נער הכסף: אחרי המדליה - ארטיום דולגופיאט חולם על משפחה, ועל קריירה מפתיעה

אחרי אולימפיאדת טוקיו, שבה זכה ארטיום דולגופיאט בן ה־27 במדליית הזהב בהתעמלות הקרקע והפך לאלוף אולימפי, היה לו "חלום רע", כדבריו. "חלמתי שאני זוכה במדליית כסף באולימפיאדה בפריז וקמתי עצוב מזה", מספר השבוע המתעמל המחונן רגע אחרי שאכן "הביא" את הכסף מפריז, הישג פנומנלי וחסר תקדים לספורטאי ישראלי. "בחלום ההוא כולם אמרו 'יש לו כבר זהב מטוקיו, מה הוא מביא את הכסף', כאילו ירדתי ברמה".

אתה באמת מרגיש ככה?

"בכלל לא. אני שמח מאוד ונרגש ביותר. שלא כמו בחלום, אנשים קיבלו אותי בחום ומאוד שמחו איתי. הרגשתי גאווה גדולה לעמוד על הפודיום ולהראות לכל העולם שהנה, אנחנו כאן, מצליחים וטובים".

השמחה וההתרגשות מגיעות אחרי דרמה גדולה וימים מורטי עצבים, שבהם נזקק לתמיכה גדולה ולעזרה של המעטפת הרחבה שמקיפה אותו. כעת הוא מספר לראשונה, בגילוי לב, על הרגעים הספורטיביים הקשים והקשוחים ביותר שחווה בקריירה, שהתרחשו במשחקים האולימפיים לפני הרגע הנכסף שבו זכה לעמוד על הפודיום.

"עשיתי תרגיל לא טוב במוקדמות, ירדתי מהמשטח ובכיתי", הוא חוזר ליום התחרויות הראשון שלו בפריז. "לא קורה לי הרבה שאני בוכה. ידעתי היטב שיש סיכוי גדול מאוד שאני לא בגמר. אמרתי לעצמי 'שלוש שנים, שלוש שנים התאמנתי. נתתי את חיי ואת גופי כדי להגיע לאולימפיאדה בשיא הכושר - ועוד רגע אני בחוץ?' הייתי עצבני, מאוכזב מעצמי. היה לי קשה להירגע".

סרגיי וייסבורג, המאמן שלו, חיבק אותו. תמך בו. הם החליטו לעזוב את אולם ההתעמלות ולחזור לכפר האולימפי, לדירה המשותפת להם ולפיזיותרפיסט המסור אדם בדיר. כל אחד מהם הסתגר בחדרו. קשה לתאר את המתח שאחז בהם.

"פתחנו אפליקציות וראינו מה קורה באולם ההתעמלות", ממשיך ארטיום. "המתח היה מטורף. באיזשהו שלב, כדי לא לאכול את עצמי, הלכתי רגע לאכול משהו. היה לחץ גדול".

שעות ארוכות כססו ציפורניים, וארטיום שוחח עם מאשה חברתו, שנשארה בארץ. היא עודדה אותו ותמכה בו, האמינה שיגיע לגמר. כך גם האמין היועץ המנטלי שלו עודד קרבצ'יק. בעשר וחצי בלילה, שעון פריז, יצאו ארטיום, סרגיי ואדם כל אחד מחדרו לסלון דירתם הצנועה בכפר האולימפי. צעקות ה"יש!" והחיבוקים העזים שלהם פילחו את דממת הלילה בכפר.

"וואו, הייתי מאושר. הגעתי לגמר!" הוא חוזר לרגע ההוא. "אמרתי לעצמי 'עכשיו אתה חייב לעשות את זה, אתה חייב'".

