקות טוטאלית עד עפר. אך מההתרסקות הזאת הגיחה דמות חדשה. פאר טסי, עוף החול, איש הקאמבק שהוזכר קודם, והתופעה הכי מוזרה של המוזיקה הישראלית - נסיך סמוי מהעין.
העולם המודרני מרגיל אותנו לפתרונות קלים ומהירים. כוכב רק מתחיל לנצנץ, וכבר שליחי מלך הרכילות והרגילות אצים נמהרים עם מיקרופונים שלופים, לעוט על התופעה, להרים לה, לאלף אותה עוד בינקותה, להפוך אותה משונה וזרה לטריוויאלית, ואז לרסק ולהקטין אותה לגודל המסך הקטן הראוי לה.
אך מה עושים כשהנסיך מסרב להיות חלק מהמשחק? כשהוא מעדיף שתיקת אבן ולא מתראיין? למעשה, טסי אפילו לא מחזיק את האקססורי הראשון לאדם במעמדו - יחצן. אך מה שנשמע כמו דרך בטוחה להתאבדות מסחרית, עובד לטסי מעולה. שכן זו האסטרטגיה שלו. שאחרים יעשו מה שהם רוצים, טסי עושה הכל בדרכו שלו.
אז הלכתי לדבר עם אלה שמכירים אותו הכי טוב, לא מומחים מטעם עצמם, אלא אוהביו. אלה שבזכות האהבה והתמיכה שלהם בטסי, הפכו אותו לאותו נסיך סמוי מהעין. אז הנה לכם סיפור, על גבול האגדה, משל על הפער שבין הרדיו ל"רדיו שטח" 1 ו־2, בין תקשורת שאוהבת להתבונן במראה לבין המראה שעל הקיר שיודעת, גם בשושו, מי הכוכב הכי מוצלח בעיר.
"גיליתי את פאר טסי עוד לפני 'דרך השלום', בתקופה של 'כוחה של אהבה', עוד לפני הפריצה הגדולה", מספר אביתר אדה (29) מדימונה, מפיק ומנהל תוכן ברדיו דרום. "הייתי חייל, ונחשפתי אליו דרך חברים שהיו משמיעים לי את השירים שלו - "'לבד לבד לבד' ו'דינה דנה', ואז זה המשיך ל'כמו שיכור'. הוא נשמע כמו עוד אחד מהחבר'ה, אבל היה בו משהו מיוחד".
מה משך אותך למוזיקה שלו כבר אז בתחילת הדרך?
"יש לפאר קול אלוהי, מנעד מוזיקלי מטורף - והסלסולים שלו. אם תוציא לרגע את איל גולן מהמשוואה, אין שני לפאר".
החיים לימדוני
ההתחלה היתה צנועה ושגרתית. טסי, יליד 1984, גדל כילד טוב פרדס חנה. מגיל צעיר עבר טירונות קשוחה, ביקורתית ומחשלת כששר ופייט בבית הכנסת התימני של השכונה. משם הדרך לשיר במסיבות וקריוקי נעורים היתה סלולה וקלילה יותר. בצבא התגייס כלוחם בחטיבת כפיר, אבל לא זנח את השירה, והספיק לזכות בתחרויות זמר מקומיות בזמן שירותו. אחרי השחרור התמקד בשירה במקום הכי נמוך בעולם, כחלק ממסגרת להקת הבידור של רשת מלונות פתאל בים המלח.
ההתלהבות היתה גדולה כל כך, שטסי הפך לזמר הבית של הרשת, ואף הריץ במלונותיה מופע יחיד - ממש לא דבר שגרתי לזמר אלמוני.
טסי לא נשאר לטבוע בבולעני התהילה של ים המלח, ועזב את המלונות בחיפוש אחרי קהל גדול יותר. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית החל להוציא שירים בודדים, סינגלים, כמו כולם. אבל היה בהם משהו שונה, גם אם היה קשה לדלות אותו מההתחלה.
אדה: "המילים שלו דיברו אלי בצורה ייחודית. אבל לא כולם. בעבר היו לו שירים שהרגשת שהוא פחות השקיע במילים שלהם. הוא עבר תהליך של התבגרות, ואם פעם הוא היה שר על זה ש'הוא שיכור' ו'אל תקנה לה משקה יקר' במועדון, כי היא תברח לך, היום הוא לא שם בכלל".
