"אני רק חושבת על אורן סמדג'ה שם, בפריז, וזה גומר אותי": מירי נבו מוכנה לאולימפיאדה - ומסמנת מועמדים למדליה

על ספת סלון ביתה של מירי נבו ברמת גן גר לו חתול אדמוני המכונה "ג'ינג'י", שנוהג להביט בה בהשתאות. הוא זז באיטיות, מנופף בזנבו, נצמד אליה ומתענג על הליטופים שהיא מרעיפה עליו מדי כמה דקות. בשעה שהוא עושה מה שחתול בדרך כלל עושה, זאת אומרת נח, מירי לידו לא נחה לרגע.

את הזמן הפנוי שלה מקדישה נבו בתקופה הזאת כדי להתכונן לאולימפיאדה. היא יושבת עם ג'ינג'י מול אייפד וכותבת בו תחקיר מעמיק על כל אחד ואחת מעשרות הספורטאים והספורטאיות שהיא עשויה לשדר תחרויות שלהם בחודש הקרוב.

כל מה שצריך לדעת לקראת פריז 2024 - במתחם האולימפי המיוחד של "ישראל היום"

"עבודת ההכנה שאני עושה למשחקים אולימפיים היא משוגעת", היא מודה, ומציגה את הקבצים שהכינה, מתויקים לפי ענפים וקטגוריות משקל. "הכל אני עושה בעצמי. יוצא פה עשן. אם יספרו לך על שריפה ברמת גן, תדע שזה מירי נבו חורשת. אני כותבת לעצמי את הטקסטים, והרבה פעמים גם שותפה לעריכה. באולימפיאדה יותר מבדרך כלל, כי אני מרגישה אחריות גדולה בגלל שאני 'האולימפית'".

נבו תוביל את משלחת ערוץ הספורט לפריז 2024. היא תשדר משם ג'ודו, התעמלות אמנותית ואת המהדורה היומית של "חדשות הספורט". ביחד עם מאיה רונן היא תשדר ביום שישי הבא (26.7) את טקס הפתיחה, ולקראתו כתבה כבר עשרות עמודים של אינפורמציה, טבלאות ונתונים - ממידע היסטורי על הלוקיישנים שבהם יעבור מצעד המשלחות ועד למספר הספורטאיות בתחרויות בראי השנים. הכל כדי שבשעת השי"ן, באולם התחרות בפריז, תדע לדקלם באיזה כפר נולד הג'ודאי הגאורגי, לאיזו מוזיקה מקשיבה המתעמלת הסינית, ומה רצף הניצחונות של כל מתחרה שיעבור על המסך.

זאת מירי נבו. פריז תהיה הפעם השמינית שלה במשחקים האולימפיים, אבל אין מצב שהיא תעלה על המטוס לצרפת לפני שתרגיש שהיא הכי מוכנה לייצג את ישראל באולימפיאדה. נשמע טבעי עבור מי שבצעירותה היתה מתעמלת אמנותית, שחלמה בלילות על מדליה אולימפית.

הפעם הראשונה שלה היתה באטלנטה 1996, כדוברת המשלחת הישראלית. "גרתי בכפר האולימפי, זה המקום שבו גרים הספורטאים, ואף אחד אחר לא רשאי להסתובב שם. זה פתח עבורי דברים שמעטים העיתונאים שראו. יכולתי להיכנס לכל מקום - לחדר האוכל המפורסם של הכפר, אל מאחורי הקלעים של האולמות, ראיתי איך מתנהלות ישיבות של הוועדות המארגנות ואיך נראים הספורטאים לפני שהם עולים.

"באטלנטה גם יצא לי להחליף את יעל ארד בחזרה הגנרלית של טקס הפתיחה. אמרו לי 'רק תחזיקי את הדגל'. אמנם רק חזרה, אבל מכרו כרטיסים והיה קהל באצטדיון. כשנכנסתי, הראו אותי על המסך הענק ומתחת היה כתוב 'מדליית כסף, ברצלונה 92', והקהל צעק לי 'Go for the gold, baby'.

"תקשיב, זה הכי קרוב שהגעתי להיות מדליסטית אולימפית. אולימפיאדה זה החלום, ולמשך 15 שניות הייתי 'מדליסטית', נושאת הדגל. היה מרגש בטירוף. זה נגמר בכך שחודשיים היה לי שיתוק באצבע, כי החזקתי את דגל ישראל בהשקעה ובמסירות שעות על גבי שעות".

