שורדת: ג'ני סבידיה נמלטה ממסיבת נובה שבה נרצח אחיה - ומאז מטפלת בניצולים, בחיילים ובמשפחות

את השורה "יש אהבה בין ההריסות" ג'ני סבידיה קעקעה כשקמה מהשלושים על אחיה, שלומי סבידיה ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה. "שלומי היה גאון במוזיקה. היא זרמה כמו דם בעורקיו. הוא הכיר את כל הסגנונות. זה היה מעבר לתחביב, זו היתה ההגדרה שלו. במקום העבודה שלו, 'סרוויס נאו', הקימו חדר מוזיקה על שמו. הוא בנה וערך פלייליסטים. היה לו קעקוע של גיטרה והוא רצה לעשות קעקוע שני, עם ציטוט משיר. כשנודע לי על כך, היה לי ברור שאקעקע שורה משיר שהוא אהב.

"התלבטתי בין האפשרויות. ביניהן השורה 'יש רק אהבה בין ההריסות' משיר של 'אלג'יר', והחלטתי לקעקע את המשפט הזה עם שינוי, הורדתי את המילה 'רק', כי יש עוד דברים בין ההריסות שאני ראיתי בהישרדות – תקווה, רעות, גבורה, המון גבורה. כשברחתי מהנובה והתחמקתי מהכדורים כמו ברווז במטווח, שמעתי אנשים מדברים תוך כדי ריצה: 'אחי, עזוב אותה, בדקתי אותה, היא מתה, תמשיך לברוח', והבנתי שאנשים היו שם גיבורים".

ג'ני סבידיה (42) היא פסיכולוגית חברתית ודוקטורנטית למגדר באוניברסיטת בר־אילן. היא גרושה ואם לשתי בנות, מטע (8) ופלג (6.5), ומתגוררת בחדרה. ב־7 באוקטובר היא הלכה למסיבת הטבע הראשונה בחייה בנובה, עם בן זוגה, נועם לב־רם, איש מחשבים.

"במקרה פגשנו שם את אחי, שלומי, ואת ד"ר ליליה גורביץ, החברה הטרייה שלו. הם היו יחד רק שלושה חודשים", היא מספרת בקול רגוע, כשהיא מוחזקת ואסופה, על הימים שטלטלו את חייה, החל מהבריחה שלה מהנובה, האובדן של אחיה שלומי והצמיחה מהשבר הנוראי, תוך כדי ליווי של מטופלים שחוו אובדן בעצמם.

למתחם "מקום מרפא" בעמק חפר סבידיה הגיעה בסמוך להקמתו. את המרכז ייסד רענן אריזון, יועץ ארגוני בהכשרתו. "רענן פתח את המקום כבר ב־8 באוקטובר. ביום השלישי לאחר הטבח חברים התעקשו שאגיע, וגם נועם משך אותי ללכת. הייתי אול־אין בחיפושים אחרי אחי שלומי שהיה עדיין בגדר נעדר. את רענן אני מכירה מהשירות הצבאי שלי. הוא התלהב שבאתי לטפל בהתנדבות, הוא ראה מולו את ג'ני הפסיכולוגית. הסברתי לו מה המצב שלי".

את המצב של ג'ני באוקטובר קשה לתאר באמצעות מילים. היא היתה שורדת טרייה של פסטיבל נובה, אישה שהצליחה להימלט על נפשה ממסע הקטל, אחות שמחפשת אחר אחיה הצעיר הנעדר, בת להורים מבוגרים המחפשים אחר בנם, ופסיכולוגית המעוניינת להושיט יד לאחרים, החווים מצוקה נפשית קשה על רקע הטראומה.

אחרי כמה ימי חיפושים מטלטלים הגיעה למשפחת סבידיה הבשורה המרה על זיהוי גופת בנם. "עברתי את השבעה, ואז רענן אמר לי 'אני רוצה להפשיר את הנחלה לשלב ב', אנחנו כרגע בעזרה ראשונה, אבל השיקום צריך להתחיל. את רוצה להצטרף?'. התשובה לא היתה חיובית על המקום, אבל אמרתי כן".