במקביל, טסי עשה דבר נדיר בתחום המוזיקה המזרחית דאז, והתחיל להקליט שירים של יוצרים מהצד השני של גדר הז'אנר. "הכל יכול", למשל, שיר של הבליינים מאור כהן ואורן לוטנברג מלהקת זקני צפת לשעבר. דבר שהעיד על סקרנות של טסי לגבי כלל המוזיקה הישראלית, ולא רק לסוגה המזרחית־הים־תיכונית.
ב־2013 טסי השתתף בניסיון החייאה נוסף של "פסטיבל הזמר והפזמון" הקלאסי של רשות השידור. בין כל הזמרים הכלל־ישראלים, הוא שר וסלסל את "תחזרי", שיצר ביחד עם דודו מתנה, לזכרה של תאיר ראדה ז"ל. השיר זכה בפסטיבל, אבל הדי האירוע לא נרשמו בתודעת הציבור הרחב, גם אם "תחזרי" זכה להיות אחד השירים המושמעים של אותה שנה בתחנות הרדיו. אזוריות, אתם יודעים.
אבל מאחורי הקלעים, במקומות החשובים, הדברים הדהדו ונרשמו. ב־2013 טסי זוכה להכרה האולטימטיבית בתחום, כשהוא כותב ומלחין שלושה שירים לאלבום של איל גולן. במקביל, הוא מוציא את אלבום הבכורה שנושא את שמו. האלבום מגיע למעמד זהב, גם אם בהתחלה טסי נתפס כ"עוד אחד" מצבא תואמי איל גולן.
אדה: "פאר היה אחד מהזמרים של החאפלות עם הדרבוקות והקצב הגבוה של המזרחית. אתה יודע, שירי מועדונים, כאלה שאתה רוקד איתם, וזה לגמרי שיקוף הלייפסטייל של מסיבות, אלכוהול, בחורות, עניינים וכל זה. אבל הרגשת שיש בו משהו אחר, אמיתי יותר, שהוא ניסה להגיד".
מתלוננת על החום
הכל השתנה בשנה שאחרי. ב־2014 הוציא טסי את אלבומו השני, "כוחה של אהבה", ובתוכו שכן השיר שכתב אבי אוחיון - ושפרץ לו את הדרך לתודעה כלל־ישראלית. המגה־להיט "דרך השלום".
"'דרך השלום' היה מעבר ללהיט, לא היה שיר כזה, מא' עד ת'", אומר יובל בן דוד, זמר מפיק וכותב שירים, שגם השתתף באלבומו האחרון של טסי. "כששמעתי אותו בפעם הראשונה נדפק לי המוח. הווייב הזה של קצת מזרחי וקצת מערבי, עם הקצב המשגע, כל הכלים המיוחדים, והסיפור הזה שבמרכז השיר. וזה פשוט לא יוצא לך מהראש.
"לא הפסקתי לשמוע את השיר שוב ושוב. הוא היה שונה מכל מה שהיה אז במילים, ובלחן הביא איתו בשורה גדולה. טסי היה הליהוק המושלם לשיר הזה, לא יכולתי לדמיין אותו על זמרים אחרים. זה שיר שלו לגמרי, הוא המציא ז'אנר ושפה חדשה שהיום נראית מובנת מאליה, כי כולם עשו את זה אחריו. אבל פאר בהחלט היה הראשון שהביא את זה לקהל הרחב".
"דרך השלום" היה פריצת דרך משמעותית במיוחד לא רק לטסי, אלא למוזיקה הישראלית כולה. השיר אתגר את כל מה שהיה ידוע, מקובל ונכון לגבי ההגדרה מהי מוזיקה מזרחית־ים־תיכונית. הוא ניתץ את הנוסחה הקלאסית ששלטה מאז שנות ה־70: גיטרות יווניות + מקצבים תימניים וסלסולים = מוזיקה מזרחית. הפקת ההייטק של יעקב למאי התאימה את עצמה ללחן ולטקסט של אוחיון. ב"דרך השלום" גם התוכן חרג מהנוסחה. ההגשה של טסי מיקדה והחייתה את הסיפור על זוג מקרי בלילה תל־אביבי חם, בין בית קפה, דירה שכורה ועוד סיפור אחד של אהבה קצרה.