מרדף על סירת זודיאק

מאז אטלנטה 96' היא נכחה בכל אולימפיאדה. למעט הראשונה, שבה כאמור היתה דוברת, בכולן עבדה כעיתונאית, סיקרה וגם נכנסה לפסקול של ההיסטוריה כשקולה ליווה את שידורי הזכייה בארבע מדליות ישראליות (ירדן ג'רבי, אורי ששון, לינוי אשרם ונבחרת הג'ודו).

"אני תחרותית. להיות איתי באולימפיאדה זה להיות עם משוגעת שלא עוצרת. בבייג'ינג 2008 ליוויתי את שחר צוברי. אני סקיפרית, בעוונותיי, אז לקחתי סירת זודיאק ויצאתי אחריו כל יום לים.

"בשיוט המדליות יזמתי שליחה של ניידת לבית המשפחה שלו באילת, בזמן שאני יצאתי עם צלם בסירת גומי. תכננתי שאם הוא יזכה אז אצלצל לאמא שלו, אעביר לו את הטלפון וככה יראו את שניהם מדברים. וזה קרה. היד שלי רעדה כשנתתי לו את הטלפון. אז זה היה חדשני, היום אין מצב שלא מראיינים את ההורים.

"אני אומרת לכתבים שלנו: תחשבו מחוץ לקופסה ותעופו. תנו לאנשים בבית לראות את כל מה שאנחנו יכולים להגיע אליו ולצלם בו. אני לפעמים עוברת על חוקים, לפעמים חוצה בתוך גדרות ונכנסת לאן שאסור ועושה דברים שאני לא צריכה לעשות, אבל זה חלק מהכיף".

כשזכויות שידור האולימפיאדה עברו מרשות השידור לידי ערוץ הספורט, נבו זרחה מאושר. "במסדרונות הערוץ רצה בדיחה שקנו את זכויות השידור למירי. אין אירוע גדול יותר מבחינה טלוויזיונית בספורט. מונדיאל זה מהמם, אבל זה הרבה יותר קטן. אולימפיאדה היא אירוע הספורט הכי גדול בעולם, נקודה. משדרים כמעט שלושה שבועות, 20 שעות ביממה. אין מאתגר מזה".

"בטוחה שיהיו הפגנות"

ביום רביעי הקרוב (24.7) ייפתח ערב השידורים הראשון במהדורת "חדשות הספורט" היישר מפריז. אחריה "בובה של לילה" בפרק פתיחת עונה, ולקינוח משחק הבכורה של נבחרת הכדורגל הישראלית באולימפיאדה. במצטבר ישדר הערוץ מאות שעות בבלעדיות בעברית, ויסקר יותר מ־30 ענפים וכ־80 ספורטאים ישראלים מאולפן מיוחד שהוקם בעיר האורות.

"כל לילה (23:30), אחרי ששידרתי 200 שעות מהבוקר, אצטרך להתייצב ולהגיש מהדורה שתסכם את כל היום. זה אתגר שלי עם עצמי, זה אתגר שלנו כמערכת. טפו־טפו, שהכל יעבוד, כן?"

המצב הבינלאומי של ישראל לא משהו לאחרונה. את לא מפחדת מתקדים מינכן 1972, חלילה?

"תמיד הביטחון הוא אישיו במשחקים האולימפיים. אירוע המוני כזה מושך את כל הפסיכופתים. מה עבר בראש של מחבלי 'ספטמבר השחור' ‫במינכן? נקבל את הבמה ‫הכי גדולה בעולם, כולם ישמעו עלינו. ‬‬בשבוע שעבר המשטרה הצרפתית ‫עצרה פעילי דאעש שרצו לבצע פיגוע ‫במהלך המשחקים. לדעתי, בשנה האחרונה קראתי ‫לפחות 15 ידיעות כאלה.‬‬‬

"בטקס הפתיחה צפוי משט על נהר הסן. המשלחות ונושאי הדגלים יפוזרו בין 89 סירות שישוטו לאורך 6.5 ק"מ. זה ממש sitting ducks (ברווזים במטווח; נ"ו) ולכן מפנים חצי עיר וצמצמו את כמות האנשים שיהיו על הטיילת, אבל קשה לעצור מפגע בודד. ‫מכל המשוגעים שמנסים - בסוף מישהו מצליח.‬