"בין ההריסות שראיתי בהישרדות היו גם תקווה, רעות והמון גבורה. בנובה, כשהתחמקתי מכדורים כמו ברווז במטווח, שמעתי אנשים מדברים תוך ריצה: 'בדקתי אותה, היא מתה, תמשיך לברוח', והבנתי שהיו שם גיבורים"

"מקום מרפא" הוא מרכז לטיפול ושיקום של משתתפי המסיבה ובני משפחותיהם ונפגעי מערכת הביטחון. הוא נמצא בבית יצחק, על דונמים עצומים של דשא ירוק, עצים תמירים, מזרקות מים וצמחייה המחיה את הנפש. אוהלים וספסלי עץ פזורים בין פינות החמד, מזרנים וכריות מחכים לזקוקים לרביצה נינוחה.

מאז תחילת המלחמה טופלו במקום יותר מעשרת אלפים איש, במסגרת קבוצות טיפוליות של עד 15 משתתפים כל אחת. בארבעת החודשים הראשונים אריזון מימן את המתחם מכיסו והמטפלים שהגיעו לסייע עבדו בהתנדבות. מאז המרכז התבסס, ובחודשים האחרונים פעלו בו יותר מ־50 קבוצות בחודש, כשאריזון מעסיק 35 מטפלים בשכר, ביניהם גם סבידיה.

במי את מטפלת?

"לא יכולתי להנחות את קבוצת ההורים או האחים השכולים, ניסיתי להיות חלק מקבוצת האחים כמשתתפת, וכשהבנתי שזה לא עובד זה היה מאוחר מדי להיות המנחה. אז התחלתי ללוות קבוצות אחרות כמו אלמנות (קבוצה שמגיעה פעם בשבוע עד היום) ואני עובדת עם קבוצות של תושבי העוטף. היו אצלנו גם קבוצת בני נוער מהעוטף וגם חיילים".

ומה את עושה כשאת לא בעבודה?

"אני חיה בתוך 7 באוקטובר, ויש לזה מחירים. מחוץ למתחם אני עוסקת בהנצחה של שלומי במשרה מלאה. אני בדיפלומטיה אזרחית, נותנת עדויות בארץ ובחו"ל וגם הופעתי באו"ם, אני מעבירה הרצאות על שלומי במטרה להנכיח אותו ואני מנכיחה את הזוועות של חמאס בעולם, ככה שאני כל הזמן סביב 7 באוקטובר".

אחיה נקבר ב־15 באוקטובר. בנובמבר החלה סבידיה לשבת עם אריזון על עיצוב התוכן של מתחם "מקום מרפא". "ראיתי מולי בחזון מעגלי תמיכה. ההורים שלי לא הסכימו לבוא לחוות רונית לעזרה ראשונה ורציתי שהם יבואו. אנשים מסתכלים עלי ושואלים 'את מטפלת, איך את יכולה?', אבל יש משהו בעשייה, להביא את הכישרון, את היכולות ואת הקשרים שלי כדי להתקדם, שהוא חלק מהריפוי שלי. כשיש כעס מקדם ולא מכלה זה טוב".

ומה עוזר לך באופן אישי כיום?

"הסיפוק עוזר לי, הפידבקים. לראות את ההורים שלי, אלי ואביבה, מגיעים לכאן, וכמותם אימהות שכולות כמו איילה פודר ונילי תומר ורבות אחרות שאנחנו מלווים. יש לי הזכות לעזור לקבוצות שרוצות להיות פה ובוחרות לבוא לכאן, כמו תושבי נחל עזה שביקשו לחזור אלינו לליווי. עוזרת לי המחשבה על זה שאותם אנשים שנרצחו יידעו שבני המשפחה שלהם בידיים טובות".