התוצאה היתה שיר שחרג מגבולות וממגבלות הז'אנרים. לא היה ברור מה זה: פופ ישראלי עם טעמים אתניים? או שמא מוזיקה מזרחית עם נושאים ישראליים? כך או אחרת, "דרך השלום" נרמל את המוזיקה המזרחית אל הזמן והמקום הישראליים. אחרי שנים שבהן היה נדמה כי החיים שהצטיירו במוזיקה המזרחית נעו בין האופק היהודי הגדול של "שבחי ירושלים" לבין חלומות נאיביים מאגדות ילדים דוגמת "לקנות לך יהלום", להיטי מועדונים אוויליים, ושירי שוליים ודיכאון ממרתפי התחנה המרכזית - "דרך השלום" הציג תמונה ששיקפה חיים של מאות אלפי ישראלים וישראליות צעירים.
דמויות יומיומיות ממרכז החברה הישראלית, לא משנה מאיזו עדה, שגם הן לכודות בפירמידת שכר הדירה וחיפוש האהבה, אפילו ללילה, כדי להפיג את ניכור העיר הגדולה. "דרך השלום" היה תמונה ישראלית של חיים נורמליים לחלוטין, גם אם הקונפיוז'ן הזה הוגש בפיוז'ן של ח' וע' מסולסלים.
הרדיו והקהל הצביעו במספרים. "דרך השלום" הפך להצלחה עצומה כמעט בן־ליל: מיליוני צפיות אמת ביוטיוב, אחד השירים המושמעים ביותר באותה השנה, והלהיט שהזניק את טסי אל ההיכלות הגדולים. אבל ההצלחה הגדולה הגיעה עם תג מחיר.
"היה הראיון המפורסם בערוץ 2, שטסי נטש באמצע, והיתה הפרודיה של דדי דדון (אסי כהן ב"ארץ נהדרת") עליו", נזכר ראם כהן, זמר ושדרן ברדיו דרום, קולגה של טסי מתחילת הדרך. "לא קל להצליח, אבל הרבה יותר קשה לשמור על זה, ולטסי היה קשה להתרומם מתחת ההר אחרי ההצלחה המסחררת של 'דרך השלום'. השיר הזה כמעט קבר אותו לחלוטין תחת ההצלחה שלו.
"אחרי 'דרך השלום', הרדיו לא אהב ולא פרגן לשום דבר שפאר הוציא מהאלבום שלו 'מה נשים רוצות'. זה קורה באופן טבעי: אחרי שאתה מגיע למקום כזה, הרדיו משתעמם ממך אם אתה לא מביא את הלהיט עוד פעם".
אדה: "עם כל כמה ש'דרך השלום' היה שיר ענק, טסי לא ממש הצליח למצוא את הקול שלו אחריו. אז הוא הלך לאיבוד, כמו שמספרים עליו שהיה מפוצץ ראיונות, עושה בעיות בהופעות. היה לו אופי כזה. רוקנרול לגמרי. בגישה של 'לא רוצים? לא צריך'".
גבר הולך לאיבוד
"כן, היתה לו דעיכה כזו", מאבחן בן דוד. "כי הרעיון של לקחת משהו ולשכפל אותו, לנסות לעשות עוד 'דרך השלום', בנוסחה, בהפקה ובהרמוניה - זאת היתה תקופת הנפילה שלו".
בשנים המורכבות בין ההצלחה של "דרך השלום" לקאמבק של "רדיו שטח", טסי לא שקט על שמריו. הוא הוציא אלבומים ללא הפסקה, ושיתף פעולה עם כל השמות הנכונים והכוחות העולים בתחום הזמר הישראלי. הכל היה נכון ונעשה תחת שרביט שרית הפקות, חברת ההפקות שבה פעל. לזמרים אחרים הדבר היה נחשב לקריירה סבירה של להיטים לא הכי לוהטים, אבל עבור טסי זו היתה נחיתה מהאולימפוס אל תחתית ההר.
בהרבה מובנים, טסי נקלע לימי הבינתיים, תקופת ניסיונות שחזור ההצלחה הגדולה, רגע לפני הכניעה לפור הגורל וקבלת גזר הדין שמכאן והלאה נידונת להיות מופע נוסטלגיה בתימניאדה או לוועדי עובדים, בשם "דרך השלום". אלא שהזרעים שנשתלו ב"דרך השלום" התחילו להנביט אוזניים חדשות בערוגות רחוקות יותר.
"במקור אני מאילת, ממשפחה אשכנזית, אבא מארגנטינה ואמא ילידת הארץ", מספר איתי שר (26), בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים. "גדלתי בשכונה עם מרוקאים, כל המתכונים במטבח של אמא באו מהשכנות. בבית לא שמענו מוזיקה מזרחית, אבל זה היה בכל מקום. הייתי משחק כדורגל ושמענו מלא פאר טסי.