"אני בטוחה ‫שיהיו הפגנות, ‫אני בטוחה שיניפו דגלי פלשתין ‫בתחרויות של ישראלים, ‫אין לי ספק. אישית אני לא מפחדת. כתקשורת אנחנו לא נושאים סממנים ישראליים, אנחנו יושבים באולמות ועושים את העבודה שלנו. אני מקווה שהארגון של הצרפתים יתמודד עם הכל".‬‬‬‬

"ביטחון הוא תמיד אישיו באולימפיאדות. אירוע המוני כזה מושך את כל הפסיכופתים. כמו ‫במינכן. ‬‬בשבוע שעבר משטרת צרפת ‫עצרה פעילי דאעש שרצו לבצע פיגוע ‫במשחקים. קשה לעצור מפגע בודד. ‫מכל המשוגעים שמנסים - בסוף מישהו מצליח"‬‬‬

איך משלבים בין שידור אסקפיזם וספורט למציאות הישראלית, שהיא מלחמה וחטופים?

"לחזור לשדר ספורט אחרי 7 באוקטובר היה משימה קשה. למדתי איך לעשות את זה. כשחזרו שידורי ליגת האלופות עשיתי שיחת קואוצ'ינג לאלי גוטמן, דודו אוואט ואורי קופר (פרשני המשדר; נ"ו) כי הם היו מאוד מבולבלים. היות שכבר שידרתי בתקופה הזו את 'חדשות הספורט' הייתי מתורגלת בלאסוף את עצמי ולדבר, אבל הם לא.

"אמרתי להם: 'חברים, תפקידנו לתת הסחת דעת. אם מישהו שהראש שלו מפוצץ מרוב חדשות וצער עובר לערוץ הספורט לעשר דקות, ואנחנו מחזיקים אותו - עשינו תפקיד'. לשם שינוי, לרגע הייתי המאמנת של גוטמן.

"באולימפיאדה זה יהיה הרבה יותר עוצמתי. אני מתרגשת רק מלראות את דגל ישראל בתחרות. כשרז הרשקו זכתה עכשיו באליפות אירופה, ישבתי בחדר קטן בהרצליה, שידרתי ובכיתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. התרגשתי.

"אני לא יכולה לברוח מהמציאות. המציאות כל הזמן מעסיקה אותי. צריך הרבה מאמץ כדי לייצר הדחקה בשידור, וזה מנגנון שנשחק, כי קשה להדחיק כל הזמן. אז כשמגיע רגע עוצמתי רגשית, לפעמים זה בורח לי. לפעמים זה יוצא בדמעות, לפעמים בהתרגשות יתר. זה מה שזה אומר לשדר ספורט בימים כאלה".

"רוב ספורטאי המשלחת לא הבינו בהתחלה למה מתחרים בתקופה כזו. לאט־לאט הם הבינו את השליחות כשגרירי ישראל בעולם. דגל ישראל נישא, 'התקווה' מושמעת. גם ככה אולימפיאדה היא עניין לאומני, אז פי כמה וכמה הפעם לספורט שלנו"

מניסיונך, מי המועמדים שלנו למדליות?

"כדי להיות מועמד טבעי למדליה צריך בעקביות להיות על הפודיום במשך כל שלוש השנים שלפני כן. יש לנו כמה כאלה. זה לא מבטיח מדליה, אבל כן מציב אותם כמועמדים משמעותיים.

"ארטיום דולגופיאט בעיניי הוא סופר־מועמד, שרון קנטור הגולשת, נבחרת ההתעמלות האמנותית, רז הרשקו וענבר לניר הג'ודאיות. אחריהם, בשורה השנייה, פיטר פלצ'יק, לונה צ'מטאי, דריה אטמנוב ועוד כמה; הם לא תמיד מפגינים את היציבות, אבל הם מסוגלים".

עד כמה הטרגדיה של אורן סמדג'ה, שבנו, רס"ל (מיל') עומר ז"ל, נהרג בחודש שעבר בעזה, תרחף מעל המשלחת?

"רוב ספורטאי המשלחת לא הבינו בהתחלה למה מתחרים בתקופה כזו. לאט־לאט הם הבינו את השליחות שלהם כשגרירי ישראל בעולם. דגל ישראל נישא, 'התקווה' מושמעת. תחשוב על הגילים שלהם. אין מישהו במשלחת שלא מכיר חבר'ה מהנובה או חיילים וחיילות בצבא. גם ככה אולימפיאדה היא עניין לאומני, אז פי כמה וכמה הפעם מבחינת הספורטאים הישראלים.