מפגש משפחתי בנובה

לפסטיבל הנובה הגיעה סבידיה לחגוג עם בן זוגה לב־רם את יום הולדתו ה־45. היא הפתיעה אותו בזוג כרטיסים, הקדימה את המתנה בכמה שבועות כי שמעה על הנובה דברים טובים. השניים נהנו מהמוזיקה, מהאווירה ומהאנשים החמימים, והופתעו לגלות את שלומי ולילי במקום. זו היתה הפגישה הראשונה של ג'ני עם בת זוגו החדשה של אחיה. הזוגות ישבו יחד באוהל, שוחחו והתפצלו במהלך המסיבה. ב־6:30 בבוקר החל מטח הטילים והמוזיקה נעצרה.

"בנובה הייתי בת 41. הגעתי לשם עם הרבה ניסיון חיים. ההישרדות שלי בחיים התחילה לפני 7 באוקטובר. הגעתי עם מנגנוני הגנה טובים, יעילים ובריאים שעובדים. הרבה שנים הייתי רגילה לחיות בכוננות ספיגה, היתה לי הבנה על היכולות שלי ולמה אני מסוגלת. לא הייתי בסכנת חיים בעבר, אבל ידעתי שאני חזקה ושני הדברים שהחזיקו אותי חזקה ושפויה ביום הזה היו המנגנונים שלי מלפני והדאגה לשלומי. ההתעסקות שלי באיפה שלומי שמרה עלי מאוד. אני האחות הבכורה, אבל כשהוא היה בחיים הוא תפס מקום של אח גדול ולא של אח קטן".

ההורים ידעו היכן אתם נמצאים?

"לא. אנחנו מאוד דומים בתפיסה שאנחנו לא רוצים להלחיץ, אז שנינו, בלי לתאם, לא סיפרנו להורים את האמת. כשהם התקשרו הם לא ידעו שאנחנו במסיבה. אמרתי להם שאני בבית בחדרה והכל רגוע. שלומי אמר להם שהוא בממ"ד בביתו בראשון לציון וזרק: 'אין לי קליטה, ביי'".

מסלול הבריחה של סבידיה כלל הבנה אחת ברורה: היא לא הולכת למות היום. "לגביי, האפשרות שלא אצא מזה בחיים לא היתה במגוון האפשרויות של דברים שיכלו לקרות לי".

היא ולב־רם החלו בשורה של צעדים מהירים כדי להיחלץ מהמסיבה. בשלב הראשון שלומי ולילי נמצאו איתם. הם חיכו יחד, פוחדים לעלות על המכוניות ולהיקלע לפקקים, חוששים מפגיעת טיל או רסיס. ב־7:15 הם התפצלו, כשאחיה וזוגתו החליטו לחזור הביתה. ב־7:45 שלומי התקשר ואמר לג'ני שהם נתקעו במחסום ויש חשש לחדירת מחבלים.

"היריות היו סביבי, אבל זו תחושה שאי אפשר להסביר. מצד אחד הרגשתי רוגע מהידיעה שאני אחיה, אבל מצד שני לא הייתי שאננה. הרי אם אני הייתי עומדת במקום הייתי מתה. היה ברור לי שאני צריכה לברוח, שהחיים שלי בסכנה, שאני במקום מסכן חיים שעלי להימלט ממנו".

"שלומי ז"ל ואני דומים בתפיסה שאנחנו לא רוצים להלחיץ, שנינו לא סיפרנו להורים את האמת. כשהם התקשרו הם לא ידעו שאנחנו במסיבה. אמרתי שאני בבית בחדרה והכל רגוע. שלומי אמר שהוא בממ"ד בביתו"

הם החליטו להגיע לרכבו של לב־רם ולהימלט דרך היציאה הראשית. "הצלחנו לעבור ברכב קילומטר ונתקענו. ראינו המון מכוניות שעמדו במקום, עצרנו את האוטו וחיכינו ואז ראינו אנשים בורחים מהמסיבה, בענן אבק עצום, ומחבלים שמגיעים בעקבותיהם. החלטנו לברוח והוצאנו איתנו משם 13 איש, הם ישבו אחד על השני, כל שניים-שלושה מטרים עלה עוד מישהו לרכב וביקש חילוץ. אנחנו יודעים שלפחות עשרה מהם ניצלו".