ארטיום: "לפני פריז חלמתי שאני זוכה בכסף וקמתי עצוב מזה. בחלום כולם אמרו 'יש לו כבר זהב מטוקיו, מה הוא מביא את הכסף'. שלא כמו בחלום, אנשים קיבלו אותי בחום. הרגשתי גאווה גדולה להראות לכל העולם שהנה, אנחנו כאן"

"מוסר עבודה מדהים"

זאת היתה שנה קשה ומורכבת עבור המתעמל המופלא הזה, אולי גדול ספורטאי ישראל בכל הזמנים. ב־7 באוקטובר היה בכלל באליפות העולם שנערכה באנטוורפן שבבלגיה. באותה שבת שחורה זכה שם במדליית זהב, אולם כשפתח את הטלפון הנייד שלו אחרי האליפות הבין את גודל הזוועה שמתרחשת במדינה והוא הקדיש את המדליה לעם ישראל. משם המשיך קדימה, סבל לדבריו "יותר מירידות מאשר עליות" - עד פריז.

"אתם בתקשורת רואים את הקצה, את ההצלחה", הוא אומר, "אבל אני חווה גם את הירידות הקשות, את הפציעות ואת כל מה שמסביב. לפני כל תחרות גדולה בשנים האחרונות הייתי פצוע. זה קשה מאוד".

עם כל הקשיים, האימונים הרצחניים והפציעה הטורדנית בעקב רגל ימין, המשיך ארטיום להתכונן לאולימפיאדה וזכה במדליית הכסף באליפות אירופה במאי האחרון. "אחרי האליפות החלטנו, המאמן סרגיי ואני, שזה הזמן לטפל בפציעה שלי בעקב. קיבלתי זריקות שלוש פעמים בשבוע ולמעשה במשך שבועיים-שלושה הייתי מושבת. חזרתי להתאמן רק חודש וחצי לפני המשחקים האולימפיים".

"עשיתי תרגיל לא טוב במוקדמות, ירדתי מהמשטח ובכיתי. לא קורה לי הרבה שאני בוכה. אמרתי לעצמי 'שלוש שנים, שלוש שנים התאמנתי. נתתי את חיי ואת גופי כדי להגיע לאולימפיאדה בשיא הכושר - ועוד רגע אני בחוץ?'"

הוא הגיע לפריז להגן על תוארו מטוקיו, וזה לא דבר של מה בכך שספורטאי שזכה במדליית זהב ממשיך למשחקים נוספים. בטח לא בישראל. מאמנו וייסבורג, שהיה מתעמל מחונן בעצמו בבריה"מ ומאמן אגדי גם באוקראינה, עלה לישראל והחל לטפח כאן דור של מתעמלים אלופים. זה התחיל באלכס שטילוב, ואחריו הגיע ארטיום, היורש.

"יש לארטיום מוסר עבודה מדהים, יוצא דופן", הוא מסביר מאיזה חומר קורץ המתעמל הבכיר הנוכחי שלו. "אימנתי באוקראינה וכמובן גם בישראל, ויש חינוך ספורטיבי ותרבות שונה בכל מדינה. אני רואה כבר ניצנים חיוביים של מאמנים שהיו חניכים שלי כאן, שמנחילים תרבות וחינוך ספורטיבי מצוין לחניכים שלהם, וזה יביא לתוצאות טובות. אבל אני חושב שבסופו של דבר זה תלוי הרבה באישיות של הספורטאי. ארטיום הוא משהו מיוחד. הוא היה פצוע באליפות אירופה והיה צריך להתחיל מאפס ולהגיע למאה אחרי הפסקת הזריקות שקיבל.

"הוא נותן את הגוף שלו, מאה אחוז בכל אימון. הוא מסור ורציני, ואני כל כך גאה בו. אני חושב שאין ספורטאי כמו ארטיום בישראל".

המסירות וההקרבה הללו לא הולכות ברגל, או יותר נכון בקפיצות, בסלטות ובמה שביניהן. ארטיום מספר שהיו רגעים מאוד לא פשוטים במהלך הקמפיין ועד האולימפיאדה. "היו ימים לא טובים באימונים, שבהם חשבתי, מה אני צריך את זה? לא הלך לי באימונים ועלו בי מחשבות שונות. למזלי אני יודע להתאושש מהר, וזה עבר לי".

במהלך השנה האחרונה סבלת גם מאנטישמיות?