"כרגע אני בירח דבש בהודו עם מלאני, אשתי. היא עולה חדשה, ואמרתי לה שאם היא רוצה להבין לעומק את התרבות הישראלית, היא חייבת להכיר את הודו ואת פאר".
אל שר הגעתי דרך עיבוד גיטרה קלאסי ויפהפה שהוא ניגן והעלה לשיר של טסי. הסתקרנתי מה למוזיקאי בוגר אקדמיה מתחום הג'אז ולמוזיקה של טסי.
"בתיכון שלי באילת כולם היו 'ערסים', ואני ה'פריק', אבל כמוזיקאי הייתי בסדר עם כולם. כל הערסים היו שומעים מזרחית, ואני הייתי שנים ברוקנרול ובג'אז, מה שלמדתי אחר כך באקדמיה. כחוקר של מוזיקה מכל העולם, הבנתי שאני צריך למצוא מחדש את החיבור - שהיה קיים ובמשך שנים הוכחש אצלי - למוזיקה שקורית פה. ומבחינתי, זה גם החיבור לפאר טסי".
כלומר, מבחינתך הוא מייצג של המוזיקה המזרחית בישראל?
"צריך לעשות הבחנה בין המוזיקה המזרחית האסלית והאותנטית, לבין הפופ הישראלי. הרבה מהמוזיקה המזרחית ששומעים בארץ היא מוזיקה בהשפעה יוונית. יוון היא נקודת מפגש בין המזרח למערב, בין האזור הטורקי לאזור החופים, שהוא אירופה, אבל המוזיקה היוונית היא יותר מערבית מאשר מזרחית. פאר טסי הוא גם מוזיקה מזרחית, בסלסולים ובקול, אבל גם מערבי לחלוטין מבחינת העיבוד וההפקה".
כלומר, הוא בעיקר מוזיקה ישראלית.
"אם ישראל היא החיבור - אז כן, בטח".
כמו עוף החול
ב־2019 טסי הולך עוד יותר עמוק אל תוך הכפור, לחפש את עצמו. הוא מנתק את חבל הטבור מחברת המוזיקה שרית הפקות ויוצא לדרך עצמאית שבה הוא מפיק את עצמו. המשמעות הכלכלית היא שאין לו גב שיתמוך בו. המשמעות היצירתית היא שטסי נמצא בשליטה מוחלטת על אמצעי הייצור וההפצה של יצירתו. התוצאה של כל זה היא שני האלבומים שהחזירו את טסי מהכפור המסחרי והפכו אותו להצלחה גדולה בארבע השנים האחרונות, גם אם זה עבר חרישית מתחת לרדאר הכללי.
הקהל הצביע ברגליים ובמכירות הכרטיסים, אך לא פחות חשוב, שני אלבומי "רדיו שטח", כשמם, הפכו את טסי להיות קולו של דור. זה ה"רדיו שטח" האמיתי של טסי - רדיו מלב ופה לאוזן.
בן דוד: "במוזיקה הים־תיכונית נהוג שכולם הולכים בדרך מסוימת ופועלים בדרך דומה. אם זה עובד למישהו, אז גם אני אעשה את זה. בניגוד לאמנים שמקבילים לו, וחלק מהם הצליח מאוד, פאר הולך בדרך משלו. בדרך אחרת. הוא אומר לך 'אני עושה את מה שמעניין אותי ואיך שאני מבין את הדברים'. הוא שונה בדרך שזה משווק, בדרך שזה כתוב ובדרך שזה נראה ומתווך לקהל.
"הדבר היחיד שמחבר אותו לעולם המקובל של המוזיקה הים־תיכונית הוא רק השירה שלו. כאילו זה עדיין זמר מזרחי ומסלסל והכל, אבל כשאתה שומע ורואה את האלבומים שהוא הוציא, אפילו העטיפות - אתה מכיר עוד אלבום של זמר מזרחי שהעטיפה שלו היא תמונה קצת מטושטשת של מישהו יושב כמעט באגביות וכותב שיר או משהו? זה 'רדיו שטח' 1 ו־2, ואתה שומע שהשירים מופשטים ועירומים וחשופים. זה מוציא את השירה לחלוטין אחרת. טסי כאילו יצר ז'אנר משל עצמו".
ראם כהן סבור שהקהל העכשווי של טסי אינו אותו הקהל של תחילת הדרך או של "דרך השלום". "כשטסי בא עם השיר 'ערק' הוא הגיע לקהל חדש, הפעם מהרשתות החברתיות. פתאום רואים את האמת בשירה שלו, ואתה מבין שבמשך כל השנים הללו הוא בנה בעצם 'פאר טסי' משלו. ובצדק.