אז אתם בעצמכם סיפור גבורה.

"האנשים היו בהיסטריה. חלק נפצעו. אמרתי להם שיירגעו, שהכל יהיה בסדר. לא היה לי מושג מה קורה מסביבנו".

הטבח היה בעיצומו כשסבידיה ויושבי הרכב הצליחו להימלט, כשלב־רם נוהג. האפשרויות היו לפנות ימינה לכיוון רעים, או שמאלה לבארי. "מימין ראינו כביש פתוח, אבל מלא עשן. משמאל לא ראינו הרבה. החלטנו לפנות שמאלה". החלטה זו הצילה את חייהם. כל מי שנסע לכיוון רעים נרצח בדם קר.

"הגענו למקום שלא יכולנו עוד להתקדם בנסיעה. המשכנו לשמוע יריות והחלטנו להשאיר את הרכב ולהתחיל לברוח ברגל. ירדנו מהרכב והתחלנו לרוץ. פתאום שמעתי בום, טיל נורה לכיווננו, הבנו שעלינו להסתתר במהירות בשיחים". ג'ני שמרה על קור רוח גם בשלב הזה וחשבה על אחיה שנשאר מאחור.

"שוחחנו שוב בטלפון, אבל לא עשינו שיחת פרידה. שלומי יצא מהמתחם, ככל הנראה לכיוון מיגונית (שם נמצא הנייד שלו; ש"ז). הוא לא אמר לי 'יורים עלי, איפה את, אני אוהב אותך' ולא ידעתי כלום. השארנו אחד לשני עוד הודעות קוליות, וב־8:47, בזמן שיורים עלי ואני מתחבאת בתוך שיח, אני שואלת אותו אם הכל בסדר. הוא ענה בהודעה 'הכל בסדר, איפה אתם?'. דעתי היתה נתונה לו ולא ליריות שנורות עלי. כשהרגשתי שהוא בסדר סגרתי את הטלפון במקום המחבוא שלי. ב־9:12 שאלתי אותו שוב בהודעה אם הכל בסדר, ולהודעה הזו הוא כבר לא ענה. הקשר איתו נותק".

"ב־8:47, בזמן שירו עלי והתחבאתי בתוך שיח, שאלתי את שלומי אם הכל בסדר. הוא ענה 'הכל בסדר, איפה אתם?'. כשהרגשתי שהוא בסדר סגרתי את הטלפון. ב־9:12 שאלתי אותו שוב אם הכל בסדר, אבל הוא כבר לא ענה לי יותר"

סבידיה לוקחת רגע אוויר ומתעשתת. "הרגע הזה ששלומי לא ענה, זה היה מבחינתי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. לאורך כל הדרך היה ברור שאני אשאר בחיים, אבל זה לא היה ברור לי לגבי שלומי".

מסלול ההישרדות ההרואי שלה נמשך עוד שעות ארוכות. "הסתתרנו פיזית. היינו בתוך שדה הקטל. חמקנו מיריות, הגענו לפרדס והתחבאנו בתוך עץ בפרדס. המחבלים נכנסו וירו על הרבה עצים שבהם הסתתרו אנשים. היו שם המון אנשים, שמענו צרחות ויריות, צרחות ויריות. הם עברו ליד העץ שלנו בשתי נקודות זמן שונות ולא ראו אותנו".

פחד מוות.

"ומה שאותי מחזיק זו הידיעה ששלומי לא עונה לי ושאני צריכה למצוא אותו".

"החברה מתייחסת לשורדי הנובה כבליינים. שלומי היה מהנדס תוכנה. זוגתו לילי דוקטור לביולוגיה מולקולרית, ובן זוגי נועם איש מחשבים. אבל הסטריאוטיפים משפיעים. לא נתנו מספיק מקום ולגיטימציה לחוויה שהם עברו"

כאוס בתחנת המשטרה

עשר שעות של סיוט עברו על סבידיה ובן זוגה. היא שרדה כשהמחשבה המהדהדת בראשה היא מה עובר על שלומי. הדקות חולפות. המחבלים אינם עוד בפרדס. בהליכה רגלית, כשהם מכוסים אבק וחול וגופם מלא חתכים, מגיעים סבידיה ולב־רם לנקודה על כביש שבה ניצב כוח משטרה. הם נלקחים ברכב לתחנת המשטרה של אופקים, כשהעיר נצורה.

"לתחנה הגיעו שורדים מהנובה, הגיעו גם אזרחים שהביאו את ילדיהם למילואים, וגם מחבלי נוחבה שבויים נמצאו שם וכוחות משטרה. מקום לא גדול, וכל זה קורה סביבנו. כאוס".

הפינוי באוטובוסים למרכז הארץ החל, אך סבידיה מסרבת להתפנות. "היתה לי הרגשה ששלומי לא יגיע לתחנה, אבל לא חשבתי על התרחיש הגרוע מכל, אלא שאולי הוא פצוע בשטח או נלקח לבית חולים. הפעלתי מרחוק כל אדם שיכולתי, חברים וחברות, ואז נגמרה לי הבטרייה".

בתוך הכאוס הזה יוצאת ממנה דמות נוספת, הפסיכולוגית. "גם בתוך הבלגן אני עוברת בין אנשים ומבקשת שיספרו לי, או למי שנמצא לידם, מה קרה להם מהרגע שהתחילו הטילים בבוקר ועד שהגיעו לתחנה. לא זכרתי את זה, אבל מישהי שפגשתי בהמשך בחוות רונית הזכירה לי שזה מה שביקשתי. זה לא החלק של אחות של שלומי - זו המטפלת שבי.

"הסתובבתי בתחנה ושמעתי סיפורים. זה חלק מהדברים שעוזרים למנוע פוסט־טראומה, לספר את הסיפור בסמוך לזמן שבו הטראומה קרתה, לא משנה למי אתה מספר. אני הייתי שם סתם בן אדם, הם לא ידעו מי אני ושאני פסיכולוגית, וחלק סיפרו לבן זוג או לאדם שהם לא מכירים שישב לידם, העניין הוא לספר קרוב לאירוע עצמו".

בכאוס ששרר במשטרת אופקים ג'ני תפקדה גם כפסיכולוגית. "הסתובבתי בתחנה ושמעתי סיפורים. זה עוזר למנוע פוסט־טראומה, לספר את הסיפור בסמוך לזמן שבו הוא קרה, וזה לא באמת חשוב למי אתה מספר"

כמה כובעים חבשת ברגע הזה?

"הייתי בעצם בשלושה תפקידים: הראשון - אני מנהלת חמ"ל לחיפוש אחר שלומי. במקביל אני מאתרת פרטים על לילי שאותה לא הכרתי. השגתי פרטים שלה דרך פוסט, תוך חצי שעה היו לי טלפונים שלה ושל הוריה. גייסתי חברות שלה ושלי לחיפושים אחריה, שמעתי סיפורי ניצולים. וחוץ מזה הייתי גם מול הגרוש שלי וכתבתי לו בנונשלנטיות שעד יום שני הכל יהיה בסדר ואוכל לקחת את הבנות אלי".

אז את אחות, פסיכולוגית ואמא.

"נכון. ולהורים אני לא מספרת כלום. אבל הם כבר הבינו שמשהו לא מתכנס. לשלומי יש שני בנים בני 3.5 ו־5. גרושתו אמרה להם ששלומי לא עונה, והם הבינו שיש פה משהו".

סבידיה מקבלת החלטה לחזור הביתה כדי להמשיך בחיפושים אחרי אחיה. "במובנים מסוימים לעזוב ולחזור הביתה היה יותר קשה מלהיות בתוך שדה הקטל. הרגשתי שהזנחתי את שלומי. השארתי אותו מאחור כשהוא צריך את העזרה שלי. עיבדתי את התחושות שלי עם הזמן, זה לא היה מהר. היום זה יותר מיושב אצלי. היה קונפליקט בין הלב לרציונל".

במוצאי אותה שבת נסעה עם אביה ולב־רם ללהב 433, לפתוח לשלומי תיק נעדר. "מאות משפחות נמצאות שם, כולם קרובים של אנשים שהיו במסיבה, ורק אני ונועם היינו במסיבה עצמה פיזית. אנחנו עם החתכים, ועם הבגדים הקרועים והמאובקים".

ימים של סימני שאלה ואי־ודאות הסתיימו בזיהוי הגופות. "הגופה של לילי זוהתה ביום רביעי ושל שלומי בשישי. אין אינדיקציה מהיכן נאספו. לא זיהינו את הגופה שלו, אבל היתה התאמה למאגר הדנ"א הצבאי שלו. הוא נקבר בארון. אמרו לנו: 'תזכרו אותו כמו שהוא היה' - וזהו".

עד היום היא לא יודעת היכן נמצאה גופת אחיה, אבל בוחרת להביט קדימה. "מה שקרה זה הגורל. הייתי שם בפעם הראשונה שלי במסיבה כזו, הוא היה שם ונפגשנו במקרה, כנראה הייתי צריכה להיפרד ממנו".

איך את רואה בדיעבד את התנהלותך בתקופה הקשה הזו?

"לא גיליתי משהו חדש שלא ידעתי. לכולנו יש קשיים וחולשות, אבל בכולנו יש כוחות. גם לא יכול להיות שהגעת לגיל 42 ואין בך מידה מסוימת של כוח. מה שאנחנו עושים ב'מקום מרפא' הוא לדעת לזהות את הכוחות, לנצל אותם, ולגרום לאנשים להעלות את המודעות לכוחות הקיימים בהם".
את בטח רואה סביבך גם כאלו שאין בהם כוחות. שרוצים להרפות, לשחרר.

"גם לי היו רגעים כאלה. זה לא אומר כלום. יש רגעים שבהם אני לא יכולה או לא רוצה לצאת מהמיטה. השאלה היא מה אני עושה עם זה, איך אני חוזרת למצב של תפקוד, עשייה ותקווה. אגב, תשעה חודשים זה מאוד טרי. עוד לא סיימנו שנה. כיום אני יותר פנויה לשחזר את מה שקרה לי, יותר מדברת על זה עם אנשים שהיו איתי שם ועם נועם.

"הרבה מהזיכרונות מתבהרים לי. המטרה שלי היא לעשות סדר בסיפור, להנכיח אותו ולהרגיש על עצמי שאני זוכרת ומבינה נכון מה קרה שם, שבאמת הייתי שם, שאני לא מדמיינת. זה הופך את הסיפור לעובדה ולאמיתי. הרבה מאוד מהשורדים התעסקו בזה ממש בהתחלה, אני הגעתי לזה רק עכשיו, הרבה זמן אחרי, ולכן יש לי יכולת להחזיק את זה".

"הבנות שלי לא ידעו שאני שורדת, וזה לא ממש משנה. לזה שאחי נרצח היתה מספיק השפעה חזקה מבחינתן. עד 6.10 היתה להן אמא במצב א', ומאז יש להן אמא במצב ב'. כשהן ילמדו על זה בבית הספר, אספר להן שהייתי שם"

לבנותיה היא סיפרה על מות אחיה בליווי פסיכולוגית ילדים. "הן כמובן לא ידעו שאני שורדת, וזה לא ממש משנה. לזה שאחי נרצח היתה השפעה מספיק חזקה מבחינתן. עד 6.10 היתה להן אמא במצב א', ומאז יש להן אמא במצב ב'. בעתיד, כשהן ילמדו על זה בבית הספר, אוכל לספר להן שהייתי שם".

מה חשוב לך שיידעו עלייך כשורדת?

"התחושה היא שהחברה מתייחסת לשורדים כבליינים, ויש לזה המון סטריאוטיפים נלווים וסכמות מוטעות. שלומי היה מהנדס תוכנה. לילי היתה דוקטור לביולוגיה מולקולרית, ונועם איש מחשבים. היו איתי יועצת חינוכית, מורה, הייטקיסטית. היו הורים לילדים, עצמאים, שכירים, סטודנטים. הסטריאוטיפים משפיעים על איך תופסים את השורדים. לא נתנו מקום ולגיטימציה לחוויה שלהם".

"הרעיון אצלנו הוא לעבור ממשבר לצמיחה"

ב"מקום מרפא" מטפלים בשורדי הנובה, במפונים, בתושבי העוטף ובמשפחות שכולות

"המרכז הוקם ברגע שהבנו מה קרה בשבת השחורה. רצינו לתת מענה ראשוני לשורדי הנובה ולמפונים תושבי העוטף. מהר מאוד הבנו שנעניק פיתוח חוסן לאוכלוסיות שצריכות עזרה", מספר רענן אריזון, תושב בית יצחק, מייסד מרכז "מקום מרפא".

"כיום אנחנו נותנים מענה להורים ולאחים שכולים, לאלמנות ולקהילות מפונים שהצליחו לשרוד. המוטו של המקום הוא לעבור ממשבר לצמיחה, והמשפחות השכולות הן בראש מעיינינו. המרכז מציע מגוון טיפולים - מעגלי שיח, פעילויות אתגר לכישורי חיים, גינון טיפולי, יוגה־תרפיה, פוטו־תרפיה, טיפול באמנות ועבודה עם בוץ. אנחנו עסוקים בלהתאים את הפתרון לכל קבוצה ולקצב שלה".

שיערת ב־7 באוקטובר לקראת מה אתה הולך?

"ממש לא. באתי מוכן לשלושה שבועות שבהם אכין קפה ואנסה לעשות טוב. ביום השני הבנתי שזה ייקח הרבה יותר משבועות, כנראה חודשים. בשבוע השני הבנתי שאני אדרש לתת פה מענה לשנים הקרובות. אני, משפחתי והצוות מגויסים. זה שואב את כולנו פנימה. בחרנו להתמסר ולהתגייס".

השטח של מקום מרפא הוא נחלה פרטית של המשפחה שאריזון תרם לצורך הפרויקט. המקום מוכר, והמימון מגיע דרך משרד הבריאות, משרד הביטחון והביטוח הלאומי שנותנים מענה חלקי (עד 20%). כל היתר מגיע מתרומות מגופים גדולים, כמו קק"ל אוסטרליה GLF, סרוויס נאו (מקום העבודה של שלומי סבידיה ז"ל), Smartaide (עמותה שמתמחה באזורים מוכי אסון) ומאנשים פרטיים.

"כרגע אנחנו מגייסים כסף דרך מערך גיוס התרומות כדי לפעול ולתת מענה גם בהמשך. נתנו מענה לחטופות ששבו מעזה משום שהתחושה היתה שאין בשום מקום מענה עבורן, לא במגזר הפרטי ולא במדינה. בנינו להן מסלול נפרד וחסוי, ואנחנו מבינים שהדרך של מי שחזר מאוד ארוכה. הדרך של המשפחות של הבאים שיחזרו, בין אם בחיים או לא, תהיה גם היא מאוד ארוכה, ואנחנו נערכים בהמשך להיות הבית של החטופים, לתמוך בהם. חטוף שיחזור חי יעמוד בפני אתגרים מאוד גדולים ויש לנו יכולת לתת מענה, יש לנו ידע, מקום ותשוקה לעזור".

"מ־8 באוקטובר אנחנו עובדים". מספרת טל איזיקוביץ'־רז, מטפלת באמנויות ב"מקום מרפא".
"הגיעו אלינו צעירים אחרי טראומה מאוד גדולה, הם היו מאוד מבולבלים, היינו עבורם מקום מכיל. בהמשך עברנו מטיפול בטראומה ראשונית לטיפול בחוסן. זה לא מקרה טראומה רגיל שיודעים מתי היא החלה ומתי נגמרת. אנחנו בהווה נמצאים עדיין בלב־ליבה של טראומה מתמשכת, ולכן כל הטיפול נעשה בצורה שונה ועדינה. אנחנו מזכירים להם שעכשיו אנחנו במקום בטוח, מקום שכל־כולו למענם.