"כן. לפני כמה חודשים בתחרות בסלובניה צעקו לנו 'פרי פלשתין', וזה היה לא נעים. הסתכלתי לצועקים בעיניים והמשכתי. אחר כך היינו בגרמניה לפני האולימפיאדה ונתנו לנו שם הנחיות ביטחון מאוד ברורות. אמרו לנו לאן לא ללכת, כי יש הפגנות פרו־פלשתיניות. אין ספק שזו היתה שנה מאוד מורכבת. חברים של בן דוד שלי נרצחו במסיבת הנובה. אותי זה דרבן לתת את כולי, בכל תחרות, כדי לשמח ולרגש את האנשים כאן. להעניק להם שמחה אחרי כל מה שאנחנו עוברים".

"בכיתי מאושר"

ואז הגיעו המשחקים האולימפיים. התחרות הכי גדולה בעולם. זה כמעט נגמר במוקדמות ובבכי, אבל וייסבורג חיבק את חניכו ואמר "אנחנו עם חצי רגל על המטוס בחזרה לישראל. עשית את המקסימום. אבל אם לא נחזור, אם תהיה בגמר, זה יהיה הצ'אנס הגדול שלך. זאת תהיה הפסגה".

המאמן סרגיי וייסבורג: "אני רואה ניצנים חיוביים של מאמנים שהיו חניכים שלי כאן, שמנחילים תרבות וחינוך ספורטיבי מצוין, וזה יביא לתוצאות טובות. אבל אני חושב שבסופו של דבר זה תלוי הרבה באישיות של הספורטאי"

גם מאשה שלו לא הפסיקה לעודד אותו, אבל אחרי שהצליח לעלות לגמר מהמקום השביעי מתוך שמונה מתעמלים, השבוע שבין המוקדמות לגמר היה אחד מהשבועות הקשוחים של חייו.

"ידעתי שאני חייב לתת את כולי באימונים, ופשוט לא הלך לי", הוא נזכר. "חיפשנו כל הזמן מה לא הולך טוב, אבל לא מצאנו שום דבר. שום פתרון. הייתי בלי מצב רוח והיה לי מאוד קשה. דיברתי עם מאשה הרבה, גם בלילות. היא אמרה לי כל הזמן 'לא סתם הגעת לגמר, זה הרגע שלך, אני מרגישה את זה. אתה תצליח'. היא לא הפסיקה לתמוך בי.

"היו לי גם הרבה שיחות עם היועץ המנטלי המצוין שלי עודד ועם המאמנים שלי. בורכתי בצוות מדהים שלא הפסיק לעודד ולהרים אותי".

ולפתע, יום לפני הגמר, משהו אחר קרה. "היה לי אימון מצוין יום לפני. עשיתי תרגיל טוב והרגשתי סוף־סוף שאני שם. ועם זה הגעתי לגמר", הוא מחייך.

הגמר נערך בשעה 15:30 שעון פריז. ארטיום קם בבוקר, אכל ארוחת בוקר, חזר למנוחה ועשה קצת מתיחות. בסביבות 11:30 אכל דגים ואורז. "התזונאי הנהדר שלי, בן אל ברקוביץ, אמר לי שצריך לאכול חלבון ופחמימות לפני הגמר. כל יום הוא מסביר לי מה צריך לכלול בתזונה שלי, ואני תמיד שומע לו", מסביר ארטיום. שעתיים וחצי לפני התחרות הם יצאו לאולם. "הרגשתי ממש רגוע", הוא ממשיך. "לא קורה בדרך כלל שאני רגוע עד כדי כך".

הוא נוהג להקשיב למוזיקה לפני התחרות ומאוד אוהב את חנן בן ארי. "יש לי פלייליסט עם שירים שאני אוהב ושומע לפני התחרות. את 'אני אלוף העולם' של חנן בן ארי אני אוהב במיוחד".

ובאמת, אלוף העולם המכהן הדהים ברגע השיא את העולם וביצע תרגיל מעולה.

"הייתי שני מתוך שמונת המתעמלים בגמר", הוא נזכר. "ידעתי שעשיתי תרגיל מוצלח, אבל הייתי במתח עד שהבנתי שזהו, יש מדליה. זה שחרר אצלי את כל הלחץ. אחרי התקופה הקשה הזאת, אחרי המוקדמות, אחרי השבוע הקשה עד הגמר, סוף־סוף הייתי מאושר. הפעם בכיתי מאושר, בידיים של סרגיי".

היו גם טענות מצד שופטים אחדים שהגיע לך לזכות בזהב, ולא למתעמל הפיליפיני קרלוס יולו.

"שמעתי על זה, אבל אין כבר מה לעשות. כשאמרו את זה בהתחלה חשבתי שאולי הייתי באמת יכול לזכות בזהב, אבל נרגעתי מהר. השופטים החליטו מה שהחליטו, ואני מאוד שמח עם הכסף שלי".
שיחת הטלפון הראשונה שלו היתה למאשה, איך לא. "היא אמרה לי 'אתה אלוף! האמנתי בך כל הזמן'. זה ריגש אותי".

אתה מבין שאתה אחד מגדולי הספורטאים הישראלים בכל הזמנים?

"אני לא כל כך מתעסק בזה", הוא צוחק, "אבל אנשים אומרים את זה ואני מאמין לאנשים".

"בגמר ידעתי שעשיתי תרגיל מוצלח, אבל הייתי במתח עד שהבנתי שזהו, יש מדליה. זה שחרר אצלי את כל הלחץ. אחרי התקופה הקשה הזאת, אחרי המוקדמות, אחרי השבוע הקשה עד הגמר, סוף־סוף הייתי מאושר. הפעם בכיתי מאושר, בידיים של סרגיי"

"בחרנו זה בזה"

לפני תשע שנים הכיר ארטיום את מאשה בת ה־28, חברתו הראשונה ומי שהפכה לארוסתו ולאהבת חייו. זה קרה במחנה אימונים בבלארוס, כשיצא עם חבריו לבית קפה מקומי והיא היתה שם עם חברותיה. "התחברנו שם כולם, התחלתי לדבר עם מאשה, ואחרי הערב הזה המשכנו להתכתב בפייסבוק", הוא מספר. "מה שתפס אותי בה היה שהיא חכמה ויפה".

לפני שש שנים התאחדו השניים בישראל, ולפני ארבע שנים כרע ברך והציע. "כבר קניתי לה טבעת, ואז באיזה יום היא שאלה 'נו, יאללה, מתי תציע לי כבר?'" הוא נזכר בחיוך. "באותו היום הזמנו מקום במסעדה, וכשהגענו לשם הגנבתי למלצרית את הטבעת. ביקשתי שתכניס אותה ככה יפה לעוגה בסוף הארוחה. כך קרה. מאשה לקחה ביס, גם אני אכלתי לאט־לאט, אבל הטבעת היתה באמצע העוגה והיא לא שמה לב. בסוף לקחתי את הטבעת עם הכפית ונתתי לה לאכול. פתאום היא הרגישה אותה בפה, ואז, באמצע המסעדה, היא קפצה עלי ואמרה לי כן. כולם מחאו לנו כפיים במסעדה והיה כיף".

אבל מאז, כבר ארבע שנים, הם לא מצאו זמן להתחתן כיוון שארטיום נתון כולו להתעמלות.

"אנחנו לא יכולים להתחתן בישראל בגלל החוקים בארץ", מסביר ארטיום. "מאשה לא יהודייה. אחרי טוקיו חזרתי מייד להתאמן, ואנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך. אנחנו אוהבים מאוד וחיים כמו בעל ואישה. אני מניח שהחתונה תקרה בקרוב".

אני שואל את מאשה איך היא מחכה כל כך הרבה זמן לחתונה.

"החתונה בדרך", היא אומרת. "לא הסתכלתי על זה כחולשה. המתנה? כולם אומרים שזה כל כך קשה, את תמיד מחכה, את תמיד לבד... אנחנו כמעט תשע שנים יחד. אני חיה את חיי. אני עובדת, יש לי קליניקה להסרת שיער בלייזר, אני עושה ספורט, יש לי חברים, אני יוצאת, ו־90 אחוז מהזמן שארטיום כאן אני איתו. זה לא שאני מחכה. בחרנו זה בזו לפני הרבה שנים, ידעתי למה אני נכנסת. אני לא אגיד לו תוותר על הספורט ותלך לעבוד משמונה עד חמש".

אז יש תאריך?

"אני לא יכולה לתת את התאריך, אבל חודש וחצי מעכשיו תהיה חתונה".

מאשה: "כשרק הכרנו זה את זו נהגתי לריב איתו, ואתה יודע מה למדתי? שאי אפשר. הוא פשוט לא מסוגל לריב. אני רבה, אומרת מה אני לא אוהבת, והוא מייד עונה: אוקיי, אני אתקן את זה. כמעט בלתי אפשרי לגרום לו לכעוס, לגרום לו להשתגע"

את נשמעת פתוחה יותר מארטיום, שנחווה כאיש מאוד מופנם, ביישן.

"לא הייתי כזו פתוחה לפני כמה שנים. הגעתי לארץ חדשה, אנשים חדשים, אני מגיעה ממדינה שבה האנשים לא פתוחים בכלל. אבל בישראל כולם מדברים בפתיחות. ארטיום הוא לא רק ביישן, הוא פשוט מסוג האנשים שאוהבים לעשות יותר מאשר לדבר".

מה הוא עושה בעבודות הבית, למשל?

"הוא מאוד עוזר בעבודות הבית ויודע לעשות הכל. למשל, הוא עושה כביסה, אני לעולם לא מתעסקת עם זה. הוא מכבס, מייבש ומקפל. לפני תחרות אחת הכנתי לו עוגת גבינה, מנה רוסית כזאת עם קוטג' וחלבונים. אחר כך הייתי עסוקה ולפני תחרות אחרת אמרתי לו לעשות בעצמו, והוא הכין את זה ממש טוב.

"הוא עושה לנו גם סטייקים ודגים על האש, מבשל דגים בתנור ועוד הרבה דברים".

ארטיום מגיב: "מה הבעיה? זה רק לשים פלפל ומלח, לשים טמפרטורות נכונות בתנור ולהכניס פנימה. אני גם עושה כלים. יש לנו מדיח, אבל הרבה פעמים אני מעדיף לשטוף את הכלים בעצמי כי אני לא אוהב להכניס את הכלים למדיח".

ארטיום: "אנחנו לא יכולים להתחתן בישראל בגלל החוקים בארץ. מאשה לא יהודייה. אחרי טוקיו חזרתי מייד להתאמן, ואנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך. אנחנו אוהבים מאוד וחיים כמו בעל ואישה. אני מניח שהחתונה תקרה בקרוב"

מאשה, אפשר בכלל לריב עם האיש הרגוע הזה?

"כשרק הכרנו זה את זה נהגתי לריב איתו, ואתה יודע מה למדתי? שאי אפשר. הוא פשוט לא מסוגל לריב. אני רבה, אומרת מה אני לא אוהבת, והוא מייד עונה: אוקיי, אני אתקן את זה. כמעט בלתי אפשרי לגרום לו לכעוס, לגרום לו להשתגע".

הם גרים בדירה משלהם בנתניה. ארטיום מסביר שזה קרוב לו לאימונים במכון וינגייט, בדיוק המקום שבו ראתה מאשה את הגמר.

"ראיתי את הגמר יחד עם אמא של ארטיום ואתלטים אחרים, חברים שלו. היתה שם טלוויזיה גדולה. הייתי עם ארטיום כל הזמן, למרות שאני הייתי כאן והוא בפריז. הרגשתי אותו, ליוויתי אותו בקשיים וגם בשמחות. עכשיו הוא לגמרי שמח. לפני כמה ימים חזרנו מאירוע ושאלתי אותו 'איך אתה מרגיש?' הוא ענה 'אני חי בחלומות שלי'. אני חושבת שזה מדהים. זה באמת חלום. זו האולימפיאדה השנייה שלו, וכשהוא החליט להמשיך לפריז אחרי טוקיו חשבנו על המחיר. ידענו שהוא צריך לעבוד קשה־קשה כדי להשיג את המדליה. זה באמת היה קשה מאוד מבחינה מנטלית.

"אני רוצה לומר לך משהו. החודשים לפני האולימפיאדה היו קשים. לפני חודשיים וחצי הוא נפל בכל תרגיל. נכון שכאבה לו הרגל, אבל היינו בשוק מזה. שאלנו למה? למה זה קורה? אני הבנתי שיש כאן משהו נפשי. לפני האולימפיאדה אנשים ברחוב אמרו לו 'תביא עוד מדליה, אתה מדהים, תביא לנו עוד מדליה'. זה לא בא מרוע, אבל זה הפעיל עליו לחץ.

"הבנתי שהאולימפיאדה הולכת להיות קשה עבורו וחיפשתי כל דרך לעזור לו. התחלתי לקרוא דברים על פסיכולוגיה. ביום הגמר נרגעתי. הבנתי שהתרגיל יהיה מושלם. לא יודעת איך ידעתי".

השניים אוהבים לצאת למסעדות ולסרטים. "כשהכרתי את מאשה היא בכלל אכלה רק סלט קיסר", מספר ארטיום. "התחלתי לקחת אותה למסעדות ואמרתי לה 'תאכלי גם סטייק'. לימדתי אותה לאכול דברים טובים".

"ארטיום הוא ממש לא רק אתלט מוכשר ומוצלח שאנשים מעריצים", ממשיכה מאשה את בן זוגה, "אם אנשים היו מכירים אותו באופן אישי, הם היו מעריצים אותו אפילו יותר. אני רואה איך הוא עונה לאנשים בטלפון, להודעות, איך הוא מדבר עם אנשים, עם עיתונאים. הוא באמת אדם מדהים".
ארטיום: "זה לא מביך אותי. אני שמח שזה עושה לאנשים טוב. זה נגמר בדרך כלל בסלפי, ואם אני עושה קניות בסופר, למשל, זה לוקח לא מעט זמן. עוצרים אותי הרבה".

יש לכם תוכניות להרחבת המשפחה? ילדים?

מאשה: "בטח. הכל מתוכנן. בעתיד הקרוב".

ארטיום: "אני רוצה שני ילדים".

איך זה מסתדר עם הרצון להמשיך למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס בעוד ארבע שנים?

מאשה: "דיברנו על זה לפני כמה ימים והסכמנו שהוא ימשיך לעבוד על לוס אנג'לס. אם אתה בריא לגמרי ויש לך תשוקה להמשיך - תישאר, תהיה אתלט ותנצח. ארטיום הוא לא האדם שיעשה דברים בלי תשוקה".

"אני כבר מוכן"

"החתול", כך הוא מכונה בזכות יכולתו הפנומנלית ליפול על רגליו אחרי קפיצות גבוהות וסלטות מסובכות, ולהזדקף מייד ביציבות מרשימה, נולד בעיר האוקראינית דנייפרו. אח למקסים (30) ובן לאולג (57) ולאנג'לה (49). הקריירה שלו החלה כשאבא שלו, שהיה מתעמל בעצמו, "זרק" אותו בגיל 6 היישר אל המשטח.

ארטיום מספר איך היה נרדם באוטובוס בדרך לאימונים, איך סבל ואמר מיליון פעם "די, לא רוצה יותר". למזלנו, הוריו שכנעו אותו להמשיך. "בשכונה שלי ילדים התחילו לעשן בגיל 8", הוא מספר. "הספורט עזר לי להיות במקום אחר בחיים".

כשהיה בן 12 עלה עם משפחתו לישראל, לדירה קטנה בראשון לציון. למחרת, סרגיי כבר לקח אותו לאולם בהדר יוסף להתאמן במכבי תל אביב. הוא מספר שהיה נוהג לומר בתור נער, בדלפק בסניף של ארומה, שקוראים לו דימה. "ידעתי שאין סיכוי שירשמו את השם שלי נכון ויגידו אותו כמו שצריך ברמקול כשהאוכל מוכן", הוא צוחק.