"אין לי ספק שאצל הבנים של הג'ודו, שאורן בשר מבשרם וחלקם גדלו לו על הברכיים, תחושת השליחות תתגבר אפילו יותר. שגיא מוקי, למשל - אורן הוא המאמן היחיד שלו כל החיים.

"אני מתרגשת מלחשוב על זה בכלל, אני רואה איך אורן מתמודד עם זה, ואני באמת...", היא דומעת וקולה נשנק, "אני מעריצה אותו ואת ליאת על האופן שבו הם מתמודדים עם הנורא מכל. אין יותר גרוע מלאבד ילד. מרגש אותי לדבר על זה. אני רק חושבת עליו שם, בפריז, וזה גומר אותי. סליחה".

הדוחפת מספר אחת

כבר שלושה עשורים מזוהה נבו יותר מכל עם ערוץ הספורט. מאז 1999 היא מגישה את "חדשות הספורט" לצד אלי אילדיס, ונדמה שאין עוד קביעות דומה לזו בטלוויזיה הישראלית.

"כשחברי הטוב, מודי בר־און ז"ל, חלה, דיברנו הכי הרבה שדיברנו אי־פעם. הוא שכב במיטה בבית החולים, אני ישבתי לידו ודיברנו. היו לנו המון־המון שיחות, וממש בהתחלה הוא אמר לי: 'תקשיבי, עשיתי לעצמי נאחס. התחלתי את העונה ואמרתי: אני מגיש את ליגת האלופות כבר 25 שנה. לא הייתי צריך לספור. הבאתי את הנאחס'. מאז אינני סופרת יותר ולא משתפת פעולה עם הנושא.

"אני מאוד אוהבת את 'חדשות הספורט', אבל זה לא הדבר היחיד שאני עושה. אני כל הזמן עושה דברים במקביל - אולימפיאדה, ליגת אלופות, עשיתי את המשחק המרכזי, תוכניות בערוצים אחרים, דוקו, תוכניות בוקר ופריים־טיים. אבל כל עבודה שאני לוקחת מחוץ לערוץ חייבת להסתדר עם 'חדשות הספורט'. זה הפריוריטי שלי.

"אין עוד זוגיות כזאת ארוכה בטלוויזיה, וזה כי שנינו מאוד אוהבים את 'חדשות הספורט', ואני אומרת את זה גם בשמו של אלי. המשפט הכי משומש שאני מכירה הוא 'אני הולך לישון איתך כל לילה'. אני מקווה שאחרי כל כך הרבה שנים הם עדיין נהנים, ושאנחנו מספקים את הסחורה.

"המהדורה כל הזמן עוברת אבולוציות. אני מרגישה את השינוי עלי ועל אלי. היום אנחנו מגישים שמביעים את דעתם. כשהתחלנו זה לא היה מקובל, מגיש היה צריך להיות סטרייט, אסור לדעת את מי הוא אוהד או מה הוא חושב. היום אומרים הכל. אני לא אוהדת אף קבוצה בישראל, אבל כולם יודעים שאני אוהדת צ'לסי, וזה לא ביג דיל".

"לי היתה החוצפה לבוא לכל מנכ"ל ולומר: אני רוצה לשדר. לא קיבלתי כלום על מגש כסף. כשרציתי להנחות את 'חדשות הספורט', אמרו לי: 'אנחנו מרגישים שלקהל לא יהיה קל לעכל אישה כמגישה'. היום זה נשמע הזוי, אבל זה משפט שנאמר לי"‬‬‬

ערוץ הספורט שינה את פניו בהשוואה לשנותיו המוקדמות. רכילות, טרחנות וצעקות ממלאים יותר זמן מסך, והטאלנטים הכי בוטים הפכו לכוכבים שלו.

"אני מכירה את האמירה הזו, ואני מוחה עליה. כשהערוץ גדל בכמות ערוציו, נפתח מקום לעוד קולות ועוד סגנונות, אבל הרוב המוחץ על המסך זה שידורי ספורט. תצפה במה שאתה אוהב. אתה לא אוהב 'יציע העיתונות'? אף אחד לא מכריח אותך לצפות. זה אפילו קצת מעליב להגיד דבר כזה. זה מין דיבור מכליל שכאילו הכל אותו דבר, אבל אנחנו עושים המון דברים בערוץ".

את לא חושבת שתקשורת הספורט וצורת הסיקור מושפעות מאינטרסים, אינטריגות וסכסוכים? למשל, מכבי תל אביב בכדורגל מחרימה אתכם כבר שנה.