הוא ראה אנשים מצליחים מפה ומשם, ניסה לעשות כמוהם, הצליח ונכשל - אבל הוא הבין שכמי שגדל על איל גולן ושלמה ארצי, אם הוא ימצא את הדרך לחבר את זה, הוא יהיה הפאר טסי שאנחנו מכירים כיום".
בן דוד: "רוב מה שאתה יודע על זמרים מזרחיים בא דרך מדורי הרכילות. בשירי האהבה שלהם אתה לא בטוח שמדובר במישהי ספציפית או באיזו הדמיה. טסי, סתם לדוגמה, הכניס בשיר שלו סיפור על זה שהוא אוהב כדורסל. עכשיו, מה רלוונטי לסגור הופעות לאהבה לכדורסל? כלום. אבל הוא יצר אישיות, של אדם כמוני וכמוך.
"זה לא מרגיש כמו דמות שחיה באיזה סרט בדובאי. החיים שלו בשירים הם החיים שאני ואתה מכירים, וזה סוד ההצלחה העצומה שלו, להבנתי. מצד שני, הייתי בהרבה הופעות שלו, והוא אסיר תודה. בכל פעם הוא מופתע, וזה לא בלוף. זה לא מובן מאליו עבורו שאנשים מגיעים וממלאים את ההיכל בשביל הדבר שלו".
נכנס לימי זיכרון
גם אדה מאמין שטסי של "רדיו שטח" הוא טסי שונה, מחובר יותר. "זה טסי רציני, שמתלבש כמו הקהל שלו. ב'רדיו שטח' הוא הגיש שלל סיפורים אישיים שהכניס לתוך השירים. וזה מחבר אותך, גם מבחינה מוזיקלית. אנחנו נמצאים בתקופה שמצב הרוח שפוף, והקצב בשירים שלו יותר מהורהר, להבדיל מזמרים אחרים שלא הצליחו להשתחרר מסגנון החאפלה של פעם. הם לא מרשים לעצמם לשנות את גבולות הגזרה של עצמם.
"'רדיו שטח' היה הימור גדול, ואפשר לראות את התעוזה שלו. נוציא 20 שירים? בלי אף שיר חתונות או ריקודים? איפה נשמע דבר כזה. ואחרי אחד האלבומים החזקים אי פעם במוזיקה הישראלית, הוא יוציא עוד אלבום וקרא לו 'רדיו שטח 2'. איפה ראית מישהו שעושה דבר כזה?"
כהן: "בגלל שטסי מסתגר ולא ממש מדבר עם התקשורת, אנשים חושבים מרחוק שהוא שחצן. אבל הוא צנוע וביישן, וזה האופי שלו. הוא בחור מדהים ומקסים. פאר הוא פשוט תופעה. הוא עשה כאן בעצם בית ספר להרבה אנשים, איך ללכת עם האמת שלך, במיוחד במוזיקה המזרחית – שבה לא הולכים עם האמת ועושים מה שכולם עושים. בפרספקטיבה היסטורית, אני חושב שיזכרו לטסי דווקא את השירים של עכשיו, למרות שנראה כאילו הם עושים פחות באזז. מה שהוא עושה היום אלה פחות שירים שתשמע בחתונות.
"ביום הזיכרון משמיעים תמיד את פוליקר, את 'הילדים של חורף 73' ואת שירי הלהקות הצבאיות מלפני 50 שנה. והנה פתאום השיר של פאר, 'אחרי הנצח', נכנס לתוך יום הזיכרון, ואתה אומר 'מי האלוף שהצליח לעשות את זה?' כי בישראל, אם הצלחת להכניס שיר ליום הזיכרון, אז זה מכאן ועד אחרי הנצח".
אדה מסכם שבעיניו, טסי הוא כיום"קלט ופלט" של הקהל שלו. "הוא מה שהקהל שלו מרגיש, מה שהוא רוצה לשמוע בשירים. השיר הכי יפה מ'רדיו שטח' הראשון הוא 'התיקון הכללי'. פאר שר שם 'תיקחי את המעיל שלי עם התיקון הכללי בתוך הכיס, כי זה מה שעזר לי'. וזה בהחלט מדבר לקהל כמוני, שאולי רוצה להתפלל כשלא טוב לו. הישראלי מחובר ליהודי שבו, ובסוף טסי הוא בדיוק כמו הקהל שלו - רק עם קול מאוד־מאוד יפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו