עדן פינס חושפת: "אחרי שביקרתי בבארי קיבלתי מלא איומים - 'גם היום שלך יגיע'"

נביחות מטילות אימה בוקעות מצידה השני של דלת דירה באחת הקומות הגבוהות בפרויקט מגדלים יוקרתי במרכז תל אביב. זר או אורח לא קרוא שיבחרו להתקרב, יעשו זאת על אחריותם בלבד. אם יחפצו להיכנס, מבהירה להם נהמה אימתנית - יישאו בתוצאות.

הנביחות הופכות לצרודות, כמעט משתעלות, כשנפתחת הדלת, ובפתח עומדת עדן פינס, בדיוק בשיאו של תהליך סידור הבית. על רצפת הפרקט, ליד האי במטבח, כאילו היא חלק מחלל הסלון המואר והמעוצב בטעם רב, עומדת קימבה, כלבת טוי פודל קטנטנה וחומה.

קימבה נמוכה מגובה בקבוק שתייה מוגז, צעדיה קלילים. בנאמנות לחוק הלא כתוב, שלפיו כלבים ובעליהם הופכים בשלב מסוים לדומים, הפרמננט הטבעי שלה ורעמת התלתלים של פינס מדגימות את הקרבה בין השתיים. ובכל הנוגע לנביחות המאיימות, מדובר במצג שווא, שכן קימבה מתגלה כיצור מתפנק שכוונותיו תמימות. האמסטף־וואנאבי שמצא עצמו שבוי בגוף בובה פרוותי.

במציאות הישראלית של עשרת החודשים האחרונים, לא רע בכלל להחזיק נבחנית כזו בבית, לצורכי הרתעה. "שבוע לפני 7 באוקטובר התעוררתי לרעש דומה לסירנה, ורצתי החוצה כדי לשמוע אם יש אזעקה. בסוף זאת היתה שריקה של הרוח, בגלל חלון שהיה פתוח", מספרת פינס. "בבוקר 7 באוקטובר עצמו קמתי שוב לרעש דומה, ואמרתי 'טוב, עוד פעם את והפרנויות שלך'. נשארתי במיטה, ופתאום הבנתי: יש אשכרה אזעקות. לא ידעתי מה לעשות, אני מאוד חרדתית בכל מה שקשור למלחמה ולפיגועים. זה הדבר שהכי מפחיד אותי, אתה לא מבין עד כמה".

אם המתקפה האיראנית־לבנונית מתחילה ברגע זה, מה את עושה?

"אני אוספת מלא חטיפים והולכת לשבת בממ"ד. חטיפים ובקבוק יין. אבל באמת, אם עכשיו נגיד יש אזעקה, אני יכולה להתעלף מפחד. מתחילה עם רעידות בגוף, לא יודעת מה לעשות. זאת חרדה אמיתית. יש לי עוד כלבה, שנמצאת אצל אבא שלי עכשיו. אני קוראת לשתיהן 'הבנות'.

"באותו בוקר הן נלחצו ממש, לא הבינו מה הסירנה הזאת. בפעם האחרונה שזה קרה, במבצע 'שומר החומות' לפני שלוש שנים, ראיתי כמה הן נלחצות מהאזעקה ומהאנרגיה שלי כשאני נלחצת. וב־7 באוקטובר זה היה אותו הדבר. כבר יש אזעקה שנייה ופיצוצים, ואני רצה בכל הבית כדי לתפוס אותן - ואחת בורחת לי. אמרתי 'אין מצב, אני אמות ולא אכנס בלעדיהן לממ"ד, לא יקרה דבר כזה בחיים'.

"עד שתפסתי אותן ונכנסנו לממ"ד... ואז אני מחזיקה את הטלפון ומתחילה לקבל את הסרטונים של חדירת המחבלים. ופתאום אין לי קליטה בממ"ד, וכל הזמן אזעקות ברקע, עוד ועוד אזעקות. הן לא הפסיקו במשך איזה שעה וחצי".

"אני מאוד חרדתית בכל מה שקשור למלחמה ולפיגועים. במתקפה של איראן אני אוספת מלא חטיפים ויין והולכת לשבת בממ"ד. באמת, אם יש אזעקה, אני יכולה להתעלף מפחד. מתחילה עם רעידות בגוף, לא יודעת מה לעשות. חרדה אמיתית"

סרט האימה שכל המדינה חוותה באותה שבת שחורה.

"הייתי במרחב המוגן בלי מים. מתתי מפחד לצאת החוצה. פחדתי שמישהו יעלה לקומה שלי ולא יודעת מה, יבוא לחטוף. לא יצאתי מהבית שבוע אחר כך, פחדתי פחד מוות. עד היום אני מפחדת, אבל אז זה היה מאוד קשה".

אני מצאתי את עצמי מסתובב באותו בוקר עם סכין מטבח, ליתר ביטחון.

"אבל מה הסכין תעזור? הם באו בכלל עם טילי כתף. לא הזמנתי אוכל לפה, לא כלום. במוח שלי כבר הרצתי את התסריט הזה שהם באים לכאן, לבניין, לא יודעת מה קורה עם השומר למטה, והם מצליחים להגיע למעלה.

"עכשיו, כל הזמן פרסמתי בחשבונות שלי דברים על המלחמה. הייתי בבארי, הלכתי וביקרתי מקומות, והתחלתי לקבל מלא איומים. 'אל תדאגי, יגיע היום שלך, אנחנו יודעים איפה את נמצאת', דברים כאלה. ממש הייתי בחרדות שמשהו יכול לקרות לי. אין מה להיכנס לזה, אלה היו פרופילים פיקטיביים, אבל עדיין זה מאוד מפחיד. זה מחדיר בך המון חרדה, וכולם יודעים איפה אני גרה".

מוח של ציפור

גם אם כולם יודעים, ספק אם היו מוצאים אותה בבית. כי פינס (27) מנהלת לוח זמנים צפוף, שלא מעט מפעילותו מתרחש בנכר. למחרת הראיון היא תעלה על מטוס לניס שבצרפת, לצילומי קמפיין אופנה. בבוקר עוד תספיק להצטלם לשער מוסף זה, לכבוד עלייתה לשידור של הגרסה הישראלית ל"לאב איילנד" (free TV, כל ערב ב־21:00), ריאליטי שידוכים פופולרי בעולם שמפגיש בין רווקים עם ריבועים לרווקות בביקיני בתוך וילה חלומית, וכל זה לצורכי מציאת אהבה, או פרסום. מה שיבוא קודם.

את הפרויקט מובילה פינס כמנחה, ולשם כך בילתה חודשיים ביוון בצילומים. מלחמה או לא, היא ממשיכה לנהל סדר יום בינלאומי. גם אם היא חווה בעצמה את השפעתו של חלום הבלהות הקולקטיבי הישראלי.

זה לא עצבן עוקבים שלך, לראות תכנים שהעלית שקשורים בטבח?

"ברור. בארץ היו מקרים בודדים, אבל בעולם - וואו, איבדתי המון קולגות שלי. קשרים וחברים שצברתי במשך השנים, אנשים טובים וחשובים. אבל השארתי אותם מאחור באהבה גדולה".

לא היתה מצידם אמפתיה כלפי המצב של ישראל?

"היו לי הרבה ויכוחים, ובסוף הגענו לאיזשהו עמק שווה כזה של הבנה. בסופו של דבר ברור שזאת המדינה שלי. מי שמכם להעיר בנושא? אתה לא חלק מהסכסוך הזה, מהסיטואציה הזאת, מהמלחמה הזאת. אתה לא יודע בכלל מה זה להרגיש כל כך מאוים על החיים שלך מעצם היותך יהודי, ישראלי. זה כל כך מטורף. לחלק מהאנשים הצלחתי לשנות את הדעה, לאחרים לא. אז אתה משחרר את האנרגיה הזאת ממך עד כמה שאפשר, וחוץ מזה אין מה לעשות".

היוהרה של זרים להסביר לך מה קורה בבית שלך לא מפסיקה לקומם.

"אתה יודע מה הם אוהבים להגיד? 'Educate yourself' (למד את הנושא, תחכים; ע"פ) אה, כן? מה את אומרת, גברת? וואו, אמרו לי הרבה דברים. לא רק תגובות באינסטגרם. קולגות, אנשים שהכרתי. אני אוהבת שאומרים לי 'קודם כל תחזירי את האדמה שאת גרה עליה למי שזה שייך לה, ועד אז אל תטיפי לי מוסר'. אוקיי, גברת ז'ורז'ט. אנחנו פה כבר אלפי שנים, זאת מדינה. מה את רוצה שאני אגיד לך?

"אלה תגובות שאני מקבלת, ואני אומרת - בסדר, הם לא איתנו. אתה שם את המוח שלהם בציפור והיא עפה אחורה, אין לי מה לדבר עם אנשים כאלה. מה אכפת לי מה הם חושבים? אני יודעת מי אנחנו, מה אנחנו, זאת המדינה שלנו. הם יכולים להתפוצץ עשר פעמים, זה הבית שלנו. אנחנו לא הולכים מפה. חד־משמעית. זה גרם לי להפסיד גם המון עבודה, כן? התבטלו לי ימי צילום, פרויקטים עתידיים שכבר נסגרו מראש".

איך הם מסבירים לך את הביטולים? מה התירוץ?

"הם אומרים ש'לא מסתדר'. היה קליינט אחד שאמר 'כן, זה בגלל הסיטואציה'. אני מעריכה את הכנות, אני לגמרי לא שופטת. אבל שחררתי את זה, כי אם זה היה אמור להיות שלי - אז זה היה שלי, ואם לא - אז לא. הכל בסדר. בוא נגיד שאני גאה להפסיד משהו בגלל המקום שבו נולדתי, אין לי בעיה עם זה בכלל. אז הפסדנו כסף? לא נורא, זה יבוא ממקום אחר".

ועדיין, מעצבן.

"באמת שלא התעצבנתי. אמרתי 'טוב, איזה מזל. אלוהים הציל אותי'. כנראה שלא הייתי צריכה לעשות את הפרויקט הזה. למה שארצה לייצג איזה מותג שבכלל לא אוהב אותנו?"

"כבר התרגלתי לתגובות על תמונות שלי, ואני מחבקת ומעריכה את זה. המדינה שלנו קצת דתית איפשהו. אני מאוד אוהבת את הדת ושומרת בעצמי, ואני ממש בסדר עם אנשים שלא מבינים. אני עושה את זה בשבילי, ושכל אחד ירגיש מה שהוא רוצה"

"לא נכנסת לפינות"

מותג נוסף שלא אוהב אותנו במיוחד בימים אלה הוא הכדורגלן הנורבגי מתיאס נורמן, שלו היתה פינס מאורסת עד אפריל האחרון, אחרי שיצאו במשך כשישה חודשים. לפני קצת יותר מחודש פרסם נורמן, שחקן ליגת העל הסעודית, רצף סטוריז בחשבון האינסטגרם שלו, ובהם נראה דגל פלשתין כשלידו מאות מתפללים. ליד התמונה, לטובת המתקשים להפנים גם מסרים פשטניים, הוסיף את הכיתוב "אלחמדולילה", ליתר ביטחון.

בעקבות המהומה שהתעוררה ברשת ענה הספורטאי (שבזמן שניהל מערכת יחסים עם פינס הביע דווקא אמפתיה והבנה כלפי הצד הישראלי): "אני מי שאני, תמשיכו לשנוא, ואני אמשיך". הבעת תמיכה פוליטית כנה או פעולה פאסיב־אגרסיבית קטנונית של אקס עם יכולת הכלה רגשית של נער בחטיבת ביניים? לפינס נראה שהתשובה די ברורה.

"זה הפתיע אותי", היא אומרת. "אני ידעתי עם מי יש לי עסק כשנפרדו דרכינו, אבל זה פשוט לא בא בטוב כשזה קרה, ההתבטאות המטופשת הזאת. אבל הוא נחלת העבר. הוא לא חלק מהחיים שלי יותר, הוא בעבר שלי והוא לא מעניין אותי עוד. כשזה קרה אמרתי 'בשביל מה? באמת, ראית איך אני, מה עברתי, מה העם שלי עובר'. זה פשוט מאוד אכזב אותי.

"אבל אמרתי - אוקיי, אז הוא מצטרף לסטטיסטיקה של האנשים שאני משאירה מאחור, הקולגות שלי, העבר שלי, והוא לא מעניין יותר. אם זאת ההחלמה שלו, שיהיה לו לבריאות. אתה אחד ממיליונים שחושבים לא מהמוח. זאת כנראה הדרך שלו להחלים. שיהיה לו בהצלחה".

לא מכבר, גם פינס עצמה העלתה התבטאות קיצונית משהו ברשת. זה קרה במחאות לציון יום הנכבה שהתקיימו במאי באוניברסיטת תל אביב. אז כתבה ברשת: "חבורה של זבלים, מפגינים ומציינים את 'יום הנכבה'. חבורה של פח אשפה שמקבלים פה זכויות שלא יקבלו בשום מדינה אחרת. מקבץ של אנשים בלי בושה ובלי מוח, שהאזרחות צריכה להישלל להם עוד אתמול! ואיך הממשלה שלנו נותנת לזה לקרות? בשם הדמוקרטיה?! חלאס!"

"אני לא נבחרת ציבור, אני נבחרת ציבור של הגוסיפ, אני בעולם של הבידור", היא מסבירה כעת. "להגיד לך איפה אני נמצאת מבחינה פוליטית? אני לא יכולה לשים את האצבע על זה. אני רוצה שיהיה פה טוב. יש לי חברים ימנים, יש לי חברים שמאלנים, יש לי חברים שבאמצע. אני מכבדת כל אחד במה שהוא אומר, אבל אני לא נכנסת לפינות האלה. לא יהיה פה שיח פוליטי, בבית שלי, כי אני לא נותנת לזה מקום. מה כן? אני רוצה לדעת שהעם שלנו מגובה, מכוסה. שטוב לו. שיש פה תחושת ביטחון. וכרגע אין תחושה כזאת".

"מתיאס הצטרף לסטטיסטיקה של האנשים שאני משאירה מאחור, והוא לא מעניין יותר. אם זאת ההחלמה שלו מהפרידה שלנו, שיהיה לו לבריאות. הוא אחד ממיליונים שחושבים לא מהמוח, וזאת כנראה דרכו להחלים. בהצלחה"

באמצע הראיון פינס מקבלת שיחת טלפון. המבט על פניה משתנה במהירות, ועיניה מביעות רגש שנע בין הפתעה לתמיהה. יותר מכל היא נדמית מוחמאת. "ברוך השם", היא אומרת למצלצל המסתורי מעברו השני של הקו. "אשמח מאוד. תודה, תודה גם לך. איזה כבוד שהתקשרת. האמת היא שאני מאוד רוצה להגיע".

כשהיא מנתקת היא חושפת את זהות החבר הטלפוני המפתיע. "זה הרב איפרגן שהתקשר אלי. הוא שאל 'הכל בסדר? מה שלומך? יופי, בואי לבקר'. זה לא משהו שקורה בדרך כלל. זה 'הרנטגן', הרב הכי וואו שיש לנו. מעניין. אולי אני אהיה איזה משיחית או משהו".

מדובר ברגע קצר שמסכם היטב את הדיסוננס שמייצגת פינס, מהדוגמניות והמנחות המוכרות כיום במדינה: מצד אחד היא בת לאם ממשפחה חרדית, ובעצמה שומרת מצוות, מתפללת, מודה בכל בוקר על מה שיש. מצד שני - עוקביה באינסטגרם נחשפים אחת לתקופה לתמונות שלה בדרגות משתנות של עור חשוף.

התמונות בבגדי ים אינן חדשות ברזומה של פינס, והן כמעט סימן ההיכר שלה, אבל זה עדיין לא מפריע למצקצקים נגדה להתרעם. לפני שלושה שבועות, כשהעלתה לרשת תמונה שבה היא עוטה שמלה שקופה, ההערות וזעקות הגעוואלד מיהרו להגיע. "איפה הכבוד?" נכתב בתגובה מזועזעת אחת. "לכי עירומה וזהו", נכתב באחרת, "למה השמלה?" לא רק לזרים מחו"ל - גם לישראלים, מתברר, תמיד יהיה מה להעיר.

"כבר התרגלתי לזה, זאת המדינה שלנו", היא פוסקת. "מדינה שהיא קצת דתית איפשהו, ואני מעריכה ומכבדת את זה. אני מאוד אוהבת את הדת ושומרת בעצמי. אני ממש בסדר עם זה שאנשים לא מבינים, כי אני לא עושה את זה בשביל אף אחד. התרגלתי לתגובות ואני מחבקת את זה, אין לי בעיה. שכל אחד ירגיש מה שהוא רוצה, יחשוב מה שהוא רוצה, ייקח את זה לאן שהוא רוצה".

ברור שיהיה מי שיזעק נגדך גם מול "לאב איילנד".

"בדיוק. הם יגידו: 'מה, זה פרובוקטיבי'. אז אוקיי, אל תצפו. אבל ברור שאתם תצפו, כי זה מצוין, זה מרתק, זה מרגש. הכל טוב. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה. בסוף בריאליטי כולם שופטים בבית. וכן, זאת תוכנית קצת יותר חצופה, קצת יותר אופן־מיינדד. אני מאמינה שבבריטניה היא פחות ממותנת ממה שהיא תהיה כאן. אצלנו מובן שצריך למתן דברים, אבל אני חושבת ששמרנו יפה על הפורמט. בסוף הכל מותאם למדינה".

הכרת את הריאליטי הזה לפני שנבחרת להנחות אותו?

"בכנות, אני לא אדם שיש לו זמן לראות טלוויזיה בכלל. אבל זה פורמט מטורף שהתחיל בבריטניה, רץ ב־30 מדינות והצליח בצורה מטורפת. אנשים משוגעים על זה. חברים שלי מרחבי העולם התחרפנו כשאמרתי להם שהנחיתי את התוכנית. הם כולם מחכים שאשלח להם כבר לינקים לצפייה".

איך זה עבד? כמנחה את אמורה לשמור על דיסטנס מול המתמודדים?

"כן, כי אני חלק מההפקה, אני מנחה ויש סוג של דיסטנס. אבל בסוף, אתה יודע, המשתתפים ואני בערך בני אותם הגילים. אפילו הייתי צעירה מחלק מהמתמודדים. אני לא מאמינה שאני בת 27 בכלל. אני מרגישה שאני גדולה. אני כבר 11 שנים בתחום הזה".

הפחד מגיל 30 שמור בדרך כלל לאנשים שמרגישים שלא הספיקו הרבה. זה לא המקרה שלך.

"אני ממש מרגישה מבורכת. מודה לאלוהים שדברים שאמרתי בגיל 17 שאני רוצה להיות, למשל לעבוד בתעשיית הטלוויזיה, הם דברים שעשיתי. להנחות תוכנית טלוויזיה כזאת מטורפת זה כבוד ענק בשבילי, בגיל הזה. אין הרבה מנחות צעירות. זה תמיד מגיע כזה עם ילדים".

"אוהבים להגיד לי ברשת 'educate yourself'. זה כולל קולגות שהכרתי. אה, כן? וואו. אני אוהבת שאומרים לי 'קודם כל תחזירי את האדמה שאת גרה בה למי שהיא שייכת'. אוקיי, גברת ז'ורז'ט. אנחנו פה כבר אלפי שנים, זאת מדינה. מה תרצי שאענה לך?"

"זה פירק אותי"

בעולם אחר, כזה שבו לא היתה מתפרסמת עוד לפני גיל 20 בתוכניות דוגמת "איט גירל", משתתפת בתחרות מלכת היופי או הופכת לפרזנטורית של מותג אופנה ישראלי נחשב במקביל להנחיית פינה בטלוויזיה, פינס יכולה היתה להפוך בעצמה לחלק ממסיבת הנובה שהסתיימה באופן הנורא והטראגי ביותר שאפשר לדמיין. בקלות אפשר לדמיין אותה בין הרוקדים במסיבה, אולי לצד החבר שאיבדה שם, גיא אילוז ז"ל, בן 26 במותו, טכנאי הסאונד של להקת היהודים וחבר ילדות אישי שלה.

"גיא נרצח. אני לא אגיד 'נהרג' ולא 'נפטר', הוא נרצח", היא נועצת את המילים כמו פגיון, אולי מנסה לגרום גם לעצמה לעכל כבר. "הם חטפו אותו לעזה כשהוא ירוי, ואחרי שמונה ימים הוא מת מפצעיו. לא טיפלו בו".

הייתם חברים קרובים?

"כן, גיא היה החבר הכי טוב שלי בתקופת החטיבה. אחר כך בתיכון שמרנו על קשר. קצת פחות, אמנם, אבל עדיין. האודישן הראשון שעשיתי בחיים היה לפרויקט שנקרא 'מסך עולה'. הרמנו מחזמר, זה פרויקט של כיתות מב"ר, אתגר, כל מיני כאלה. משהו מטורף ברעננה, השרון והסביבה. גיא הכין אותי לעמוד ולשיר מול קהל, עם שיר של היהודים, 'קח אותי', וככה קיבלתי את התפקיד הראשון שלי. הוא הכיר לי את הלהקה הזאת, ואני הייתי מכורה אליהם פעם. הלכנו להופעות ביחד. בסוף הוא הפך לסאונדמן שלהם, הגיע לנגן איתם. זה מטורף. עכשיו קצת קשה לי לשמוע אותם. בשבוע שעבר שמתי אותם ברמקולים, וזה פירק אותי. אמרתי 'פאק, איזה טירוף. הבן אדם הכיר לי אותם'.

"זה יישאר אצלי תמיד, כל החיים, חקוק במוח. גיא היה החבר הטוב שלי, שהייתי הולכת אליו שלוש פעמים בשבוע לעשות שיעורי בית, לעשות צחוקים. הוא לימד אותי לאכול שניצל עם קטשופ ומיונז. יש עוד חברים שהיו שם. אלמוג סרוסי, שנחטף, ואלון ורבר ז"ל, שנרצח. כולם מהחבורה של בית הספר. אני לא חושבת שאנחנו מבינים מה קרה לנו כאן. רק בעוד כמה שנים נבין. זה לא באמת שקע לנו עדיין, מה שקרה לנו".

מה העמדה שלך לגבי עסקת החטופים?

"אני לא יכולה לשפוט או להרגיש אפילו לרגע אחד מה זה להיות בנעליים של המשפחות האלה. לכן אני לא חושבת שאני יכולה לתת את הדעה על הדבר הזה. אתה רואה כמה זה נוגע בי. מובן שהייתי רוצה לראות את כולם בבית. אני לא רוצה לחשוב על אירוע כזה שהייתי צריכה להתמודד איתו, שמישהו מהמשפחה שלי היה מוחזק בשבי. זאת סיטואציה שאי אפשר אפילו לדמיין או להבין אם לא נמצאים בה, כך שאני לא חושבת שיש לי את הלגיטימציה בכלל לתת את הטון על הדבר הזה.

"אבל אתה יודע מתי איבדנו את זה? בסיפור שהיה עכשיו עם נועה ארגמני (הכוונה לביקורת שהופנתה כלפי ארגמני, על כך שנסעה לוושינגטון עם ראש הממשלה נתניהו ונכחה בנאומו בקונגרס; ע"פ). ביום הזה אני נחרדתי, ברמה שאמרתי 'אתם לא מתביישים? כל הדבר הזה מבחינתכם פוליטי עכשיו?

"כן, זה ראש הממשלה. מה אתם רוצים שיקרה? עם מי היא תיסע? ואז מה אם היא טסה במטוס פרטי? אלוהים, הבחורה ישבה עכשיו כמה חודשים בשבי, עברה מה שעברה. רק אלוהים והיא יודעים מה עברה. מי אתם בכלל שאתם תשפטו אותה, שתגידו לה מילים כאלה?'

"נועה חזרה הביתה, היו לה ימים ספורים עם אמא שלה לפני שנפטרה. ואז כל העולם יוצא עליה. מי אתם בכלל? אין מה לפתח פה שיח על מה מגיע לה או לא מגיע לה. מי שואל אתכם בכלל? מגיע לה הכל, לילדה הזאת. זה הטריף אותי. ואמרתי 'אוקיי, חזרנו לאותה נקודה'.

"אני אגיד לך משהו: אני לא חושבת שיהיה כאן מישהו שהעם באמת סומך עליו. לא אכנס לזה פוליטית, כי אין לי דעה נחרצת, אבל אני עם העם שלי, ואני רוצה שיהיה טוב למדינה שלי. אני רוצה שיהיה טוב לגור כאן, רוצה שיהיה טוב לחיות כאן. מכל הבחינות. לא רק מבחינת המלחמה. לא קל פה. זאת המדינה הכי מדהימה שיש בעולם מבחינתי, והייתי רוצה לגור פה כל החיים, אבל כרגע אין לי שום תחושת ביטחון. גם לא ביטחון כלכלי".

כשזה בא ממך זה מקבל משנה תוקף.

"ברוך השם. אני באה ממשפחה שאין לה כסף, משפחה מאוד לא כלכלית. אבל קרעתי את התחת שלי ובאמת שהתמזל מזלי שאני נהנית מהעבודה שלי - וגם יכולה להרוויח. אבל אני עובדת מאוד קשה. זה נראה נוצץ, אבל זה מאוד קשה.

"המדינה הזאת צריכה להמשיך להתקיים. קשה לי לראות שאנשים עוזבים הכל ובורחים לחו"ל. צריכים לדבר פה על כסף, על כך שהמדינה הזאת מבריחה צעירים. למה? אנחנו צריכים לבנות את העתיד של ישראל. אם כל אחד יגיד 'פאק איט, לא טוב פה' ויעזוב - איפה נהיה? ניתן לאויבים שלנו בדיוק את מה שהם רוצים בסוף".

"אני נשענת על האמונה ועל האחדות שלנו. אני זוכרת ימים של פעם, בתחילת שנות האלפיים, שהיתה תחושה של ביחד. היית רואה ישראלי בעולם ומציע לו לאכול במבה. היום ישראלים רואים ישראלים אחרים בעולם ומתרחקים. זה כואב לראות את זה"

איך את חושבת שכל זה ייגמר?

"אני נשענת על האמונה, כי אני לא יודעת עד כמה אפשר להישען על הממשלה הזאת. אני נשענת על האחדות שלנו. אני זוכרת ימים של פעם, בתחילת שנות האלפיים, שהיתה תחושה של ביחד. היית רואה ישראלים בעולם ונהיה שמח, מציע להם לאכול במבה. היום ישראלים רואים ישראלים אחרים בעולם ומתרחקים. זה כואב לראות את זה".

בחו"ל ניגשים אלייך ישראלים?

"מלא. תמיד יש סבתות כאלה חמודות, או ילדים. אומרים לי 'את הרבה יותר רזה במציאות', או 'את לא כזאת נמוכה כמו שחשבנו'. יש גם 'כפרה עלייך, איך אנחנו אוהבים אותך אצלנו בבית'. עכשיו העלית לי בראש את כל הסבתות. אני מקבלת המון תגובות מנשים מבוגרות, ואני מתה על זה. הן באות אלי ואומרות (מחקה מבטא; ע"פ) 'תעשי מה שאת רוצה, תמשיכי לעשות מה שאת עושה'. דברים מצחיקים. 'את עושה בית ספר לכולם', 'אל תקשיבי לאף אחד, הכי חשוב זה מה שיש לך בנשמה', כאלה דברים.

"וזה מטלטל אותי. אני אומרת 'רגע, איזה כיף. אם אישה בגיל כזה אומרת לי דברים כאלה, ורואה את זה בצורה כזו, אז בוא'נה - אולי אני באמת עושה משהו טוב'".