"בסוף, הספורט הוא בבואה של החברה. אם בחברה שלנו אנחנו כל הזמן במתחים והאלימות גוברת, והולכים מכות עם המשטרה בכל מיני נסיבות - אז הכל קורה גם בספורט. הייתי שמחה שיהיה כמה שפחות מהעניינים שמסביב לספורט".

עד כמה לאופירה אסייג יש חלק בהפיכת תקשורת הספורט לרדודה ואינטרסנטית?

"אני חושבת שאופירה מדהימה. אופירה בנתה שפה, בנתה גישה אחרת, ואת זה מעט מאוד אנשים הצליחו לעשות. היא עשתה את זה מדהים".

למה אין כמעט שדרניות ספורט בארץ?

"פה ושם זה מתחיל. מאיה רונן משדרת טניס מעולה, לינוי בר־גפן משדרת איגרוף, תמי גורלי משדרת ספורט מוטורי. שמעתי את רותם פלדברג, כתבת שלנו, משדרת טניס וממש שמחתי. גם בחו"ל זה מיעוט. כששידרתי את אליפות העולם באתלטיקה ב־2017 בלונדון הייתי השדרנית היחידה בכל העולם מתוך מאה ומשהו עמדות השידור שהיו באצטדיון.

"אני שמה בצד את תפקיד הפרשן, ומדברת רק על השדרנות. אני באתי עם תחום מומחיות - הייתי מתעמלת אמנותית, חייתי בעולם ההתעמלות, גדלתי סמוך לג'ודו ולאתלטיקה, התנסיתי בשיט בבגרותי. אלה העולמות שלי, ואני מרגישה שיש בי מסוגלות לתווך את זה לצופים.

"כשהגעתי לערוץ הספורט זה מה שרציתי לעשות – לשדר. לקחת מיקרופון ולהיות יורם ארבל. Play by play. זה עניין אותי יותר מהגשה, דרך אגב. ושידרתי הכל, מכדורעף וכדורגל עד לדוקים. למה אין כמעט שדרניות? תשאל אותן. אני ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

"חלק מהבנות שעובדות היום בערוץ ראו אותי על המסך מהיום שהן זוכרות את עצמן. הן ראו שנשים יכולות להתקדם ולתפוס עמדות כאלה ואחרות. כיום יש מקום לנשים להתפתח בתוך תקשורת הספורט לכל אפיק שתבחרנה.

"לי היתה החוצפה לבוא לכל מנכ"ל שהיה לי ולומר לו: אני רוצה לשדר. לא קיבלתי כלום על מגש כסף. כשרציתי להנחות את 'חדשות הספורט', אמרו לי: 'אנחנו מרגישים שלקהל לא יהיה קל לעכל אישה כמגישת חדשות הספורט'. היום זה נשמע הזוי, אבל זה משפט שנאמר לי.

"זה היה צומת מבחינתי, להחליט אם אני נשארת במשחק ומתעקשת - או הולכת. דרייב פנימי חזק לא נתן לי לוותר. בדם, יזע ודמעות בניתי את המקום שלי בתוך הערוץ, ואם כיום מובן מאליו שנשים יכולות להגיש משדרי ספורט - כנראה גם לי יש חלק בזה".

למה ערוץ הספורט לא הצמיח עוד מירי נבו? איך במשך 30 שנה אף אחת אחרת לא הגיעה לרמת הסטאריות שלך?

"אני הדוחפת מספר אחת של נשים בערוץ הספורט. תמיד. בחיים לא התעסקתי בקריירות של אחרים. העבודות שלי שואבות ממני ים של זמן והשקעה.

"ואולי אני מוכשרת? יכול להיות? למה כשזה מגיע לנשים חייב להיות קט־פייט מטופש כזה? למה זה לא פשוט כמו כששופטים גברים? אתה מסתכל על חבורת גברים ושואל למה דני קושמרו הוא המגיש הבכיר של החדשות? אתה חושב שהוא מנע מאחרים לתפוס את מקומו? לא. אתה חושב שיונית מנעה מאחרות לתפוס את מקומה? לא. אנשים מוכשרים עושים קריירות.

"אף פעם לא ראיתי בערוץ הספורט גשר או מקפצה לפרסום כדי לעבור לערוצים אחרים. זה אף פעם לא היה בתודעה. אצלי המסלול היה הפוך. הגעתי לשם כבר בן אדם מוכר עם קריירה בעולם הבידור, אוסף יכולות והרבה התמדה. שמעתי את האתלט מייקל ג'ונסון אומר בסדרה 'ספרינט' בנטפליקס שהתכונה הכי חשובה בהצלחה היא עקביות. כל הזמן להמשיך להשקיע, לעבוד ולהתאמן. זה מה שהביא אותי למקום הזה - הרבה מוטיבציה ואהבה למה שאני עושה.

"לא קיבלתי תפקידים כי 'חיפשו אישה', אלא כי נמצאתי הכי מתאימה בגלל המומחיות שלי, המקצועיות או הכישורים. בחיים לא התיישבתי על כיסא תפוס. כל הפוזיציות שהתיישבתי בהן היו לא מאוישות כשהציעו לי אותן.

"אני לא מיתממת. לאורך הקריירה קיבלתי תפקידים לא בזכות היותי אישה, אלא למרות היותי אישה. כלומר, הייתי צריכה להוכיח מקצועיות מעל ומעבר לקולגות הגברים סביבי כדי שזה יקרה. תמיד ראיתי עצמי כשווה בין שווים. אם הבנות שמגיעות בעקבותיי יסתכלו על עצמן ככה, הן יתקדמו. בסוף הן צריכות לתפור לעצמן את החלום, ולעבוד בשביל זה".

"אני מונעת ממגישות אחרות להיות סטאריות? למה זה לא פשוט כמו כששופטים גברים? אתה שואל למה דני קושמרו הוא המגיש הבכיר של החדשות? הוא מנע מאחרים לתפוס את מקומו? לא"

"ללדת ילד זה וואו"

נבו, בת 56, נשואה בשנית, ליזם הנדל"ן ירון עיון. הם נפגשו כשהיתה אחרי הפרידה מבעלה הראשון, יועד נבו, שאותו הכירה בגיל 20 כשהפיק מוזיקלית את להקת מנגו.

"אני ויועד היינו מאוד משמעותיים זה לזו לאורך המון שנים. היתה לנו זוגיות מדהימה, ועד היום אנחנו חברים. יש פער עצום בין צעירה בת 20 לבחורה בת 35. השאיפות שלנו הלכו והתעצמו במקומות אחרים בעולם. הוא בלונדון ואני כאן. כדי לממש עוד זוויות אישיות בחיים שלנו, היינו חייבים להיפרד. לכן הפרידה היתה קשה, כי היה לנו קשר חזק שכבר לא יכול היה להתקיים.

"למזלי, הכרתי את ירון במסיבת יום ההולדת 40 שלי. חגגתי יחד עם מיכל צפיר, שהיא חברת ילדות. שלושה ימים מפרידים בין תאריכי הלידה שלנו, היא ואני נולדנו באותו בית חולים ומספרי הזהות שלנו כמעט זהים.

"הייתי מדוכדכת, כי בפעם הראשונה חגגתי יום הולדת בלי יועד, והיה לי קצת קשה. ירון היה הבעלים של אולפן המוזיקה שבחצר שלו התקיימה המסיבה, וככה הכרנו. הכי טבעי, הכי חמוד והכי לא צפוי. עשרה ימים אחר כך הוא הזמין אותי לדייט, ומאז אנחנו ביחד. ירון הוא איש מדהים, חכם, לב ענק, אבא מדהים וגבר הורס בעיניי".

הפכת לאמא בגיל 42, מאוחר יחסית.

"זאת היתה בחירה שלי, לא אילוץ. אני ויועד חיינו יחד 19 שנה, יכולנו לעשות ילדים אבל בחרנו בשאיפות המקצועיות. באמצע שנות ה־30 שלי רציתי ילדים, אבל אז היה ברור לשנינו שהזוגיות הזו מתחילה להתפרק, ולא חשבתי שזה רעיון טוב להביא ילד לזוגיות מקרטעת.

"עם ירון היה ברור מההתחלה שאנחנו מכוונים לשם. אני חושבת שזה מעולה להיות הורה בוגר. יותר קל לי להוציא את העיקר מהטפל. חברות שלי אומרות, 'את מגדלת אותו כאילו הוא הילד השלישי שלך'.

"יונתן הוא אמנם הילד היחיד שילדתי, אבל אנחנו גם מגדלים את שלוש הבנות של ירון מנישואיו הקודמים, שחיו אצלנו בבית מגיל מאוד צעיר, אז יונתן גדל עם אחיות במלוא מובן המילה, וזה בונוס.
"אני כמובן לא אמא שלהן, אמא יש רק אחת, אבל אני מירי. זה תפקיד אצלנו בבית. יש אבא, יש אמא ויש מירי. הקרבה עם הבנות מאוד גדולה, אז אני חווה משפחה גדולה של ארבעה ילדים, וזה כיף".

את מתחרטת שלא הבאת לעולם עוד ילדים?

"אני יכולה להגיד לך - וזה לא קשור ליונתן, כי הוא לא חווה חוויה של בן יחיד - שאני מצטערת שלא חוויתי שוב היריון ולידה, כי אלו היו חוויות שמאוד נהניתי מהן. אני מצטערת שלא ילדתי עוד ילד. מעטים הדברים שאני יכולה להגיד שאני מצטערת עליהם, זה אולי המשמעותי היחיד. במבט לאחור אני אומרת לעצמי 'אוף, החמצת'. ללדת ילד זה וואו, מרומם נפש, אין מרגש מזה. וגם נורא כיף לגדל ילדים, אני נהנית מזה".

אחיותיו יסמין וליאנה עיון בחרו קריירת משחק, במה ומסך. הוא גם נדבק בחיידק?

"יונתן לא ילך לעולמות השירה, המשחק והנגינה. תודה לאל, אין לו משיכה לזה בכלל. אם זה היה טמון בו, הייתי יכולה לדבר ללמפות. אני יודעת מה זה כי הייתי ילדה כזאת, זה היה בי מגיל אפס. היה בלתי אפשרי לגרום לי לוותר. גם ליסמין ולליאנה יש את החיידק. הן יודעות כמה המקצוע קשה, אבל זה מה שהן.

"ליונתן יש נטיות לזוויות אחרות שלי, כמו אלה הלמדניות. הייתי תלמידה מאוד ריאלית ומתמטית, וליונתן יש משיכה חזקה למתמטיקה ולפיזיקה. הוא משחק כדורסל בעירוני רמת גן. מה שאני מבקשת בלב פנימה בשבילו זה שיהיה בריא ושהלב שלו יהיה במקום הנכון. עם כל השאר הוא יסתדר".

"הייתי בהתנגדות גדולה"

לפני כחודשיים שבה נבו לתחביב הישן שלה, שאיתו היא מנהלת יחסי אהבה־שנאה מאז פרצה לראשונה לתודעה הלאומית כ"מירי ממנגו", להקת הבנות הפופית שהוציאה אלבום אחד מצליח ב־1989 לפני שהתפרקה אחרי שלוש שנות פעילות.

במחצית שידור גמר ליגת האלופות האחרון ביצעה דואט עם גל תורן, וכשהיא מדברת על כך עיניה זוהרות וחיוך מתפשט על פניה. "שרנו את 'סוס עץ' של אריק איינשטיין, שיר עם מסר. אמנם שרתי פה ושם בכל מיני פרויקטים בערוץ ובאיחודים של מנגו, אבל לא הקלטתי שיר חדש המון שנים", היא מספרת.

"גל תורן וגיא מזיג, שהפיק מוזיקלית, עזרו לי להשתחרר. הייתי צריכה לפתוח את עצמי מחדש, כי להגיש בשירה זה לא כמו להגיש בדיבור. שיגעתי אותם. עשיתי טריליון חזרות. הייתי חסרת ביטחון. השקעתי המון כדי להגיע למשהו שהרגשתי שלמה איתו".

מנגו השאירה אצלך טראומה?

"הייתי מאוד צעירה כשחתמתי במנגו. בת 19 וחצי, עדיין חיילת בלהקה צבאית. מצד אחד למדתי הרבה על המקצוע - עבדנו עם צדי צרפתי, שלימד אותנו את הביזנס וחינך אותנו לעבוד קשה ואף פעם לא לנוח על זרי הדפנה. זו היתה חוויה אדירה, בלחוות הצלחה יש משהו עוצמתי.

"מצד שני, הבעיה שלי היתה ששיחקתי תפקיד שהוא לא אני. דמיינתי בכלל משהו אחר לגמרי, רציתי שנהיה כמו 'הבנגלס'. גדלתי על מוזיקה רוק, זה מה שאני שומעת עד היום. לא הייתי אני. ככה למדתי על עצמי שאם אני לא מתחברת לתוכן ולא קמה שמחה לעבודה, לאט־לאט זה מחלחל בי וקורה תהליך נפשי לא טוב. נכנסתי לדיכאון, זה לא עשה לי טוב.

"נכון, הצלחנו מאוד. יש לנו שירים שעד היום משמיעים ברדיו, אבל בנפש של מירי נבו היה דיסוננס רגשי גדול שחלחל עד שנשברתי. הודות לטיפול פסיכולוגי והתבגרות למדתי שאני אדם שצריך להיות מחובר למהות שלו.

"אמרתי, מעכשיו אני רק מדברת ולא שרה. הדבר הראשון שעשיתי אחרי מנגו היה להגיש בחינוכית את 'רואים 6/6'. הייתי הצעירה מכולם, אבל באתי לדבר. לא רציתי שיגידו לי מה לומר, לא איך אני נשמעת ולא איך אני מתלבשת. לא רציתי לדבר על מנגו, הייתי בהתנגדות מאוד גדולה כי הייתי חייבת לברוח מזה.

"ככל שבגרתי, הבנתי כמה רווח קיבלתי בידע ובהרגלי עבודה שנשארו איתי עד עצם היום הזה. וגם קשרים עמוקים עם אנשים. לא חיפשתי פרסום, אלא בסך הכל נהניתי להופיע. מגיל אפס אני על במה, זו הגרסה שלי כל החיים. אני זאת שבטקסים בבית הספר היתה שרה וקוראת. התעמלות אמנותית זה גם סוג של שואו, זה ריקוד מול קהל".

"אי אפשר לברוח מהמציאות, היא כל הזמן מעסיקה אותי. צריך הרבה מאמץ כדי לייצר הדחקה בשידור, וזה מנגנון שנשחק, כי קשה להדחיק כל הזמן. אז כשמגיע רגע עוצמתי רגשית, לפעמים זה בורח לי בדמעות, לפעמים בהתרגשות יתר"

אז מוזיקה או ספורט?

"התשוקה הכי עמוקה שלי זה ספורט. אני מתה על טקטיקות ומתה על ביצועים גופניים. לפני שנה סיימתי תואר שני בפיזיולוגיה של המאמץ בפקולטה לרפואה בתל אביב. לא לימודים קלים. שלושה ימים בשבוע הייתי באוניברסיטה משמונה בבוקר עד שמונה בערב, ואני בן אדם עובד.

"בקרוב יתפרסם בפלטפורמה מדעית רצינית מחקר שעשיתי ובדק תחת איזה הוראות נקבל ביצוע יותר מדויק - כשמלמדים בן אדם או ספורטאי מיומנות חדשה, מהי הדרך הנכונה לגשת אליו? דרך הוראות פיזיות, דרך הוראות שקשורות למשהו חיצוני, או דרך מה שבא לך. זה מחקר האורך הראשון שנעשה בנושא, ובדקתי בו דיוק בביצוע. הממצא שלי היה: לחנוך את הנער על פי דרכו. הספורטאי יכול לבחור מה נכון לו".

איפה הנשים המאמנות?

את נבו מטרידה ומתסכלת העובדה שאין מספיק נשים בעמדות מפתח בספורט. "אין לנו מספיק מאמנות. שיעור המאמנות נמוך בכל העולם, ו‫זה כנראה נובע מאלמנט תרבותי. ההסללה החברתית לא הובילה נשים לתפקידים האלה. ממש כמו שפחות שולחים בנות לעסוק בספורט. ‫בנים ילכו לספורט כדי להיות רונאלדו וניימאר, ובנות לא.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

"עדיין אנשים שואלים אותי אם אני אוהבת ספורט. מישהו שואל את אלי אילדיס אם הוא באמת אוהב ספורט? בחיים לא. אבל אותי ישאלו. למה? כי אני אישה. בדרך כלל אני לא מתאפקת ומשיבה להם: 'אתה רואה אותי בטלוויזיה, לא נראה לך שאני אוהבת ספורט?'. הם עונים 'בטח שכן', ומייד אני שואלת: 'אז למה השאלה?'. הם בחיים לא יגידו לי 'כי את אישה', אבל אני דוחקת, כדי שיחשבו למה הם שאלו אותי את השאלה הזאת.

"אני חיה עם זה כבר המון שנים. טיפסתי ועליתי לגבהים, אני עושה את הדברים הכי גדולים שיש בתקשורת הספורט, ועדיין יספרו לי את זה שאני גם אישה".

nirw@israelhayom.co.il