כשהיה בן 15, התרחשו שני אירועים משמעותיים - הוריו נפרדו, ואחד הנערים שהתחרה מולו ניצח אותו. "אמרתי 'מה זה? לאן הגעתי שאני מפסיד?'" הוא נזכר, "אבל זה אתגר אותי. מאותו הרגע חל אצלי מהפך גדול. הייתי מאוד רציני, וזה דרבן אותי להשקיע את כולי בהתעמלות".

אביו אולג, שלא היה נוכח במשחקים האולימפיים בטוקיו והפעם כן ליווה את הבן לפריז, גאה בו מאוד. "באולימפיאדה בטוקיו לא הייתי כי היתה קורונה. הפעם, בפריז, החוויה היתה מדהימה", הוא מספר.

"הרגשתי גם תחושה של אוהד וגם של אבא שמעודד מקרוב. אחרי התרגיל במוקדמות מאוד התבאסתי. כאתיאיסט, תאמין או לא, ישבתי והתפללתי שהבן שלי יגיע לגמר. ידעתי - אם הוא בגמר, הוא יופיע. וזה מה שקרה. היתה לי תחושה של הורה שזה יקרה. ממש לפני המשחקים חלמתי שארטיום עולה לגמר ומסיים על הפודיום.

אולג, אביו של ארטיום: "הרגשתי גם תחושה של אוהד וגם של אבא שמעודד מקרוב. אחרי התרגיל במוקדמות מאוד התבאסתי. כאתיאיסט, תאמין או לא, ישבתי והתפללתי שהבן שלי יגיע לגמר. ידעתי - אם הוא בגמר, הוא יופיע. וזה מה שקרה"

"איך שאני מכיר את הבן שלי, הוא זקוק לתמיכה, לא רק ממני. בפעם הראשונה שהייתי ביציע, באליפות אירופה בפולין, ארטיום לא ידע שאני מגיע. החבר'ה אמרו לו 'היי, אבא שלך ביציע', והוא מאוד התרגש אבל ביקש לא לעשות לו הפתעות מהסוג הזה יותר. 'תמיד תגיד לי לפני', אמר לי. ללא ספק אמשיך לתמוך בו. כרגע לא מסתכלים כל כך רחוק, אבל אם זה יקרה והוא יהיה באולימפיאדת לוס אנג'לס, אני כבר מוכן".

לצד משפחתו, ארוסתו והצוות המקצועי הצמוד, ארטיום מוקף באינספור תומכים ונותני חסויות. מעטפת גדולה וחמה, והוא מבקש להודות להם אחד־אחד.

"אני רוצה להודות לכל מי שמלווה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך. לאגודה שלי מכבי ת"א, למכבי ישראל, לאיגוד ההתעמלות, לוועד האולימפי בישראל ולספורט ההישגי, ולנותני החסות שלי הונדה, דנונה פרו, בנק הפועלים, פוזיטצו, פפאיה ובי קיור לייזר, שבחרו בי לפרזנטור", הוא אומר. "כמובן אני מודה תודה גדולה גם לצוות שלי: המאמנים סרגיי וייסבורג ואנדרי גריבנוב, הפיזיותרפיסט אדם בדיר, המנהלת האישית ורד עצמון, הסוכנת ברוריה ביגמן, התזונאי בן אל ברקוביץ והיועץ המנטלי עודד קרבצ'יק".

ואם נסתכל רחוק יותר אפילו מלוס אנג'לס, במה תרצה לעסוק אחרי ההתעמלות?

"הרבה אומרים שאהיה שחקן קולנוע טוב", הוא מפתיע. "בא לי לנסות את זה, אני אוהב לשחק. אולי בטלוויזיה אני נראה לאנשים ביישן וסגור, אבל זה בגלל שאני רציני מאוד כשאני במקצוע שלי. בחיים עצמם אני שטותניק. באימונים אני נופל לפעמים בכוונה בצורה מצחיקה ועושה חיקויים שונים. אני נהנה להיות ארטיסט. תאמין לי שאני יודע לעשות הרבה צחוקים כשאני רוצה".

erannavon9@gmail.com

בהכנת הכתבה השתתף איליה יגורוב