"היה פרוטוקול לטיפול בטראומה, אבל כל מה שהיה לא רלוונטי. הוא עסק בזה שהטראומה היתה, קרתה ונגמרה - יש לה התחלה, אמצע וסוף, וכאן הכל שונה. אנחנו עדיין לא יודעים המון דברים, גם על החטופים. אנשים לא יודעים מה קורה איתם, למשל איפה הם יגורו".

איילה פודר, אמא של מאיה (25) ז"ל שנרצחה בנובה, משתפת פעולה כיום עם אריזון דרך עמותת "ילדי האור". היא מעצבת פנים במקצועה, ומאז האסון רתומה למאמץ להנכחת בתה, לשימור הזיכרון וסיוע למשפחות שכולות.

"אני ב'מקום מרפא' כמה חודשים, כחלק מקבוצת הורים שבאים לכאן להיפגש אחת לשבועיים", היא מספרת בחיוך שלו ומאיר עיניים, "עברתי במקום טיפולים בבניית יומן ויזואלי, פילינג, סאונד הילינג, עבודה בגינון ("בטבע שלנו") ומעגלי שיח. ויש ימים שאני לא עושה כלום, רק יושבת בין העצים ונושמת".

במפגש שנערך במרכז נפגשו הורים של נרצחי המיגונית ברעים עם שורדי המיגונית. "זה התחיל מסיור שעשיתי ברעים, שם שמעתי שורדת מהמיגונית של מאיה. לא יכולתי לעמוד מולה, ברחתי. בהמשך הבנתי שאני רוצה ליצור מפגש כזה, אני חייבת לשמוע. היתה היענות גדולה, הגיעו שישה שורדים ועשרות הורים", מספרת פודר.

"ליאור, חבר של מאיה, היה איתה במיגונית. היא ברחה משם ראשונה וליאור אחריה. היא נרצחה והוא ניצל. שעות הוא היה בטוח שהוא לבד, הוא לא ידע שיש עוד ניצולים. הוא לא היה מסוגל לדבר אחרי האירוע במשך ימים, אבל בהמשך הגיע לשבעה של מאיה ואנחנו בקשר. אנחנו מבינים מה שהלך שם ואת הרוע שהם חוו. אין לנו אלא לחבק ולאהוב אותו, ולקוות שהוא ישתקם.

"ליאור וחמישה שורדים אחרים הגיעו למפגש, היינו כ־40 איש. זה היה מאוד עוצמתי. היה חשוב לנו לעשות כאן את המפגש בשל המעטפת שקיבלנו. זה מקום שיכול להכיל ולתפוס אותנו כשאנחנו מוצפים, לראות את זה ומייד לתת מענה".

נילי תומר מקיבוץ עין שמר היא אמה של בר תומר ז"ל, בת 25, שנרצחה בנובה. "אנחנו מגיעים לכאן בקביעות מההתחלה אחת לשבועיים, וגם אביב אח של בר. הוא מאוד אוהב את המקום. אנחנו רק נכנסים לכאן וחשים שלווה. המקום כל כך מקבל ומכיל, כל כך יפה ושקט, ומעבר למיקום יש את האבא והאמא, רענן ודורית (אשתו), שדואגים לנו שיהיה לנו טוב. זה עוזר לנו מאד לפגוש את המשפחות, את האנשים שחולקים איתנו אותה שותפות גורל. נעשינו סוג של משפחה".

מתי בכל זאת קשה לך?

"הכאב פוגש אותי כשאני לבד. כשאני בחברה, מלמדת או עם חברות אני עושה דברים אחרים. כשאני נשארת בבית - אז הכאב חודר, ולכן אני משקיעה את האנרגיה שלי בעשייה, זו בחירה מודעת שלי. טוב לנו לפגוש את ההורים והאחים השכולים. זה מעודד אותנו, הם מחזקים אותנו ואנחנו אותם, וביחד אנחנו מהווים יחידה של חוזק".

לתרומות: אנא צרו קשר עם שני בואנה - 054-8188486 | Malkashani5@gmail.com